כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool) – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.
בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.
ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…
כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.
גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.
גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.
נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.
נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.
על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.
קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.
Cultureroll 