המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

המסך הקטן – There She Goes

יום. צילום של כניסה לבית. קולות של אנשים וילדים מתארגנים ליציאה. בכי סרבן של ילדה או ילד, קשה לדעת מבעד לדלת הסגורה. אנחנו מזדהים, למי מאיתנו לא היו את הרגעים האלה שהילדים מסרבים להתארגן, או לצאת, או מעדיפים להתרעם ולבכות על משהו שלא קשור בדיוק לפני שאנחנו יוצאים כולנו. הדלת שנפתחת מגלה שמאחורי קולות הבכי העיקשים עומדת ילדה בת 9, רוזי. אנחנו עוצרים לרגע. הרי זה לא הגיל שבו ילדים רק בוכים בלי לדבר….

רוזי בת ה-9 סובלת מתסמונת כרומוזום נדירה שגורמת לה לקשיי למידה ותקשורת קשים. היא אינה מדברת כלל. מוציאה את חוסר שביעות רצונה דרך נשיכות, שופכת בקבוק חלב על הראש מתוך משחק, מורידה את השמלה במסעדה כי היא מציקה לה, או סתם כי לא נוח לה. בקיצור, ילדה מיוחדת. וזה לא קל לגדל ילדה מיוחדת.

There she Goes, בהפקת BBC Four מגוללת את סיפורה של רוזי, אביה סיימון, אמה אמילי ואחיה בן. היא מבוססת על הסיפור האוטוביוגרפי של הכותב, שון פיי (Shaun Pye), ופורשת על פני חמישה פרקים בני חצי שעה את ההתמודדות היומיומית של המשפחה עם רוזי. הסדרה נעה בשני צירי זמן: 2006 כשרוזי נולדה ו-2015, כשרוזי בת תשע, ומראה לסירוגין את הקשיים של ההתחלה ואת הנקודה אליה הגיעה המשפחה, כמשפחה, לאחר 9 שנים.

Simon (David Tennant), Ben (Edan Hayhurst), Rosie (Miley Locke) and Emily (Jessica Hynes). Photograph: Colin Hunter/BBC/Merman Productions

אבל על אף האופטימיות, הסדרה היא לא צפייה קלה. היא נוגעת בעצבים חשופים, בדברים שעוברים במחשבה אבל לעיתים רחוקות נאמרים ולעיתים עוד יותר רחוקות מוצגים על מסך הטלוויזיה. "את מכירה את הסצינה בסוף 'בחירתה של סופי'? 'את יכולה לשמור את אחד מהילדים שלך'? אני אשמור את בן, תודה", אומר סיימון לקולגה לעבודה כשהם יושבים בפאב השכונתי, בעוד אמילי מטפלת ברוזי בבית. "לך הביתה", היא אומרת. אבל סיימון לא נלהב לחזור הביתה משום שהחזרה הביתה הופכת את ההתמודדות ואת המצב של רוזי לאמיתי. "למה אני לא יכולה להתאבל על הילדה הנורמלית שהייתה אמורה להיות לי? מה קורה אם הילדה שלך לא בסדר, אבל לא מספיק לא בסדר כדי למות?" שואלת אמילי את סיימון ערב מאוחר אחד כשהוא עומד במטבח ושותה יין מבקבוק. על אף התפיסה הרווחת שאמהות היא אינסטינקט, אמילי מתקשה לאהוב את ביתה הקטנטונת. לא לנערה הזאת היא התפללה כשהיא וסיימון החליטו להביא ילד שני.

משום שזאת סדרה בריטית, גם ברגעים הקשים ביותר ישנו זיק של הומור שמקל על ההתמודדות, משחרר קצת לחץ ומחבר את המשפחה יחד. בסוף השיחה הקשה במטבח, סיימון אומר לאמילי שאם ימצאו מה לא בסדר עם רוזי ויקראו לסינדרום בשם, הוא מבקש שיקראו לו על שמו, "אני אהיה מר טורט הבא". אמילי מצטערת לאכזב אותו ומציינת שככל הנראה יקראו לתסמונת על שם הרופא שיגלה אותה… "ובכל מקרה, לא יקראו לה 'תסמונת חתיכת חרא'"… גם אם הנטייה הטבעית שלנו לזוע מעט בכיסא באי נחת לנוכח הומור על נושא שאיננו מצחיק, אל לנו לשכוח שהומור הציל רבים ברגעים קשים, והיה ועודנו משמש ככלי להתמודדות. 

פרט לקושי של המשפחה, מוצג בסדרה גם היחס של השכנים והאנשים מסביב למשפחה. השכן, כריס, סבלני מאוד לטריקת הדלתות של רוזי ואף מציע לבוא ועזור לשפץ את החור בקיר שהיא עשתה. האנשים במסעדה אליה הם באים לחגוג לבן יום הולדת בוהים בהם והתנהגות הלא רגילה של רוזי, אבל שותקים. המלצרית מנסה לעזור ומסכימה שיקנו פיצה במקום אחר ויביאו אותה רק כדי שרוזי תסכים לאכול. גם אם חוסר הנוחות מורגש, גם של האורחים וגם של המשפחה, הרי שהחלל הפומבי מכיל וסבלני (או לפחות הביקורת נשמרת בלב). 

הסדרה מזכירה במעט את הספר "שטום" של ג'ם לסטר שסקרנו כאן בבלוג בעבר. בשני המקרים מוצגת התמודדות יומיומית עם ילדים עם צרכים מיוחדים בצורה מאוד אמיתית, כנה, חשופה ולא מתפשרת או מתייפייפת. אין רצון ליפות או להקל על הקוראים או הצופים או להעביר את המציאות ריטוש נוסח פוטושופ רק כדי שיצטלם יפה. אבל יש חשיבות גדולה בלהראות על המסך התמודדות ריאליסטית ולו רק כדי אולי לפתח במעט את שריר הסובלנות והקבלה של האחר.

קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הו. ג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור

המסך הקטן: שומר הראש – סקירה

דיוויד באד (ריצ'רד מאדן) הוא חייל משוחרר אחרי שתי משימות באפגניסטן שהחזירו אותו שלם בגוף אבל שבור בנפש ומתמודד בהכחשה עם פוסט טראומה. כשחזר הפך לשוטר ולאחר שהצליח למנוע פיגוע התאבדות ברכבת בדרך ללונדון הוא קיבל את התפקיד להיות שומר הראש של ג'וליה מונטגיו (קילי הואס), שרת הפנים שמקדמת חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשירותי הביטחון גישה לטלפונים ואימיילים של האזרחים בשם המלחמה בטרור. בין מלחמות פנים בקרב שירותי הביטחון השונים, באד מוצא את עצמו מסתבך שלא מרצונו בתוך אינטריגות פנימיות וחיצוניות גם יחד שמשלבות טרור, פשע, פוליטיקה וחיים אישיים.
הסדרה "שומר הראש" (The Bodyguard) היא פרי היצירה של ג'ד מרקוריו (Jed Mercurio), הכותב של "שחיתות" (Line of Duty) וכמוה עוסקת בבחינת כליות של מערכות שאמורות לעורר בנו אמון ולקדם ולהגן על האינטרסים שלנו. גם אם האמון שלנו בפוליטיקאים כבר מזמן לא מה שאולי אי פעם היה, הייצוג של המאבקים הפנימיים מעלה כמה וכמה נקודות שאולי לא מקבלות ביקורת מעמיקה במסגרת הדרמה אבל לפחות מעלה אותן לדיון. ביניהם ניתן לציין, כמובן, את הטרור והדרכים להילחם בו, ההשפעה של הפחד ממנו על החלטות מדיניות והנזק המשני האפשרי שלהן, אבל גם האחריות של הפוליטיקאים להבין לאן הם שולחים חיילים וכמובן השפעת המלחמה באפגניסטן והפוסט טראומה שאיתה חוזרים לא מעט חיילים, על ההסתגלות שלהם לאזרחות ועל מערכות היחסים בחייהם.
מבחינת החוויה הטלוויזיונית הדרמה עשויה נפלא. טלוויזיה כמו שהבריטים יודעים לעשות: קצר וקולע. שישה פרקים בלבד, מנומסים, מרומזים לעיתים, עדינים לעיתים אבל מכה בבטן כשצריך, מורט עצבים כשצריך וגועש כשצריך. המשחק, הצילום, העריכה והשימוש בשקט ובפסקול כולם יוצרים דרמה הדוקה, עם קצב טוב וצפייה מהנה. אומרים ש"מיליארד סינים לא טועים", אז האמרה תקפה גם לבריטים. למעלה מ-10 מיליון צופים, כמעט מחצית מכלל הצופים בטלוויזיה בבריטניה בראשון בערב השבוע צפו בפרק האחרון של הסדרה, והיא הפכה להיות מאורע טלוויזיוני כמעט כמו פעם, עם קליף האנגרים ושיחות סביב הקפה של הבוקר. ה-BBC, שלא הוציא סדרה מדוברת כל כך כבר כמה זמן בהחלט יכול לטפוח לעצמו על השכם.

זהירות! מכאן והלאה ספויילרים!

כיאה לסדרה מדוברת, טוויטר היה מלא בתיאוריות וספקולציות עד לפרק האחרון. האם ג'וליה מונטגיו באמת מתה? האם תחזור בפרק האחרון, תגיד שהכל היה תרגיל מתוחכם להוציא לאור את הקונספירציה, והיא ובאד ימשיכו יחד? רבים ציפו לסוף דרמטי וטראגי, א-לה ג'ון לה קארה, אבל הסוף אופטימי, אולי אפילו סוף טוב. אפשר לראות בזה התלוצצות של הכותב והיוצרים על חשבון הציפיות הציניות-פסימיות של הצופים שמוצאים את זה קשה יותר להתמודד עם תקווה זעירה מאשר עם ייאוש מוחלט. גם אם הסוף לא סגר את כל הקצוות, והיה טוויסט שלא לחלוטין התיישב עם שאר העלילה, הסדרה עשויה מעולה ומספקת חוויית צפייה נהדרת.
דייויד באד הוא גיבור מדהים. לא מעט רגעים, בכתיבה של מישהו אחר, היו יכולים להיגמר אחרת לגמרי, אבל זה החינוך הצבאי וכנראה גם החינוך הכללי והאופי של באד שהופכים אותו לדמות שגם אם קשה לעיתים להזדהות איתה (בכל זאת, לחימה באפגניסטן היא לא חוויה שרבים שותפים לה כאן) אפשר בקלות לאהוב אותה. אנשים בטוויטר ציינו שלו הייתה זו סדרה אמריקאית ככל הנראה לא היו כוללים בה סצנה שבה באד מוכן סוף סוף להודות שהוא סובל מפוסט טראומה וללכת ולטפל בה. לורן טרנר מה-BBC מצטטת בכתבה חיילים לשעבר שאומרים שדווקא הסצנה הזאת תסייע אולי לחיילים עם PTSD לבקש עזרה. "בניגוד לסגנון של ה-PTSD שמוצג תכופות בסרטים הוליוודיים – פלאשבקים, באד מציג מגוון שלם של סימפטומים שחיילים חיים איתם שנים לפני שהם מוכנים להודות שהם זקוקים לעזרה". בעולם שבו דורשים מהגברים "להיות גבר", באד מציג חייל אידיאלי, חזק, אמיץ, חושב מהר, מתפקד בכל סיטואציה ולא מאבד שליטה לרגע כשהוא בתפקיד, אבל גם מספיק אמיץ כדי להודות, בסופו של דבר, שהוא זקוק לעזרה ולבקש אותה. זה לא "או-או", אלא "גם וגם". כל מה שצריך הוא משפט אחד קצר שהוא אומר כשהוא יושב על הכיסא מול המטפלת אבל כמה קשה היה להגיע לשם…
עוד סוגיה שעלתה לדיון במהלך השידור של הדרמה היא החשש שהצופים יבלבלו אותה עם המציאות וזאת משום שדמויות מוכרות מה-BBC הופיעו בה כעצמם. אנדרו מאר הוא פנים מוכרות בתור מבקר פוליטי שמארח בתוכניתו The Andrew Marr Show שרצה ב-BBC One מאז 2005, אותו ערוץ בו שודר "שומר הראש", פוליטיקאים בכירים ושאר אנשים שעולים לכותרות. בסדרה הוא משחק את עצמו מארח ומראיין את שרת הפנים, ג'וליה מונטגיו, בנוגע לחוק שהיא מקדמת. ההופעה שלו פתחה דיון על הטשטוש בין מציאות לבדיה ועל הסכנה שבטשטוש שכזה בעולם של פייק ניוז. ומשום שהדיון הגיע אפילו למהדורות החדשות מאר החליט להגיב על ההחלטה שלו לקחת חלק בדרמה במאמר שכתב לגארדיאן. הוא מציג מספק נימוקים. אחד מהם הוא האפשרות לעבוד עם ג'ד מרקוריו, הכותב, ולחזות בעצמו ב"מאחורי הקלעים" של ההפקה. "אם צ'כוב או איבסן היו מציעים לכם לקחת חלק במחזה החדש שלהם, לא תגידו לא, נכון?" סיבה נוספת שהוא מציג הוא העובדה שעל אף שהדרמה היא פרי דימיון היא לא נפרדת מהמציאות ולא סגורה בבועה משל עצמה. הדרמה עוסקת בנושאים שגם המציאות עוסקת בהן, מעלה אותן לדיון, אולי אפילו מביאה קהל נוסף לדיון ובכך עוזרת לקדם ולפתח מעורבות. לטענתו, הצופים מודעים לכך שזאת דרמה, ולו היו בוחרים בשחקן לשחק את התפקיד שלו הדבר היה מוזר עוד יותר. ככה לפחות הצופים יכולים ליהנות מהשעיית האמון בצורה טובה יותר. ואולי נקודה אחרונה מהנקודות שהוא מעלה, המטרה של הסדרה לא הייתה לבלבל את הצופים או לגרום להם להאמין שהדרמה היא המציאות. לו הייתה זאת הכוונה של הכותב והיוצרים, הייתה בכך בעיה אתית ועל כן הוא לא היה נותן לזה יד. דוריאן לינסקי מה- News Statesman, מצטרף לדיון ומציין שזאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהבדיה והמציאות מטשטשים ומזכיר את שידור הרדיו של אורסון ויילס על הפלישה ממאדים שיצרה פאניקה קלה בקרב המאזינים. כמו אז, גם היום, השאלה היא האמון בתקשורת (או היעדרו) שכן "קל לנו יותר להאמין לבדיה כשהמציאות עצמה לא נראית לנו מציאותית". בכך הוא מזכיר את החשיבות של מודעות ושל "אוריינות מדיה" בבואנו לשפוט תוצרים טלוויזיוניים לאורך ההיסטוריה וגם כיום.

 

הסקס הוא בעקב – קינקי בוטס

צ'רלי פרייס הוא בן למשפחת מייצרי נעליים לגברים אבל הוא לא מעוניין לרשת את העסק, ומעדיף לעבור עם אהובתו ללונדון. רוצה הגורל והוא נאלץ לחזור לעיר הולדתו נורת'המפטון ולמפעל רק כדי לגלות שהעסק עומד בפני פשיטת רגל. מה לעשות שאיש אינו רוצה עוד נעליים איכותיות שמחזיקות שנים? בעודו תוהה מה לעשות עם חייו הוא נתקל במקרה בגברת מאוד מיוחדת: דראג קווין העונה לשם לולה (כי ככה קוראים לה). משם, מה שנקרא, הכל היסטוריה. השניים מחליטים לשתף פעולה ולייצר מגפיים על עקב גבוה לדראג קווינס. או כמו שאומר צ'רלי "המפעל הזה ייצר נעלי גברים במשך דורות. עכשיו אנחנו נייצר מגוון נעליים למגוון גברים".

לקינקי בוטס (Kinky Boots) יש את כל המרכיבים של סיפור טוב. גיבור הססן, מצב קיומי לא צפוי, אתגר לא פשוט, שינוי לא קטן, וניצחון גדול. זאת כנראה הסיבה שהסיפור האמיתי על מפעל הנעליים בנורת'המפטון הפך לסרט דוקומנטרי ב-BBC, עובד לסרט עלילתי ב-2005 ולבסוף למחזמר מצליח על במות הברודווי והווסט אנד מאז 2012. לקח למחזמר קצת זמן לצבור קהל ולזכות בהערכת המבקרים, אבל ברגע שנוצר הקליק, המחזמר זכה בפרסי אוליביה וטוני ואף תורגם והוצג במדינות שאינן דוברות אנגלית כמו יפן וקוריאה עם שחקנים ידועים ואהובים דוגמאת מיורה הארומה (Miura Haruma) וטפאי קויקה (Teppei Koike).

אבל קינקי בוטס הוא לא רק מחזמר כיפי, הוא דרך כיפית לדון בכמה מהנושאים המדוברים בשנים האחרונות: גבריות, מגדר, קבלת השונה, קבלת העצמי, תעוזה ויזמות. "אם אתה רוצה לומר לאנשים את האמת, תצחיק אותם, אחרת הם יהרגו אותך" אמר אוסקר וויילד וצדק. הנושא של מגדר הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים והשנויים במחלוקת שנגרר לא פעם למהלומות מילוליות ברשתות החברתיות (ולאלימות פיזית מחוץ להן). אבל המחזמר מצליח לדון בו מבלי להיות מעיק, דידקטי, או לתת הרגשה כאילו דוחפים לך תרופה מרה לגרון. הקיר הרביעי נשמר ונשבר לסירוגין ולעיתים הקהל הוא הקהל של לולה במועדון, שבא לצפות בה כדי "להרגיש נורמלי בהשוואה" ולעיתים הוא הצופה מן הצד שמציץ על הדמויות על הבמה. המשחק עם הקיר הרביעי מאפשר לפנות לקהל כשרוצים, אבל לא להרצות לו ולחנך אותו. כמו כל סיפור טוב, המסר עובר ומחלחל טוב יותר אם לא כופים אותו על הקוראים.

אם נישאר רגע בתחום הניתוח, סוגיה מעניינת שמתפתחת היא השאלה "מהי גבריות?". האם גבריות היא היכולת להתאבק, לשתות בירה בכמויות וידיים מלאות גריז, או שזאת מחוייבות, היכולת להתחשב, להקשיב ולתמוך? כשדון, אחד העובדים במפעל מסרב לקבל את השינוי שצ'רלי מנסה לקדם (מגפיים נוצצים לגברים??? איפה ראיתם דבר כזה???) ובטח ובטח מסרב לקבל את לולה, הוא ולולה מתערבים: כל אחד מהם ייתן לשני משימה שלדעתו תוכיח "מי הגבר-גבר". המשימה של דון היא התאבקות ואילו המשימה של לולה לדון היא "לקבל מישהו כפי שהוא". אני יודעת מה חשבתם עכשיו. חשבתם "אה, נו ברור. בסוף דון יקבל את לולה כמו שהיא, כמה צפוי!". טעות בידכם. כי דון ילמד לקבל מישהו אחר כפי שהוא…. אבל ספוילרים עד כאן.

אז גבירותיי, רבותיי ואלה שטרם החליטו, בפעם הבאה שאתם בלונדון או ניו יורק ומתלבטים לאיזה מחזמר ללכת הפעם, שווה לבדוק את קינקי בוטס. אני מבטיחה לכם שאחריו תרצו לנער את האבק מהמגפיים על עקב שקניתם מתוך דחף רגעי והתביישתם לנעול…. וגם אם לא, לפחות השירים, שכתבה לא אחרת מאשר סינדי לאופר, יתנגנו לכם בפלייליסט עוד הרבה זמן…

בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

על תסכיתים ומטוסים

יש צורות אמנות שעברו מן העולם. הטרובדורים כבר לא משוטטים ברחבי אירופה עם כלי נגינה וסיפור, התיאטרון של שייקספיר לא דומה בכלל לדמותו בזמנו של שייקספיר וגם התסכיתים כמעט נכחדו מהרדיו. אבל אי שם בהיסטוריה העתיקה, בימים האפלים טרם המצאת הסמארטפונים, לפני הטלוויזיה הצבעונית, למעשה לפני הטלוויזיה בכלל, הבידור הפופולארי היה הרדיו. כן כן, אותו מכשיר גדול עם כפתורים וסוג של רשת כזו היכן שהיה הרמקול, שסביבו התאספו בני המשפחה ולעיתים גם השכנים כדי לשמוע על הנעשה בארץ ובעולם, לקבל טיפים איך לנהל משק בית (ואולי גם כמה מתכונים פשוטים וטובים), ולשמוע תסכיתים.

תסכית, למי שלא זוכר את פירוש המילה מהתקופה שבה עשה הפסיכומטרי, הוא דרמת רדיו. סדרה בהמשכים בדרך כלל שכוללת שחקנים שרק שומעים ורעשי רקע שמסייעים לצייר את ההתרחשות כמו דלת נטרקת או צלחת נשברת. כיום נדמה מעט מוזר העדרו המוחלט של האלמנט הוויזואלי, התרגלנו ל"טוב מראה עיניים" ו"תמונה אחת (בפוטושופ) שווה אלף מילים", אבל אם מצליחים להתגבר על כך, העולם שהאוזניים והדמיון מסוגלים לברוא עשיר בפרטים לא פחות ואולי אף יותר מהעולם של הקולנוע והטלוויזיה. הרי בקולנוע יש לנו שחקן אחד שהמלהק בחר עבורנו, ואילו בתסכית כל אחד מהמאזינים יכול לדמיין לעצמו את מראהו של השחקן שהוא מוצא כמתאים ביותר לדמות.

אולי זו עובדת היותה אי או השמרנות והחיבה למסורתיות, אבל בריטניה שימרה את אמנות התסכית ורדיו BBC הפיק את "לחץ אוויר" (Cabin Pressure) בשנת 2008, תסכית קומי מאת ג'ון פינמור (John Finnemore) שמתרחש במטוס אחד מתפרק של חברת צ'רטר, טוב לא חברה, חבר-צ'רטר אחד. בכל פרק הם נוסעים למקום אחר על הגלובוס ולעיתים מביאים איתם ניחוחות זרים. ההומור הוא הומור בריטי. אתם יודעים, קצת יבש כמו הצנימים שליד התה אבל הומור שמצליח להצחיק לא מעט. בין טיסות מטען ביזאריות לבין טיסות נוסעים ביזאריות לא פחות מתגלים היחסים בין ארבעת העובדים בחברת התעופה הקטנה. והיחסים בין בני אדם הם תמיד כר נרחב להומור.

אז מיהן הנפשות הפועלות?

קרולין נאפ-שפי – בעלת חברת התעופה MJN שכוללת מטוס אחד (מה שמקשה עליה לקרוא לזה "חברת" תעופה). היא זכתה במטוס במסגרת הגירושין מבעלה האוסטרלי גורדון שפי (מכאן השם MJN – My Jet Now) ומקיימת את החברה הקטנטנה כדרך להעסיק את עצמה ואת בנה בן ה-28. היא ללא ספק כלב האלפא, ה"סר" ובאופן כללי הבוס והמנהל של כל מה שקורה בחברה כשהם על היבשה ובאוויר.

דאגלאס ריצ'רדסון – בעברו היה קפטן ב- Air England עד שהחברה עברה שינויים והוא מצא את עצמו בכיסא טייס המשנה ב-MJN מכלה את זמנו במטוס אחד עם צוות מוזר בהצקות על חשבונו של הקפטן, מרטין קריף.

מרטין קריף – מאז גיל 6 חלם להיות קפטן בחברה תעופה, ועד אז חלם להיות מטוס. לקח לו 7 פעמים כדי לעבור את בחינת ההסמכה ולהפוך להיות טייס וכשקרולין הציעה לו להיות קפטן הוא קפץ על המציאה גם אם נאלץ להתפשר לשם כך על תנאי ההעסקה. הוא נע בין חוסר בטחון מוחלט להיאחזות מגוחכת בכובע הקפטן ובמעמדו מה שגורם לדאגלאס, שמלא חשיבות עצמית באופן טבעי, לצחוק עליו 24/7 (או לפחות בכל טיסה).

ארתור שפי – בנה הטמבל של קרולין. בן 28 וקצת, גר עם אמו ובאופן כללי נאיבי בצורה מוגזמת. גם הוא זוכה למנת הגיחוך מדאגלאס, מרטין וקרולין וגם מאנשים מזדמנים. תפקידו בכוח הוא דייל אוויר וכחלק מתחומי אחריותו הוא אחראי על האוכל, הקפה והנוחות של הנוסעים. כשיש נוסעים. מצד שני, עדיף שהוא יניח לנוסעים לנפשם, זה בדרך כלל "מתכון בדוק לטיסה מוצלחת".

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס וארתור

אם אי פעם נתקלתם בנותני שירות או הייתם בעצמכם נותני שירות ודאי תזדהו עם חלק ניכר מהמצבים שבהם קרוליין, המנהלת של החברה, מביעה את דעתה על לקוחותיה. טוב, אולי לא תזדהו, אולי תקנאו בכך שהיא אכן אמרה את אותם הדברים שחלפו לכם עשרות פעמים בראש כשדיברתם עם לקוח עקשן, צעקן או סתם טיפש. אם סבלתם בעבר מחוסר ביטחון עצמי ולצערכם עבדתם עם אדם מלא ביטחון עצמי טבעי, אתם ודאי מבינים כמה זה מעצבן בשביל מרטין לעבוד עם דאגלאס. ואם אתם יותר דומים לדאגלאס, תארו לעצמכם איך ההרגשה להיות מוקף באידיוטים (או סתם להיות סגור איתם במטוס בערב חג המולד)…..

אוסקר וויילד אמר ש"אם אתם רוצים לספר לאנשים את האמת, תצחיקו אותם, אחרת יהרגו אתכם". לא מעט אמת אפשר למצוא בקומדיה הזו, כמו בכל קומדיה טובה. למשל, הטיסות הארוכות מאירופה למזרח הרחוק. בייחוד הטיסה מעל רוסיה….

וכדי להעביר את הזמן בטיסות מטען נטולות נוסעים או טיסות נוסעים נטולות עניין הם משחקים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. "המלך אמר", תחרות של רשימות (כמו למשל לרשום את השמות של כל שבעת הגמדים), שמות של ספרים שנשמעים מעניין יותר בלי האות האחרונה שלהם (כמו למשל Three Men in a Boa), ואפילו "הלימון המטייל", משחק שבו הם מחביאים אחד לשני לימון בין הנוסעים. "הלימון המטייל" הפך להיות כל כך פופולארי, שמאזיני הסדרה צילמו לימונים בכל העולם והפכו את זה לספר מתנה שניתן ליוצרים ולצוות של התכנית במסגרת מפגש שחקנים-קהל.

אבל יש גם אמת מהסוגים שמעוררים מחשבה. כשעלתה השאלה הפילוסופית "מהו אושר?" לארתור הייתה תיאוריה שאושר הוא לא אותו מצב רחוק שכולנו שואפים אליו ושאם מגיעים אליו עסוקים מדי בלדאוג שמא יעלם בן רגע, אלא אותם רגעים רבים קטנים במהלך החיים. כמו למשל כשהמים במקלחת הם בטמפרטורה המושלמת אחרי יום עבודה ארוך. או כשארתור מספר על הראיון שלא נכנס אליו במכללה האווירית באוקספורד ושעד היום הוא תוהה "מה היה קורה אילו". מרטין ודאגלאס אומרים לו שאין לו  ולא היה לו שום סיכוי להיות טייס והם היו זורקים אותו בבושת פנים מהמכללה. "או, תודה חברים" אומר ארתור, "אתם לא אומרים את זה רק כדי שארגיש יותר טוב?" משפט שכמובן גרר צחוק מהקהל. מה טוב בהרגשה שהיית כל כך גרוע שהיו מעיפים אותך ממש על ההתחלה של הקורס? אבל מצד שני, אם לא היה לך שום סיכוי להצליח, אין צורך להתחרט על שלא ניסית. נכון?

בעולם בידור שבו חוש הראייה הוא החשוב ביותר, בו האפקטים של המחשב עולים בחשיבותם על העומק של הסיפור, נדמה שלתסכית אין מקום. אבל אם תהיו מוכנים להיות קצת מיושנים ולתת לו הזדמנות, גם אתכם הוא ישבה בקסמיו.

ולמי מכם שמעוניין לשמוע את התסכית הנה הלינק. רק תשתדלו לא להקשיב לתסכית כשאתם בחוץ. הצחוק שלכם עלול להבהיל אנשים… 🙂

 

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.