מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

שידור חוזר: “אופק חדש” ביפן – רפורמות במערכת החינוך

בכתבה הקודמת דובר על הצרות של מערכת החינוך היפנית ועל הרצון של ראש הממשלה נקסונה (Nakasone) לקדם בה רפורמות מקיפות. ואכן ביפן יצאה לדרך רפורמה, שרבים מייחסים לה חשיבות גדולה ואף טוענים כי זוהי הרפורמה השלישית בגודלה במערכת החינוך היפנית לאחר הרפורמה של מייג’י והרפורמות שלאחר מלחמת העולם השנייה. מסתמן כי ביפן יש אופק חדש למערכת החינוך. מה הוא כולל?

שינוי מערכת הלימודים

השאיפה הראשונית הייתה להקל מעט את הלחץ העצום המופעל על התלמידים, לחץ שנתפס לא פעם כאחד הגורמים העיקריים לתחלואים במערכת. הניסיון לאפשר לתלמידים לפתח תחומי עניין נוספים שבהם יוכלו להביע את כישוריהם ואת ייחודיותם נתפס כאחת התשובות האפשריות לתחלואים אלה. בין הצעדים שננקטו לשם כך היו ריווח מערכת השעות והכנסת מקצועות כמו אמנות ומוזיקה גם בכיתות גבוהות יותר מתוך כוונה לפתח יחס אינדיבידואלי לכל תלמיד. מקצועות שונים כמו מדעים ומתמטיקה הועברו מהכיתות הגבוהות לכיתות הנמוכות יותר.

למרות שרבים ראו בכך יוזמה מבורכת, אחרים חששו שהפער בין המצטיינים למתקשים יתחיל עוד לפני חטיבת הביניים, דבר אשר יעמיק את הפערים האקדמיים בין התלמידים כבר מגיל צעיר. זאת בעוד שבתי הספר היסודיים שמים דגש על קבוצתיות ועל שוויון בין התלמידים; התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות, וכל קבוצה אחראית על נושא אחר בחיי בית הספר: ניקיון הכיתה, טיפול בחלקת גינה או הכנה של פעילות לקראת חג. כל הקבוצה אחראית להצלחה בתחום אחריותה, ובאופן זה הילדים לומדים לעבור בצוות ולפתח ערבות הדדית שבה כל אחד עוזר לאחר.

צעד נוסף להקלה על תלמידי בית הספר הוא מעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע. כך יוכלו התלמידים לבלות את סופי השבוע הפנויים עם ההורים (אם לא בג’וקו או בהכנת שיעורי בית). הורים רבים מצאו בכך אפשרות לבלות זמן איכות עם ילדיהם, ואילו אחרים חששו מפני ההידרדרות של התלמידים בלימודים. סיבה נוספת למעבר זה הייתה התפיסה של נקסונה כי חינוך אינו תפקידו של בית הספר בלבד, אלא תפקיד ההורים והקהילה גם כן. אם הילדים יכולים לבלות זמן רב יותר עם ההורים והקהילה, הרי שהם זוכים לחינוך טוב ושלם יותר.

ראש הממשלה נקסונה

נושא לדיון – החזרת ההמנון והדגל

אחת הנקודות שגרמו לדיונים ולוויכוחים הייתה ההחזרה של שירת ההמנון והנפת הדגל בבתי הספר – שני דברים שנעלמו מנוף בתי הספר לאחר מלחמת העולם השנייה. נקסונה תמך ברעיון להחזיר מאפיינים יפניים אלו אל מערכת החינוך, מהסיבה שהם מחברים את התלמידים לא רק לבית הספר אלא ליפן כמדינה ולשאר האזרחים בה. לטענת נקסונה, כדי ללמוד על העולם, על היפנים להכיר את עצמם תחילה. עם זאת, בזיכרונם של היפנים נותרו שרידים של האינדוקטרינציה במערכת החינוך טרם מלחמת העולם השנייה, אותו חינוך שהצליח להביא להצלחות הגדולות של הכיבושים היפניים, אבל גם גרם למלחמה להימשך זמן רב יותר ולשבר האידיאולוגי שבא אחריה להיות גדול ומשמעותי יותר. בין המתנגדים החריפים ביותר להחזרה של ההמנון והדגל היה ארגון המורים היפני, הנינקיוסו (ninkyoso), אך מאבק זה לא צלח, ובשנת 1999 עבר “חוק הדגל וההמנון” בפרלמנט היפני, הוחזר לבתי הספר. למרות זאת, החוק נחשב לאחד החוקים השנויים במחלוקת שנחקקו בשנות התשעים.

“למידה במהלך החיים” Lifelong Learning

רפורמה נוספת שנועדה להקל את הלחץ על התלמידים הלומדים לבחינות היא פתיחת מסלולים באוניברסיטאות אשר מאפשרים גם למבוגרים לרכוש השכלה. בעבר, בחינת הכניסה לאוניברסיטה הייתה הבחינה הגורלית ביותר בחייו של אדם, מפני שהיא קבעה את איכות האוניברסיטה שבה ילמד ולאחר מכן את איכות החברה שבה יעבוד. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית של ממש. הבחינה לאוניברסיטאות נערכה בכל האוניברסיטאות באותו היום, מה שהקשה על התלמידים להגיש מועמדות לכמה אוניברסיטאות בו זמנית. אם, למשל, תלמיד נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה שרצה, האפשרות היחידה שעמדה בפניו היא שנה נוספת של לימודים מאומצים לבחינה של שנה הבאה. זאת כמובן רק בתנאי שהוריו יכולים לכלכל אותו בשנה הזאת, שכן אם לא, התלמיד נאלץ לצאת לעבוד, ולמעשה הכישלון בבחינה היה סותם את הגולל על הסיכוי להמשיך ללימודים אקדמיים.

המטרה של משרד החינוך היפני ברפורמה “לימודים במהלך החיים” (Lifelong learning), נועדה לאפשר גם לאנשים העובדים לקחת קורסים באוניברסיטה, ולאפשר לתלמידים לרכוש השכלה אקדמית גם לאחר שהם מתחילים לעבוד. האוניברסיטאות השונות אכן הכינו תוכניות לימודים המותאמות לאנשים עובדים, וסקרים של משרד החינוך העלו כי יש רצון בקרב היפנים להרחיב אופקים באמצעות קורסים אקדמיים, אך העובדה שהמחיר של הקורסים יחסית גבוה, וכן שרוב האנשים העובדים נוטים להשקיע את מרבית זמנם בעבודה כדי לקיים את משפחותיהם, מונעת מרבים מהם לנצל את האפשרות הזאת.

אם כן, רפורמות רבות נועדו להקל על התלמידים את הלחץ האקדמי העצום שמופעל עליהם. אם במעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, אם בריווח מערכת השעות או אם במתן האפשרות להמשיך וללמוד גם לאחר סיום התיכון, המטרה הייתה לפתוח בפני התלמידים היפנים אפשרויות נוספות על האפשרות של תיכון־אוניברסיטה־עבודה. אך האומנם האפשרויות האלה באמת קיימות?

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

שידור חוזר: מערכת החינוך היפנית – מופת לדוגמא או חברים לצרה?

כמדי שנה עם פתיחת הלימודים שבות ועולות הטרוניות על מערכת החינוך הישראלית. האלימות הגוברת, המיקום הנמוך במבחנים בינלאומיים, “בית חרושת לציונים”, כולן טענות מוכרות. ותמיד, ובמיוחד כשמתפרסמות תוצאות המבחנים הבינ“ל, עולות דוגמאות ממערכות החינוך של מדינות אסיה, סינגפור, שנגחאי (שבאופן מוזר מוצגת בנפרד מסין) וכמובן יפן אשר שנה אחר שנה מגיעות לראש טבלת ההישגים. במשך שנים נתפסה מערכת החינוך היפנית כמערכת מוצלחת ואף כאחת האחראיות ל”נס הכלכלי” היפני. מצד שני, אם תשאלו אנשים בישראל חלקם יגיד שהיפנים הם “רובוטים”, “מתוכנתים” ויותר מדי “הולכים בתלם” ושרצוי שהיצירתיות הישראלית, האחראית הראשית לכינוי “מדינת סטארט-אפ” תישמר. האמת היא, כמו תמיד, איפשהו באמצע.

כיתה טיפוסית

החל משנות ה-80 של המאה הקודמת תפסה מערכת החינוך ביפן מקום נכבד בשיח הציבורי הפנימי. ראש הממשלה, יאסוהירו נקסונה (Yasuhiro Nakasone), שם לממשלתו למטרה לקדם שינוי במערכת החינוך מתוך תקווה כי הדור הבא היוצא משעריה יהיה ערוך יותר ומתאים יותר לזמנים המשתנים במהירות ביפן ובעולם כולו. אז מה כל כך רקוב בממלכת יפן שראש הממשלה מבקש לשנותה?

אם מישהו חשב שהתיכון הישראלי הוא “בית חרושת לציונים” שינסה להתחלף עם תלמיד תיכון יפני שבדרך כלל מבלה את השעות שלאחר בית הספר בג’וקו (juku), בית ספר פרטי נוסף בו הוא לומד שוב ושוב את החומר של בית הספר עד שעה מאוחרת. וכשאומרים מאוחרת מתכוונים ל-10 בערב. מרבית תלמידי יפן הולכים לג’וקו כאשר בדומה למערכת החינוך הממשלתית גם הג’וקו מחולק לפי רמות החל מיסודי וכלה בתיכון. אין ספק שהתלמיד היפני ישמח להתחלף עם עמיתו הישראלי, השאלה היא אם הישראלי ישמח להתחלף…

המטרה של הלימודים הנוספים היא להכין את התלמיד היטב לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לכינוי הפופולארי “גיהנום הבחינות”. מרבית בתי הספר מכוונים את תלמידיהם לבחינות הללו בהן ערכו של התלמיד נמדד לא לפי הצלחתו בלימודים בתיכון, אלא לפי הצלחתו בבחינות הכניסה לאוניברסיטה טובה כדוגמת Keio או Todai (ועוד לפני כן לתיכון טוב שכן יש גם בחינות לתיכונים). בחינות אלה במשך שנים היוו את קרש הקפיצה הישיר לעבודה בחברה טובה ומסודרת ועבודה קבועה לכל החיים (בייחוד עבור הגברים).

חגיגות הקבלה לאוניברסיטת טוקיו

מה כל כך גרוע בשאיפה למצוינות? הרי השקדנות היפנית ידועה לטובה בכל העולם ואכן לתלמידים היפנים לרוב נאמר כי עליהם להשקיע את כל כוחם בלימודים ויש המוסיפים כי ההבדל בין הצלחה בבחינות לכישלון הוא מספר שעות השינה בלילה. שלוש שעות ומצליחים, אבל ארבע זה כבר שעה אחת יותר מדי שינה… ומה עם כשרון? זו לא מילה מוכרת כל כך בלקסיקון החינוכי היפני. בתודעה הציבורית כשרון הוא דבר נחמד אבל שולי ולא משחק תפקיד חשוב בהצלחה של הילד בכל דבר ובמיוחד בלימודים. משהו בדומה למשפט הישראלי “אין לא יכול, יש לא רוצה” לכולם יש פוטנציאל להצליח, כל עוד הם משקיעים את זמנם בלימודים.

ומה אם אלה שלא יכולים? הרי אין ספק שיש כאלה שלא מכוונים לאוניברסיטאות הטובות ואולי אף לאוניברסיטה בכלל. ובכן, הם מסווגים כסוג ב’, נתפסים בעיני החברה כעצלנים וככאלה מתקשים למצוא את מקומם בתיכונים האקדמיים, תיכונים שמכוונים את תלמידיהם לאוניברסיטה, אשר מהווים את הרוב של התיכונים ביפן (למעלה מ-70%). כאן אולי המקום לציין את “ההליכה בתלם” היפנית. מערכת החינוך לא ערוכה או פתוחה לקבל אלטרנטיבות אמיתיות לסדר היום האוניברסיטאי שלה (שבתקופת הבחינות מעסיק רבות גם את התקשורת), ודאי שלא בתיכונים.

הסדרה היפנית "לייף" שעוסקת באיג'ימה.

ובכל זאת ראש הממשלה ואנשיו ביקשו לשנות, והסיבה שהם ביקשו לשנות נעוצה בעובדה שרבים ביפן החלו לראות בדגש הרב על הפן הלימודי בבתי הספר דגש מוגזם אשר גוזל מהילדים הנאה של שנות הילדות ויותר מזה, החינוך הערכי נעלם בסבך הבחינות, הלימודים והג’וקו בתקופה שבה המשפחות גרעיניות יותר והקשרים בקהילה רופפים יותר ורוב נטל החינוך נופל על מערכת החינוך בלבד, אשר כאמור עסוקה יותר בלימוד.

זה אולי לא יאמן, אבל גם היפנים מתלוננים על “הנוער של היום”. אחת התופעות שנקשרו ב”עודף לימודים” היא תופעת האיג’ימה (Ijime), התעללות של חברים לכיתה או לבית הספר בחבריהם לספסל הלימודים. תופעת האיג’ימה עלתה לכותרות לראשונה ב-1986 ולאחר מכן ב-1994 ו-2006 בכל פעם לאחר מקרה התאבדות אחר של נערים ונערות צעירים כאשר טענו כי הסיבה להתאבדות הייתה התעללות חוזרת ונשנית מצד חבריהם ללימודים.

הסדרה היפנית Life אשר יצאה ב-2007 ועסקה בתופעת האיג’ימה קישרה במובהק בין בית ספר אליטיסטי אשר מכוון את תלמידיו לטופ של האוניברסיטאות ביפן לבין הריקבון הערכי שמוביל להתעללות בשתיים מבנות הכיתה. ההתעלמות המכוונת (או שלא) של צוות המורים וההורים בולטת עוד יותר על רקע מורה אחת אשר מנסה לצייר תמונה מורכבת יותר של היחסים בין התלמידים ולרמוז שהתלמידה המצטיינת אינה כה נהדרת כלל וכלל.

אלימות? “בית חרושת לציונים”? נדמה כי גם בארץ השמש העולה זורחת השמש על כמה וכמה בעיות טעונות טיפול במערכת החינוך.

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

גוקוסן ומערכת החינוך היפנית

מערכת החינוך היפנית הייתה במשך שנים מוקד לסקרנות לאומות העולם ומקור לגאווה של יפן. היא נתפסה בעיני היפנים כמערכת אשר מעודדת כל ילד להתפתח ולמצות את יכולותיו האקדמיות ולמצוא את מקומו בחברה היפנית, וכן כאחת הסיבות לנס הכלכלי היפני בשנות ה-60. עם זאת, לאורך השנים לא חפה המערכת מביקורת ותחלואים, בעיות אשר הביאו בשנות ה-80 לקידום רפורמות אשר נועדו לפתור בעיות אלה. על הבעיות והרפורמות כתבתי לאתר iAsia ואתם מוזמנים לקרוא כאן וכאן. הפעם מוקד הדיון שלנו יהיה סדרת טלוויזיה מצליחה העונה לשם "גוקוסן" (Gokusen), שרצה במשך 3 עונות, שני ספיישלים וסרט אחד בין השנים 2002-2009. צוות השחקנים כלל פנים מוכרות כמו מטסומוטו ג'ון (Matsumoto Jun) מלהקת אראשי (ARASHI), קאמנשי קאזויה (Kamenashi Kazuya) מלהקת קאט-טון (KAT-TUN) ומיורה הארומה (Miura Haruma), והשחקנית הראשית, יוקיאה נקאמה (Yukie Nakama) זכתה שלוש שנים ברציפות בפרס השחקנית הטובה ביותר בסדרת טלוויזיה על משחקה בסדרה.

יאמגוצ'י קומיקו (יאנקומי בפי תלמידיה) היא מורה צעירה ונלהבת למתמטיקה שמקבלת לחנך את הכיתה הכי בעייתית בבית ספר תיכון לבנים בלבד, כיתה שמורכבת מכל אותם צעירים שנזרקו ממסגרות אחרות וכיתות אחרות עקב בעיות משמעת, כישלון בלימודים או אלימות. ביום הראשון ללימודים, בעודה מתרגשת לקראת הכיתה הראשונה שתחנך, ממליצים לה המורים הותיקים להחליף לבגדי התעמלות כדי שתוכל "לברוח מהסכנה". קבלת הפנים של התלמידים לא הייתה טובה יותר. אחד מהם ניגש אליה, תפס לה בחולצה וביקש ממנה, לא בנימוס, לא לדחוף את האף שלה לעניינים לא לה לקול עידודם של חבריו. בסוף היום הם הימרו אם תחזור למחרת.

אבל היא חזרה, והחזירה איתה את התקווה שלהם לעתיד טוב יותר ממה שהסביבה שלהם חשבה שהם מסוגלים לו, והסביבה מדדה אותם לפי מודל ה"סלרימן". סלרימן הוא כינוי לעובדי החברות, אותם עובדי חברה שנשארים שעות נוספות, שמחויבים לעבודה ונוסעים מוקדם בבוקר חנוטים בחליפה ברכבת התחתית בדרכם למשרד. מקור שמם הוא השילוב בין "משכורת" (Salary) ו"איש" (Man), השם המצביע על כך שהם עובדים שכירים. אבל לעבודה כסלרימן היו יתרונות רבים בצידה, יתרונות שהפכו אותה עם השנים למודל נחשק עבור הגבר היפני. הכניסה לחברה נעשתה מיד עם תום הלימודים באוניברסיטה והעבודה בה נמשכה עד היציאה לפנסיה, בסביבות גיל ה-55. הקביעות הזו, וההתקדמות בחברה כפונקציה של ותק הייתה גורם מכריע בהחלטה של האנשים לנסות ולהשיג משרה קבועה שכזו. הגם שמשכורת הסלרימן לא הייתה גבוהה (והייתה שונה מחברה לחברה), הידיעה שהמשכורת תגיע במועדה היוותה עוגן כלכלי לסלרימן ולמשפחתו. דבר נוסף שהחברות סיפקו הוא מעטפת חברתית למשפחת הסלרימן. לעיתים קרובות הם סיפקו מגורים וכן דאגו לפעילות חברתית עבור הילדים והנשים. מעבר למקום עבודה, הייתה עבודת הסלרימן מספקת את כל הצרכים הכלכליים והחברתיים של הגבר ומשפחתו.

הגם שבשנים האחרונות מצב אידיאלי זה הולך ומשתנה אל מול המשבר הכלכלי ארוך השנים שפוקד את יפן, מודל של הסלרימן עדיין נתפס כמודל עממי (Folk Model) אשר רבים מזדהים איתו ורואים בו עדיין את המסלול המועדף והרצוי עבור הגבר היפני, זאת על אף שגם בשנים של הנס הכלכלי הסלרימן לא היו רוב כוח העבודה של יפן. משום שהמסלול המבוקש הזה מתחיל באוניברסיטה מפני שלימודים באוניברסיטה טובה מבטיחים עבודה בחברה טובה, למעשה הוא מתחיל עוד בתיכון, באותה תקופה שבה התלמידים מתכוננים לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לא אחת לכינוי "גיהנום". אלה שלא מסוגלים או לא מעוניינים לעבור בחינות לאוניברסיטה טובה, מוצאים את עצמם נזרקים לצידי הדרכים במרוץ אחר ה"סלרימן".

זוהי הגישה שניתן לראות בקרב דמויות רבות ב"גוקוסן". תלמידיה של יאנקומי מסווגים כ"בעייתיים", "עצלנים" או "קשים" משום שאין להם שאיפות אקדמיות או שאין להם אפשרות להשיג מטרות שכאלה. בית הספר רואה בהם מטרד משום שהם מוציאים לו שם רע. לעומתם, מקפיד בית הספר להשאיר אצלו תלמידים עם התנהגות בעייתית אם הם טובים בלימודים משום שהם תורמים לתדמית האקדמית של בית הספר, תדמית שנבנית על מספר התלמידים שמצליחים להתקבל לאוניברסיטאות טובות. המורה הראשי מכנה אותם "זבל", המשטרה חושדת בהם ראשונים כשקורות תקריות אלימות או פשעים בקרבת מקום, וחברים מבתי ספר טובים יותר אומרים להם שהעתיד שלהם "שחור". התלמידים של יאנקומי מפנימים את האווירה ולא אחת טוענים בעצמם שאין להם עתיד ושזה כלל לא משנה אם יסיימו או לא יסיימו תיכון.

אבל זה משנה. יאנקומי היא קול הרפורמה. היא מאמינה שלפני הצלחה אקדמית, על התלמיד להיות בן אדם ו"אין להסתכל על הקנקן אלא על מה שיש בתוכו". גם אם אינם נראים מסודרים, לא לובשים תלבושת בית ספר מהוגנת ולחלקם שיער מחומצן, הלב, הקוקורו, שלהם הוא במקום הנכון. כל תלמיד ותלמיד דואג לעצמו ולחבריו, משקיע מאמץ בדברים שהוא מוצא מעניינים וטובים ומכבד את הבריות.

היא מאמינה שלפני טובת בית הספר מגיעה טובת התלמידים גם אם זה אומר לצאת כנגד התפיסה של בית הספר ושם החברה את תלמידיה. מבחינתה גם אם הם לא יגיעו להיות סלרימן, אין בכך כל רע, כל עוד ימצאו עבודה שתתאים להם ויוכלו להתמיד בה. "כל עבודה מכבדת את בעליה" היא משהו שיאנקומי מאמינה בו בכל ליבה, וזו גם האמונה שהיא מעבירה לתלמידיה.

מעבר להנאה בצפייה ולהצלחה העצומה לה זכתה הסדרה, שמבוססת על מנגה ואנימה באותו שם, היא מהווה נדבך נוסף בדיון על מערכת החינוך היפנית. אולי שינוי הגישה בחברה יגיע דווקא דרך דמותה האהודה של יאנקומי?