קנדה, אפגניסטן ורוחות רפאים: כשחוזרים הביתה

מרבית מאזרחי מדינות המערב לא חווים מלחמה על בשרם. שדות הלחימה המודרניים נמצאים בעיקר באזורי המזרח התיכון (עירק, אפגניסטן, ולאחר "האביב הערבי" גם מקומות אחרים) והאזרחים רואים את הנעשה דרך עדכוני החדשות. לעיתים יש להם קשר עם חיילים שנשלחים לזירות האלה כחלק מכוחות הקואליציה, אבל אפילו אז הידע שלהם על הנעשה בשטח ועל חוויות החיילים מועט. בפוסט הקודם סקרנו את הסרט היינה רואד, סרט שאחת ממטרותיו היא להציג את החיים בחזית לאלה שבבית. הפעם נתרכז במה שקורה כשהחיילים חוזרים הביתה, לאזרחות, לחיים הרגילים.
גם אם חוזרים הביתה בחתיכה אחת (ולא בתוך ארון), ההתרגלות חזרה לאזרחות קשה. חלק מהחיילים חוזרים עם תסמונת דחק פוסט טראומטית (Post-Traumatic Stress Disorder – PTSD) שמשפיעה על חייהם ועל חיי הקרובים אליהם, חלקם מתקשים להתרגל לקצב החיים השונה בבית ומחפשים את האדרנלין הממכר של החזית. בשני המקרים, נדמה שלא החיילים ולא החברה ערוכים היטב לשינוי ולתמיכה הנדרשת כדי לעשות את המעבר בצורה הטובה ביותר. אבל שינוי בטיפול בחיילים החוזרים מתחיל במודעות לכך שהמעבר הזה אינו טבעי, אינו פשוט, ולעיתים קרובות דרכי ההתמודדות אינן נכונות, מצד האוכלוסייה בבית ומצד החיילים החוזרים. הסדרה הקנדית פלאשפוינט שכבר דנו בה פה בבלוג, מציגה שלוש דמויות של חיילים שחזרו מאפגניסטן לחיים בקנדה ומתמודדים עם החזרה לשלווה הקנדית בדרכים שונות.

אחת הדמויות הקבועות בצוות של פלאשפוינט הוא סם ברדוק (Sam Braddock), בעברו צלף בכוחות הקנדים JTF2. תקרית של אש ידידותית הביאה למותו של חבר לצוות באפגניסטן וסם השתחרר מהצבא וחזר לקנדה. בניסיון למצוא בכל זאת משהו לעשות שדרכו הוא יכול לחולל שינוי ולפעול לטובה, הוא מצטרף לצוות הימ"מ של צוות 1 (Team one in the SRU) במשטרה. שירות מסוג אחר. הצוות מתמחה בפתרון מצבי משבר במשא ומתן ונשק חם הוא המוצא האחרון. למרות ההבדל בגישה, גישה שבה שיחה יכולה לעזור וירי לא, העבודה עדיין אינטנסיבית, ההקפצות, האדרנלין, הסכנה, והחברות האינטנסיבית שנבנית בין אנשים שמסכנים את חייהם אחד לטובת השני ביום-יום. כל המאפיינים שם ובאופן כלשהו עונים על אותם דברים שחיילים אוהבים בחוויה הצבאית.

496796422be3e7efde2425c3c2459b41

סם בראדוק (דיוויד פטקו)

הפרק Behind the Blue Line מציג חייל אחר. דארן קובקס (Darren Kovacs) חוזר מאפגניסטן ומגלה שזירת ההוקי האגדית בטורונטו בה התאמן וגדל עומדת להיהרס ובמקומה ייבנה מגדל משרדים פרטי. היה לו ולחבריו לקבוצה עתיד בתור שחקני הוקי מקצועיים, אבל הם ויתרו על העתיד הזה כדי להתגייס לטובה המדינה.  הוא היחיד שחזר. החברים שהתגייסו בעקבותיו חזרו בתוך ארון. כשהוא מגלה שזירת ההוקי שהייתה "המקום שבו התרחש כל דבר משמעותי בחיים", שהיה האור בקצה המנהרה, חבל ההצלה כשדברים התחילו להיות קשים, עומדת להיהרס לטובת אנוכיות וכסף, הוא מגייס את כל הידע הצבאי שלו כדי להגן על המקום, כולל ירי ושימוש בחומרים כימיים. כשסם מנסה לדבר איתו, נדמה שהקו בין מי שמנהל את המשא ומתן ומי שמחפש אוזן קשבת מטשטש וסם שופך את סיפורו ורגשותיו מול דארן. נראה שסם מצליח להגיע אל דארן, אבל עבור דארן התקווה שזירת ההוקי מייצגת הולכת להיעלם ו"לא נשאר לו כלום". אי ההצלחה של סם להציל אותו, ובאופן כלשהו אולי גם לכפר על כך שהרג את חברו מאש ידידותית, מביאה אותו לאחד המשברים בשירות שלו בימ"מ. האדם היחיד שיכל להבין עד תום היה גם האדם היחיד שלא הצליח להציל. אשמת השורדים, חוסר ההתאמה לשירות נוסף, חוסר היכולת למצוא תעסוקה אחרת, כולם פרמטרים שדורשים התמודדות והכלים להתמודדות אינם.

Darren

דארן קובקס (שון רוברטס)

אבל הזירה האפגנית היא לא רק צבא. אפגניסטן היא אחד המוקדים של סמים, סמים שמגיעים לכל פינה בעולם, גם לקנדה. הפרק Personal Effects מציג את הזליגה הזו של המציאות האפגנית הלא מלחמתית אל החיים בקנדה הרחוקה. הסכמים וחובות   באפגניסטן לא נשארים באפגניסטן. קולין פוטר (Collin Potter) הוא עיתונאי שמסקר קרבות ונשוי לקצינה בצבא. כדי לקבל מידע הוא מתיידד עם האנשים באפגניסטן. לא כולם אנשים ישרים ואמינים. חלקם סוחרי סמים שגרמו לו עצמו להתמכר לסמים ובמקום שבו חלים כללי הג'ונגל של "עין תחת עין" ו"טובה תחת טובה", בגידה באמון נענשת בחומרה. כשחזר לקנדה, סוחרי הסמים ביקשו לגבות ממנו את הטובה שהוא חייב ולהעביר דרכו ודרך אשתו משלוח של סמים דרך ארגז של דברים אישיים של חייל שנהרג. העניינים מסתבכים והרבה אנשים נפגעים בדרך, כולל הוא, אשתו ואחד השוטרים של צוות 1.

maxresdefault

קולין פוטר (כריסטופר בולטון)

שני הפרקים של הסדרה ודמותו של סם בראדוק מציגים את הזירה האפגנית כזירה שקרובה יותר משחושבים לאוכלוסייה האזרחית בקנדה. הקשיים שאיתם מתמודדים החיילים שחוזרים משם כוללים בדידות, אשמה וקשיי הסתגלות לסוגיהם, כמו גם סוגיות פשע אחרות שזולגות אל החיים בקנדה ומסכנים את האזרחים שלה. ההארה של הנושאים האלה יכולה ליצור שינוי תודעתי שיוביל, בתקווה לשינוי מדיניות ויצירה של רשת תמיכה לחיילים החוזרים מזירות הלחימה המודרניות ומאפשרים להם נחיתה רכה באזרחות.

מודעות פרסומת

התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

או, קנדה – איך לאום נולד

בפוסט הקודם סקרנו את ספרו של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" ונגענו בקצרה באופן שבו הוא רואה ומגדיר את הזהות הלאומית הקנדית. בפוסט הזה נתבונן מעט יותר לעומק ברעיונות שלו בנוגע להגדרה של לאומיות קנדית. אומרים שטוב להתחיל בציטוט? הנה:

"Our modern Canadian identity is no longer based on ethnic, religious, historical, or geographic grounds. Canadians are of every possible colour, culture, and creed, and continue to celebrate and revel in our diversity. We have created a national identity that is based on shared values such as openness, respect, compassion, justice, equality, and opportunity. (Justin Trudeau in his book "Common Ground")

בהתבוננות חטופה בציטוט מתוך ספרו, נקל לראות כי האופן שבו הוא מגדיר לאומיות מהי שונה מהאופן שבו נוהגים להגדיר לאום. לפי יחזקאל קויפמן להגדרה של לאומיות שלושה מאפיינים: מוצא משותף, לשון משותפת ונחלת אבות. כל אומה חולקת את שלושת המאפיינים הללו: יש לה שפה משותפת, מוצא משותף ומיקום גיאוגרפי שבו היא שוכנת ואותו היא משייכת לעצמה היסטורית. לפי הגדרה זו , הלאומיות הקנדית היא צרפתית-אנגלית, כלומר הקנדים הם צאצאים של המהגרים האירופאים שהתיישבו בקנדה והשתלטו עליה. יש להם לשון משותפת (צרפתית או אנגלית), מוצא משותף (צרפת או אנגליה) וקנדה הפכה במהלך הדורות ל"נחלת האבות" שלהם משום שאבותיהם התיישבו בה והקימו בה קהילה שקיימת מזה כמה מאות שנים. הגדרה זו שהיא ההגדרה המקובלת, קיימת בקנדה ומאפיינת בעיקר את הצד השמרני של הפוליטיקה והחברה הקנדית.

אבל קנדה היא מדינת הגירה והחברה הקנדית מורכבת מלאומים רבים ושפות רבות נוסף על הרוב דובר הצרפתית והאנגלית. קהילות מגוונות אלה נתפסות כ"זרות" יחסית לרוב הצרפתי-אנגלי ועל כן, על פי התפיסה השמרנית אינן חולקות זהות קנדית משום ששפתן, מוצאן ולעיתים גם נחלת אבותיהן איננה קנדה. במקרה שהפך לסערה פוליטית, אמר אחד מנציגי המפלגה השמרנית לקנדים איראנים "לחזור למקום ממנו באו", על אף שהם נולדו וגדלו בקנדה. בנקודה זו אולי כדאי לציין גם את קהילות הילידים ("האומות הראשונות") שעל אף שעבורן קנדה היא נחלת אבות יותר מאשר צאצאי המהגרים האירופאים, הם עדיין נתפסים כזרים ללאומיות הקנדית משום שאינם חולקים שפה ותרבות צרפתית או אנגלית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה ניסיון ליישב את כל המגוון העצום של קהילות בקנדה לכדי זהות קנדית כוללת באמצעות "מדיניות הרב תרבותיות" (Canadian Multiculturalism Act) ו"כתב הזכויות של זכויות האדם" (Charter of Human Rights and Freedoms) שקידם פייר טרודו, אביו של ג'סטין טרודו. הרעיונות שעומדים בבסיס שני החוקים הללו הם במקורם רעיונות ליברליים של פתיחות, כבוד וקבלה של שונות שמבקשים למצוא מכנה משותף לכל הקהילות, מכנה משותף שמטבעו נרחב דיו כדי שיוכל להכיל הבדלים ניכרים בשפה ותרבות שקיימים בין הקהילות השונות. החוקים הללו מכירים בתרבויות ובשפות השונות ומאפשרים את המשך קיומם של מנהגים תרבותיים שמקורם בארצות המוצא של המהגרים גם במקומם החדש בקנדה. זוהי גישה שונה מרעיון "כור ההיתוך" שמבקש ליצור, לעיתים בכוח, נרטיב אחיד, מקומי, לכל הקהילות השונות.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

הגישה של ג'סטין טרודו ללאומיות הקנדית, שרואה בה לאומיות שמבוססת על ערכים משותפים ולא על מוצא, תרבות או דת משותפים לא מפתיעה לאור העובדה שהתחנך על ברכי ראיית העולם של אביו, אותה ראיית עולם שהביאה לניסוח של המדיניות הרב תרבותית שכיום מאפיינת את קנדה. כביכול ניתן לטעון ולומר שהגישה של טרודו היא גישה ליברלית, ואכן יש בכך מן האמת, אך טרודו מקפיד להדגיש בספרו שלא מדובר בגישה ליברלית בלבד כי אם  היום גישה "קנדית". משום שהרב תרבותיות והפתיחות של החברה הפכו למאפיין כלל קנדי מתוקף החוק והחלחול ההדרגתי של הרעיונות לחברה כולה, הפכו הערכים שבמקורם הם ערכים ליברליים לערכים כלל-קנדיים, וגם השמרנים דוגלים ברמה מסויימת בפתיחות הזו.

החיפוש של ג'סטין טרודו אחר "מכנה משותף" עלול להצטייר כרידוד ואף התעלמות מהבדלים תרבותיים משום שטבעו של מכנה משותף, ממש כמו במתמטיקה, הוא להיות הנמוך ביותר ואם מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני האדם, לרוב מפשיטים אותם מהבדלי תרבות ושפה. אבל טרודו לא מתעלם מהבדלים תרבותיים והוא עצמו מספר שלאחר כמה שנים בוונקובר דוברת האנגלית הוא התגעגע לחיים בצרפתית והחליט לחזור לקוויבק. לא זאת אף זאת, אלא שכשהוא מספר על אשתו, סופי, הוא מדגיש כמה חשוב לו הרקע התרבותי המשותף שלהם שמאפשר להם איכות תקשורת טובה יותר כבני זוג. עבור טרודו, "מכנה משותף" איננו העלמת ההבדלים אלא ניצול ההבדלים לצמיחה והתבוננות יחדיו אל עבר מטרות משותפות.

טרודו טוען שהלאומיות הקנדית מבוססת על "ערכים משותפים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנויות". כביכול ערכים אוניברסאליים שאכן ניתן למצוא בכל חברה. השאלה הגדולה היא כמובן ההגדרה של כל אחד מהערכים הללו. "עד איפה הפתיחות?", "מהו צדק?", ו"אילו הזדמנויות?" תלויים בתרבות שבה הם מוגדרים ועל כן גם דמוקרטיות ברחבי העולם נבדלות זו מזו ברמת הפתיחות שלהן ובהזדמנויות שהן מאפשרות לאזרחיהן. במילים אחרות, גם הערכים שטרודו רואה כמשותפים לכל בני האדם ועל כן לכל הקנדים בלי הבדל תרבות ודת, אינם כה ברורים מאליהם ואינם בהכרח משותפים כפי שנדמה במבט ראשון.

הפתיחות של המדיניות הרב תרבותית הפכה להיות חלק מובהק בהגדרה של זהות קנדית אבל יש לה גם צד שני משום שבדיוק כפי שהיא מאפשרת חופש ופתיחות, היא דורשת מכל הקהילות בחברה הקנדית לקיים את הפתיחות הזו ולכבד את השונה והאחר גם אם אין זה הדבר הטבעי לעשות בתרבות שממנה הם באים. טרודו מתאר בספרו מקרים בהם ניהל שיחות באזור הבחירה שלו פאפינו (Papineau) עם מהגרים שהרקע התרבותי שלהם שמרני יותר ביחס להפלות, נישואין חד מיניים או האישור של מריחואנה. בדיון עם פקיסטנים-קנדים הועלו בפניו תלונות על כך שקנדה מאפשרת נישואין חד מיניים בעוד התרבות המוסלמית-פקיסטנית אוסרת עליהם. גם אם תמכו ביוזמות אחרות של טרודו הצעיר, הם התנגדו נחרצות לרעיון של נישואין חד מיניים. התשובה של טרודו הציגה בפניהם את העובדה שהמדיניות הרב תרבותית היא שני צדדים של אותו מטבע: אותה מדיניות שמאפשרת להם לקיים את תרבותם, מאפשר לאחרים לקיים סגנון חיים אחר. "כתב הזכויות מגן על הזכות לחופש של כולם. אי אפשר להתחיל לבחור איזה זכויות מקיימים ואיזה לא", הוא אומר.

האם החיפוש אחר "מכנה משותף" שעליו אפשר לבנות הוא נאיבי ומתעלם מהבדלים תרבותיים או שמא זהו מבט חלוצי ופתרון לעתיד שבו חברות מערביות רבות הופכות בעל כורחן להטרוגניות ורב-תרבותיות? בעת טיולו בעולם טרודו שם לב שחברות שהיו מגוונות ופתוחות יותר היו גם מאושרות יותר, פחות חששו מה"אחר" ולו רק משום שפגשו אותו על בסיס יומיומי. אבל הרעיון של "המכנה המשותף" והפתיחות דורשת מהחברה ומהמדינה בגרות ואומץ. נראה שהעולם כיום לא צועד בכיוון הזה, אבל טרודו אופטימי. אולי גם אנחנו.

ncc-banner1

סקירת ספרות – "מכנה משותף" מאת ג'סטין טרודו

כשפוליטיקאי כותב ספר, רוב הציבור מרים גבה. "הוא מנסה לצבור קולות" הם יגידו. "זאת החלטה אסטרטגית". והכתוב יילקח בעירבון מוגבל מאוד. יכול להיות שהצדק איתם, לפחות חלקית. אבל הספר של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" שיצא ב-2014, הוא לא רק אסטרטגיה שנועדה למשוך קולות. בינינו, כמה קנדים באמת יקראו ספר שלם במקום לשמוע ראיון קצר? יותר משהספר הוא אסטרטגיית בחירות, הוא סיפור. "כשהייתי תולעת ספרים, התחלתי לראות את העולם דרך העדשה הנרטיבית. לכל אדם יש סיפור" כך הוא כותב. זהו סיפורו של "הבן של", של צעיר כריזמטי, אידיאליסט על גבול הנאיביות כמעט, של אדם שלא חשב שיהיה פוליטיקאי ולבסוף מצא את דרכו לפוליטיקה, של פוליטיקאי שמאמין שפוליטיקה יכולה להיות חיובית ושל פוליטיקאי שנמצא בפוליטיקה מהסיבות הנכונות וזוכר שתפקידו לשרת את העם.

הספר, שהוא יומן זיכרונות (Memoir), כתוב בצורה משעשעת, לא צחוק מתגלגל, אלא חיוך לבבי על אמיתות החיים. לו היה הספר נתון כרגע לניתוח ספרותי גרידא היינו מדברים על קולו של המספר בגוף ראשון והאמינות של מספר שכזה, ועל כך שהמספר מתבונן אחורנית על חייו כילד ומעיר הערות שמכירות בכך שיכולת הבנתו של ילד היא מוגבלת. יש גבול לכמה ילד יכול להבין בענייני ביטחון והסכמי סחר, או בענייני הגירושין של הוריו שהפכו בן לילה לסיפור לעמודים הראשונים של צהובונים. אבל נשאיר את הניתוח הספרותי לפעם אחרת. הסיפור הוא העיקר.

ג'סטין טרודו, הבכור לבית טרודו מבין שלושה אחים, נולד לפייר ומרגרט טרודו (שם נעוריה: סינקלייר) כשאביו כבר נכנס לתפקידו כראש ממשלה. את ילדותו העביר באוטאווה, משתולל קצת עם אחיו, חומק מהמאבטחים על אופניים, נדהם לרגע לראות את הנסיכה דיאנה בבריכה הפרטית של ביתו בעוד הוא וחברו לכיתה עומדים ותוהים איך לכל הרוחות מברכים נסיכה (בסוף הם פשוט עמדו דום). אביו במקור מקוויבק והוא הקפיד לדבר עם הבנים צרפתית ולחנך אותם לספרות קלאסית. כשגילה שג'סטין הבכור מעדיף לקרוא את הסיפורים של טרזן מאת אדגר רייס בורוז, הרים גבה. על הטענה "אבל זוהי קלאסיקה!" ענה האב "אכן. זבל קלאסי". אמו במקור מבריטיש קולומביה, ואביה, סבו, היה אף הוא פוליטיקאי. פער השנים בין הוריו היה גדול וגם ההבדלים הגדולים באופי והלחץ של החיים באור הזרקורים לא היטיבו עם מערכת היחסים וההורים פנו לדרכים נפרדות כשג'סטין היה בן שש.

כשעזב אביו את הפוליטיקה בשנת 1984, עברה המשפחה למונטריאול, חזרה לכור מחצבתו של האב. ג'סטין התקבל לבית ספר סנובי ונאלץ להתמודד עם סביבה דוברת צרפתית. הוא אמנם דובר צרפתית מהבית והשכלתו רחבה בכל הקשור לספרות ופילוסופיה, אבל סלנג קוויבקי הוא מכיר פחות. לקח לו זמן להבין שהשאלות של חבריו לכיתה אינן דרישה כנה בשלומו כי אם עלבונות. "הם ודאי חשבו שיש לי עור של פיל, או שאני מתעלם מהערותיהם בכוונה. אבל האמת, פשוט לא הבנתי מה הם אומרים." כשאחד הילדים הביא לו יום אחד שער של צהובון ועליו אימו בלבוש לא הולם, הוא הבין שעוד רבים אחרים ירצו לעלוב בו בדרכים כאלה ואחרות. הוא למד לא להגיב. הם ויתרו וחיפשו מטרה קלה יותר.

לאחר שסיים את בית הספר התקבל לחוג לספרות באוניברסיטת מקגיל, אחת האוניברסיטאות הטובות בקנדה. כולם חשבו שהוא ילך ללמוד משפטים כמו אביו, אבל העצלנות שלו בתקופת בית הספר חסמה בפניו את האפשרות הזו. הוא לא הצטער על כך. משם יצא עם ידע נרחב ובעיקר עם חברים טובים שילוו אותו כל חייו. באותה תקופה הוא החליט להשתמש בכישוריי הדיבייט שרכש בבית הספר כדי לקדם מטרות טובות וחשובות. בזכותן של הנשים במועדון הדיבייט של האוניברסיטה הוא התוודע לחבורה של פמיניסטיות וניהל איתן דיונים ערים על פיינט בירה על האם גברים יכולים להיות פמיניסטים. בשנת הלימודים השנייה שלו ה"ארגון למניעת הטרדות מיניות" החל לגייס גברים והוא החליט להצטרף. גם כיום הוא רואה את עצמו כפמיניסט, וכשהיה בדאבוס שוויץ במסגרת הועידה הבינלאומית לכלכלה, אמר שלדידו שיתוף של גברים בשיח על מעמד האישה הוא נקודת מפתח בקידום השיוויון המגדרי. לא רק "כי זה 2015". פשוט כי גברים הם חלק מהמשוואה.

"הטיול שאחרי צבא" הגיע אצל טרודו אחרי האוניברסיטה. שנה שלמה הוא טייל באירופה, אפריקה, אסיה, חלה אחרי שאכל שאריות של סלט טונה ישן, לא הצליח להסתיר בקבוקי בירה מהפקחים של המכס ושתה ודקה עם פקח ברכבת הטרנס-סיבירית שהלהיב אותם בסיפורים על המלחמה באפגניסטן (וקצת פחות בגזענות שלו כלפי הסינים). כשחזר לקנדה החליט להיות מורה, משום שלא רצה להיות פוליטיקאי "כמו אבא". זה לא ממש עזר לו לברוח מללכת בדרכי אבותיו, מצד אימו היו לא מעט מורים. אבל לאחר שנה נוספת במקגיל הוא חש צורך בשינוי, עזב את הלימודים ועבר קרוב יותר לצד השני של המשפחה, לוונקובר. כדי להרוויח קצת כסף לשכר דירה והוצאות שוטפות הוא עבד כמדריך סנואובורד ומאבטח במועדון לילה. משתי העבודות הוא למד על עצמו ועל אחרים לא מעט. מעבודה עם ילדים הוא למד שהוא טוב בלערב ולעודד קבוצות גדולות של אנשים וגם את החשיבות של מתן תחושה של סמכות. להחזיק קבוצה של ילדים ונוער שעה שלמה בלי שהם יצאו משליטה זו מיומנות לא פשוטה, כמו שכל מורה יודע. מעבודתו כמאבטח למד שהמכשול הגדול ביותר בתגרה במועדון או בהתנצחות פוליטית הוא האגו של בני האדם. "ברגע שתופסים עמדות, אף אחד לא רוצה לוותר. החוכמה היא למצוא פתרון שבו המתנגד שלך שומר על כבודו, כמו השיכור שממשיך לאיים ולנפנף באגרופו לכיוונך, אבל בגשם בחוץ, בעוד אתה נכנס פנימה למועדון היבש והחם".

הספר, ובייחוד חלקו הראשון שמספר על חייו לפני כניסתו לפוליטיקה שזור ומעוטר באנקדוטות שמאירות את האישיות של ג'סטין טרודו, מעין "הכירו את האיש לפני שהוא שוטח בפניכם את משנתו הפוליטית". המכות שהלך עם אחיו יום אחד בצידי הכביש בין הבית של אבא לבית של אמא, איך השתכר פעם אחת במסיבה, איך נתן שם בדוי כשנרשם למועדון אגרוף במונטריאול, כדי שיהפוך למתאגרף ולא לשק החבטות של מועדון. איך נבהל מהרגש שעלה בו כשפגש ושוחח עם סופי אשתו לעתיד לראשונה, עד כדי כך שהוא לא ענה למייל שלה במשך כמה חודשים. איזה אידיוט. הוא מדבר בכנות על המוות של אחיו הצעיר מישל במפולת שלגים בשנת 1998 ועל ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי של אביו ומותו שנתיים לאחר מכן, בשנת 2000. מותו של אביו היה אירוע ממלכתי שגרר הרבה תשומת לב תקשורתית, אבל עבור ג'סטין, אחיו ואמו היה זה מוות אישי מאוד. בימים מיד לאחר ההלוויה הוא התנחל אצל חבר ועבר את תקופת האבל האישי כל כך רחוק מאור הזרקורים.

החלק השני של הספר הוא החלק שמציג את פעילותו הפוליטית של טרודו. המפלה של המפלגה הליברלית ב-2006, התרסקות היסטורית לשפל של 36 מקומות בפרלמנט (מתוך 338), והפיכתה למפלגה השלישית בגודלה האירה לרבים את הבעיות הגדולות בתוך המפלגה. עתידה של המפלגה, שבזכותה קנדה היא כפי שהיא כיום, היה לוט בערפל עד כדי כך שחלקים נרחבים מהחברים בה חשו שבקרוב היא תיעלם מהמפה הפוליטית של קנדה אל פח ההיסטוריה. היא הייתה זקוקה נואשות לשינוי. לאחר שנים של פעילות ציבורית במסגרות שונות, טרודו הצעיר חש שיש לו מה לתרום למפלגה.

אחת הבעיות העיקריות שהוא ראה במפלגה הוא הניתוק שלה מהשטח ומהקנדים וצרכיהם. המפלגה הליברלית הייתה בשלטון במשך תקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה הקנדית, והיא פיתחה תחושה של entitlement, תחושה של זכויות יתר, תחושה שחזרתה לשלטון היא רק עניין של זמן משום שהשלטון הוא מקומה הטבעי ואין צורך להשקיע בדבר עבודה. טרודו הבין שהתהליך ההדרגתי שהביא להתרסקותה מצביע על משהו עמוק יותר. הוא מצביע על ההתרחקות של ציבור הבוחרים מהפוליטיקה ומאיסתו בה. מפלגה לא יכולה לעשות שינוי בלי התמיכה של הבוחרים והעם ולאחר 10 שנים הוא החליט סוף סוף להיכנס לתחום שרבים ראו אותו כמקומו הטבעי של טרודו הצעיר – הפוליטיקה.

אבל למרות שמו הוא ידע שלהיות "הבן של" זה לא מספיק. אין ספק שחלק מהתפקידים שנשא במהלך חייו עד כה הגיעו אליו בשל שם המשפחה שלו. הוא לקח ברצינות את המשפט שאמו אמרה לו פעם:"יכול להיות שדלתות יפתחו עבורך בשל היותך טרודו. אבל אחרי שתעבור בהן, חובת ההוכחה היא עליך". והוא הוכיח. עלייתו עד לראשות המפלגה ולראשות הממשלה הייתה הדרגתית וכללה לא מעט עבודת רגליים בשטח, החל מאזור פאפינו (Papineau) שהיה הראשון שבחר בטרודו כנציגו בפרלמנט, דרך המפלגה ועד לקנדה כולה. עבודת שטח לא קלה, אבל טרודו הוא איש של אנשים ואנשים הגיבו אליו.

הדברים שהוא אומר נשמעים כמעט כמו מדע בדיוני. פוליטיקאי שרוצה את טובת העם כולו ולא טובת בודדים, שרוצה לרדת לשטח, להקשיב, באמת להקשיב לצרכים, רצונות, שאיפות של הבוחרים. שלא מוכן לזכות בנקודות על ידי השמצות אישיות של יריבים, שלא תמיד עושה את מה שמצפים מ"פוליטיקאי" (באמת? קרב אגרוף עם נציג פרלמנט מהמפלגה השמרנית?). שעיסוקיו הקודמים העניקו לו נקודת מבט שרואה באנשים בני אדם, מורכבים, מתוסבכים לעיתים, שמסוגל לא לתת למה שהוא לא יכול לעשות להפריע לו לעשות את מה שהוא כן יכול. בעיניו הזהות הלאומית הקנדית לא מבוססת על אתניות, דת, היסטוריה או גיאוגרפיה. "קנדים באים בכל מיני צבעים, מכל מיני תרבויות ואמונות ואנחנו חוגגים את השונות שלנו. אנחנו בנינו זהות לאומית שמבוססת על ערכים משופים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנות." מכאן גם שם הספר "מכנה משותף".

כמובן שיש בכך תיאור אידילי כמעט של האדם ורעיונותיו. המציאות לעיתים סבוכה יותר והפוליטיקה מלוכלכת יותר ממה ש"הדרכים השמשיות" של טרודו יכולות להאיר ורק הזמן יראה האם הצליח במטרותיו והאם אכן נאה קיים ולא רק נאה דרש. אבל זה ה"אני מאמין" שלו ולשם הוא חותר. ובינינו, מה שאנשים מחפשים בפוליטיקה איננו סופרמן, או גיבור על, אלא בן אדם טוב וחזון.

ג'סטין טרודו מכנה משותף

גיבור על מפיות

מה אנשים כותבים על מפיות? יש כאלה שכותבים מספר טלפון, בבר אפוף ריח סיגריות ומוזיקה רועשת. ויש אנשים שמשתמשים במפיות בדרכים יצירתיות יותר. ג'יי קיי רולינג, למשל, כתבה את ההתחלה של הארי פוטר על מפית. מר אנתוני (מגולם בידי יאניק ביסון, Yannick Bisson), הגנן, מצייר גיבור-על לילדים בסדרת הילדים "ההרפתקאות של נאפקין-מן" (The Adventures of  Napkin Man) מבית היוצר של Kids CBC.

2_ONE-SHEET-2

נפקין-מן (Napkinman-איש מפית) הוא גיבור-על משונה. הוא מצויר על מפית וקם לחיים כשקוראים לעזרתו, אבל… הוא גיבור קצת מגושם. הוא נופל, מחליק, שר שירים ועושה את הכול בחן וקסם. בניגוד לגיבורים כמו בטמן, ספיידרמן וחבריהם שמצילים את האנושות מרשעים שמאיימים להרוס אותה, נאפקין-מן הוא גיבור שעוזר לילדים להתמודד עם רגשות שליליים שהם מרגישים.

סוזן דונהם (Susanne Dunham) מציינת במחקר שערכה על התפתחות רגשית אצל ילדים בגיל טרום בית ספר, שילדים מתקשים להבדיל בין רגשות שליליים. בעוד שרגש כמו שמחה או אפילו גאווה קל לילדים לזהות, רגשות שליליים בדרך כלל מתערבבים לעיסה לא ברורה שהרגש הקל ביותר לזיהוי בה הוא עצב. אבל לא כל רגש שלילי הוא עצב. ישנם גם פחד, כעס, עלבון, ספק, תסכול, חוסר סבלנות. לרגשות שליליים יש תפקיד בהתפתחות ותפקוד חברתי תקין של ילדים. הם נועדו להתריע על סכנה או להעיר את תשומת ליבנו לדברים שדורשים טיפול ולעיתים הם אף משמשים לתקשורת ומהווים דרך של הילד למצוא את מקומו בתוך הקבוצה. יש חשיבות עצומה במתן כלים להתמודדות נכונה עם רגשות שליליים, משום שבהעדרה, דרכי ההתמודדות עלולות לכלול אלימות, דיכאון, שימוש בחומרים ממכרים כמו סמים ואלכוהול, והתנהגות מסוכנת.

כל התמודדות נכונה מתחילה מזיהוי נכון של הבעיה. כל פרק מציג רגש שלילי אחר שנובע מהתמודדות של ילדים עם מצבים מציאותיים, כמו הולדת אח קטן (ואבדן תשומת הלב של אמא), החשש מלנסות דברים חדשים, ריב על משחק בגן, חוסר הצלחה במשימה. מר אנתוני, פונה לילד ומנסה לברר איתו מה קרה. אחרי שהילד מספר את מה שעובר עליו, מר אנתוני מתאר את הרגש בצורה מטאפורית. למשל, כעס הוא כמו אוסף של נהימות, או תחושה של צפיפות ונוקשות בגוף. המטאפורה עוזרת להמחיש את הרגש לילדים, לזהות אותו ולתת לו שם.

דרך ההתמודדות הראשונה שמר אנתוני מלמד היא תרגילים פשוטים שעוזרים למתן את הרגש. התרגילים גם הם מטאפוריים. אם הילד כועס אז הוא כמו דרקון רוקע בחוזקה על הרצפה, או שהילד הוא משאית דמיונית עליה הוא מעמיס את כל הנהימות ואז שופך אותן בצד, או עושה פרצופים כועסים-מטופשים שמצחיקים אבל גם מאמצים את השרירים ולכן מוציאים את הכעס או העצבים החוצה, או לוקח נשימה עמוקה כאילו הוא עומד לנשוף בחמת חלילים ואז נושף אותו החוצה כאילו הוא באמת מנגן (לא לשכוח לעשות את הצלילים המתאימים!).

tumblr_n0dfxmsQnz1sp6grho2_500

ד"ר חנה לבנת, ממרכז ימימה לחקר ספרות נוער והוראתה בבית ברל, טוענת שספרות ילדים טובה מבכרת תיאור עקיף של הדמויות על פני תיאור ישיר (כלומר, תיאור דמות על ידי פעולותיה ולא על ידי מתן שמות תואר כמו "חכמה", "ביישנית" וכו' שמגדירים אותה). כך מאפשרים לילד לבנות את הדמות ולהבין את דרכיה בכוחותיו הוא ובהמשך ללמוד להבין את העולם שסביבו ואת הדרכים להתמודד איתו בצורה טובה יותר. סדרות טלוויזיה טובות לילדים אינן שונות. דרך ההתמודדות השנייה שהסדרה מציגה היא באמצעות סיפור הרפתקה של נאפקין-מן. בכל פרק נאפקין-מן יוצא לעזור לילד שמתמודד עם בעיה דומה מאוד לזו שמתמודד איתה הילד בסדרה. הסיפור של נאפקין-מן עוזר לילד בסדרה למצוא פתרונות לבעיה שלו על ידי יצירה של מקרה מקביל שמרחיק את הבעיה ומאפשר לילד להתבונן עליה מבחוץ, להוריד את המעורבות הרגשית ולחשוב על פתרונות בצורה הגיונית. כך יוצא שהילד הוא שפותר את הבעיה שלו ומוצא עוד ועוד כלים להתמודד עם מצבים שמעוררים רגשות שליליים.

נוסף על העיסוק ברגשות ובדרכי ההתמודדות שלהם, יש בסדרה גם חינוך לסובלנות תרבותית וחשיפה לידע כללי נרחב בכל הקשור למאפיינים תרבותיים של מקומות שונים בעולם. כל סיפור מתרחש במקום אחר כמו מצריים, מקסיקו, סקוטלנד ואחרים והילדים לומדים על מגוון תרבויות תוך כדי סיפור. גם הרכב הילדים בגן מצביע על גיוון של מוצא תרבותי, מאפיין מובהק של החברה הקנדית והמדיניות הרב תרבותית שלה.

the-adventures-of-napkin-man-bisson-feature1

יוצר הסדרה, טון תיין (Tone Thyne), אמר שהשאיפה שלו הייתה ליצור סדרה שמדברת לילדים בגובה העיניים. ואכן, סדרת הילדים "נאפקין-מן" היא סדרה חינוכית בלי להיות דידקטית מדי. היא כיפית, מצחיקה, ומלמדת ילדים המון בלי להיות מעיקה. בעולם שבו נדמה כי הרגשות השליליים נדחקים ומודחקים לטובת סטטוסים ותמונות פרופיל מלאות ב"הכל בסדר" ו"תראו כמה כיף" ומצד שני פוליטיקלי-קורקט, סדרה שמלמדת שהתמודדות עם הרגשות היא קודם כל בתוך האדם פנימה ונותנת כלים להתמודדות נכונה יכולה לעשות פלאים.

גאווה ודעה קדומה

ההחלטה של בית המשפט העליון בארה"ב לאשר נישואים חד מיניים, הפכה אותם לחוקיים בכל 50 המדינות של ארצות הברית, והביאה לשיח על ההתקדמות הגדולה שהושגה בנושא. האינטרנט צהל משמחה, פייסבוק התכסה בתמונות פרופיל בצבעי הקשת, וכולם ציינו איזו אבן דרך משמעותית הושגה כשארה"ב הכירה בנישואים חד מיניים. אבל לא כולם היו שותפים לשמחה, ואמריקאים רבים שלא רואים בעין יפה נישואים חד מיניים צייצו בטוויטר שהם "עוברים לקנדה". מה מעט הם יודעים על השכנה שלהם מצפון אם העובדה שבקנדה נישואים חד מיניים חוקיים כבר 10 שנים (מאז 2005) חמקה מעיניהם… ב-20 ביולי 2005 חוקקה קנדה את החוק לנישואין אזרחיים (Civil Marriage Act) מה שהפך נישואים חד מיניים לחוקיים בכל 10 המחוזות ושלושת הטריטוריות שמרכיבות את קנדה. להחלטה של הפרלמנט קדמו החלטות תקדימיות של בתי משפט אזוריים שהפכו את הנישואים החד מיניים לחוקיים למעשה במרבית קנדה, אבל החלטה גורפת שתקפה בכל קנדה התקבלה, כאמור ביולי 2005. בנוסח החוק נכתב שזוהי הפעם הראשונה שבה החוק הקנדי מגדיר מהו "נישואין", ומרחיב את ההגדרה הנפוצה של קשר בין גבר ואישה. החוק החדש מגדיר נישואין כקשר בין שני אנשים שבחרו לבוא בברית הנישואין, ובכך מרחיב את ההגדרה של נישואין גם לזוגות מאותו המין. עם זאת, העובדה שהחוק מאפשר את קיומם של נישואים חד מיניים אינה מעידה בהכרח על הקבלה של הרעיון בחברה. הכנסייה הקתולית, שזוכה ליותר מאמינים מכנסיות אחרות או דתות אחרות בקנדה, לא ראתה בעין יפה את הניסיון לאשר את קיומם של נישואין חד מיניים, גישה שעולה בקנה אחד עם גישתה הכללית כלפי חד מיניות. גם העובדה שהנושא נידון במסגרת סדרות פופולאריות מעיד על כך שחד מיניות עדיין סובלת מדעות קדומות רבות בקרב הציבור הרחב. אחת הדרכים להתמודד עם הביקורת, היא דרך ייצוגים חיוביים של הומוסקסואליות בטלוויזיה. ואכן, הטלוויזיה שבדרכה היא עוסקת בסוגיות עכשוויות נקראה לדגל להציג את הסוגיה באופן נגיש. שתי סדרות קנדיות מצליחות מהשנים האחרונות מציגות פרקים בהם יש דיון בסוגיית ההומוסקסואליות וניסיון להתמודד עם דעות קדומות הנוגעות אליה. אזהרה: ספויילרים לשני הפרקים המדוברים. יש לינקים לפרקים למי שמעוניין לצפות ואז לקרוא. (מומלץ!) אחת מהסדרות היא "פאלשפוינט" עליה דובר כבר כאן בבלוג. בפרק The War Within (עונה 4 פרק 8), ריאן הוא צעיר בארון שמשחק יחד עם חברו טיילור בהצגה בבית הספר זוג הומוסקסואלים ומגלה על עצמו דברים חדשים. אחד הבנים בבית הספר רואה אותם מתנשקים מאחורי הבמה, מצלם ושולח את הסרטון לכל בית הספר. התגובות הלועגות לא איחרו לבוא. מבחינת הילדים בבית הספר, להיות "הומו" הוא לא להיות גבר, הוא חולשה והמילה עצמה היא קללה לכל דבר, וריאן מפסיק לבוא לבית הספר. כשהסרטון מגיע להוריו של ריאן, הם מגיבים פחות טוב מהמצופה. לרגע ריאן חושב שההורים שלו מקבלים אותו כמו שהוא, אבל אז האם מאשימה את טיילור, החבר של ריאן, בכך ש"עשה לריאן משהו" שגרם לו להיות הומוסקסואל, ואומרת שהיא תשיג לו את הרופאים הטובים ביותר משום שהיא רוצה שיהיו לו "חיים בריאים ונורמאליים". הנחת היסוד של האם היא שהומוסקסואליות היא משהו נרכש, כמו סוג של מחלה, ושריאן "נדבק" מהחבר שלו. ריאן עוזב את הבית לכמה ימים והולך לטיפול שההורים שלו המליצו לו עליו. הטיפול עצמו מציג דעה רווחת נוספת בקרב חלק מהאנשים לגבי הומוסקסואליות. הטיפול שמתנהל תחת מעטה של סודיות ושמו "האגודה לחיזוק המשפחה – תהיה גבר", נועד "לשמור על המשפחה מפני הומוסקסואליות". במסגרתו מלמד הבעלים, קארל היוסון, את ריאן שהומוסקסואליות היא סטייה ושהיא מפרקת משפחות. היוסון אומר שהוא "איבד את בנו למחלה" ועכשיו "כשבנו גר עם גבר" הוא לא יוצר איתו קשר. דמותו של היוסון "האגודה לחיזוק המשפחה", מציגה דמות מכוערת של האנשים שרואים בהומוסקסואליות סטייה שיש לתקן. הדמות שלו מרתיעה, מבחילה, ושיטות הלימוד שלו מעודדת הוצאת כעס דרך אלימות. השיטה מביאה את ריאן לאיים באקדח על מי שצילם ושלח את הוידאו, וכשהדברים לא הולכים כמתוכנן, לנסות להתאבד. יש בהצגת הדמות של המנהל של "האגודה לחיזוק המשפחה" עמדה ברורה: הומוסקסואליות היא לא הדבר הנורא, הדבר הנורא באמת הוא היחס המזלזל שלו לחיים של אחרים השונים ממנו.

1065056214

ריאן מאיים באקדח

סוף הפרק, שבו השוטרים מצליחים להציל את ריאן מניסיון ההתאבדות, מלמד את הדמויות מספר דברים. ההורים של ריאן מסכימים ביניהם שהחיים של ריאן חשובים להם יותר מכל דבר אחר והם מקבלים אותו כמו שהוא. גם סבו של ריאן, שבין השורות נרמז שגם הוא הומוסקסואל, מעיר את עיניו של מנהל "האגודה לחיזוק המשפחה" שבגללו ובגלל דעות כמו שלו צעירים הומוסקסואלים מגיעים לכדי בחירה בהתאבדות. "זה לא שאתה איבדת את הבן שלך. הבן שלך איבד אבא" מטיח סבו של ריאן בהיוסון. הפער בין החברה בה גדל הסב לבין החברה שבה גדל ריאן מודגש דרך דמותו של הסב. בעוד הסב נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית ולנהל חיי משפחה רגילים, הנכד, ריאן, יכול, כך כולם מקווים, לגדול בחברה שבה הומוסקסואליות היא דבר מקובל.

the war within

ריאן מאיים בהתאבדות (עם צל של השוטר שמדבר איתו)

"התעלומות של מרדוק" שגם עליה נכתב כאן, אשר מתרחשת בסוף המאה -19 בטורונטו, בתקופה שבה החברה הקנדית, בדומה למקומות אחרים בעולם, הייתה חברה שמרנית שלא התייחסה בחיוב להומוסקסואליות. בדומה לבריטניה, גם בקנדה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית שדינה מאסר או מוות, אך בניגוד לבריטניה בקנדה לא מיהרו להוציא הומוסקסואלים להורג ולרוב מצאו דרך לעקוף את החוק בלי לאכוף אותו. עם זאת, גם אז הומוסקסואליות הייתה מושא ללעג והומוסקסואלים העדיפו לשמור את נטיותיהם לעצמם ואת מפגשיהם סודיים ככל שאפשר. איך מתמודדת סדרה היסטורית עם שינויים מודרניים? בפרק Till Death Do Us Part הבלש וויליאם מרדוק נקרא לכנסייה לחקור את מותו של חתן צעיר, וונדל מריק (Wendell Merrick ), שנמצא מת רגעים ספורים לפני החתונה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הוא קיים יחסים עם גבר זמן קצר לפני החתונה. הסידרה מציגה שחלק ניכר מההומוסקסואלים באותה תקופה ניהלו חזות של חיי משפחה. לפעמים נשותיהם ידעו על נטייתם וקיימו הסכם לא כתוב שבו כל עוד חזות המשפחה נשמרת, כל צד יכול לעשות את הנכון בעיניו. בסידרה, זאת אחת הסיבות שאמו של וונדל מקדמת בעקשנות את החתונה: היא מעדיפה שיקיים מראית-עין של משפחה רגילה, כדי שלא לפגוע בשם המשפחה ובעסקיה. גם מצד החוק יש רתיעה ועוינות כלפי ההומוסקסואלים. המפקח ברקנריד איתן בדעתו שמותו של וונדל קשור לעובדת היותו הומוסקסואל, וטוען כי ככל הנראה הייתה זו מריבת אוהבים שהשתבשה שהביאה למותו. הוא שולח את מרדוק כסוכן סמוי למועדון הטניס בו נפגשים החבר'ה עם פרח אמנון ותמר (Pansy) בדש הבגד, סימן מוסכם בין ההומוסקסואלים כדי לבדל את עצמם ולא להציע הצעות לא הולמות לאנשים הלא נכונים. מרדוק מוצא את המצב מאוד לא נוח, וכשהוא מביא את אחד מהחבורה, ג'פרי, לתשאול במשטרה, הוא מוצא את עצמו במצב לא נוח עוד יותר, כאשר המפקח מכה את ג'פרי כדי להוציא ממנו מידע.

Murdoch_Mysteries_S01E05-2014-10-06

מרדוק ופרח האמנון ותמר בדש

גישתו של מרדוק כלפי ההומוסקסואלים, שבפוסט הקודם דובר על היותו מייצג של זהות קנדית מודרנית, משתנה במהלך הפרק. בהיותו קתולי אדוק הוא משתמש בתחילה בכינוי "Sodomite", כינוי שמקורו בתנ"ך בסיפור העיר סדום ומעלליה, ומתייחס לעניין באותה רתיעה בה מתייחסת אליו הכנסייה הקתולית. הוא מנהל ויכוח עם ד"ר ג'וליה אוגדן, הפתולוגית של טורונטו, על טבעה של ההומוסקסואליות ובעוד הוא טוען שהומוסקסואליות היא חטא, כמו שכתוב בתנ"ך, ד"ר אוגדן טוענת כי זהו דבר טבעי שקיים בטבע ולכן קיים גם בטבע האנושי.     עם זאת, במהלך הפרק חוש הצדק של מרדוק עולה על העניין הצהוב בחקירה. הוא חושד שיש צד נוסף לסיפור של וונדל ושהדגש המוגזם ששמים כל הנוגעים לדבר על זהותו המינית מסיט את החקירה מהמהלך הנכון שלה – כסף וירושה. במהלך הפרק הוא משנה את הכינוי מ"Sodomite" ל"הומוסקסואל", הוא חוזר לבקש את עזרתו של ג'פרי בחקירה ואף מציע לו ולחבריו שלא לפקוד את מועדון הטניס ולמצוא להם ספורט אחר במקום אחר כדי להימנע מחיכוכים עם המשטרה. בסוף הפרק הוא אף מציין בפני המפקח ובפני הכומר המוודה, שכל החקירה עם שני מקרי המוות שבה (זה של וונדל וזה של המאהב שלו שהתאבד כשחש שהמשטרה סוגרת עליו) היה נמנע לו רק הניחה האמא לוונדל לקיים אורח חיים כרצונו. הוא החל מפקפק בנכונותה של האמונה העיוורת בכנסייה הקתולית, ואמר שהוא שואף לעולם שבו יש יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. שתי הסדרות, "פלאשפוינט" המודרנית ו"התעלומות של מרדוק" ההיסטורית, מעבירות מסר זהה. ערך החיים והכבוד לאדם באשר הוא אדם רב יותר מהגדרתו ושפיטתו של אדם בשל נטיותיו המיניות. האדם הוא גדול מסכום חלקיו ובחירתו בבן זוג הוא רק פרט קטן באישיות. בסופו של דבר, בדיוק כמו מרדוק, אנחנו מקווים לעולם סובלני יותר, עולם שיש בו יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. לקח חשוב ורלוונטי בקנדה, וגם אצלנו.

פלאשפוינט ואמנות ההקשבה

שביתת התסריטאים בהוליווד בשנת 2008 איימה לשבש את עלייתן המתוכננת של עונות חדשות וסדרות חדשות באמריקה וברחבי העולם הניזון מהוליווד. בחיפוש אחר סדרות למלא את החלל שנוצר בפריים טיים, פזלה CBS האמריקאית לצדדים ומצאה סדרה קנדית, פלאשפוינט (Flashpoint), שהפכה לאחר מכן לאחת הסדרות הקנדיות המצליחות ביותר בארה"ב, מאז "בכיוון דרום" (Due South) אי שם בשנות ה-90, והראשונה שמתרחשת כולה בקנדה ("בכיוון דרום" מתרחשת בשיקגו על אף שצולמה בטורונטו). עבור הצוות הקנדי בסדרה, העובדה שטורונטו הייתה מוקד ההתרחשות ושהעיר לא נפלה ביופיה מערים אמריקאיות שונות, היא מקור לגאווה. כדבריו של דיויד פקו (David Peatkau) שמגלם את סם ברדק, טורונטו לא פחות "סקסית" מניו יורק או דטרויט.

toronto-wallpapers-hd-215779-3-s-307x512

פלאשפוינט מגוללת את סיפורו של צוות 1 במשטרת טורונטו, יחידה מיוחדת (strategic response unit – SRU) שנועדה לסייע במקרים של בני ערובה, מתקפות טרור, מתאבדים וכדומה. המיומנות המיוחדת של חברי היחידה, פרט לכישורים הרגילים של נשק, מחשבים ונטרול פצצות היא התמחות במשא ומתן במצבי משבר (Crisis Negotiqtion). הסיסמא של היחידה: "שיחה לפני טקטיקה" (Talk Before Tactics) היא הניסיון לפתור מצבי משבר בדרכי נועם ועם מינימום נפגעים בנפש.

flashpoint-season-4-cast__120103040309

הרעיון שניתן לפתור מצבי משבר אליהם נקראת המשטרה דרך משא ומתן אינו חדש. בשנת 1973 הקימה משטרת ניו יורק יחידה שהתמחתה במשא ומתן במצבים של בני ערובה מתוך ההבנה שבמקרים רבים האלמנט הפסיכולוגי יכול לעבוד לטובת המשטרה ולמנוע מהלכים טקטיים שעלולים להביא להרג חפים מפשע. הנתונים מראים ש-95% ממקרים של בני ערובה שנפתרים ללא נפגעים, נפתרים במשא ומתן. כיום יותר ויותר יחידות משטרה מיוחדות ברחבי העולם כוללות צוות שוטרים שמאומן במשא ומתן במצבי משבר. יחידה כזו מורכבת בדרך כלל ממפקד שאחראי על ההרכבה, האימון והפיקוד של היחידה ולעיתים קרובות הוא גם המפקד בשטח בעת קריאה. היחידה כוללת את הנושא ונותן הראשון (negotiator) ונושא ונותן משני שלוקח את מקומו של הראשון אם הלה לא מצליח ליצור קשר טוב עם האדם שמולו. קצין מודיעין אחראי על איסוף המידע על הפושעים ובני הערובה כדי לסייע בידי המשטרה בתהליך המו"מ. היחידה כוללת גם צוות טקטי שנועד לפעול כאשר מוצו כל אפשרויות המשא ומתן. משא ומתן במצבי משבר כמו אלה שאיתם נדרשת להתמודד היחידה המשטרתית דורשים ידע פסיכולוגי נרחב, מיומנות גדולה ורגישות לשינויים העדינים במצב, שינויים שעלולים לחמוק מעיניהם של אנשים מאומנים פחות. באופן מעניין, השלב הראשון במשא ומתן שכזה הוא הקשבה פעילה. הקשבה פעילה (Active Listening) פירושה לנסות ולהגיב לדברי המדבר, בהנהון, בשאלות פתוחות שמדרבנות אותו לדבר, בלחזור על עיקרי הדברים של הדובר. משא ומתן מוצלח תלוי בהקשבה טובה ודרכה ביסוס של אמון בין השוטר לבין האדם איתו הוא נושא ונותן. ואם הקשבה פעילה עושה פלאים במצבים קיצוניים כאלה, תארו לעצמכם איזה פלא היא עושה בחיי היומיום אם מאמצים אותה.

s-FLASHPOINT-large

אבל לא רק העבודה והמיומנות של השוטרים מקבלים זמן מסך, אלא גם חייהם האישיים וההשפעה של העבודה עליהם. מגיבים ראשונים – שוטרים, פרמדיקים וכבאים נתפסים בעיני הציבור הרחב כגיבורים וכך גם סדרות משטרה רבות מציגות אותם. אבל, כמו שאומרת אחת הפסיכולוגיות לאד ליין (Ed Lane, אותו מגלם יו דילן, Hugh Dillon, שגם תרם כמה שירים לסדרה), גם גיבורים נשברים. למי הם יכולים להראות את השבר הזה אם הם צריכים להמשיך ולתחזק את תדמית הגיבור, המפקד, האב? העומס הפסיכולוגי והשפעותיו הוא נושא שאינו זוכה לתשומת לב והכרה בדרך כלל, ורק לעיתים נדירות מגיע לידיעת התקשורת. רק כדוגמא,  ב-2014, 13 מגיבים ראשונים התאבדו תוך 10 שבועות בקנדה. עכשיו נסו לדמיין את המספרים בעולם כולו…

tumblr_mi0izjjBZU1rprg66o7_250maxresdefault

השחקן אנריקו קולנטוני (Enrico Colantoni) שמגלם את סמל גרג פרקר, הוא פעיל ב- Tema Conter Memorial Trust, ארגון שנועד לעזור למגיבים ראשונים להתמודד עם תופעות כמו תסמונת דחק פוסט טראומתית (PTSD). באחד הראיונות הוא אומר שהייחודיות של הסדרה היא בכך שהיא מראה את "המחיר של הגבורה".  ההתמודדות עם הצורך לקחת חיים, מצבים שבהם "הטוב ביותר שלך לא היה מספיק", הקשיים שאיתם הם מתמודדים כדי להמשיך ולעשות את עבודתם ולזכות ביושר בתדמית הגיבור. על האופן שבו הסדרה מציגה את השוטרים הם זוכים ללא מעט הערכה מהמגיבים הראשונים של העיר שניגשים אליהם ואומרים תודה.     יש שיגידו שפלאשפוינט זכתה מן ההפקר. היא עלתה לשידור בפריים טיים בארה"ב בזמן שביתת התסריטאים -בהוליווד, כש-CBS האמריקאית חיפשה תוכן לשידור, ולולא מצב הביש שאליו נקלעה התעשייה האמריקאית בגלל השביתה, ספק אם הסדרה הקנדית הייתה מגיעה לאן שהגיעה. אבל חמשת העונות שלה כמו גם המעריצים האדוקים שלה וההערכה לה היא זוכה מהתעשייה ומהאנשים אותם היא מייצגת מוכיחה שפלאשפוינט היא סדרה מעולה בזכות ולא בחסד. שווה צפייה.