"הקול בראש" הביא להתלהבות רבתי בקרב המבקרים ולתמימות דעים שסרטים מעטים זוכים לה. הסיפור, למי שטרם הכיר, מתרחש רובו בתוך הראש של ריילי, ילדה כבת 11, שעוברת עם הוריה ממינסוטה לסן פרנסיסקו. בתוך המפקדה של ריילי ישנם חמישה רגשות – שמחה, עצב, פחד, כעס וגועל (כולם colour coded) כשג'וי (שמחה) משתדלת להפוך את הימים של ריילי לזכרונות שמחים וטובים ככל האפשר.
יום אחד, שמחה ועצב נשאבות לתוך הזיכרון לטווח הארוך ומנסות להגיע חזרה למפקדה. למעשה, רוב הסרט מתרחש באזורי הזיכרון לטווח הקצר, זיכרון לטווח הארוך וב"מזבלה", תהום הנשיה של הזיכרון האנושי (שבאופן מתבקש אכן נמצאת בתהום). בין מדפים עמוסי כדורי בדולח מלאי זכרונות, פוגשות שמחה ועצב חבר דמיוני מהעבר של ריילי, עוברות באזור שבו חושבים על מושגים מופשטים (ועוברות דה-קונסטרוקציה לא כייפית בכלל), נוסעות ברכבת המחשבות ואף מבקרות בתת מודע ובאזור האחראי על החלומות.
כביכול מדובר בסרט פיקסאר חמוד, מבית היוצר של הצלחות גדולות בשנים האחרונות. למעשה, נדמה שהסרט לא החליט לאיזה קהל הוא מנסה לקלוע. מצד אחד, הוא סרט מצוייר ובמערב רוב הסרטים המצויירים מסווגים כסרטי ילדים, במיוחד אם מקורם באולפן ידוע כמו פיקסאר. מצד שני, הנושא של הסרט, האופן שבו עובד הזיכרון האנושי והאופן שבו הרגשות משפיעים על ההתנהגות, נמצא הרבה מעבר ליכולת הקליטה של ילדים. מושגים כמו חשיבה מופשטת, דה-קונסטרוקציה, אסוציאציות (רכבת המחשבות) התת-מודע והדברים הרדומים בו, מתיישבים יפה יותר עם עולם המבוגרים ואולי אפילו עם עולם המבוגרים שחוקרים ועוסקים בסוגיות של זיכרון, רגשות ועולם הילדים, מאשר עם הילדים עצמם.
אבל אם אתם מבוגרים סקרנים שרוצים לזכות בהצצה צבעונית לאחד הדברים המסתוריים והמרתקים ביותר בטבע האנושי, הרי שהסרט הזה בשבילכם. משחקי מילים, מטאפורות שמקבלות ביטוי קונקרטי, והתייחסויות לכל מיני תיאוריות שמבקשות לנסות וללמוד על הדרך שבה האופי שלנו נבנה ומתגבש, איך אנחנו מגיבים לשינויים, או בקיצור, מה עובר
לנו בראש. הוא קליל ועמוק, משעשע ומעורר מחשבה. אני לא יודעת מה היה בראש של היוצרים שלו, אבל הקול בראש שלהם הביא לסרט מגניב.
Cultureroll 