חצות הליל. מיטייה קולדארוב דהר נסער אל תוך דירת הוריו ובמהירות נכנס לכל החדרים. ההורים כבר התכוונו לישון. האחות שכבה במיטה וקראה את עמודיו האחרונים של רומן. האחים הספורטאים כבר ישנו.
"מאיפה באת?" התפלאו ההורים. "מה קרה לך?"
"אוי, אל תשאלו! לא ציפיתי! לא, ממש לא ציפיתי! זה… זה לא יאמן!"
מיטייה צחק והתיישב בכורסא, לא מסוגל להחזיק על עצמו על שתי רגליו מרוב אושר.
"זה לא יאמן! אתם לא יכולים לדמיין לעצמכם! אתם תראו!"
האחות קפצה מהמיטה, עטפה את עצמה בשמיכה וניגשה לאחיה. הספורטאים התעוררו.
"מה קרה לך? הפנים שלך…?"
"זה משמחה, אמאל'ה! עכשיו כל רוסיה מכירה אותי! כל רוסיה כולה! קודם רק אתם ידעתם שבעולם הזה קיים הפקיד הממשלתי דמיטרי קולדארוב, ועכשיו כל רוסיה יודעת את זה, אמאל'ה! אלוהים אדירים! "
"מה קרה? דבר ברור."
"אתם חיים כמו חיות פרא, לא קוראים עיתונים, לא שמים לב לחדשות, והרי יש כל כך הרבה דברים נפלאים בעיתונים! אם קורה משהו עכשיו הכל ידוע, שום דבר לא מוסתר! איך שאני מאושר! הרי בעיתונים כותבים רק על אנשים מפורסמים והנה כתבו עלי!"
"באמת? איפה?"
אבאל'ה החוויר. אמאל'ה הביטה על האיקונין והצטלבה. הספורטאים רצו אל אחיהם הגדול לבושים כמו שהיו בחולצות פיג'מה קצרות.
"כן! כתבו עלי! עכשיו כל רוסיה יודעת עלי! את, אמאל'ה, תשמרי את הגיליון הזה למזכרת. נקרא בו מדי פעם. תסתכלו!"
מיטייה הוציא מהכיס גיליון עיתון, נתן אותו לאביו והצביע על החלק המסומן בעיפרון כחול.
"תקרא!"
האב לבש משקפיים.
"תקרא!"
אמאל'ה הסתכלה שוב על האיקונין והצטלבה. אבאל'ה השתעל והחל לקרוא:
"ב-29 בדצמבר בשעה 11 בערב הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב…"
"אתם רואים? אתם רואים? הלאה!"
"הפקיד הממשלתי דימיטרי קולדארוב יצא ממסבאה ברחוב מאליי ברונויי בבית קוזיחין ובהיותו בגילופין…"
"זה אני עם סמיון פטרוביץ… הכל כתוב לפרטי פרטים! תמשיך! הלאה! תקשיבו!"
"ובהיותו בגילופין החליק ונפל תחת סוס של עגלון שעמד שם, איכר מהעיירה דוריקין באזור יוחנוקוב, איוון דרוטוב. הסוס המבוהל קפץ מעל קולדארוב, גרר עליו מזחלת שבה נמצא סוחר מהגילדה השנייה ממוסקבה, סטיפן לוקוב, ודהר ברחוב עד שנעצר בידי מנקי הרחובות. קולדארוב, שנמצא מחוסר הכרה, נלקח אל תחנת המשטרה ונבדק על ידי רופא. המכה שקיבל בעורף…"
"זה קיבלתי מהמוטות, אבאל'ה… הלאה! תקרא הלאה!"
"המכה שקיבל בעורף מוערכת כקלה. נכתב פרוטוקול על התקרית. הוגשה עזרה רפואית לנפגע…"
"הורו לי לשים מגבת עם מים קרים על העורף. עכשיו קראתם? אה? הנה! עכשיו זה בכל רוסיה! תנו לי את זה!"
מיטייה חטף את העיתון, קיפל אותו ושם בכיס.
"אני ארוץ למקרובים, אראה להם… צריך עוד להראות לאיבנצקים, לנטלי איבנוב, לאניסים ווסיליץ'… אני רץ! להתראות!"
מיטייה חבש את הכומתה ובחגיגיות ובשמחה רץ לרחוב.
מתוך: אנטון צ'כוב, סיפורים הומוריסטיים (ברוסית).
Cultureroll 