קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: כשחוזרים הביתה

מרבית מאזרחי מדינות המערב לא חווים מלחמה על בשרם. שדות הלחימה המודרניים נמצאים בעיקר באזורי המזרח התיכון (עירק, אפגניסטן, ולאחר "האביב הערבי" גם מקומות אחרים) והאזרחים רואים את הנעשה דרך עדכוני החדשות. לעיתים יש להם קשר עם חיילים שנשלחים לזירות האלה כחלק מכוחות הקואליציה, אבל אפילו אז הידע שלהם על הנעשה בשטח ועל חוויות החיילים מועט. בפוסט הקודם סקרנו את הסרט היינה רואד, סרט שאחת ממטרותיו היא להציג את החיים בחזית לאלה שבבית. הפעם נתרכז במה שקורה כשהחיילים חוזרים הביתה, לאזרחות, לחיים הרגילים.
גם אם חוזרים הביתה בחתיכה אחת (ולא בתוך ארון), ההתרגלות חזרה לאזרחות קשה. חלק מהחיילים חוזרים עם תסמונת דחק פוסט טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD) שמשפיעה על חייהם ועל חיי הקרובים אליהם, חלקם מתקשים להתרגל לקצב החיים השונה בבית ומחפשים את האדרנלין הממכר של החזית. בשני המקרים, נדמה שלא החיילים ולא החברה ערוכים היטב לשינוי ולתמיכה הנדרשת כדי לעשות את המעבר בצורה הטובה ביותר. אבל שינוי בטיפול בחיילים החוזרים מתחיל במודעות לכך שהמעבר הזה אינו טבעי, אינו פשוט, ולעיתים קרובות דרכי ההתמודדות אינן נכונות, מצד האוכלוסייה בבית ומצד החיילים החוזרים. הסדרה הקנדית פלאשפוינט שכבר דנו בה פה בבלוג, מציגה שלוש דמויות של חיילים שחזרו מאפגניסטן לחיים בקנדה ומתמודדים עם החזרה לשלווה הקנדית בדרכים שונות.

אחת הדמויות הקבועות בצוות של פלאשפוינט הוא סם ברדוק (Sam Braddock), בעברו צלף בכוחות הקנדים JTF2. תקרית של אש ידידותית הביאה למותו של חבר לצוות באפגניסטן וסם השתחרר מהצבא וחזר לקנדה. בניסיון למצוא בכל זאת משהו לעשות שדרכו הוא יכול לחולל שינוי ולפעול לטובה, הוא מצטרף לצוות הימ"מ של צוות 1 (Team one in the SRU) במשטרה. שירות מסוג אחר. הצוות מתמחה בפתרון מצבי משבר במשא ומתן ונשק חם הוא המוצא האחרון. למרות ההבדל בגישה, גישה שבה שיחה יכולה לעזור וירי לא, העבודה עדיין אינטנסיבית, ההקפצות, האדרנלין, הסכנה, והחברות האינטנסיבית שנבנית בין אנשים שמסכנים את חייהם אחד לטובת השני ביום-יום. כל המאפיינים שם ובאופן כלשהו עונים על אותם דברים שחיילים אוהבים בחוויה הצבאית.

סם בראדוק (דיוויד פטקו)

הפרק Behind the Blue Line מציג חייל אחר. דארן קובקס (Darren Kovacs) חוזר מאפגניסטן ומגלה שזירת ההוקי האגדית בטורונטו בה התאמן וגדל עומדת להיהרס ובמקומה ייבנה מגדל משרדים פרטי. היה לו ולחבריו לקבוצה עתיד בתור שחקני הוקי מקצועיים, אבל הם ויתרו על העתיד הזה כדי להתגייס לטובה המדינה.  הוא היחיד שחזר. החברים שהתגייסו בעקבותיו חזרו בתוך ארון. כשהוא מגלה שזירת ההוקי שהייתה "המקום שבו התרחש כל דבר משמעותי בחיים", שהיה האור בקצה המנהרה, חבל ההצלה כשדברים התחילו להיות קשים, עומדת להיהרס לטובת אנוכיות וכסף, הוא מגייס את כל הידע הצבאי שלו כדי להגן על המקום, כולל ירי ושימוש בחומרים כימיים. כשסם מנסה לדבר איתו, נדמה שהקו בין מי שמנהל את המשא ומתן ומי שמחפש אוזן קשבת מטשטש וסם שופך את סיפורו ורגשותיו מול דארן. נראה שסם מצליח להגיע אל דארן, אבל עבור דארן התקווה שזירת ההוקי מייצגת הולכת להיעלם ו"לא נשאר לו כלום". אי ההצלחה של סם להציל אותו, ובאופן כלשהו אולי גם לכפר על כך שהרג את חברו מאש ידידותית, מביאה אותו לאחד המשברים בשירות שלו בימ"מ. האדם היחיד שיכל להבין עד תום היה גם האדם היחיד שלא הצליח להציל. אשמת השורדים, חוסר ההתאמה לשירות נוסף, חוסר היכולת למצוא תעסוקה אחרת, כולם פרמטרים שדורשים התמודדות והכלים להתמודדות אינם.

דארן קובקס (שון רוברטס)

אבל הזירה האפגנית היא לא רק צבא. אפגניסטן היא אחד המוקדים של סמים, סמים שמגיעים לכל פינה בעולם, גם לקנדה. הפרק Personal Effects מציג את הזליגה הזו של המציאות האפגנית הלא מלחמתית אל החיים בקנדה הרחוקה. הסכמים וחובות   באפגניסטן לא נשארים באפגניסטן. קולין פוטר (Collin Potter) הוא עיתונאי שמסקר קרבות ונשוי לקצינה בצבא. כדי לקבל מידע הוא מתיידד עם האנשים באפגניסטן. לא כולם אנשים ישרים ואמינים. חלקם סוחרי סמים שגרמו לו עצמו להתמכר לסמים ובמקום שבו חלים כללי הג'ונגל של "עין תחת עין" ו"טובה תחת טובה", בגידה באמון נענשת בחומרה. כשחזר לקנדה, סוחרי הסמים ביקשו לגבות ממנו את הטובה שהוא חייב ולהעביר דרכו ודרך אשתו משלוח של סמים דרך ארגז של דברים אישיים של חייל שנהרג. העניינים מסתבכים והרבה אנשים נפגעים בדרך, כולל הוא, אשתו ואחד השוטרים של צוות 1.

קולין פוטר (כריסטופר בולטון)

שני הפרקים של הסדרה ודמותו של סם בראדוק מציגים את הזירה האפגנית כזירה שקרובה יותר משחושבים לאוכלוסייה האזרחית בקנדה. הקשיים שאיתם מתמודדים החיילים שחוזרים משם כוללים בדידות, אשמה וקשיי הסתגלות לסוגיהם, כמו גם סוגיות פשע אחרות שזולגות אל החיים בקנדה ומסכנים את האזרחים שלה. ההארה של הנושאים האלה יכולה ליצור שינוי תודעתי שיוביל, בתקווה לשינוי מדיניות ויצירה של רשת תמיכה לחיילים החוזרים מזירות הלחימה המודרניות ומאפשרים להם נחיתה רכה באזרחות.

התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

או, קנדה – איך לאום נולד

בפוסט הקודם סקרנו את ספרו של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" ונגענו בקצרה באופן שבו הוא רואה ומגדיר את הזהות הלאומית הקנדית. בפוסט הזה נתבונן מעט יותר לעומק ברעיונות שלו בנוגע להגדרה של לאומיות קנדית. אומרים שטוב להתחיל בציטוט? הנה:

"Our modern Canadian identity is no longer based on ethnic, religious, historical, or geographic grounds. Canadians are of every possible colour, culture, and creed, and continue to celebrate and revel in our diversity. We have created a national identity that is based on shared values such as openness, respect, compassion, justice, equality, and opportunity. (Justin Trudeau in his book "Common Ground")

בהתבוננות חטופה בציטוט מתוך ספרו, נקל לראות כי האופן שבו הוא מגדיר לאומיות מהי שונה מהאופן שבו נוהגים להגדיר לאום. לפי יחזקאל קויפמן להגדרה של לאומיות שלושה מאפיינים: מוצא משותף, לשון משותפת ונחלת אבות. כל אומה חולקת את שלושת המאפיינים הללו: יש לה שפה משותפת, מוצא משותף ומיקום גיאוגרפי שבו היא שוכנת ואותו היא משייכת לעצמה היסטורית. לפי הגדרה זו , הלאומיות הקנדית היא צרפתית-אנגלית, כלומר הקנדים הם צאצאים של המהגרים האירופאים שהתיישבו בקנדה והשתלטו עליה. יש להם לשון משותפת (צרפתית או אנגלית), מוצא משותף (צרפת או אנגליה) וקנדה הפכה במהלך הדורות ל"נחלת האבות" שלהם משום שאבותיהם התיישבו בה והקימו בה קהילה שקיימת מזה כמה מאות שנים. הגדרה זו שהיא ההגדרה המקובלת, קיימת בקנדה ומאפיינת בעיקר את הצד השמרני של הפוליטיקה והחברה הקנדית.

אבל קנדה היא מדינת הגירה והחברה הקנדית מורכבת מלאומים רבים ושפות רבות נוסף על הרוב דובר הצרפתית והאנגלית. קהילות מגוונות אלה נתפסות כ"זרות" יחסית לרוב הצרפתי-אנגלי ועל כן, על פי התפיסה השמרנית אינן חולקות זהות קנדית משום ששפתן, מוצאן ולעיתים גם נחלת אבותיהן איננה קנדה. במקרה שהפך לסערה פוליטית, אמר אחד מנציגי המפלגה השמרנית לקנדים איראנים "לחזור למקום ממנו באו", על אף שהם נולדו וגדלו בקנדה. בנקודה זו אולי כדאי לציין גם את קהילות הילידים ("האומות הראשונות") שעל אף שעבורן קנדה היא נחלת אבות יותר מאשר צאצאי המהגרים האירופאים, הם עדיין נתפסים כזרים ללאומיות הקנדית משום שאינם חולקים שפה ותרבות צרפתית או אנגלית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה ניסיון ליישב את כל המגוון העצום של קהילות בקנדה לכדי זהות קנדית כוללת באמצעות "מדיניות הרב תרבותיות" (Canadian Multiculturalism Act) ו"כתב הזכויות של זכויות האדם" (Charter of Human Rights and Freedoms) שקידם פייר טרודו, אביו של ג'סטין טרודו. הרעיונות שעומדים בבסיס שני החוקים הללו הם במקורם רעיונות ליברליים של פתיחות, כבוד וקבלה של שונות שמבקשים למצוא מכנה משותף לכל הקהילות, מכנה משותף שמטבעו נרחב דיו כדי שיוכל להכיל הבדלים ניכרים בשפה ותרבות שקיימים בין הקהילות השונות. החוקים הללו מכירים בתרבויות ובשפות השונות ומאפשרים את המשך קיומם של מנהגים תרבותיים שמקורם בארצות המוצא של המהגרים גם במקומם החדש בקנדה. זוהי גישה שונה מרעיון "כור ההיתוך" שמבקש ליצור, לעיתים בכוח, נרטיב אחיד, מקומי, לכל הקהילות השונות.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

הגישה של ג'סטין טרודו ללאומיות הקנדית, שרואה בה לאומיות שמבוססת על ערכים משותפים ולא על מוצא, תרבות או דת משותפים לא מפתיעה לאור העובדה שהתחנך על ברכי ראיית העולם של אביו, אותה ראיית עולם שהביאה לניסוח של המדיניות הרב תרבותית שכיום מאפיינת את קנדה. כביכול ניתן לטעון ולומר שהגישה של טרודו היא גישה ליברלית, ואכן יש בכך מן האמת, אך טרודו מקפיד להדגיש בספרו שלא מדובר בגישה ליברלית בלבד כי אם  היום גישה "קנדית". משום שהרב תרבותיות והפתיחות של החברה הפכו למאפיין כלל קנדי מתוקף החוק והחלחול ההדרגתי של הרעיונות לחברה כולה, הפכו הערכים שבמקורם הם ערכים ליברליים לערכים כלל-קנדיים, וגם השמרנים דוגלים ברמה מסויימת בפתיחות הזו.

החיפוש של ג'סטין טרודו אחר "מכנה משותף" עלול להצטייר כרידוד ואף התעלמות מהבדלים תרבותיים משום שטבעו של מכנה משותף, ממש כמו במתמטיקה, הוא להיות הנמוך ביותר ואם מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני האדם, לרוב מפשיטים אותם מהבדלי תרבות ושפה. אבל טרודו לא מתעלם מהבדלים תרבותיים והוא עצמו מספר שלאחר כמה שנים בוונקובר דוברת האנגלית הוא התגעגע לחיים בצרפתית והחליט לחזור לקוויבק. לא זאת אף זאת, אלא שכשהוא מספר על אשתו, סופי, הוא מדגיש כמה חשוב לו הרקע התרבותי המשותף שלהם שמאפשר להם איכות תקשורת טובה יותר כבני זוג. עבור טרודו, "מכנה משותף" איננו העלמת ההבדלים אלא ניצול ההבדלים לצמיחה והתבוננות יחדיו אל עבר מטרות משותפות.

טרודו טוען שהלאומיות הקנדית מבוססת על "ערכים משותפים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנויות". כביכול ערכים אוניברסאליים שאכן ניתן למצוא בכל חברה. השאלה הגדולה היא כמובן ההגדרה של כל אחד מהערכים הללו. "עד איפה הפתיחות?", "מהו צדק?", ו"אילו הזדמנויות?" תלויים בתרבות שבה הם מוגדרים ועל כן גם דמוקרטיות ברחבי העולם נבדלות זו מזו ברמת הפתיחות שלהן ובהזדמנויות שהן מאפשרות לאזרחיהן. במילים אחרות, גם הערכים שטרודו רואה כמשותפים לכל בני האדם ועל כן לכל הקנדים בלי הבדל תרבות ודת, אינם כה ברורים מאליהם ואינם בהכרח משותפים כפי שנדמה במבט ראשון.

הפתיחות של המדיניות הרב תרבותית הפכה להיות חלק מובהק בהגדרה של זהות קנדית אבל יש לה גם צד שני משום שבדיוק כפי שהיא מאפשרת חופש ופתיחות, היא דורשת מכל הקהילות בחברה הקנדית לקיים את הפתיחות הזו ולכבד את השונה והאחר גם אם אין זה הדבר הטבעי לעשות בתרבות שממנה הם באים. טרודו מתאר בספרו מקרים בהם ניהל שיחות באזור הבחירה שלו פאפינו (Papineau) עם מהגרים שהרקע התרבותי שלהם שמרני יותר ביחס להפלות, נישואין חד מיניים או האישור של מריחואנה. בדיון עם פקיסטנים-קנדים הועלו בפניו תלונות על כך שקנדה מאפשרת נישואין חד מיניים בעוד התרבות המוסלמית-פקיסטנית אוסרת עליהם. גם אם תמכו ביוזמות אחרות של טרודו הצעיר, הם התנגדו נחרצות לרעיון של נישואין חד מיניים. התשובה של טרודו הציגה בפניהם את העובדה שהמדיניות הרב תרבותית היא שני צדדים של אותו מטבע: אותה מדיניות שמאפשרת להם לקיים את תרבותם, מאפשר לאחרים לקיים סגנון חיים אחר. "כתב הזכויות מגן על הזכות לחופש של כולם. אי אפשר להתחיל לבחור איזה זכויות מקיימים ואיזה לא", הוא אומר.

האם החיפוש אחר "מכנה משותף" שעליו אפשר לבנות הוא נאיבי ומתעלם מהבדלים תרבותיים או שמא זהו מבט חלוצי ופתרון לעתיד שבו חברות מערביות רבות הופכות בעל כורחן להטרוגניות ורב-תרבותיות? בעת טיולו בעולם טרודו שם לב שחברות שהיו מגוונות ופתוחות יותר היו גם מאושרות יותר, פחות חששו מה"אחר" ולו רק משום שפגשו אותו על בסיס יומיומי. אבל הרעיון של "המכנה המשותף" והפתיחות דורשת מהחברה ומהמדינה בגרות ואומץ. נראה שהעולם כיום לא צועד בכיוון הזה, אבל טרודו אופטימי. אולי גם אנחנו.

סקירת ספרות – "מכנה משותף" מאת ג'סטין טרודו

כשפוליטיקאי כותב ספר, רוב הציבור מרים גבה. "הוא מנסה לצבור קולות" הם יגידו. "זאת החלטה אסטרטגית". והכתוב יילקח בעירבון מוגבל מאוד. יכול להיות שהצדק איתם, לפחות חלקית. אבל הספר של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" שיצא ב-2014, הוא לא רק אסטרטגיה שנועדה למשוך קולות. בינינו, כמה קנדים באמת יקראו ספר שלם במקום לשמוע ראיון קצר? יותר משהספר הוא אסטרטגיית בחירות, הוא סיפור. "כשהייתי תולעת ספרים, התחלתי לראות את העולם דרך העדשה הנרטיבית. לכל אדם יש סיפור" כך הוא כותב. זהו סיפורו של "הבן של", של צעיר כריזמטי, אידיאליסט על גבול הנאיביות כמעט, של אדם שלא חשב שיהיה פוליטיקאי ולבסוף מצא את דרכו לפוליטיקה, של פוליטיקאי שמאמין שפוליטיקה יכולה להיות חיובית ושל פוליטיקאי שנמצא בפוליטיקה מהסיבות הנכונות וזוכר שתפקידו לשרת את העם.

הספר, שהוא יומן זיכרונות (Memoir), כתוב בצורה משעשעת, לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך לבבי על אמיתות החיים. לו היה הספר נתון כרגע לניתוח ספרותי גרידא היינו מדברים על קולו של המספר בגוף ראשון והאמינות של מספר שכזה, ועל כך שהמספר מתבונן אחורנית על חייו כילד ומעיר הערות שמכירות בכך שיכולת הבנתו של ילד היא מוגבלת. יש גבול לכמה ילד יכול להבין בענייני ביטחון והסכמי סחר, או בענייני הגירושין של הוריו שהפכו בן לילה לסיפור לעמודים הראשונים של צהובונים. אבל נשאיר את הניתוח הספרותי לפעם אחרת. הסיפור הוא העיקר.

ג'סטין טרודו, הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, נולד לפייר ומרגרט טרודו (שם נעוריה: סינקלייר) כשאביו כבר נכנס לתפקידו כראש ממשלה. את ילדותו העביר באוטאווה, משתולל קצת עם אחיו, חומק מהמאבטחים על אופניים, נדהם לרגע לראות את הנסיכה דיאנה בבריכה הפרטית של ביתו בעוד הוא וחברו לכיתה עומדים ותוהים איך לכל הרוחות מברכים נסיכה (בסוף הם פשוט עמדו דום). אביו במקור מקוויבק והוא הקפיד לדבר עם הבנים צרפתית ולחנך אותם לספרות קלאסית. כשגילה שג'סטין הבכור מעדיף לקרוא את הסיפורים של טרזן מאת אדגר רייס בורוז, הרים גבה. על הטענה "אבל זוהי קלאסיקה!" ענה האב "אכן. זבל קלאסי". אמו במקור מבריטיש קולומביה, ואביה, סבו, היה אף הוא פוליטיקאי. פער השנים בין הוריו היה גדול וגם ההבדלים הגדולים באופי והלחץ של החיים באור הזרקורים לא היטיבו עם מערכת היחסים וההורים פנו לדרכים נפרדות כשג'סטין היה בן שש.

כשעזב אביו את הפוליטיקה בשנת 1984, עברה המשפחה למונטריאול, חזרה לכור מחצבתו של האב. ג'סטין התקבל לבית ספר סנובי ונאלץ להתמודד עם סביבה דוברת צרפתית. הוא אמנם דובר צרפתית מהבית והשכלתו רחבה בכל הקשור לספרות ופילוסופיה, אבל סלנג קוויבקי הוא מכיר פחות. לקח לו זמן להבין שהשאלות של חבריו לכיתה אינן דרישה כנה בשלומו כי אם עלבונות. "הם ודאי חשבו שיש לי עור של פיל, או שאני מתעלם מהערותיהם בכוונה. אבל האמת, פשוט לא הבנתי מה הם אומרים." כשאחד הילדים הביא לו יום אחד שער של צהובון ועליו אימו בלבוש לא הולם, הוא הבין שעוד רבים אחרים ירצו לעלוב בו בדרכים כאלה ואחרות. הוא למד לא להגיב. הם ויתרו וחיפשו מטרה קלה יותר.

לאחר שסיים את בית הספר התקבל לחוג לספרות באוניברסיטת מקגיל, אחת האוניברסיטאות הטובות בקנדה. כולם חשבו שהוא ילך ללמוד משפטים כמו אביו, אבל העצלנות שלו בתקופת בית הספר חסמה בפניו את האפשרות הזו. הוא לא הצטער על כך. משם יצא עם ידע נרחב ובעיקר עם חברים טובים שילוו אותו כל חייו. באותה תקופה הוא החליט להשתמש בכישוריי הדיבייט שרכש בבית הספר כדי לקדם מטרות טובות וחשובות. בזכותן של הנשים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה הוא התוודע לחבורה של פמיניסטיות וניהל איתן דיונים ערים על פיינט בירה על האם גברים יכולים להיות פמיניסטים. בשנת הלימודים השנייה שלו ה"ארגון למניעת הטרדות מיניות" החל לגייס גברים והוא החליט להצטרף. גם כיום הוא רואה את עצמו כפמיניסט, וכשהיה בדאבוס שוויץ במסגרת הועידה הבינלאומית לכלכלה, אמר שלדידו שיתוף של גברים בשיח על מעמד האישה הוא נקודת מפתח בקידום השיוויון המגדרי. לא רק "כי זה 2015". פשוט כי גברים הם חלק מהמשוואה.

"הטיול שאחרי צבא" הגיע אצל טרודו אחרי האוניברסיטה. שנה שלמה הוא טייל באירופה, אפריקה, אסיה, חלה אחרי שאכל שאריות של סלט טונה ישן, לא הצליח להסתיר בקבוקי בירה מהפקחים של המכס ושתה ודקה עם פקח ברכבת הטרנס-סיבירית שהלהיב אותם בסיפורים על המלחמה באפגניסטן (וקצת פחות בגזענות שלו כלפי הסינים). כשחזר לקנדה החליט להיות מורה, משום שלא רצה להיות פוליטיקאי "כמו אבא". זה לא ממש עזר לו לברוח מללכת בדרכי אבותיו, מצד אימו היו לא מעט מורים. אבל לאחר שנה נוספת במקגיל הוא חש צורך בשינוי, עזב את הלימודים ועבר קרוב יותר לצד השני של המשפחה, לוונקובר. כדי להרוויח קצת כסף לשכר דירה והוצאות שוטפות הוא עבד כמדריך סנואובורד ומאבטח במועדון לילה. משתי העבודות הוא למד על עצמו ועל אחרים לא מעט. מעבודה עם ילדים הוא למד שהוא טוב בלערב ולעודד קבוצות גדולות של אנשים וגם את החשיבות של מתן תחושה של סמכות. להחזיק קבוצה של ילדים ונוער שעה שלמה בלי שהם יצאו משליטה זו מיומנות לא פשוטה, כמו שכל מורה יודע. מעבודתו כמאבטח למד שהמכשול הגדול ביותר בתגרה במועדון או בהתנצחות פוליטית הוא האגו של בני האדם. "ברגע שתופסים עמדות, אף אחד לא רוצה לוותר. החוכמה היא למצוא פתרון שבו המתנגד שלך שומר על כבודו, כמו השיכור שממשיך לאיים ולנפנף באגרופו לכיוונך, אבל בגשם בחוץ, בעוד אתה נכנס פנימה למועדון היבש והחם".

הספר, ובייחוד חלקו הראשון שמספר על חייו לפני כניסתו לפוליטיקה שזור ומעוטר באנקדוטות שמאירות את האישיות של ג'סטין טרודו, מעין "הכירו את האיש לפני שהוא שוטח בפניכם את משנתו הפוליטית". המכות שהלך עם אחיו יום אחד בצידי הכביש בין הבית של אבא לבית של אמא, איך השתכר פעם אחת במסיבה, איך נתן שם בדוי כשנרשם למועדון אגרוף במונטריאול, כדי שיהפוך למתאגרף ולא לשק החבטות של מועדון. איך נבהל מהרגש שעלה בו כשפגש ושוחח עם סופי אשתו לעתיד לראשונה, עד כדי כך שהוא לא ענה למייל שלה במשך כמה חודשים. איזה אידיוט. הוא מדבר בכנות על המוות של אחיו הצעיר מישל במפולת שלגים בשנת 1998 ועל ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי של אביו ומותו שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000. מותו של אביו היה אירוע ממלכתי שגרר הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל עבור ג'סטין, אחיו ואמו היה זה מוות אישי מאוד. בימים מיד לאחר ההלוויה הוא התנחל אצל חבר ועבר את תקופת האבל האישי כל כך רחוק מאור הזרקורים.

החלק השני של הספר הוא החלק שמציג את פעילותו הפוליטית של טרודו. המפלה של המפלגה הליברלית ב-2006, התרסקות היסטורית לשפל של 36 מקומות בפרלמנט (מתוך 338), והפיכתה למפלגה השלישית בגודלה האירה לרבים את הבעיות הגדולות בתוך המפלגה. עתידה של המפלגה, שבזכותה קנדה היא כפי שהיא כיום, היה לוט בערפל עד כדי כך שחלקים נרחבים מהחברים בה חשו שבקרוב היא תיעלם מהמפה הפוליטית של קנדה אל פח ההיסטוריה. היא הייתה זקוקה נואשות לשינוי. לאחר שנים של פעילות ציבורית במסגרות שונות, טרודו הצעיר חש שיש לו מה לתרום למפלגה.

אחת הבעיות העיקריות שהוא ראה במפלגה הוא הניתוק שלה מהשטח ומהקנדים וצרכיהם. המפלגה הליברלית הייתה בשלטון במשך תקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה הקנדית, והיא פיתחה תחושה של entitlement, תחושה של זכויות יתר, תחושה שחזרתה לשלטון היא רק עניין של זמן משום שהשלטון הוא מקומה הטבעי ואין צורך להשקיע בדבר עבודה. טרודו הבין שהתהליך ההדרגתי שהביא להתרסקותה מצביע על משהו עמוק יותר. הוא מצביע על ההתרחקות של ציבור הבוחרים מהפוליטיקה ומאיסתו בה. מפלגה לא יכולה לעשות שינוי בלי התמיכה של הבוחרים והעם ולאחר 10 שנים הוא החליט סוף סוף להיכנס לתחום שרבים ראו אותו כמקומו הטבעי של טרודו הצעיר – הפוליטיקה.

אבל למרות שמו הוא ידע שלהיות "הבן של" זה לא מספיק. אין ספק שחלק מהתפקידים שנשא במהלך חייו עד כה הגיעו אליו בשל שם המשפחה שלו. הוא לקח ברצינות את המשפט שאמו אמרה לו פעם:"יכול להיות שדלתות יפתחו עבורך בשל היותך טרודו. אבל אחרי שתעבור בהן, חובת ההוכחה היא עליך". והוא הוכיח. עלייתו עד לראשות המפלגה ולראשות הממשלה הייתה הדרגתית וכללה לא מעט עבודת רגליים בשטח, החל מאזור פאפינו (Papineau) שהיה הראשון שבחר בטרודו כנציגו בפרלמנט, דרך המפלגה ועד לקנדה כולה. עבודת שטח לא קלה, אבל טרודו הוא איש של אנשים ואנשים הגיבו אליו.

הדברים שהוא אומר נשמעים כמעט כמו מדע בדיוני. פוליטיקאי שרוצה את טובת העם כולו ולא טובת בודדים, שרוצה לרדת לשטח, להקשיב, באמת להקשיב לצרכים, רצונות, שאיפות של הבוחרים. שלא מוכן לזכות בנקודות על ידי השמצות אישיות של יריבים, שלא תמיד עושה את מה שמצפים מ"פוליטיקאי" (באמת? קרב אגרוף עם נציג פרלמנט מהמפלגה השמרנית?). שעיסוקיו הקודמים העניקו לו נקודת מבט שרואה באנשים בני אדם, מורכבים, מתוסבכים לעיתים, שמסוגל לא לתת למה שהוא לא יכול לעשות להפריע לו לעשות את מה שהוא כן יכול. בעיניו הזהות הלאומית הקנדית לא מבוססת על אתניות, דת, היסטוריה או גיאוגרפיה. "קנדים באים בכל מיני צבעים, מכל מיני תרבויות ואמונות ואנחנו חוגגים את השונות שלנו. אנחנו בנינו זהות לאומית שמבוססת על ערכים משופים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנות." מכאן גם שם הספר "מכנה משותף".

כמובן שיש בכך תיאור אידילי כמעט של האדם ורעיונותיו. המציאות לעיתים סבוכה יותר והפוליטיקה מלוכלכת יותר ממה ש"הדרכים השמשיות" של טרודו יכולות להאיר ורק הזמן יראה האם הצליח במטרותיו והאם אכן נאה קיים ולא רק נאה דרש. אבל זה ה"אני מאמין" שלו ולשם הוא חותר. ובינינו, מה שאנשים מחפשים בפוליטיקה איננו סופרמן, או גיבור על, אלא בן אדם טוב וחזון.

גיבור על מפיות

מה אנשים כותבים על מפיות? יש כאלה שכותבים מספר טלפון, בבר אפוף ריח סיגריות ומוזיקה רועשת. ויש אנשים שמשתמשים במפיות בדרכים יצירתיות יותר. ג'יי קיי רולינג, למשל, כתבה את ההתחלה של הארי פוטר על מפית. מר אנתוני (מגולם בידי יאניק ביסון, Yannick Bisson), הגנן, מצייר גיבור-על לילדים בסדרת הילדים "ההרפתקאות של נאפקין-מן" (The Adventures of  Napkin Man) מבית היוצר של Kids CBC.

נפקין-מן (Napkinman-איש מפית) הוא גיבור-על משונה. הוא מצויר על מפית וקם לחיים כשקוראים לעזרתו, אבל… הוא גיבור קצת מגושם. הוא נופל, מחליק, שר שירים ועושה את הכול בחן וקסם. בניגוד לגיבורים כמו בטמן, ספיידרמן וחבריהם שמצילים את האנושות מרשעים שמאיימים להרוס אותה, נאפקין-מן הוא גיבור שעוזר לילדים להתמודד עם רגשות שליליים שהם מרגישים.

סוזן דונהם (Susanne Dunham) מציינת במחקר שערכה על התפתחות רגשית אצל ילדים בגיל טרום בית ספר, שילדים מתקשים להבדיל בין רגשות שליליים. בעוד שרגש כמו שמחה או אפילו גאווה קל לילדים לזהות, רגשות שליליים בדרך כלל מתערבבים לעיסה לא ברורה שהרגש הקל ביותר לזיהוי בה הוא עצב. אבל לא כל רגש שלילי הוא עצב. ישנם גם פחד, כעס, עלבון, ספק, תסכול, חוסר סבלנות. לרגשות שליליים יש תפקיד בהתפתחות ותפקוד חברתי תקין של ילדים. הם נועדו להתריע על סכנה או להעיר את תשומת ליבנו לדברים שדורשים טיפול ולעיתים הם אף משמשים לתקשורת ומהווים דרך של הילד למצוא את מקומו בתוך הקבוצה. יש חשיבות עצומה במתן כלים להתמודדות נכונה עם רגשות שליליים, משום שבהעדרה, דרכי ההתמודדות עלולות לכלול אלימות, דיכאון, שימוש בחומרים ממכרים כמו סמים ואלכוהול, והתנהגות מסוכנת.

כל התמודדות נכונה מתחילה מזיהוי נכון של הבעיה. כל פרק מציג רגש שלילי אחר שנובע מהתמודדות של ילדים עם מצבים מציאותיים, כמו הולדת אח קטן (ואבדן תשומת הלב של אמא), החשש מלנסות דברים חדשים, ריב על משחק בגן, חוסר הצלחה במשימה. מר אנתוני, פונה לילד ומנסה לברר איתו מה קרה. אחרי שהילד מספר את מה שעובר עליו, מר אנתוני מתאר את הרגש בצורה מטאפורית. למשל, כעס הוא כמו אוסף של נהימות, או תחושה של צפיפות ונוקשות בגוף. המטאפורה עוזרת להמחיש את הרגש לילדים, לזהות אותו ולתת לו שם.

דרך ההתמודדות הראשונה שמר אנתוני מלמד היא תרגילים פשוטים שעוזרים למתן את הרגש. התרגילים גם הם מטאפוריים. אם הילד כועס אז הוא כמו דרקון רוקע בחוזקה על הרצפה, או שהילד הוא משאית דמיונית עליה הוא מעמיס את כל הנהימות ואז שופך אותן בצד, או עושה פרצופים כועסים-מטופשים שמצחיקים אבל גם מאמצים את השרירים ולכן מוציאים את הכעס או העצבים החוצה, או לוקח נשימה עמוקה כאילו הוא עומד לנשוף בחמת חלילים ואז נושף אותו החוצה כאילו הוא באמת מנגן (לא לשכוח לעשות את הצלילים המתאימים!).

ד"ר חנה לבנת, ממרכז ימימה לחקר ספרות נוער והוראתה בבית ברל, טוענת שספרות ילדים טובה מבכרת תיאור עקיף של הדמויות על פני תיאור ישיר (כלומר, תיאור דמות על ידי פעולותיה ולא על ידי מתן שמות תואר כמו "חכמה", "ביישנית" וכו' שמגדירים אותה). כך מאפשרים לילד לבנות את הדמות ולהבין את דרכיה בכוחותיו הוא ובהמשך ללמוד להבין את העולם שסביבו ואת הדרכים להתמודד איתו בצורה טובה יותר. סדרות טלוויזיה טובות לילדים אינן שונות. דרך ההתמודדות השנייה שהסדרה מציגה היא באמצעות סיפור הרפתקה של נאפקין-מן. בכל פרק נאפקין-מן יוצא לעזור לילד שמתמודד עם בעיה דומה מאוד לזו שמתמודד איתה הילד בסדרה. הסיפור של נאפקין-מן עוזר לילד בסדרה למצוא פתרונות לבעיה שלו על ידי יצירה של מקרה מקביל שמרחיק את הבעיה ומאפשר לילד להתבונן עליה מבחוץ, להוריד את המעורבות הרגשית ולחשוב על פתרונות בצורה הגיונית. כך יוצא שהילד הוא שפותר את הבעיה שלו ומוצא עוד ועוד כלים להתמודד עם מצבים שמעוררים רגשות שליליים.

נוסף על העיסוק ברגשות ובדרכי ההתמודדות שלהם, יש בסדרה גם חינוך לסובלנות תרבותית וחשיפה לידע כללי נרחב בכל הקשור למאפיינים תרבותיים של מקומות שונים בעולם. כל סיפור מתרחש במקום אחר כמו מצריים, מקסיקו, סקוטלנד ואחרים והילדים לומדים על מגוון תרבויות תוך כדי סיפור. גם הרכב הילדים בגן מצביע על גיוון של מוצא תרבותי, מאפיין מובהק של החברה הקנדית והמדיניות הרב תרבותית שלה.

יוצר הסדרה, טון תיין (Tone Thyne), אמר שהשאיפה שלו הייתה ליצור סדרה שמדברת לילדים בגובה העיניים. ואכן, סדרת הילדים "נאפקין-מן" היא סדרה חינוכית בלי להיות דידקטית מדי. היא כיפית, מצחיקה, ומלמדת ילדים המון בלי להיות מעיקה. בעולם שבו נדמה כי הרגשות השליליים נדחקים ומודחקים לטובת סטטוסים ותמונות פרופיל מלאות ב"הכל בסדר" ו"תראו כמה כיף" ומצד שני פוליטיקלי-קורקט, סדרה שמלמדת שהתמודדות עם הרגשות היא קודם כל בתוך האדם פנימה ונותנת כלים להתמודדות נכונה יכולה לעשות פלאים.

גאווה ודעה קדומה

ההחלטה של בית המשפט העליון בארה"ב לאשר נישואים חד מיניים, הפכה אותם לחוקיים בכל 50 המדינות של ארצות הברית, והביאה לשיח על ההתקדמות הגדולה שהושגה בנושא. האינטרנט צהל משמחה, פייסבוק התכסה בתמונות פרופיל בצבעי הקשת, וכולם ציינו איזו אבן דרך משמעותית הושגה כשארה"ב הכירה בנישואים חד מיניים. אבל לא כולם היו שותפים לשמחה, ואמריקאים רבים שלא רואים בעין יפה נישואים חד מיניים צייצו בטוויטר שהם "עוברים לקנדה". מה מעט הם יודעים על השכנה שלהם מצפון אם העובדה שבקנדה נישואים חד מיניים חוקיים כבר 10 שנים (מאז 2005) חמקה מעיניהם… ב-20 ביולי 2005 חוקקה קנדה את החוק לנישואין אזרחיים (Civil Marriage Act) מה שהפך נישואים חד מיניים לחוקיים בכל 10 המחוזות ושלושת הטריטוריות שמרכיבות את קנדה. להחלטה של הפרלמנט קדמו החלטות תקדימיות של בתי משפט אזוריים שהפכו את הנישואים החד מיניים לחוקיים למעשה במרבית קנדה, אבל החלטה גורפת שתקפה בכל קנדה התקבלה, כאמור ביולי 2005. בנוסח החוק נכתב שזוהי הפעם הראשונה שבה החוק הקנדי מגדיר מהו "נישואין", ומרחיב את ההגדרה הנפוצה של קשר בין גבר ואישה. החוק החדש מגדיר נישואין כקשר בין שני אנשים שבחרו לבוא בברית הנישואין, ובכך מרחיב את ההגדרה של נישואין גם לזוגות מאותו המין. עם זאת, העובדה שהחוק מאפשר את קיומם של נישואים חד מיניים אינה מעידה בהכרח על הקבלה של הרעיון בחברה. הכנסייה הקתולית, שזוכה ליותר מאמינים מכנסיות אחרות או דתות אחרות בקנדה, לא ראתה בעין יפה את הניסיון לאשר את קיומם של נישואין חד מיניים, גישה שעולה בקנה אחד עם גישתה הכללית כלפי חד מיניות. גם העובדה שהנושא נידון במסגרת סדרות פופולאריות מעיד על כך שחד מיניות עדיין סובלת מדעות קדומות רבות בקרב הציבור הרחב. אחת הדרכים להתמודד עם הביקורת, היא דרך ייצוגים חיוביים של הומוסקסואליות בטלוויזיה. ואכן, הטלוויזיה שבדרכה היא עוסקת בסוגיות עכשוויות נקראה לדגל להציג את הסוגיה באופן נגיש. שתי סדרות קנדיות מצליחות מהשנים האחרונות מציגות פרקים בהם יש דיון בסוגיית ההומוסקסואליות וניסיון להתמודד עם דעות קדומות הנוגעות אליה. אזהרה: ספויילרים לשני הפרקים המדוברים. יש לינקים לפרקים למי שמעוניין לצפות ואז לקרוא. (מומלץ!) אחת מהסדרות היא "פאלשפוינט" עליה דובר כבר כאן בבלוג. בפרק The War Within (עונה 4 פרק 8), ריאן הוא צעיר בארון שמשחק יחד עם חברו טיילור בהצגה בבית הספר זוג הומוסקסואלים ומגלה על עצמו דברים חדשים. אחד הבנים בבית הספר רואה אותם מתנשקים מאחורי הבמה, מצלם ושולח את הסרטון לכל בית הספר. התגובות הלועגות לא איחרו לבוא. מבחינת הילדים בבית הספר, להיות "הומו" הוא לא להיות גבר, הוא חולשה והמילה עצמה היא קללה לכל דבר, וריאן מפסיק לבוא לבית הספר. כשהסרטון מגיע להוריו של ריאן, הם מגיבים פחות טוב מהמצופה. לרגע ריאן חושב שההורים שלו מקבלים אותו כמו שהוא, אבל אז האם מאשימה את טיילור, החבר של ריאן, בכך ש"עשה לריאן משהו" שגרם לו להיות הומוסקסואל, ואומרת שהיא תשיג לו את הרופאים הטובים ביותר משום שהיא רוצה שיהיו לו "חיים בריאים ונורמאליים". הנחת היסוד של האם היא שהומוסקסואליות היא משהו נרכש, כמו סוג של מחלה, ושריאן "נדבק" מהחבר שלו. ריאן עוזב את הבית לכמה ימים והולך לטיפול שההורים שלו המליצו לו עליו. הטיפול עצמו מציג דעה רווחת נוספת בקרב חלק מהאנשים לגבי הומוסקסואליות. הטיפול שמתנהל תחת מעטה של סודיות ושמו "האגודה לחיזוק המשפחה – תהיה גבר", נועד "לשמור על המשפחה מפני הומוסקסואליות". במסגרתו מלמד הבעלים, קארל היוסון, את ריאן שהומוסקסואליות היא סטייה ושהיא מפרקת משפחות. היוסון אומר שהוא "איבד את בנו למחלה" ועכשיו "כשבנו גר עם גבר" הוא לא יוצר איתו קשר. דמותו של היוסון "האגודה לחיזוק המשפחה", מציגה דמות מכוערת של האנשים שרואים בהומוסקסואליות סטייה שיש לתקן. הדמות שלו מרתיעה, מבחילה, ושיטות הלימוד שלו מעודדת הוצאת כעס דרך אלימות. השיטה מביאה את ריאן לאיים באקדח על מי שצילם ושלח את הוידאו, וכשהדברים לא הולכים כמתוכנן, לנסות להתאבד. יש בהצגת הדמות של המנהל של "האגודה לחיזוק המשפחה" עמדה ברורה: הומוסקסואליות היא לא הדבר הנורא, הדבר הנורא באמת הוא היחס המזלזל שלו לחיים של אחרים השונים ממנו.

ריאן מאיים באקדח

סוף הפרק, שבו השוטרים מצליחים להציל את ריאן מניסיון ההתאבדות, מלמד את הדמויות מספר דברים. ההורים של ריאן מסכימים ביניהם שהחיים של ריאן חשובים להם יותר מכל דבר אחר והם מקבלים אותו כמו שהוא. גם סבו של ריאן, שבין השורות נרמז שגם הוא הומוסקסואל, מעיר את עיניו של מנהל "האגודה לחיזוק המשפחה" שבגללו ובגלל דעות כמו שלו צעירים הומוסקסואלים מגיעים לכדי בחירה בהתאבדות. "זה לא שאתה איבדת את הבן שלך. הבן שלך איבד אבא" מטיח סבו של ריאן בהיוסון. הפער בין החברה בה גדל הסב לבין החברה שבה גדל ריאן מודגש דרך דמותו של הסב. בעוד הסב נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית ולנהל חיי משפחה רגילים, הנכד, ריאן, יכול, כך כולם מקווים, לגדול בחברה שבה הומוסקסואליות היא דבר מקובל.

ריאן מאיים בהתאבדות (עם צל של השוטר שמדבר איתו)

"התעלומות של מרדוק" שגם עליה נכתב כאן, אשר מתרחשת בסוף המאה -19 בטורונטו, בתקופה שבה החברה הקנדית, בדומה למקומות אחרים בעולם, הייתה חברה שמרנית שלא התייחסה בחיוב להומוסקסואליות. בדומה לבריטניה, גם בקנדה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית שדינה מאסר או מוות, אך בניגוד לבריטניה בקנדה לא מיהרו להוציא הומוסקסואלים להורג ולרוב מצאו דרך לעקוף את החוק בלי לאכוף אותו. עם זאת, גם אז הומוסקסואליות הייתה מושא ללעג והומוסקסואלים העדיפו לשמור את נטיותיהם לעצמם ואת מפגשיהם סודיים ככל שאפשר. איך מתמודדת סדרה היסטורית עם שינויים מודרניים? בפרק Till Death Do Us Part הבלש וויליאם מרדוק נקרא לכנסייה לחקור את מותו של חתן צעיר, וונדל מריק (Wendell Merrick ), שנמצא מת רגעים ספורים לפני החתונה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הוא קיים יחסים עם גבר זמן קצר לפני החתונה. הסידרה מציגה שחלק ניכר מההומוסקסואלים באותה תקופה ניהלו חזות של חיי משפחה. לפעמים נשותיהם ידעו על נטייתם וקיימו הסכם לא כתוב שבו כל עוד חזות המשפחה נשמרת, כל צד יכול לעשות את הנכון בעיניו. בסידרה, זאת אחת הסיבות שאמו של וונדל מקדמת בעקשנות את החתונה: היא מעדיפה שיקיים מראית-עין של משפחה רגילה, כדי שלא לפגוע בשם המשפחה ובעסקיה. גם מצד החוק יש רתיעה ועוינות כלפי ההומוסקסואלים. המפקח ברקנריד איתן בדעתו שמותו של וונדל קשור לעובדת היותו הומוסקסואל, וטוען כי ככל הנראה הייתה זו מריבת אוהבים שהשתבשה שהביאה למותו. הוא שולח את מרדוק כסוכן סמוי למועדון הטניס בו נפגשים החבר'ה עם פרח אמנון ותמר (Pansy) בדש הבגד, סימן מוסכם בין ההומוסקסואלים כדי לבדל את עצמם ולא להציע הצעות לא הולמות לאנשים הלא נכונים. מרדוק מוצא את המצב מאוד לא נוח, וכשהוא מביא את אחד מהחבורה, ג'פרי, לתשאול במשטרה, הוא מוצא את עצמו במצב לא נוח עוד יותר, כאשר המפקח מכה את ג'פרי כדי להוציא ממנו מידע.

מרדוק ופרח האמנון ותמר בדש

גישתו של מרדוק כלפי ההומוסקסואלים, שבפוסט הקודם דובר על היותו מייצג של זהות קנדית מודרנית, משתנה במהלך הפרק. בהיותו קתולי אדוק הוא משתמש בתחילה בכינוי "Sodomite", כינוי שמקורו בתנ"ך בסיפור העיר סדום ומעלליה, ומתייחס לעניין באותה רתיעה בה מתייחסת אליו הכנסייה הקתולית. הוא מנהל ויכוח עם ד"ר ג'וליה אוגדן, הפתולוגית של טורונטו, על טבעה של ההומוסקסואליות ובעוד הוא טוען שהומוסקסואליות היא חטא, כמו שכתוב בתנ"ך, ד"ר אוגדן טוענת כי זהו דבר טבעי שקיים בטבע ולכן קיים גם בטבע האנושי.     עם זאת, במהלך הפרק חוש הצדק של מרדוק עולה על העניין הצהוב בחקירה. הוא חושד שיש צד נוסף לסיפור של וונדל ושהדגש המוגזם ששמים כל הנוגעים לדבר על זהותו המינית מסיט את החקירה מהמהלך הנכון שלה – כסף וירושה. במהלך הפרק הוא משנה את הכינוי מ"Sodomite" ל"הומוסקסואל", הוא חוזר לבקש את עזרתו של ג'פרי בחקירה ואף מציע לו ולחבריו שלא לפקוד את מועדון הטניס ולמצוא להם ספורט אחר במקום אחר כדי להימנע מחיכוכים עם המשטרה. בסוף הפרק הוא אף מציין בפני המפקח ובפני הכומר המוודה, שכל החקירה עם שני מקרי המוות שבה (זה של וונדל וזה של המאהב שלו שהתאבד כשחש שהמשטרה סוגרת עליו) היה נמנע לו רק הניחה האמא לוונדל לקיים אורח חיים כרצונו. הוא החל מפקפק בנכונותה של האמונה העיוורת בכנסייה הקתולית, ואמר שהוא שואף לעולם שבו יש יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. שתי הסדרות, "פלאשפוינט" המודרנית ו"התעלומות של מרדוק" ההיסטורית, מעבירות מסר זהה. ערך החיים והכבוד לאדם באשר הוא אדם רב יותר מהגדרתו ושפיטתו של אדם בשל נטיותיו המיניות. האדם הוא גדול מסכום חלקיו ובחירתו בבן זוג הוא רק פרט קטן באישיות. בסופו של דבר, בדיוק כמו מרדוק, אנחנו מקווים לעולם סובלני יותר, עולם שיש בו יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. לקח חשוב ורלוונטי בקנדה, וגם אצלנו.

פלאשפוינט ואמנות ההקשבה

שביתת התסריטאים בהוליווד בשנת 2008 איימה לשבש את עלייתן המתוכננת של עונות חדשות וסדרות חדשות באמריקה וברחבי העולם הניזון מהוליווד. בחיפוש אחר סדרות למלא את החלל שנוצר בפריים טיים, פזלה CBS האמריקאית לצדדים ומצאה סדרה קנדית, פלאשפוינט (Flashpoint), שהפכה לאחר מכן לאחת הסדרות הקנדיות המצליחות ביותר בארה"ב, מאז "בכיוון דרום" (Due South) אי שם בשנות ה-90, והראשונה שמתרחשת כולה בקנדה ("בכיוון דרום" מתרחשת בשיקגו על אף שצולמה בטורונטו). עבור הצוות הקנדי בסדרה, העובדה שטורונטו הייתה מוקד ההתרחשות ושהעיר לא נפלה ביופיה מערים אמריקאיות שונות, היא מקור לגאווה. כדבריו של דיויד פקו (David Peatkau) שמגלם את סם ברדק, טורונטו לא פחות "סקסית" מניו יורק או דטרויט.

פלאשפוינט מגוללת את סיפורו של צוות 1 במשטרת טורונטו, יחידה מיוחדת (strategic response unit – SRU) שנועדה לסייע במקרים של בני ערובה, מתקפות טרור, מתאבדים וכדומה. המיומנות המיוחדת של חברי היחידה, פרט לכישורים הרגילים של נשק, מחשבים ונטרול פצצות היא התמחות במשא ומתן במצבי משבר (Crisis Negotiqtion). הסיסמא של היחידה: "שיחה לפני טקטיקה" (Talk Before Tactics) היא הניסיון לפתור מצבי משבר בדרכי נועם ועם מינימום נפגעים בנפש.

הרעיון שניתן לפתור מצבי משבר אליהם נקראת המשטרה דרך משא ומתן אינו חדש. בשנת 1973 הקימה משטרת ניו יורק יחידה שהתמחתה במשא ומתן במצבים של בני ערובה מתוך ההבנה שבמקרים רבים האלמנט הפסיכולוגי יכול לעבוד לטובת המשטרה ולמנוע מהלכים טקטיים שעלולים להביא להרג חפים מפשע. הנתונים מראים ש-95% ממקרים של בני ערובה שנפתרים ללא נפגעים, נפתרים במשא ומתן. כיום יותר ויותר יחידות משטרה מיוחדות ברחבי העולם כוללות צוות שוטרים שמאומן במשא ומתן במצבי משבר. יחידה כזו מורכבת בדרך כלל ממפקד שאחראי על ההרכבה, האימון והפיקוד של היחידה ולעיתים קרובות הוא גם המפקד בשטח בעת קריאה. היחידה כוללת את הנושא ונותן הראשון (negotiator) ונושא ונותן משני שלוקח את מקומו של הראשון אם הלה לא מצליח ליצור קשר טוב עם האדם שמולו. קצין מודיעין אחראי על איסוף המידע על הפושעים ובני הערובה כדי לסייע בידי המשטרה בתהליך המו"מ. היחידה כוללת גם צוות טקטי שנועד לפעול כאשר מוצו כל אפשרויות המשא ומתן. משא ומתן במצבי משבר כמו אלה שאיתם נדרשת להתמודד היחידה המשטרתית דורשים ידע פסיכולוגי נרחב, מיומנות גדולה ורגישות לשינויים העדינים במצב, שינויים שעלולים לחמוק מעיניהם של אנשים מאומנים פחות. באופן מעניין, השלב הראשון במשא ומתן שכזה הוא הקשבה פעילה. הקשבה פעילה (Active Listening) פירושה לנסות ולהגיב לדברי המדבר, בהנהון, בשאלות פתוחות שמדרבנות אותו לדבר, בלחזור על עיקרי הדברים של הדובר. משא ומתן מוצלח תלוי בהקשבה טובה ודרכה ביסוס של אמון בין השוטר לבין האדם איתו הוא נושא ונותן. ואם הקשבה פעילה עושה פלאים במצבים קיצוניים כאלה, תארו לעצמכם איזה פלא היא עושה בחיי היומיום אם מאמצים אותה.

אבל לא רק העבודה והמיומנות של השוטרים מקבלים זמן מסך, אלא גם חייהם האישיים וההשפעה של העבודה עליהם. מגיבים ראשונים – שוטרים, פרמדיקים וכבאים נתפסים בעיני הציבור הרחב כגיבורים וכך גם סדרות משטרה רבות מציגות אותם. אבל, כמו שאומרת אחת הפסיכולוגיות לאד ליין (Ed Lane, אותו מגלם יו דילן, Hugh Dillon, שגם תרם כמה שירים לסדרה), גם גיבורים נשברים. למי הם יכולים להראות את השבר הזה אם הם צריכים להמשיך ולתחזק את תדמית הגיבור, המפקד, האב? העומס הפסיכולוגי והשפעותיו הוא נושא שאינו זוכה לתשומת לב והכרה בדרך כלל, ורק לעיתים נדירות מגיע לידיעת התקשורת. רק כדוגמא,  ב-2014, 13 מגיבים ראשונים התאבדו תוך 10 שבועות בקנדה. עכשיו נסו לדמיין את המספרים בעולם כולו…

השחקן אנריקו קולנטוני (Enrico Colantoni) שמגלם את סמל גרג פרקר, הוא פעיל ב- Tema Conter Memorial Trust, ארגון שנועד לעזור למגיבים ראשונים להתמודד עם תופעות כמו תסמונת דחק פוסט טראומתית (PTSD). באחד הראיונות הוא אומר שהייחודיות של הסדרה היא בכך שהיא מראה את "המחיר של הגבורה".  ההתמודדות עם הצורך לקחת חיים, מצבים שבהם "הטוב ביותר שלך לא היה מספיק", הקשיים שאיתם הם מתמודדים כדי להמשיך ולעשות את עבודתם ולזכות ביושר בתדמית הגיבור. על האופן שבו הסדרה מציגה את השוטרים הם זוכים ללא מעט הערכה מהמגיבים הראשונים של העיר שניגשים אליהם ואומרים תודה.     יש שיגידו שפלאשפוינט זכתה מן ההפקר. היא עלתה לשידור בפריים טיים בארה"ב בזמן שביתת התסריטאים -בהוליווד, כש-CBS האמריקאית חיפשה תוכן לשידור, ולולא מצב הביש שאליו נקלעה התעשייה האמריקאית בגלל השביתה, ספק אם הסדרה הקנדית הייתה מגיעה לאן שהגיעה. אבל חמשת העונות שלה כמו גם המעריצים האדוקים שלה וההערכה לה היא זוכה מהתעשייה ומהאנשים אותם היא מייצגת מוכיחה שפלאשפוינט היא סדרה מעולה בזכות ולא בחסד. שווה צפייה.

סדרת הספרים של גארי סלדום – ספרות קנדית עצמאית

גארי סלדום הוא שוטר במשטרת טורונטו, הוא בן 51 ובילה את 27 השנים האחרונות בניסיון לשמור על החוק וסדר ברחובות העיר. כשהוא סוף סוף לוקח חופשה של סוף שבוע כדי לנסוע למפגש מעריצים של הסדרה המפורסמת "רוחות הצפון" (Northern Winds) שהוא נמנה ממעריציה, הדברים משתבשים. סוף השבוע של מנוחה הופך במהרה לעבודה במשרה מלאה כששלוש מעריצות דורשות את הופעתו של אחד משחקני המשנה בסדרה, אחד שמעולם לא הגיע למפגשי המעריצים. לשם כך הן מוכנות להכות למוות אחד מהנוכחים ולחטוף נשק משוטר שהגיע לזירה. האם המפגש יסתיים בלא נפגעים נוספים?

הספר הראשון בסדרת "היומנים של גארי סלדום" (Gary Celdom Case Journals:Scarlet Siege), נשען על הסדרה "בכיוון דרום" הקנדית בביטויים ואלוזיות שכל מעריץ יוכל לזהות בקלות. אבל גם אם אינכם נמנים ממעריצי הסדרה (או באופן כללי תוהים איזו סדרה זו בכלל), אפשר ליהנות מהספר גם בלי לזהות בו את האלוזיות השונות שכוללות ראשי תיבות של שמות של דמויות בספר וכן הרעיון של מפגש מעריצים.

הספר השני בסדרה, "Barbadian Backlash", מפגיש את גארי עם פיל בנט. מספר חודשים לאחר המקרה של מפגש המעריצים, פיל, חבר של גארי אותו הכיר בסדנת כתיבה לפני מספר שנים, מבקש את עזרתו של גארי במחקר לקראת כתיבה של רומן בלשי. גארי מסכים בשמחה, גם אם זה פותח פצעים ישנים משום שהעלילה של בנט מזכירה לו מקרה שהוא חקר, המקרה שבו השותף הקודם שלו רוב (Rob)… נרצח בברבדוס.

 

הספר השלישי, "Rouge Numbered Week", מתרחש בתקופה של אליפות הפוטבול הקנדית. רוצח חמקמק משליט טרור בין מעריצי הפוטבול שמתאספים בטורונטו כדי לצפות במשחק האליפות בין הקבוצה המקומית לקבוצה של קלגרי ומי שנמצא על הכוונת של גארי והשותפה שלו ג'סיקה הוא לא אחר מאשר החבר הטוב של גארי, פיל. נכון שיש לו את הבעיות שלו (מהמר כפייתי), אבל האם היותו אוהד ותיק של פוטבול קנדי, שעשה את הלא-יעשה ועבר לאהוד קבוצה מתחרה זו סיבה מספיק טובה לרצוח אוהדים של הקבוצה הישנה? גארי מוצא את עצמו בדילמה לא פשוטה בין החשדות של ג'סיקה, השותפה שלו בעבודה וחברתו לחיים, לחברות עם פיל (ולבוס שנושף בעורפו כבר מהספר השני…)

 

שלושת הספרים, פרי עטו של הסופר דאגלס ג' מקלאוד (Douglas J. McLeod) יצאו בהוצאה עצמית של הסופר. לקרוא ספרים שיצאו בהוצאה עצמית זו חוויה מעניינת מאוד ושונה מספרות שמפורסמת בהוצאות ספרים שבהן הספרים עוברים עריכה לשונית (כבדה יותר או פחות, תלוי בהוצאה). ההרגשה דומה להתבוננות בתהליך הכתיבה חשוף העצבים, על כל הדברים שניבטים ממנו. תחלואים קטנים שכל מי שאי פעם ניסה את כוחו בכתיבה יזדהה איתם: חיבת יתר למילים או ביטויים מסוימים, הנטייה "לדלג" על תיאור של דמות או מקום משום שבראש הסופר יש כבר תמונה שלהם וזה כל כך מובן מאליו שאין צורך לתאר אותם… התופעה שבה כל הדמויות מדברות בצורה דומה… אבל כל אלה תחלואים קטנים שהולכים ונעלמים ככל שהכתיבה מתקדמת וזה הדבר המרתק באמת. לקרוא ספרים שיצאו בהוצאה עצמית שכזו זה לראות את תהליך הכתיבה שלא עבר עיבוד, עריכה כבדה וריטוש. יש קוראים שיחשבו שזה מרתיע, או אולי אפילו בוסרי מדי או יומרני מכדי לפרסם. אין ספק שזה דורש הרבה אומץ. האם יש לכם את האומץ להציץ אל תוך התהליך הזה ולקרוא?

הקנדים נחשבים ל"אומה המנומסת והנחמדה בעולם". נקרתה בדרכי ההזדמנות והזכות לראיין את הסופר והוא היה קנדי מספיק כדי להסכים. הראיון לפניכם.

ראיון עם דאגלס ג' מקלאוד

דאגלס ג' מקלאוד הוא סופר עצמאי המתגורר בטורונטו, קנדה. הוא פרסם שישה ספרים תחת שלושה שמות עט בהוצאה עצמית. הוא מעיד על עצמו שהוא אוהד שרוף של ספורט ורשת "קפה ומאפה" מסוימת בקנדה.

1. מה גרם לך לרצות להיות סופר? מהי כתיבה בשבילך?

עוד בימי בית הספר היסודי כתיבה הייתה משהו שנהניתי ממנו. כילד כתבתי קצת שירה וסיפורים קצרים בתור תחביב, אבל רק ב-2009, כשחבר שהכרתי ברשת סיפר לי על "חודש כתיבת הרומן הלאומי" (National Novel Writing Month), או בקיצור NaNoWriMo, שזה הפך ליותר רציני. NaNoWriMo הוא אתגר בינלאומי שבמסגרתו משתתפים מכל העולם כותבים רומן בן 50 אלף מילים במהלך חודש נובמבר. מאז אני משתתף מדי שנה, בהצלחה כזו או אחרת, אבל אני אוהב את השותפות של הסופרים שנכנסים וחוקרים את הצד היצירתי שבהם במרץ מטורף.

אני מניח שזו הכתיבה בשבילי. זה מאפשר לי לחקור את הצד היצירתי שבי. חברים טובים בסביבה שלי עוסקים באמנות, קדרות, סריגה, רקמה. אף פעם לא הייתי טוב בציור או אמנות, אז כתיבה זה התחום שלי.

2. מאין אתה שואב השראה?

ברוב הפעמים אני מתבסס על דברים שאני חושב או מרגיש. הדוגמה הטובה ביותר זו השירה שלי. אבל לרומנים היותר מורכבים אני נעזר באירועים עכשוויים, או ספרים שחלק מחברי הסופרים העצמאיים כותבים. אני זוכר שקראתי כמה מהרומנים הרומנטיים שכתבו וחשבתי "האם אני יכול לכתוב משהו בסגנון הזה?" אז כתבתי שני רומנים רומנטיים אחד מודרני ואחד קצת יותר עסיסי.

3. היה לי מורה לקומפוזיציה שאמר שהלחנה היא 5% מוזה ו95% עבודה קשה. האם כתיבה היא תהליך דומה?

באופן אישי, כסופר עצמאי, אני חושב שזה יותר כמו הפזמון בשיר "Remember The Name"  של  Fort Minor.

This is 10% luck, 20% skill,
15% concentrated power of will,
5% pleasure, and 50% pain,
And, 100% reason to remember the name.

אני חושב שזה כך משום שבניגוד לסופרים שיש מאחוריהם גב של הוצאות ספרים, אני אחראי לא רק לכתיבה אלא גם לקידום של הספרים. ואני מודה שאני לא הכי מיומן כשמדובר בקידום של ספרים. קשה למצוא קהל כשיש כל כך הרבה ספרים במגוון גדול כל כך סוגות.

4. הספר הראשון בסדרת גארי סלדום כולל הרמזים והתייחסויות רבות לסדרה הקנדית המצליחה "בכיוון דרום". האם לדעתך זה עלול להפריע לקוראים שאינם מכירים את הסדרה?

זה באמת מעלה קצת חשש שהקוראים לא יבינו כמה מההתייחסויות, אבל השתמשתי בסדרה כנקודת מוצא לסדרת הספרים של גארי סלדום. אני מודה שאני מעריץ גדול של הסדרה, אז החלטתי לחלוק כבוד דרך דברים מסוימים בספרים למשל הרוח של קארן או השם של חיית המחמד של גארי. הספר הראשון ,בסדרה Scarlet Siege, מתרחש במהלך מפגש מעריצים שמבוסס בצורה קלה על מפגש המעריצים של "בכיוון דרום", RCW139. אני מניח שיש אנשים שלא יאהבו את זה ויגדירו את זה כספרות חובבים ("Fan Fiction"). אבל, אפשר גם לטעון שאחת מההצלחות המדוברות והחמות של התעשייה עכשיו "חמישים גוונים של אפור", התחיל כספרות חובבים של "דמדומים". אני לא אומר שהספרים של גארי סלדום דומים ל"חמישים גוונים של אפור" או "דמדומים", אבל זאת נקודה לחשוב עליה.

5. הסדרה של גארי סלדום היא סיפורי בלשים (detective). מה מושך אותך בז'אנר הזה?

תמיד אהבתי סיפורי בלשים/משטרה. אהבתי את המסתורין. אני זוכר שקראתי בתיכון ספר שמבוסס על סדרת הטלוויזיה "ספנסר: להשכרה" (Spencer: for hire). זה נתן לי השראה ודירבן אותי לכתוב את הטיוטא הראשונה של מה שיהפוך להולדת הדמות של גארי סלדום ואיך הוא פגש את אהבתו הראשונה קארן פריירי (Karen Prairie). אבל זה לא עבר את הטיוטא הראשונה. 20 שנה מאוחר יותר, הקמתי לתחייה את גארי ב- Scarlet Siege, עדכנתי את העלילה והוספתי עלילת משנה שבה קארן נרצחת ביום חתונתה אבל הרוח שלה שבה וחוזרת להופיע בפני גארי ולשמש סוג של מצפון עבורו.

6. אתה כותב גם שירה וגם פרוזה. איזה מהן אתה אוהב יותר ומדוע?

שאלה קשה. כשאני כותב אני אוהב לספר סיפור. משום שכתיבת רומן היא יותר ממושכת זה מאפשר לבנות את העניין שלהקוראים ואת ההזדהות שלהם עם הדמויות. שירה זאת דרך מהירה לנסח את המחשבות והרגשות על הנייר. היא גם מאפשרת לכסות טווח רחב של רגשות בכמה בתים בלבד. אז בתשובה לשאלה שלך, אני אוהב את שניהן, כל אחת בשל יתרונותיה היא.

7. איזה סופרים או ספרים השפיעו עליך?

זה הולך להישמע מורבידי, אבל קיבלתי השראה לסדרה של סיפורי הבלשים שלי מהסדרה "דקסטר" של ג'ף לינדסי (Jeff Lindsay). סדרת ספרים שמספרת על מנתח במשטרת מיאמי שהופך לרוצח בלילות. אבל מאז הפוקוס השתנה ועכשיו אני שואב השראה מספרים של סופרים עצמאים. הושפעתי מסדרת הספרים "סטן ברוקשיר" (Stan Brookshire) של הסופר הקנדי אליסון קוסגוב (Allison Cosgrove). ואם מדובר ברומנים הרומנטיים, שניהם, שאבתי השראה מחברה אחרת, סי. אס. ג'ני (C. S. Janey) והאלטר-אגו שלה ויולט הייז (Violet Haze).

8. מה היית רוצה להיות אם לא היית סופר?

אני יודע שזה ישמע מוזר, אבל למדתי חשבונאות ולכן הייתי בוחר להיות רואה חשבון או עוזר מנהלי. שנה שעברה עבדתי בכמה עבודות זמניות כפקיד קבלה כך שעבודה משרדית מתאימה לי.

הבוץ של פשנדל

"יום אחד יצאנו אני והזקן לדוג באגם צ'ואוקי (Cowoki) שבאלברטה. היום עמד בסימן טוב משום שהוא נתן לי להשיט את הסירה בפעם הראשונה. כמו תמיד, הצקתי לו עם שאלות על המלחמה ששרד, המלחמה הגדולה. 'הרגת גרמנים? הרגת הונים?' בדרך כלל הוא היה מסיט את נושא השיחה, אבל הפעם הוא התחיל לדבר. אחרי הקרב ברכס ווימי (Vimy Ridge), הוא היה חלק מקבוצת פטרול שסרקה את העיירה החרבה אחרי שעות של חילופי אש שבהם כל חבריו נהרגו או נפצעו. מכונת הירייה של האויב שקטה לבסוף. הוא לקח את הרובה הבריטי שלו והלך לבדוק את אזור מכונת הירייה, שם ראה גרמני צעיר ופצוע.

"היו לו עיניים כחולות, עיניים כחולות כמו מים. הוא הביט בי ואמר 'חבר'. אני הסתכלתי עליו רגע, ונעצתי את הכידון שלי בראשו. לא פחדתי, לא כעסתי. אבל הרגתי אותו". הוא סיפר.

הזקן הזה היה סבא שלי, מייקל ג'וזף דאן (Michael Joseph Dunne), והוא היה המניע שהביא אותי להקדיש 12 שנים מחיי לפרויקט שיקרא 'פשנדל'."

כך מספר הבמאי, התסריטאי והשחקן פול גרוס על סבו, שהיה המקור לעניין שלו במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהשנה מציינים 100 שנים לתחילתה, וההשראה לדמותו של מייקל דאן בסרט "פשנדל" (Passchendaele).

מלחמת העולם הראשונה, כשמה כן היא, שיתפה לראשונה נציגים מכל פינות העולם, ובכל זאת היא זכורה בתודעה כמלחמה אירופאית משום שהתרחשה בעיקר על אדמתה. קנדה, אומה צעירה שמנתה ב-1914 קרוב ל-8 מיליון איש בלבד, איבדה 67 אלף חיילים במלחמה, כ-16 אלף מהם בקרב פשנדל. על אף שהמלחמה לא הייתה מלחמה "קנדית" היא הותירה את חותמה על קנדה באופן משמעותי ויש שרואים בה את הרגע שבו קנדה הפכה למדינה עצמאית באמת העומדת על שתי רגליה ולא נסמכת על בריטניה.

הקרב בפשנדל (היום בתחום בלגיה), נקרא גם "הקרב השלישי על יפר" (The Third Battle of Ypres) והיה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, בייחוד עבור הכוח הקנדי, שאיבד בקרב הזה בלבד קרוב ל-16 אלף איש (מתוך כ-67 אלף הרוגים במלחמה). האזור של פשנדל ספג שלושה חודשים של גשם שוטף שהפך את הקרקע לבוץ שבו טבעו ארטילריה ואנשים. ב-31 ביולי 1917 החלו הבריטים בניסיונות לכבוש את האזור מידי הגרמנים אבל הגשם השוטף והפגזים שנורו לפני הכניסה של החיילים מנעו כל אפשרות של התקדמות. המפקד הבריטי, סר דאלגס הייג (Sir Douglas Haig) פקד על הכוח הקנדי לפרוץ את המחסום, למרות התנגדותו של המפקד הקנדי סר ארתור קורי (Sir Arthur Currie) שחשש מאבידות כבדות בנפש, חשש שהתברר כמוחשי ונכון. הגיס הקנדי, שכלל 100 אלף חיילים, הצליח לכבוש את האזור מידי הגרמנים, אבל ההצלחה בכיבוש פשנדל מידי הגרמנים הייתה קצרה, ותוך כשבוע הגרמנים כבשו את האזור חזרה. קרב פשנדל, שבו איבדו את חייהם כ-16 אלף קנדים, וכ-275,000 בריטים נהרגו ונפצעו נחשב עד היום לנקודת שפל בתולדות המלחמה של הבריטים.

רבים מהמגויסים לא ידעו כלל לתוך איזו תופת הם נכנסים. מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מכל המלחמות שקדמו לה בהיקפה ובעיקר בכלי הנשק שהציגה. זאת הייתה המלחמה הראשונה שהשתמשו בה בגז (שהוצא מחוץ לחוק המלחמות ב-1907) וכן במטוסים, צוללות וטנקים. ההיסטוריון J.L. Granatstein מציין שחלק מהחיילים התגייסו משום שרצו לחזור ולבקר בבריטניה, במיוחד הקנדים ממוצא בריטי. חלק אחר התגייס משום שהוא קיבל משכורת ויכול היה לשלוח כסף למשפחה וחלק התגייס מלחץ חברתי, משום שחבריו התגייסו גם הם.

Passchendaele  (קנדה, 2008).

פשנדל הוא סרט יוצא דופן בנוף הסרטים הקנדיים בהרבה מובנים. הוא הסרט היקר ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הקנדי, 20 מיליון דולר (סכום זעום לסרט בסדר גודל כזה ביחס לתקציבים של ארה"ב), וכן הינו סרט מלחמה, ז'אנר לא נפוץ בקנדה, לצערו של הבמאי, פול גרוס. על התסריט הוא עבד במשך 12 שנה, בעיקר משום שלא האמין שתהיה לו אפשרות להוציא אותו אל הפועל, בשל אילוצי תקציב, ורצה להעלות את הרעיון על הכתב. אבל אחרי 12 שנה, וארבע שנים של ניסיונות להשיג תקציב ועם עזרה גדולה ממשלת מדינת אלברטה בקנדה, הסרט יצא לדרך ולבסוף אף הוקרן כסרט הפתיחה בפסטיבל הסרטים של טורונטו בשנת 2008.

גרוס מדבר על כוחו של הקולנוע וכוחה של הטלוויזיה לספר סיפור וללמד וכן על כוחו של סיפור לעצב את תודעתה של אומה. ניתן לראות את הרעיון הזה חוזר בסרטים שונים שכתב והפיק (אחד מהם הוא "גברים עם מטאטא"), הרעיון שקנדה צריכה למצוא את זהותה הייחודית אל מול שכנתה הדומיננטית מדרום אבל גם בתוך עצמה פנימה. נדמה שסרטיו נועדו לא אחת לענות על השאלה "מהי קנדה?" במאמר לעיתון Calgary Herald הוא מדבר על החשיבות שבעשיית סרטים שיספרו את ההיסטוריה הקנדית משום שהדור הצעיר לא מכיר אותה, גם משום שרוב הסרטים ההיסטוריים המוקרנים בקנדה מקורם בארה"ב ולכן הצעירים הקנדים מכירים את ההיסטוריה של ארה"ב טוב יותר מזו של עצמם. כנראה שהוא לא היחיד שרואה בכך חשיבות, והסרט פשנדל, נכנס כחלק ממערכת הלימוד ההיסטורי בבתי ספר תיכונים בקנדה.

התעלומה הקנדית

כשראש ממשלה מכהן מבקש להתארח אצלך בתכנית יש שני דברים שעליך לדעת. האחד, לא אומרים "לא". השני, הסדרה שלך שווה צפייה. לא, לא מדובר בבנימין נתניהו ו"ארץ נהדרת". מדובר בלא אחר מראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר (שגם ביקר בישראל השנה), ובסדרה "תעלומות מרדוק"  (Murdoch Mysteries). "תעלומות  מרדוק" עלתה לאוויר בשנת 2008 בערוץ CityTV, הערוץ הפרטי השלישי בגודלו בקנדה מבין הערוצים דוברי האנגלית. בשנת 2013 הסדרה עברה לביתה החדש בערוץ הלאומי של קנדה, CBC, שחידשה את הסדרה לעונה שמינית השנה.

הסדרה מגוללת את סיפורו של וויליאם מרדוק, אותו מגלם השחקן יאניק ביסון (Yannick Bisson). מרדוק הוא בלש במשטרת טורונטו של סוף המאה ה-19 אשר פותר את התיקים המגיעים לפתחו באמצעות חידושים טכנולוגיים. לעזרתו באים המפקח תומס ברקנריד (Thomas Brackenreid), המגולם על ידי תומס קרייג (Thomas Craig), קונסטבל ג'ורג' קרבטרי (Constable George Crabtree) אותו מגלם ג'וני האריס (Jonny Harris) וד"ר ג'וליה אוגדן (Julia Ogden), הרופאה הפתולוגית של המשטרה, אותה מגלמת הלן ג'וי (Hélène Joy). הדמויות מבוססות בחלקן על ספריה של מורין ג'נינגס (Maureen Jennings),  סופרת קנדית שהתפרסמה בעיקר בזכות הצלחתה של סדרה זו והיא גם היועצת האומנותית שלה.

הסדרה מתרחשת בטורונטו של סוף המאה ה-19. 1895 ליתר דיוק, והדיוק ההיסטורי חשוב בה עד מאוד, החל מהתלבושות והשפה המדוברת ועד הרחובות והטכנולוגיה. כל האלמנטים זוכים למחקר ושחזור מדוקדקים. אפילו דמויות היסטוריות חשובות מתחומי התרבות והמדע באות מדי פעם להופעת אורח, ובין המפורסמים שמגיעים לבקר את מרדוק אפשר למנות את ארתור קונן דויל, ג'ק לונדון, ה.ג'. וולס, ניקולא טסלה, האחים רייט, תומס אלווה אדיסון ורבים אחרים. זוהי סדרה לאנשים שמכירים את ההיסטוריה של המערב, והעובדה שהיא זוכה להצלחה גדולה כל כך בקנדה אומרת לא פחות על הצופים הקנדים מאשר על המפיקים והכותבים שלה.

באתר 9GAG פורסמה רשימה של 33 עובדות שהאמריקאים צריכים לדעת על קנדה. סעיף 10 אומר שהקנדים "אינם כמו האמריקאים". יש להם זהות קנדית ייחודית, הם פשוט טרם הצליחו להבין מהי… "תעלומות  מרדוק" היא אחת התשובות לחיפוש הזה אחר זהות קנדית. קנדה, שהושפעה רבות מבריטניה, קיבלה את עצמאותה בשנת 1867, כשלושים שנה לפני התקופה בה מתרחשת הסדרה. כלומר הסדרה, שמתכתבת בהרבה מובנים עם קנדה המודרנית, מנסה לבסס מאפיינים של זהות כבר מהשלבים המאוד מוקדמים  של קנדה העצמאית.

מאפיינים כמו רב-תרבותיות, השקעה במדע ומעמד האישה מקבלים בסדרה התייחסות שמאפיינת יותר את קנדה של היום מאשר קנדה של תחילת המאה ה-20. היחס לאוכלוסיות השונות בתוך קנדה היה נוקשה יותר בסוף המאה הקודמת. קנדה הייתה ברובה לבנה ונוצרית והיחס לזרים ומהגרים לא היה חיובי. בניגוד לקנדה של היום, שהיא מדינת הגירה, בשלהי המאה ה-19 הגירה לקנדה לא זכתה לעידוד מצד הממשל וגם היחס של האוכלוסייה המקומית למהגרים נטה לגזענות והושפע מאוד מדעות קדומות. מעמד האישה בקנדה של שלהי המאה ה-19 לא היה גבוה, ובדומה למקומות אחרים בעולם, נשים עבדו בעיקר במשק הבית, קיבלו שכר נמוך בהרבה מהשכר שקיבלו הגברים, איבדו את הזכות לרכוש עם החתונה והתקשו מאוד להתגרש.

ובכל זאת, הדמויות הראשיות בסדרה אינן כאלה. וויליאם מרדוק עשוי להזכיר לחלקכם בלש אחר מההיסטוריה הספרותית-טלוויזיונית דוברת האנגלית (כן, הכוונה היא לשרלוק הולמס של סר ארתור קונן דויל), אם כי אין ספק שמרדוק הרבה יותר ג'נטלמני מהולמס, ואולי פחות מיוסר ואקסצנטרי ממנו. אבל גם מרדוק, כמו הולמס, הוא בלש וגיבור שמשתמש בשכלו כדי לפתור תעלומות. ואם הבלש הוא גיבור תרבות מודרני, כפי שטוען דוד גורביץ בספרו, אז מרדוק הוא הגיבור המודרני של קנדה.

הבלש מרדוק מחפש את האמת גם אם הוא צריך להיאבק לשם כך,  ולא ממהר להאשים ללא ראיות חותכות. הוא לא חושש לתמוך בזכותן של האוכלוסיות החלשות יותר, של זרים, למשפט הוגן גם אם זה במחיר של ללכת כנגד מפקדיו (והפרק על האוכלוסייה הסינית בטורונטו הוא דוגמא נפלאה לכך).  כדבריו של הרפר: "קנדים הפכו את זה למסורת לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון" וניתן לראות את המסורת הזאת כבר בדמותו של מרדוק. מרדוק הוא קתולי, אבל מכבד את הדתות האחרות ואף בקיא בחלק ממנהגי היהדות, המסורת  הסינית והמיתוסים המצריים. הוא מכבד כל אדם באשר הוא אדם גם אם מפקדיו והאנשים שסביבו מביעים דעות קדומות. הוא מעריץ גדול של קידמה מדעית ואף תרם בעצמו לחלק מהפיתוחים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם, כמו  סונאר או משתיק קול לאקדח. והוא אפילו משתף פעולה עם בלש ממונטריאול שבקוויבק הצרפתית כדי לפתור תעלומה משותפת, שיתוף פעולה שעולה בקנה אחד עם הדו-לשוניות של קנדה המודרנית.

דמותה של ד"ר ג'וליה אוגדן, הדמות הנשית הראשית בסדרה, היא הפתולוגית של המשטרה, ועזר רב כנגדו של הבלש מרדוק. היא למדה רפואה בתקופה בהיסטוריה שבה ניתן היה לספור את מספר הנשים שלמדו רפואה על אצבעות יד אחת, והפכה להיות הפתולוגית הראשית של תחנה 4 במשטרה בתקופה שבה נשים לא עבדו במשטרה כלל. יתרה מזאת, מרדוק, קרבטרי והמפקח ברקנריד כולם מקבלים את נוכחותה כמובנית מאליה ומקשיבים לדעתה העניינית ברוב קשב ועם הערכה לבעלת המקצוע, זאת על אף שגם היא זוכה לעיתים להערות פוגעניות על שום היותה אישה.

שתי הדמויות, זו של וויליאם מרדוק וזאת של ג'וליה אוגדן, מציגות את הקנדים כאנשים שמוכנים לקבל את השונה ויהיה זה מהגר או אישה ולהתייחס אליו בכבוד על שום היותו אדם. בכך באה לידי ביטוי הגישה ה"רב תרבותית" של קנדה המודרנית, בתקופה שגישה זו הייתה נחלתם של בודדים ולא מדיניות רשמית של הממשלה הקנדית. זוהי בדיוק הגדולה של הסדרה. ההחלה של ערכים מודרניים קנדיים על תקופה בה ערכים אלה עדיין לא הכו שורש יוצרת תדמית של מדינה מתקדמת כבר משחר היותה מדינה עצמאית. אם השאלה שנשאלה היא "מהי קנדה", הרי שהתשובה היא: וויליאם מרדוק וג'וליה אוגדן.

ולסיום, כמה מילים על סטיבן הרפר. ראש ממשלת קנדה הוא אחד הידידים הגדולים של ישראל בעולם כיום, ונאומו בכנסת השנה בעת ביקורו בארץ הוא אחד מהקולות השפויים ביותר בקהילה הבינלאומית של ימינו. הוא מעריץ גדול של הסדרה והופעת האורח שלו ב"תעלומות  מרדוק" הייתה הרעיון של בתו, רייצ'ל, גם היא מעריצה גדולה, לשמחת כל צוות השחקנים וההפקה. אבל איך פונים לראש הממשלה על הסט? ובכן, יאניק ביסון, שביים את הפרק דיבר על כך בראיון וגילה שלקרוא לו "כבוד ראש הממשלה" זה קצת ארוך מדי… אם תרצו לגלות איך הוא  פנה אליו בסופו של דבר, ואיך היה לביים את ראש הממשלה, צפו בראיון. 🙂

הרפר אמר שהסדרה היא סדרה מאוד "קנדית". היא ממוקמת בטורונטו של תחילת המאה ה-20 ומצליחה להחיות את הדמויות השונות ואת החיים כפי שהתנהלו בקנדה האנגלית של לפני 100 שנה. אין ספק שלצד הדיוק ההיסטורי, יש לזכור שהסדרה היא סדרה אומנותית והגמישות של הדמויות והעלילה ניכרת לעיני כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של קנדה. במובנים רבים הסדרה מתכתבת עם קנדה המודרנית ומנסה, באמצעות הדמויות השונות, לבסס את הערכים שמאפיינים אותה כיום כערכים שאפיינו אותה גם בתחילת דרכה כמדינה עצמאית.