כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

מודעות פרסומת

ירח חסר

בשנת 2015 עלה לאוויר הבלוג "ירח חסר – הייקו בעברית" ובו מפרסם מדי יום שיר הייקו, לעיתים מקורי ולעיתים מתורגם. את הבלוג הקימו חבורה של חובבי, חוקרי וכותבי הייקו, ליאת קפלן, דרור בורשטיין, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, יעקב רז, יובל אידו טל.

שירת ההייקו היא שירה יפנית קצרה. היא התפתחה משירה ארוכה יותר כמו הוואקה והטנקה ופרחה במאות ה-17-18 בייחוד בידיו המוכשרות של מי שנחשב לגדול משוררי ההייקו – מאצואו באשו. טיבו של שיר ההייקו הוא שהוא מתרחש בהווה. אין זו שירת טרובדורים על קרבות הירואיים או בלדות נוגות על אהבה נכזבת. זהו מעין צילום במילים, הקפאה של הרגע הזה. נושאי השיר מגוונים מאוד ויכולים לנוע משגרת היום-יום ועד אירועים מיוחדים.

עם השנים הפך ההייקו לצורת שירה בינלאומית, וכיום נכתב הייקו בשפות רבות. כמובן, כל שפה ומגבלותיה ואחד האתגרים הן בכתיבה והן בתרגום הייקו הוא המאמץ לשמור על תמציתיות שמאפיינת את השירה היפנית. ההייקו נכתב בשלוש שורות, 17 הברות סך הכל ובדרך כלל כולל מילה שמעידה על עונות השנה (ציפור, צמח או שם העונה), אבל המבנה הזה הולם את השפה היפנית ואילו שפות אחרות מתקשות לעמוד באותם הכללים. ולמרות השוני והמגבלות של כל שפה, משתדלים לשמור על שורות קצרות, אם לא על מספר ההברות.

ב-2016 הבשיל הפרויקט של הבלוג לכדי הוצאה לאור קטנה, "ספרי ירח חסר" שכל מטרתה היא לפרסם שירת הייקו מקורית ומתורגמת. הסנונית הראשונה היא הספר "יותר חלונות מבית", קובץ שירי הייקו פרי עטו של המשורר האמריקאי גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין.

על גארי הות'ם לא ידוע הרבה. הוא נולד וגדל בארה"ב ואת ספר ההייקו הראשון שלו פרסם בשנת 1975. הנושאים שהות'ם עוסק בהם גם הם נעים בין היומיומי ליוצא דופן וכמובן לטבע.

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-2

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-3

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-4

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-1

כמו שירת ההייקו, גם הספרים של ההוצאה הם ספרים קטנים, קצת כמו ספרי כיס. אבל בתוכם נחבא עולם ומלואו של שירה קסומה. מילים קטנות, ארוזות ועטופות, מביאות קסם.

לרכישת הספר הקליקו כאן

 

תרגום: "שמחה" מאת אנטון צ'כוב

חצות הליל. מיטייה קולדארוב דהר נסער אל תוך דירת הוריו ובמהירות נכנס לכל החדרים. ההורים כבר התכוונו לישון. האחות שכבה במיטה וקראה את עמודיו האחרונים של רומן. האחים הספורטאים כבר ישנו.

"מאיפה באת?" התפלאו ההורים. "מה קרה לך?"

"אוי, אל תשאלו! לא ציפיתי! לא, ממש לא ציפיתי! זה… זה לא יאמן!"

מיטייה צחק והתיישב בכורסא, לא מסוגל להחזיק על עצמו על שתי רגליו מרוב אושר.

"זה לא יאמן! אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם! אתם תראו!"

האחות קפצה מהמיטה, עטפה את עצמה בשמיכה וניגשה לאחיה. הספורטאים התעוררו.

"מה קרה לך? הפנים שלך…?"

"זה משמחה, אמאל'ה! עכשיו כל רוסיה מכירה אותי! כל רוסיה כולה! קודם רק אתם ידעתם שבעולם הזה קיים הפקיד הממשלתי דמיטרי קולדארוב, ועכשיו כל רוסיה יודעת את זה, אמאל'ה! אלוהים אדירים! "

"מה קרה? דבר ברור."

"אתם חיים כמו חיות פרא, לא קוראים עיתונים, לא שמים לב לחדשות, והרי יש כל כך הרבה דברים נפלאים בעיתונים! אם קורה משהו עכשיו הכל ידוע, שום דבר לא מוסתר! איך שאני מאושר! הרי בעיתונים כותבים רק על אנשים מפורסמים והנה כתבו עלי!"

"באמת? איפה?"

אבאל'ה החוויר. אמאל'ה הביטה על האיקונין והצטלבה. הספורטאים רצו אל אחיהם הגדול לבושים כמו שהיו בחולצות פיג'מה קצרות.

"כן! כתבו עלי! עכשיו כל רוסיה יודעת עלי! את, אמאל'ה, תשמרי את הגיליון הזה למזכרת. נקרא בו מדי פעם. תסתכלו!"

מיטייה הוציא מהכיס גיליון עיתון, נתן אותו לאביו והצביע על החלק המסומן בעיפרון כחול.

"תקרא!"

האב לבש משקפיים.

"תקרא!"

אמאל'ה הסתכלה שוב על האיקונין והצטלבה. אבאל'ה השתעל והחל לקרוא:

"ב-29 בדצמבר בשעה 11 בערב הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב…"

"אתם רואים? אתם רואים? הלאה!"

"הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב יצא ממסבאה ברחוב מאליי ברונויי בבית קוזיחין ובהיותו בגילופין…"

"זה אני עם סמיון פטרוביץ… הכל כתוב לפרטי פרטים! תמשיך! הלאה! תקשיבו!"

"ובהיותו בגילופין החליק ונפל תחת סוס של עגלון שעמד שם, איכר מהעיירה דוריקין באזור יוחנוקוב, איוון דרוטוב. הסוס המבוהל קפץ מעל קולדארוב, גרר עליו מזחלת שבה נמצא סוחר מהגילדה השנייה ממוסקבה, סטיפן לוקוב, ודהר ברחוב עד שנעצר בידי מנקי הרחובות. קולדארוב, שנמצא מחוסר הכרה, נלקח אל תחנת המשטרה ונבדק על ידי רופא. המכה שקיבל בעורף…"

"זה קיבלתי מהמוטות, אבאל'ה… הלאה! תקרא הלאה!"

"המכה שקיבל בעורף מוערכת כקלה. נכתב פרוטוקול על התקרית. הוגשה עזרה רפואית לנפגע…"

"הורו לי לשים מגבת עם מים קרים על העורף. עכשיו קראתם? אה? הנה! עכשיו זה בכל רוסיה! תנו לי את זה!"

מיטייה חטף את העיתון, קיפל אותו ושם בכיס.

"אני ארוץ למקרובים, אראה להם… צריך עוד להראות לאיבנצקים, לנטלי איבנוב, לאניסים ווסיליץ'… אני רץ! להתראות!"

מיטייה חבש את הכומתה ובחגיגיות ובשמחה רץ לרחוב.

 

מתוך: אנטון צ'כוב, סיפורים הומוריסטיים (ברוסית).

newspaper

שידור חוזר: סיפורי מלחמה, ילדים.

נמל תל אביב, ערב. רחש גלים מתדפקים על סלע. בתוך האנגר 26 מתקבצים והולכים אנשים שונים לערב השקת תרגומו של ארז יוסקוביץ לספרו של הסופר היפני נוסקה אקיוקי (Nosaka Akiyuki). “סיפורי מלחמה לילדים”. ומה לסיפורי מלחמה ולילדים?

פאנל הדוברים של הערב כלל את המתרגם, ארז יוסקוביץ, ד”ר מיקה יממורי-לוי, מרכזת לימודי יפנית באוניברסיטת תל אביב ומעריצה גדולה של נוסקה וד”ר שונית שחל-פורת, מרצה לספרות יפנית ומתרגמת. כל אחד מהדוברים האיר את האירוע באור אחר והוסיף תוספת מרתקת על האיש, הסיפור והתרגום.

קווים לדמותו של נוסקה

ד”ר יממורי-לוי סיפרה כי בעוד בנות גילה בנות ה-12 שמו בארנק תמונה של זמרים או שחקנים מפורסמים, היא הוציאה תמונה של נוסקה ושמה בארנקה. כאשר היא הראתה את התמונה ששמה בארנק, לא נותר לנו אלא להסכים עמה. משקפי שמש, סיגריה, חזות של אדם “קוּל” שלא מגלה שתחתיה נמצאת טרגדיה של מלחמה.

אך הסופר נוסקה אקיוקי איננו רק סופר אלא במידה רבה איש אשכולות של ממש. בין שאר משלחי ידו ניתן למנות סיפורת, שירה, עריכה של מגזין פרובוקטיבי וכן גם פוליטיקה, כאשר נבחר ב-1983 להיות חבר פרלמנט. הוא ניסה להיבחר כבר קודם ב-1974, בעודו מציע “להעיף גם שמאל וגם ימין מפני שאי אפשר לסמוך עליהם יותר”. הוא עצמו הקפיד בחייו להוציא את משנתו, אמונה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי כמו גם בחשיבות החקלאות ליפן, מן הכוח אל הפועל. כמסקנה משנות הרעב של המלחמה לא הסתפק נוסקה באמירות בזכות החקלאות אלא עיבד חלקת אדמה משלו באזור ניגטה
(Niigata).

כחלק מדרכו להפיץ את משנתו הוא שר את השיר Marylyn Monroe No Return (マリリンモンローノーリターン מרילין מונרו אין חזור) בו הוא שר כי העולם יסתיים עוד מעט, גם הדובדבן וגם הכריזנטמות נובלים. הדובדבן, אחד מהסמלים של יפן, המסמל גם את המשטרה, אשר תבעה אותו על פרסומים פורנוגרפיים, והכריזנטמות המסמלות את הקיסר הופכות את השיר לשיר מחאה כנגד המוסדות המפריעים לחופש הביטוי. המוטו של נוסקה, במשך כל שנות פעילותו היה כי על הצעירים לא לסמוך על .המבוגרים, רק לשרוד

מעט ידוע על שנותיו בתקופת מלחמת העולם השנייה, וד”ר שחל-פורת ציינה כי במידה מסוימת סיפור חייו בתקופה זו כמוהו כבראשומון, שבו איש אינו יודע את הסיפור האמיתי, אך רבים מסיפוריו, ובמיוחד קובץ סיפורים זה, סובבים סביב המלחמה, הנוראות שבה ותוצאותיה הרות האסון.

אקיוקי נוסקה

הלוויתן הענק שהתאהב בצוללת קטנה וסיפורים אחרים

ארז סיפר על ההיכרות הראשונה שערך עם סיפוריו של נוסקה בקורס שהעבירה ד”ר שחל-פורת באוניברסיטת תל אביב. שם גם גילה את הערצתה של ד”ר יממורי-לוי לסופר הנפלא הזה, הסופר שמוצא דרך לספר את הנורא מכל בצורה עוצרת נשימה אך מלאת חסד. הוא נזכר בו שוב לאחר מלחמת לבנון השנייה בה מצא את עצמו חוזר לאותו מקום בו עשה גם את השירות הסדיר. כדבריו: “דברים נראים שונה לילד בן 18 ולאדם בן שלושים” ולאחר שהות ביפן החליט לקחת על עצמו את פרויקט התרגום של אסופת הסיפורים, אתגר לא פשוט אשר צלח בידו בצורה נהדרת.

מעטים יודעים כי הסרט הידוע “קבר הגחליליות” (בבימויו של איסאו טאקאהאטה (Isao Takahata) מסטודיו ג’יבלי), מבוסס על סיפור באותו השם של נוסקה, רק שבניגוד לסרט, הסיפור קשה אף יותר אף על פי שבשניהם הסוף איננו  טוב. זהו אחד המאפיינים של כל הסיפורים הכלולים בספר הזה. אך אנא, אל תמהרו להניח אותו מידיכם ולוותר על חוויית הקריאה המטלטלת. רוח האדם מפעמת בכל סיפור וסיפור ומעניקה נחמת מה על כך שגם אם לא צלחו מאמצי ההצלה במלחמה, לא של הלווייתן שהתאהב בצוללת וניסה להצילה, ולא של האם שניסתה להציל את ילדה והפכה לעפיפון, הרי שרוח האדם שלעיתים נדמה לנו כי נעלמה, עודנה קיימת גם בתוככי הזוועה.

לאחר השיחה עלתה השאלה האם באמת הספר הוא ספר ילדים כפי ששמו אומר. קוראים שהגיבו לספר טענו כי לא היו נותנים לילדיהם לקרוא אותו וגם המתרגם, ארז יוסקוביץ עצמו טען כי היה נותן לבתו לקרוא את הספר רק בגיל יחסית מאוחר. ד”ר שחל-פורת, מאידך, ציינה כי מצאה את הספר ביפן במחלקת הנוער ואף נתנה לבנה בן ה-11 לקרוא את הספר עליו כתב “בין בחירה לבין בריחה יש אזור ביניים של חסד אנושי ושם נמצאים הסיפורים האלה. אין רגע קריטי של הכרעה. יש לנהוג לפי הטבע, והוא טוב.”

ערב השקה סיפורי מלחמה

האם הספר אכן לילדים או לא? האם הוא מדבר לילד שנותר בכל מבוגר? אין לדעת. איש איש יבחר את גישתו. אך את זאת ניתן לעשות רק לאחר הקריאה.

סיפורי מלחמה לילדים