כשפוליטיקאי כותב ספר, רוב הציבור מרים גבה. "הוא מנסה לצבור קולות" הם יגידו. "זאת החלטה אסטרטגית". והכתוב יילקח בעירבון מוגבל מאוד. יכול להיות שהצדק איתם, לפחות חלקית. אבל הספר של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" שיצא ב-2014, הוא לא רק אסטרטגיה שנועדה למשוך קולות. בינינו, כמה קנדים באמת יקראו ספר שלם במקום לשמוע ראיון קצר? יותר משהספר הוא אסטרטגיית בחירות, הוא סיפור. "כשהייתי תולעת ספרים, התחלתי לראות את העולם דרך העדשה הנרטיבית. לכל אדם יש סיפור" כך הוא כותב. זהו סיפורו של "הבן של", של צעיר כריזמטי, אידיאליסט על גבול הנאיביות כמעט, של אדם שלא חשב שיהיה פוליטיקאי ולבסוף מצא את דרכו לפוליטיקה, של פוליטיקאי שמאמין שפוליטיקה יכולה להיות חיובית ושל פוליטיקאי שנמצא בפוליטיקה מהסיבות הנכונות וזוכר שתפקידו לשרת את העם.
הספר, שהוא יומן זיכרונות (Memoir), כתוב בצורה משעשעת, לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך לבבי על אמיתות החיים. לו היה הספר נתון כרגע לניתוח ספרותי גרידא היינו מדברים על קולו של המספר בגוף ראשון והאמינות של מספר שכזה, ועל כך שהמספר מתבונן אחורנית על חייו כילד ומעיר הערות שמכירות בכך שיכולת הבנתו של ילד היא מוגבלת. יש גבול לכמה ילד יכול להבין בענייני ביטחון והסכמי סחר, או בענייני הגירושין של הוריו שהפכו בן לילה לסיפור לעמודים הראשונים של צהובונים. אבל נשאיר את הניתוח הספרותי לפעם אחרת. הסיפור הוא העיקר.
ג'סטין טרודו, הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, נולד לפייר ומרגרט טרודו (שם נעוריה: סינקלייר) כשאביו כבר נכנס לתפקידו כראש ממשלה. את ילדותו העביר באוטאווה, משתולל קצת עם אחיו, חומק מהמאבטחים על אופניים, נדהם לרגע לראות את הנסיכה דיאנה בבריכה הפרטית של ביתו בעוד הוא וחברו לכיתה עומדים ותוהים איך לכל הרוחות מברכים נסיכה (בסוף הם פשוט עמדו דום). אביו במקור מקוויבק והוא הקפיד לדבר עם הבנים צרפתית ולחנך אותם לספרות קלאסית. כשגילה שג'סטין הבכור מעדיף לקרוא את הסיפורים של טרזן מאת אדגר רייס בורוז, הרים גבה. על הטענה "אבל זוהי קלאסיקה!" ענה האב "אכן. זבל קלאסי". אמו במקור מבריטיש קולומביה, ואביה, סבו, היה אף הוא פוליטיקאי. פער השנים בין הוריו היה גדול וגם ההבדלים הגדולים באופי והלחץ של החיים באור הזרקורים לא היטיבו עם מערכת היחסים וההורים פנו לדרכים נפרדות כשג'סטין היה בן שש.
כשעזב אביו את הפוליטיקה בשנת 1984, עברה המשפחה למונטריאול, חזרה לכור מחצבתו של האב. ג'סטין התקבל לבית ספר סנובי ונאלץ להתמודד עם סביבה דוברת צרפתית. הוא אמנם דובר צרפתית מהבית והשכלתו רחבה בכל הקשור לספרות ופילוסופיה, אבל סלנג קוויבקי הוא מכיר פחות. לקח לו זמן להבין שהשאלות של חבריו לכיתה אינן דרישה כנה בשלומו כי אם עלבונות. "הם ודאי חשבו שיש לי עור של פיל, או שאני מתעלם מהערותיהם בכוונה. אבל האמת, פשוט לא הבנתי מה הם אומרים." כשאחד הילדים הביא לו יום אחד שער של צהובון ועליו אימו בלבוש לא הולם, הוא הבין שעוד רבים אחרים ירצו לעלוב בו בדרכים כאלה ואחרות. הוא למד לא להגיב. הם ויתרו וחיפשו מטרה קלה יותר.
לאחר שסיים את בית הספר התקבל לחוג לספרות באוניברסיטת מקגיל, אחת האוניברסיטאות הטובות בקנדה. כולם חשבו שהוא ילך ללמוד משפטים כמו אביו, אבל העצלנות שלו בתקופת בית הספר חסמה בפניו את האפשרות הזו. הוא לא הצטער על כך. משם יצא עם ידע נרחב ובעיקר עם חברים טובים שילוו אותו כל חייו. באותה תקופה הוא החליט להשתמש בכישוריי הדיבייט שרכש בבית הספר כדי לקדם מטרות טובות וחשובות. בזכותן של הנשים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה הוא התוודע לחבורה של פמיניסטיות וניהל איתן דיונים ערים על פיינט בירה על האם גברים יכולים להיות פמיניסטים. בשנת הלימודים השנייה שלו ה"ארגון למניעת הטרדות מיניות" החל לגייס גברים והוא החליט להצטרף. גם כיום הוא רואה את עצמו כפמיניסט, וכשהיה בדאבוס שוויץ במסגרת הועידה הבינלאומית לכלכלה, אמר שלדידו שיתוף של גברים בשיח על מעמד האישה הוא נקודת מפתח בקידום השיוויון המגדרי. לא רק "כי זה 2015". פשוט כי גברים הם חלק מהמשוואה.
"הטיול שאחרי צבא" הגיע אצל טרודו אחרי האוניברסיטה. שנה שלמה הוא טייל באירופה, אפריקה, אסיה, חלה אחרי שאכל שאריות של סלט טונה ישן, לא הצליח להסתיר בקבוקי בירה מהפקחים של המכס ושתה ודקה עם פקח ברכבת הטרנס-סיבירית שהלהיב אותם בסיפורים על המלחמה באפגניסטן (וקצת פחות בגזענות שלו כלפי הסינים). כשחזר לקנדה החליט להיות מורה, משום שלא רצה להיות פוליטיקאי "כמו אבא". זה לא ממש עזר לו לברוח מללכת בדרכי אבותיו, מצד אימו היו לא מעט מורים. אבל לאחר שנה נוספת במקגיל הוא חש צורך בשינוי, עזב את הלימודים ועבר קרוב יותר לצד השני של המשפחה, לוונקובר. כדי להרוויח קצת כסף לשכר דירה והוצאות שוטפות הוא עבד כמדריך סנואובורד ומאבטח במועדון לילה. משתי העבודות הוא למד על עצמו ועל אחרים לא מעט. מעבודה עם ילדים הוא למד שהוא טוב בלערב ולעודד קבוצות גדולות של אנשים וגם את החשיבות של מתן תחושה של סמכות. להחזיק קבוצה של ילדים ונוער שעה שלמה בלי שהם יצאו משליטה זו מיומנות לא פשוטה, כמו שכל מורה יודע. מעבודתו כמאבטח למד שהמכשול הגדול ביותר בתגרה במועדון או בהתנצחות פוליטית הוא האגו של בני האדם. "ברגע שתופסים עמדות, אף אחד לא רוצה לוותר. החוכמה היא למצוא פתרון שבו המתנגד שלך שומר על כבודו, כמו השיכור שממשיך לאיים ולנפנף באגרופו לכיוונך, אבל בגשם בחוץ, בעוד אתה נכנס פנימה למועדון היבש והחם".
הספר, ובייחוד חלקו הראשון שמספר על חייו לפני כניסתו לפוליטיקה שזור ומעוטר באנקדוטות שמאירות את האישיות של ג'סטין טרודו, מעין "הכירו את האיש לפני שהוא שוטח בפניכם את משנתו הפוליטית". המכות שהלך עם אחיו יום אחד בצידי הכביש בין הבית של אבא לבית של אמא, איך השתכר פעם אחת במסיבה, איך נתן שם בדוי כשנרשם למועדון אגרוף במונטריאול, כדי שיהפוך למתאגרף ולא לשק החבטות של מועדון. איך נבהל מהרגש שעלה בו כשפגש ושוחח עם סופי אשתו לעתיד לראשונה, עד כדי כך שהוא לא ענה למייל שלה במשך כמה חודשים. איזה אידיוט. הוא מדבר בכנות על המוות של אחיו הצעיר מישל במפולת שלגים בשנת 1998 ועל ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי של אביו ומותו שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000. מותו של אביו היה אירוע ממלכתי שגרר הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל עבור ג'סטין, אחיו ואמו היה זה מוות אישי מאוד. בימים מיד לאחר ההלוויה הוא התנחל אצל חבר ועבר את תקופת האבל האישי כל כך רחוק מאור הזרקורים.
החלק השני של הספר הוא החלק שמציג את פעילותו הפוליטית של טרודו. המפלה של המפלגה הליברלית ב-2006, התרסקות היסטורית לשפל של 36 מקומות בפרלמנט (מתוך 338), והפיכתה למפלגה השלישית בגודלה האירה לרבים את הבעיות הגדולות בתוך המפלגה. עתידה של המפלגה, שבזכותה קנדה היא כפי שהיא כיום, היה לוט בערפל עד כדי כך שחלקים נרחבים מהחברים בה חשו שבקרוב היא תיעלם מהמפה הפוליטית של קנדה אל פח ההיסטוריה. היא הייתה זקוקה נואשות לשינוי. לאחר שנים של פעילות ציבורית במסגרות שונות, טרודו הצעיר חש שיש לו מה לתרום למפלגה.
אחת הבעיות העיקריות שהוא ראה במפלגה הוא הניתוק שלה מהשטח ומהקנדים וצרכיהם. המפלגה הליברלית הייתה בשלטון במשך תקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה הקנדית, והיא פיתחה תחושה של entitlement, תחושה של זכויות יתר, תחושה שחזרתה לשלטון היא רק עניין של זמן משום שהשלטון הוא מקומה הטבעי ואין צורך להשקיע בדבר עבודה. טרודו הבין שהתהליך ההדרגתי שהביא להתרסקותה מצביע על משהו עמוק יותר. הוא מצביע על ההתרחקות של ציבור הבוחרים מהפוליטיקה ומאיסתו בה. מפלגה לא יכולה לעשות שינוי בלי התמיכה של הבוחרים והעם ולאחר 10 שנים הוא החליט סוף סוף להיכנס לתחום שרבים ראו אותו כמקומו הטבעי של טרודו הצעיר – הפוליטיקה.
אבל למרות שמו הוא ידע שלהיות "הבן של" זה לא מספיק. אין ספק שחלק מהתפקידים שנשא במהלך חייו עד כה הגיעו אליו בשל שם המשפחה שלו. הוא לקח ברצינות את המשפט שאמו אמרה לו פעם:"יכול להיות שדלתות יפתחו עבורך בשל היותך טרודו. אבל אחרי שתעבור בהן, חובת ההוכחה היא עליך". והוא הוכיח. עלייתו עד לראשות המפלגה ולראשות הממשלה הייתה הדרגתית וכללה לא מעט עבודת רגליים בשטח, החל מאזור פאפינו (Papineau) שהיה הראשון שבחר בטרודו כנציגו בפרלמנט, דרך המפלגה ועד לקנדה כולה. עבודת שטח לא קלה, אבל טרודו הוא איש של אנשים ואנשים הגיבו אליו.
הדברים שהוא אומר נשמעים כמעט כמו מדע בדיוני. פוליטיקאי שרוצה את טובת העם כולו ולא טובת בודדים, שרוצה לרדת לשטח, להקשיב, באמת להקשיב לצרכים, רצונות, שאיפות של הבוחרים. שלא מוכן לזכות בנקודות על ידי השמצות אישיות של יריבים, שלא תמיד עושה את מה שמצפים מ"פוליטיקאי" (באמת? קרב אגרוף עם נציג פרלמנט מהמפלגה השמרנית?). שעיסוקיו הקודמים העניקו לו נקודת מבט שרואה באנשים בני אדם, מורכבים, מתוסבכים לעיתים, שמסוגל לא לתת למה שהוא לא יכול לעשות להפריע לו לעשות את מה שהוא כן יכול. בעיניו הזהות הלאומית הקנדית לא מבוססת על אתניות, דת, היסטוריה או גיאוגרפיה. "קנדים באים בכל מיני צבעים, מכל מיני תרבויות ואמונות ואנחנו חוגגים את השונות שלנו. אנחנו בנינו זהות לאומית שמבוססת על ערכים משופים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנות." מכאן גם שם הספר "מכנה משותף".
כמובן שיש בכך תיאור אידילי כמעט של האדם ורעיונותיו. המציאות לעיתים סבוכה יותר והפוליטיקה מלוכלכת יותר ממה ש"הדרכים השמשיות" של טרודו יכולות להאיר ורק הזמן יראה האם הצליח במטרותיו והאם אכן נאה קיים ולא רק נאה דרש. אבל זה ה"אני מאמין" שלו ולשם הוא חותר. ובינינו, מה שאנשים מחפשים בפוליטיקה איננו סופרמן, או גיבור על, אלא בן אדם טוב וחזון.
Cultureroll 