אני לא חובבת סרטי אימה. סרטים עם אלימות גרפית גסה, דם משפריץ על המצלמה ודומיו לא יושבים לי טוב על הלב. לכן, את ההחלטה ללכת ולצפות ב"שומרוני הרע" (Bad Samaritan) ועוד במסגרת פסטיבל של סרטי אימה ומתח קיבלתי לא בלב שלם. מצד אחד, שחקן שאני מאוד מעריכה ועוקבת אחרי פועלו (כמו שקוראים חדי עין יבחינו), מצד שני, הוא משחק את הפסיכופת ואני בטוחה שהוא יעשה עבודה טובה וידיר שינה מעיני.
שון ודרק הם גנבים קטנים. הם עובדים במסעדה ומחנים את המכוניות עבור המבקרים עבור כמה דולרים. רק שהם לא רק מחנים אותן, הם לוקחים אותן לסיבוב, פורצים לבתים שלהם וגונבים קצת. ערב אחד שון נכנס לבית של בחור עשיר מאוד, קייל ארנדרייך, ומגלה שם בחורה כבולה בשרשראות לכיסא. ברגע של פחד הוא נוטש אותה שם ומחזיר את הרכב. אבל הרגע הזה לא נותן לו מנוח ולמרות החשש מהכלא (בכל זאת, פורץ) הוא מתקשר למשטרה. אבל כשהמשטרה מגיעה לבית של קייל, הכל כשורה. לעומתם קייל יודע שלא הכל כשורה, ומהרגע הזה מתחיל מירוץ של חתול ועכבר בין קייל, עשיר כקורח ומאובזר בטכנולוגיה חדישה שהוא יודע לתפעל היטב לבין שון, פרחח עני.
השם של הסרט הוא משחק על הביטוי "השומרוני הטוב", כינוי לאדם שעוזר לאדם אחר בלי לצפות לתמורה. שון כמובן רחוק מלהיות "השומרוני הטוב". פרט לעובדה שהוא מתפרנס מגניבה הוא משאיר אישה בידיו של פסיכופת שככל הנראה יהרוג אותה. אבל את שאר הסרט שון מבלה בניסיון להיות "השומרוני הטוב" תוך סיכון לא קטן לעצמו ולמכריו.
הגם שהסרט נועד להיות סרט להנאה ולא למחשבה עמוקה, הוא מעלה כמה נקודות מעניינות. העיקרית שבהן היא הפגיעות שלנו בעקבות השימוש הרחב בטכנולוגיה. המהירות שבה ניתן להרוס מערכות יחסים בגלל סטטוס בפייסבוק, לשתף תמונות שמן הראוי שהיו נשארות פרטיות, ולהפוך את הבתים לחכמים כל כך שאם פורצים למערכת שלהם ניתן לשלוט בכל הדברים בבית. הטכנולוגיה מביאה איתה נוחות גדולה, אבל היא גם משרה תחושה של ביטחון שלא עולה בקנה אחד עם המציאות. ואם ניתן ללמוד לפחות דבר אחד מהסרט הרי שזה לא לשים את ה"בית" על ה-GPS ברכב…
לשמחתי, יותר מאשר סרט אימה, הסרט הוא סרט מתח. יש לו קצב טוב גם אם לא מהיר מספיק בשביל לגרום לנו לשבת על קצה הכיסא ולכסוס ציפורניים ותמהיל טוב של רגעים מבהילים, רגעים רגשניים, רגעים מתוחים ואפילו כמה רגעים שהביאו צחוק מהקהל (למשל, כשהבחורה מכה את קייל עם את חפירה וצועקת על שון "ככה מצילים מישהו!"). העריכה והסאונד עוזרים לזרימה של הסרט. מבחינת העלילה, בסופו של דבר, מדובר בסיפור פשוט מאוד (כמעט פשטני), אמריקאי מאוד: טוב ורע שנאבקים ביניהם, ולמרות המכות והמבטים מזרי האימה של טננט יוצאים מהסרט בהרגשה לא רעה (בכל זאת, סרט אמריקאי, כן). דיוויד טננט בתפקד קייל, נותן הופעה נהדרת וקריפית למופת שמחזיקה את הסרט ורוברט שיהן נותן הופעה מעוררת אהדה בתור שון. בסופו של דבר, ולמרות החששות, שרדתי את הסרט בלי צרחות או עצימת עיניים ואוזניים. אפשר לקרוא לניסוי הצלחה.
Cultureroll 