בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

על תסכיתים ומטוסים

יש צורות אמנות שעברו מן העולם. הטרובדורים כבר לא משוטטים ברחבי אירופה עם כלי נגינה וסיפור, התיאטרון של שייקספיר לא דומה בכלל לדמותו בזמנו של שייקספיר וגם התסכיתים כמעט נכחדו מהרדיו. אבל אי שם בהיסטוריה העתיקה, בימים האפלים טרם המצאת הסמארטפונים, לפני הטלוויזיה הצבעונית, למעשה לפני הטלוויזיה בכלל, הבידור הפופולארי היה הרדיו. כן כן, אותו מכשיר גדול עם כפתורים וסוג של רשת כזו היכן שהיה הרמקול, שסביבו התאספו בני המשפחה ולעיתים גם השכנים כדי לשמוע על הנעשה בארץ ובעולם, לקבל טיפים איך לנהל משק בית (ואולי גם כמה מתכונים פשוטים וטובים), ולשמוע תסכיתים.

תסכית, למי שלא זוכר את פירוש המילה מהתקופה שבה עשה הפסיכומטרי, הוא דרמת רדיו. סדרה בהמשכים בדרך כלל שכוללת שחקנים שרק שומעים ורעשי רקע שמסייעים לצייר את ההתרחשות כמו דלת נטרקת או צלחת נשברת. כיום נדמה מעט מוזר העדרו המוחלט של האלמנט הוויזואלי, התרגלנו ל"טוב מראה עיניים" ו"תמונה אחת (בפוטושופ) שווה אלף מילים", אבל אם מצליחים להתגבר על כך, העולם שהאוזניים והדמיון מסוגלים לברוא עשיר בפרטים לא פחות ואולי אף יותר מהעולם של הקולנוע והטלוויזיה. הרי בקולנוע יש לנו שחקן אחד שהמלהק בחר עבורנו, ואילו בתסכית כל אחד מהמאזינים יכול לדמיין לעצמו את מראהו של השחקן שהוא מוצא כמתאים ביותר לדמות.

אולי זו עובדת היותה אי או השמרנות והחיבה למסורתיות, אבל בריטניה שימרה את אמנות התסכית ורדיו BBC הפיק את "לחץ אוויר" (Cabin Pressure) בשנת 2008, תסכית קומי מאת ג'ון פינמור (John Finnemore) שמתרחש במטוס אחד מתפרק של חברת צ'רטר, טוב לא חברה, חבר-צ'רטר אחד. בכל פרק הם נוסעים למקום אחר על הגלובוס ולעיתים מביאים איתם ניחוחות זרים. ההומור הוא הומור בריטי. אתם יודעים, קצת יבש כמו הצנימים שליד התה אבל הומור שמצליח להצחיק לא מעט. בין טיסות מטען ביזאריות לבין טיסות נוסעים ביזאריות לא פחות מתגלים היחסים בין ארבעת העובדים בחברת התעופה הקטנה. והיחסים בין בני אדם הם תמיד כר נרחב להומור.

אז מיהן הנפשות הפועלות?

קרולין נאפ-שפי – בעלת חברת התעופה MJN שכוללת מטוס אחד (מה שמקשה עליה לקרוא לזה "חברת" תעופה). היא זכתה במטוס במסגרת הגירושין מבעלה האוסטרלי גורדון שפי (מכאן השם MJN – My Jet Now) ומקיימת את החברה הקטנטנה כדרך להעסיק את עצמה ואת בנה בן ה-28. היא ללא ספק כלב האלפא, ה"סר" ובאופן כללי הבוס והמנהל של כל מה שקורה בחברה כשהם על היבשה ובאוויר.

דאגלאס ריצ'רדסון – בעברו היה קפטן ב- Air England עד שהחברה עברה שינויים והוא מצא את עצמו בכיסא טייס המשנה ב-MJN מכלה את זמנו במטוס אחד עם צוות מוזר בהצקות על חשבונו של הקפטן, מרטין קריף.

מרטין קריף – מאז גיל 6 חלם להיות קפטן בחברה תעופה, ועד אז חלם להיות מטוס. לקח לו 7 פעמים כדי לעבור את בחינת ההסמכה ולהפוך להיות טייס וכשקרולין הציעה לו להיות קפטן הוא קפץ על המציאה גם אם נאלץ להתפשר לשם כך על תנאי ההעסקה. הוא נע בין חוסר בטחון מוחלט להיאחזות מגוחכת בכובע הקפטן ובמעמדו מה שגורם לדאגלאס, שמלא חשיבות עצמית באופן טבעי, לצחוק עליו 24/7 (או לפחות בכל טיסה).

ארתור שפי – בנה הטמבל של קרולין. בן 28 וקצת, גר עם אמו ובאופן כללי נאיבי בצורה מוגזמת. גם הוא זוכה למנת הגיחוך מדאגלאס, מרטין וקרולין וגם מאנשים מזדמנים. תפקידו בכוח הוא דייל אוויר וכחלק מתחומי אחריותו הוא אחראי על האוכל, הקפה והנוחות של הנוסעים. כשיש נוסעים. מצד שני, עדיף שהוא יניח לנוסעים לנפשם, זה בדרך כלל "מתכון בדוק לטיסה מוצלחת".

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס וארתור

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס וארתור

אם אי פעם נתקלתם בנותני שירות או הייתם בעצמכם נותני שירות ודאי תזדהו עם חלק ניכר מהמצבים שבהם קרוליין, המנהלת של החברה, מביעה את דעתה על לקוחותיה. טוב, אולי לא תזדהו, אולי תקנאו בכך שהיא אכן אמרה את אותם הדברים שחלפו לכם עשרות פעמים בראש כשדיברתם עם לקוח עקשן, צעקן או סתם טיפש. אם סבלתם בעבר מחוסר ביטחון עצמי ולצערכם עבדתם עם אדם מלא ביטחון עצמי טבעי, אתם ודאי מבינים כמה זה מעצבן בשביל מרטין לעבוד עם דאגלאס. ואם אתם יותר דומים לדאגלאס, תארו לעצמכם איך ההרגשה להיות מוקף באידיוטים (או סתם להיות סגור איתם במטוס בערב חג המולד)…..

אוסקר וויילד אמר ש"אם אתם רוצים לספר לאנשים את האמת, תצחיקו אותם, אחרת יהרגו אתכם". לא מעט אמת אפשר למצוא בקומדיה הזו, כמו בכל קומדיה טובה. למשל, הטיסות הארוכות מאירופה למזרח הרחוק. בייחוד הטיסה מעל רוסיה….

וכדי להעביר את הזמן בטיסות מטען נטולות נוסעים או טיסות נוסעים נטולות עניין הם משחקים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. "המלך אמר", תחרות של רשימות (כמו למשל לרשום את השמות של כל שבעת הגמדים), שמות של ספרים שנשמעים מעניין יותר בלי האות האחרונה שלהם (כמו למשל Three Men in a Boa), ואפילו "הלימון המטייל", משחק שבו הם מחביאים אחד לשני לימון בין הנוסעים. "הלימון המטייל" הפך להיות כל כך פופולארי, שמאזיני הסדרה צילמו לימונים בכל העולם והפכו את זה לספר מתנה שניתן ליוצרים ולצוות של התכנית במסגרת מפגש שחקנים-קהל.

אבל יש גם אמת מהסוגים שמעוררים מחשבה. כשעלתה השאלה הפילוסופית "מהו אושר?" לארתור הייתה תיאוריה שאושר הוא לא אותו מצב רחוק שכולנו שואפים אליו ושאם מגיעים אליו עסוקים מדי בלדאוג שמא יעלם בן רגע, אלא אותם רגעים רבים קטנים במהלך החיים. כמו למשל כשהמים במקלחת הם בטמפרטורה המושלמת אחרי יום עבודה ארוך. או כשארתור מספר על הראיון שלא נכנס אליו במכללה האווירית באוקספורד ושעד היום הוא תוהה "מה היה קורה אילו". מרטין ודאגלאס אומרים לו שאין לו  ולא היה לו שום סיכוי להיות טייס והם היו זורקים אותו בבושת פנים מהמכללה. "או, תודה חברים" אומר ארתור, "אתם לא אומרים את זה רק כדי שארגיש יותר טוב?" משפט שכמובן גרר צחוק מהקהל. מה טוב בהרגשה שהיית כל כך גרוע שהיו מעיפים אותך ממש על ההתחלה של הקורס? אבל מצד שני, אם לא היה לך שום סיכוי להצליח, אין צורך להתחרט על שלא ניסית. נכון?

בעולם בידור שבו חוש הראייה הוא החשוב ביותר, בו האפקטים של המחשב עולים בחשיבותם על העומק של הסיפור, נדמה שלתסכית אין מקום. אבל אם תהיו מוכנים להיות קצת מיושנים ולתת לו הזדמנות, גם אתכם הוא ישבה בקסמיו.

ולמי מכם שמעוניין לשמוע את התסכית הנה הלינק. רק תשתדלו לא להקשיב לתסכית כשאתם בחוץ. הצחוק שלכם עלול להבהיל אנשים… 🙂

 

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

tumblr_m3sbzsEuc31qdo6ou

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.

sherlock-02_0