התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

מודעות פרסומת

אשתי הפוליטיקאית – השחיתות של הטובים ביותר היא הנוראית מכולן

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. היא אדם לאדם זאב במסווה של ידידות. היא משחקי כוח והישרדות על חשבון אחרים. "נאמנות", "כבוד", חברות", כולן מילים ריקות. "כולם אומרים בפרלמנט דבר אחד ועושים דבר אחר. אלה כללי ההתקשרות." אבל בסופו של דבר מדובר באנשים, ומשום שמוסר לא תלוי בתחום העיסוק, יש דברים שלא עושים.

איידן הוינס (דיוויד טננט) התפטר מהפרלמנט במחאה על מדיניות הממשלה והעומד בראשה, אך למעשה היה זה אמור להיות תחילתו של המרוץ לצמרת. חברו מזה 20 שנה, ברוס באביש (אד סטופרד), גם הוא חבר פרלמנט, שתמך בהחלטתו להתפטר ואף דרבן אותו למהלך, בגד בו והסיר את תמיכתו ברגע הקריטי ובכך למעשה זרק את איידן מהפוליטיקה. בעוד כוכבו של איידן דועך, הקריירה הפוליטית של אשתו, פרייה (אמילי ווטסון), נוסקת. האם יצליח לחזור לפוליטיקה? ואיך ישפיעו שינויי הכוחות בחוץ על "הזוג הנוצץ" של ווסטמינסטר?

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

"אשתי הפוליטיקאית" (The Politician's Husband) מצליחה בשלושה פרקים לגעת במגוון שלם של נושאים מבלי לתת תחושה של פיזור. עבודה ובית, פוליטיקה ומשפחה, יחסי כוחות מגדריים ושחיתות, מערכות יחסים וילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בין כל זה, בראש ובראשונה זהו סיפור על גיבור טראגי יווני-שייקספירי כמעט והרפרנסים רבים. בכך אולי השם האנגלי "בעלה של הפוליטיקאית" הולם את הסדרה יותר.

לאחר הבגידה של ברוס, איידן מקמט בהפגנתיות צילום משותף ישן שלהם ומצטט מתוך "הסוחר מונציה": "את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל … ואגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי" (מתוך התרגום של אברהם עוז). כמו במחזה, איידן מחפש נקמה על הבגידה של ברוס, אבל בעוד שבמחזה הנקמה לא צולחת, הנקמה של איידן בברוס מצליחה בגדול אבל באיזה מחיר! מקור שמו של איידן (Aiden) הוא באל השמש האירי ופירוש המילה היא "לוהט", ואכן לאחר הבגידה ניצתים באיידן פחדים ישנים וחדשים ומעירים בו אש שמעכלת בדרכה לא רק אותו אלא גם את מי שנקרה בדרכו.

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן הוא גיבור טראגי קלאסי כמעט: רם מעלה, אב דואג ובעל אוהב. אבל בניגוד לטרגדיה היוונית שבה הגורל או האלים קובעים מראש שכל ניסיונותיו של הגיבור לשנות את גורלו יעלו חרס, התחושה כאן היא שלו רק בחר איידן שלא להניח לעצמו להיגרר אחרי הנקמה והקנאה (והנה גם המפלצת ירוקת העין מ"אותלו" נכנסת לתמונה) הדברים היו מתגלגלים אחרת. איידן לא מונע על ידי ערך מוסרי כלשהו, הוא מונע על ידי נקמה ופחד. הוא יודע שבמעשיו הוא פוגע באנשים שקרובים לו, בראש ובראשונה באשתו וביחסיהם, ובכל זאת מגיע לשלב שבו הוא מצדיק אותם בעיני עצמו בטענה ש"כך עושות ועושים כולם" וש"מגיע לו (לברוס)". אבל העובדה ש"כולם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר" לא הופכת את ההתנהלות שלו למוסרית או מקובלת על הדעת. זה לא תירוץ טוב מספיק להשחתה של המידות הטובות (ואין כמו סוף הסדרה כדי להוכיח את זה). הטרגדיה הנוראית של "אשתי הפוליטיקאית" היא לא שהאלים או הגורל מביאים לאבדנו של איידן אלא שהוא עצמו, במו ידיו, הורס את הדברים שהיו לו החשובים ביותר – אהבתה של אשתו ויחסיו עם אביו.

כמו בכל רומן טוב, דמויות המשנה בסדרה מאירות צדדים בדמותו של איידן. אשתו, פרייה (שנקראת על שם אלת האהבה והפיריון הסקנדינבית), שנתנה לבעלה את הבמה ונשארה מאחורי הקלעים במשך שנים, היא סלחנית ומכילה יותר ממנו. היא מכירה בכך שבני אדם טועים ובוחרת שלא לסגור חשבונות או להיגרר לחילופי האשמות. אביו של איידן, מתפקד כקול ההיגיון ומנסה להחזיר את בנו לדרך הישר, לגרום לו לראות גם את הצד של אשתו, לקחת אחריות על מעשיו ולשמור על ההגינות והיושרה שלו. בנו של איידן, נוח, מספק הצצה מרתקת אל אופיו של איידן. נוח סובל מאוטיזם בתפקוד גבוה (אספרגר). הוא מתקשה להבין רגשות של אחרים ולא מסתדר עם שינויים. כמוהו, גם איידן מתקשה להבין את הרגשות של אשתו ושל אביו ולהתחשב בהן וגם הוא סולד משינויים. אבדן המקום שלו בפוליטיקה והחשש לאבד את מקומו בליבה של אשתו לטובת מחזר ותיק (גם אם לא אהוב) מביא אותו לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בכל מחיר.

אם מחפשים דוגמא לטרגדיה נוספת הרי שהיא בקשר של איידן עם בנו. אביו של איידן אומר לו שהוא השקיע את כל מרצו וזמנו בפוליטיקה של ווסטמינסטר לאחר שאבחנו את נוח עם אוטיזם, ככל הנראה מתוך רצון לברוח מהצורך להתמודד עם האבחון וההתמודדות היומיומית בבית. איידן עונה לו ש"אני לעולם לא אוכל לגעת בחייו כמו שאת נגעת בשלי" ואביו אומר לו "לעולם אל תגיד לעולם לא". ואכן, אחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב מגיעה לקראת הסוף, כשדווקא הבן האוטיסט מבין את רגשותיו של אביו ומביא לו את רובוט הצעצוע שלו, אותו רובוט אשר עוזר לו עצמו להתמודד עם הסביבה והאנשים בה.

aiden-and-robot

איידן עם הרובוט של בנו, נוח

הרגשות כלפי הגיבור משתנים לאורך הסדרה ונעים מהבנה והזדהות לסלידה ולבסוף למידה מסוימת של רחמים. ההבנה של הכעס של איידן כלפי הבגידה של החבר והרצון לתקוף חזרה, עוברים לסלידה כשהוא תחילה מנסה לנצל את אשתו כדי לנקום בברוס ואף מוציא את הכעס שלו עליה כשהיא לא "עובדת לפי התכנית" ולבסוף לרחמים משום שאדם טוב איבד בגלל הטיפשות והעקשנות שלו עצמו את כל הדברים שאהב. "השחיתות של הטובים ביותר היא (באמת) הנוראית מכולן" (Corruptio Optimi Pessima).

aiden-and-freya-poster

 

קצרצרים – "המלט"

כששמעתי על ההקרנה של "המלט" של בנדיקט קמברבאץ' מהברביקן בסינמטק ציפיתי לאולם מלא. בכל זאת, לא בכל יום מזדמן לך לצפות בהפקה לונדונית של מחזה שייקספירי, ועוד קרוב לבית. כמובן שהחוויה שונה מלהיות בקהל ולצפות במחזה live אבל זוהי הזדמנות פז של ממש ולתומי חשבתי שרבים יקפצו על המציאה. אז חשבתי. הייתה לי שורה שלמה לעצמי. אפילו שתיים אם תרצו. יחסית לציפייה שלי ולעובדה שבכל המופעים בלונדון אזלו הכרטיסים תוך שעות הקהל היה מועט. אז אני לא יודעת אם זה השעה, או המיקום, או העובדה שזה מחזה מוסרט (שהוא לא תיאטרון ולא סרט) או רמת התרבות של הציבור הישראלי, או שליחו של המחזה השייקספירי המופלא נס, או שמא שייקספיר כולו מזכיר לציבור הרחב מן קשישא זקן שלא יודע מה זה אינסטוש ומעלה ריח חזק של נפטלין, אבל הנוכחות הדלה הייתה קצת מעציבה. מצד שני, לא באתי בשביל הקהל.

כמו בציטוט המפורסם של מארק טווין, "A classic is something that everybody wants to have read and nobody wants to read", שייקספיר נחשב לקלאסיקה בעיני רבים וטובים בעולם אבל מעטים צללו אל תוך מעמקי הטקסטים של המחזאי הגדול. השפה הארכאית וגם המעמד שלו כ"קלאסיקה" מרתיעים רבים. הם יודעים לדקלם את ההתחלה של "להיות או לא להיות", וחלק עושים זאת כשהם צופים במחזה (זוהי אולי המקבילה התיאטרלית לאנשים שמזמזמים עם התזמורת בקונצרטים) אבל מעטים יודעים את המונולוג במלואו. גם אני בכל שנות היכרותי עם המלט, החל מבית הספר וכלה בקורס שלם על שייקספיר במסגרת לימודי לתואר בספרות אנגלית, מצאתי את מחזותיו של גדול המחזאים של אנגליה מעט משמימים. השפה ארכאית, העלבונות הציוריים לא מובנים, והניתוח הספרותי-טקסטואלי (כל מי שחווה כזה יודע) הוציא את שארית היופי שעוד נותרה במחזה האלמותי הזה. אבל משהו מופלא קרה באותו ערב. המחזה קם לחיים. בנדיקט קמברבאץ' וההפקה של ה"ברביקן" הפכו את המלט לבשר ודם עבורי. לא עוד טקסט מת על גבי דפים מצהיבים, אלא דמות אדם, עם ספקות ומאוויים, ותשוקות ותהומות ייאוש וניסיונות נקם. זוהי הוכחה ניצחת שהמחזות האלה צריכים להיות מוצגים. חייבים להיות מוצגים. אף קריאה, אקדמית ומלומדת ככל שתהיה לא תתקרב למידת האפקט שיש להופעה חיה של שחקנים על במה.

על אף שזוהי טרגדיה וכולם מתים בסוף (אני מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד…), יש במחזה לא מעט רגעים שמעלים צחוק קל. הערותיו של המלט, השיחה שלו עם הקברן, הדרך שבה הוא מעיר הערות תוך כדי המחזה שמעלים השחקנים בפני המלך, כולם מזכירים שזהו מחזה שייקספירי ולא מלודרמה הוליוודית, וככזה הוא נאמן יותר למציאות שבה לעיתים קרובות בתוך טרגדיה יש הומור. אם לצטט שוב את מארק טווין, הומור מתקיים במקום שבו יש עצב.

הגרסה של ההפקה הזו מטשטשת את המקום והזמן של המחזה. היא לא הפקה היסטורית שייקספירית אבל היא גם לא הפקה מודרנית לגמרי משום שהשפה עדיין שייקספירית והתלבושות נעות בין הידור מלכותי ישן לבין חליפות וטרנינג. מצד אחד זה מקשה למצוא את הקרקע היציבה שתעגן את הצופה, מצד שני זה יוצר מחזה אוניברסאלי של ממש, כזה יכול להתאים לכל תקופה. בהתחשב בעובדה שהמחזה רץ על במות שונות כבר 400 שנה ועבר אין ספור שחקנים, עיבודים וגרסאות, נדמה שהזמן והמקום אינם באמת העיקר. ההתרחשות, דמותו של המלט היא העיקר.

הקסם של המלט הוא האוניברסאליות שלו והאנושיות הגדולה שבו. זהו סיפור על אדם שמחפש נקמה על רצח אביו אבל לא מצליח למצוא את הדרך הנכונה עבורו לנקום ומתחיל לשנוא את עצמו על ההתמהמהות והספקות שתופסים בו בכל פעם שהוא רוצה לפעול. זהו סיפור על אהבה נכזבת משני הצדדים. זהו סיפור על אכזבה עמוקה מהמין האנושי כולו וייאוש עמוק ומחשבות אובדניות. זהו סיפור על מאבק עם הגורל והשלמה איתו.

עד כמה המלט אוניברסאלי? לורה בוהנאן (Laura Bohannan), אנתרופולוגית מאוניברסיטת אילינויי מספרת כיצד נסעה לערוך מחקר במערב אפריקה וידיד נתן לה עותק של המלט כדי להעביר את הזמן, משום שבתקופת הביצות השבט נשאר מנותק לחלוטין משבטים אחרים עד אשר יורדים המים וניתן ללכת. באחד הערבים הזמינו אותה זקני השבט לשבת איתם ולספר להם את "המעשה הישן" של החברה שלה וכך מצאה את עצמה החוקרת מספרת לשבט אפריקאי את "המלט" של שייקספיר. כמובן, המלט עבר שינויים בשל מוגבלויות שפה, כמו המעמד שלו שהשתנה מנסיך לבן של צ'יף. ככל שהתקדם הסיפור, נכנסו לסיפור אלמנטים שלא היו בו קודם, למשל, המלט השתגע משום שקרוב משפחה שרוצה ברעתו הטיל עליו כישוף (הסבר מעניין לקשר שבין קלודיוס והמלט). אבל על אף שההסברים שלהם להתרחשויות במחזה רחוקים מאוד מרעיונותיו של שייקספיר, המעשה הוא אותו מעשה. הם צדקו בכך שקלאודיוס מנסה להיפטר מהמלט וניחשו נכון שלארטיס ינסה להרוג את המלט (אם כי הניחו שזה יהיה משום שהמלט מנע ממנו מלמכור את גופתה של אופליה למכשפה ובכך להרוויח מעט כסף כדי לכסות את הפסדי ההימורים שלו מפריז…). בוהנאן מתארת את ההרגשה ש"המלט" איננו "המלט" יותר, אבל מצד שני, הסיפור של המלט נשמע הגיוני באירופה ובאפריקה. אולי בכך סוד הקסם והגדולה של שייקספיר.