תמונה אחת, 500 מילים: A Sea Tail

אתמול הודיעו בחדשות שנפתחה עונת הרחצה. איזה כיף! חיכיתי לזה כל החורף! אני אוהב חורף, כשיש ריח של גשם ושלוליות לקפץ בהן, אבל אין כמו הים והחוף. אני אוהב ללכת לים! כל כך הרבה חברים שאפשר להכיר. חול ומים וגלידה.

ההורים שלי אוהבים לבוא איתי ולתת לי לרוץ חופשי. בבית הם לא מרשים לי לרוץ או לקפוץ מהכיסאות לספה. אתם יודעים איך זה הורים. "זה מסוכן!", "אתה תקבל מכה!", "אתה תשבור משהו!" יש זכוכיות בבית ואני עלול להפיל אחת מהן והיא תתנפץ לאלפי רסיסים שאחרי זה במשך חודש עוד נמצא חתיכות מזעריות מתחת לארונות וכונניות. אבל בים אני יכול לרוץ חופשי. גם כשיש מלא אנשים וההורים מקטרים שאין אפילו פיסת חול פנויה לפרוס עליה מחצלת, אני יכול לרוץ בין האנשים. כי אני קטן. לקטנים יותר קל לעשות כיף.

לפעמים אנשים מבקשים ממני לא לרוץ כל כך מהר, או לפחות לא לרוץ ביניהם כי אני זורק להם את החול בעיניים. במיוחד לאלה שבאים להשתזף. תכל'ס, לא נעים. בחורה נאה באה להשתזף על המחצלת ופתאום אני רץ לידה ומעיף עליה חול. הורס את כל החוויה.

אבל אני פשוט כל כך אוהב לרוץ. זה כיף. במיוחד אם החברים באים, אבל אם הם לא יכולים אני תמיד יכול למצוא לי מישהו לשחק איתו. מסירות זה משחק שאני אוהב. אתם בטח מכירים. המשחק הזה שזורקים לי משהו ואני מביא חזרה.

כשנמאס לי לרוץ בחול אני נכנס למים. כולם צוחקים עלי כי אני שוחה כמו כלב, אבל לא אכפת לי. המים נעימים וזה נחמד להשתכשך בהם. גם אם לפעמים נורא קר להיכנס. כשאני יוצא מהמים ומתנער, זה נחמד. כמו לעשות התעמלות או מתיחות. אבל אז אני רץ בחול וכל החול נדבק אלי כי אני רטוב מהמים. האמת, זה מרגיש קצת כמו של בוץ, אבל לא אכפת לי. אני אכנס למים אחר כך עוד פעם.

כשאני מתעייף אני אוהב סתם לשבת בצל. זה נחמד סתם לנשום את האוויר של הים ולהתבונן באנשים. אנשים הם יצורים מצחיקים. מורחים על עצמם משהו לבן, כמו שמנת. ושמים כובע ומשקפיים, אבל מורידים בגדים ונשארים בבגד קטן וצבעוני. ילדים קטנים שיושבים ממש על קו המים ובונים ארמונות מהחול הרטוב. זה משעשע. לוקח להם זמן לאמוד נכון את המרחק הבטוח מהגלים, המרחק שבו גלים מתנפצים לא ישטפו להם את הארמון ויהפכו אותו לסתם עוד חול.  או זוג החבר'ה שמשחקים מטקות למרות שיש שלט כזה שמצויר שם מחבט מטקה וכדור ועליהם פס אדום. אני כבר יודע מה סימן כזה אומר. זה אומר אסור. אבל הם משחקים בכל זאת. ואני שומע את הקול של המצילים. אני יודע שזה הקול של המצילים כי הם נשמעים שונה מבעד למיקרופון הזה שיש להם על גג הבקתה. מיקרופון. מילה חדשה ששמעתי את אבא אומר אתמול. היא ארוכה כזאת. אבל כשאני מנסה לומר אותה, אני מסתבך.

כשכולם מתעייפים, אנחנו חוזרים הביתה. אפילו שנכנסתי למים שוב, אני עדיין מלא חול. לא משנה כמה שוטפים אותי, אני תמיד מתלכלך שוב. ואז מגיע הרגע שבו מכניסים אותי למקלחת בבית. אני לא מאוד אוהב את המקלחת בבית. היא קטנה, והזרם שמשפריץ עלי לא כיף. אבל למרות הכל, אני עדיין מאוד מאוד מאוד אוהב את חוף הים.

And this, my friends, is my sea tail.

פתיחת עונת הרחצה

נמל יפו צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

כשדארומה-סאן אכל דג מלוח

השיח על גלובליזציה והשפעותיה צבר תאוצה באקדמיה בשנים האחרונות, אבל הרבה לפני שמותגים ותרבות פופ אמריקאית חצו עולם, משחקי ילדים ושירי ילדים חצו אותו והפכו את העולם לקטן מאוד. שבועיים אל תוך חודש יולי, אל תוך "החופש הגדול", בימים טרופים אלה, הפוסט הפעם הוא זרקור למשחק ילדים אחד מוכר, אהוב וחובק עולם: 123 דג מלוח.

למשחק יש כמה כללים שתקפים בכל הגרסאות : מישהו הוא "העומד" והוא זה שסופר. שאר הילדים העומדים במרחק מה ממנו מתקרבים אליו ועוצרים ברגע ש"העומד" מסיים את מילות המשחק ומסתובב להביט בהם. אסור להם לזוז עד אשר העומד יתחיל לספור שוב. אם זזו, הם חוזרים לקו ההתחלה. אם אחד הילדים מגיע לקו "העומד" בלי ש"העומד" שם לב, אז הוא העומד. בישראל נהוג להרחיב את המשחק ואם אחד הילדים הגיע לקו "העומד" על "העומד" לספר סיפור שכולל את המילים "דג מלוח" שלוש פעמים. ברגע ש"העומד" אומר "דג מלוח" בפעם השלישית, על כל הילדים לברוח והילד שנתפס הופך להיות "העומד".

הגרסה האנגלית נקראת "Red light, Green Light" (אור אדום, אור ירוק) ואם אומרים שמשחקי ילדים מלמדים הרי שיש כאן משחק שמלמד גם את הכללים של הרמזור: באדום עוצרים ובירוק הולכים.

אבל המשחק נפוץ לא רק במערב. ביפן, העומד אומר "Daruma san ga Koronda" מילולית: "דרומה סאן נפל". דארומה הוא נזיר זן בן המאה ה-5-6 שישב מול קיר מערה במדיטציה במשך 9 שנים עד אשר הגיע להארה ולאחריה נשאר בעולם כדי ללמד את תורתו, והוא כוכב במשחק.

בסרטון הקצר רואים תלמידי תיכון נהנים מהמשחק, בעוד תלמידים אחרים תוהים על כך. הבחור המדליק מופיע ומסביר שזהו משחק ישן ונפלא שבו, בלי הצורך בכסף, כולם יכולים להנות. ולשאלתכם (וכן לשאלת אחת הדמויות בסרטון), כן, גם תיכוניסטים אוהבים ומשחקים במשחק הזה. 🙂

דארומה מככב בעוד משחק ילדים יפני ידוע: Daruma otoshi (להפיל את דארומה) שבו יש להקיש בפטיש ולהוציא את הדיסקיות התחתונות בלי שהמגדל הקטן יתמוטט.

snap2011-05-01-20h55m04s109

בקוריאה המשחק נקרא "פרח ההיביסקוס פרח" (무궁화 꽃이 피었습니다), על שם הפרח הלאומי של קוריאה, ובו יש למשחק וריאציה אחרת. אם מישהו זז הוא צריך לבוא ל"עומד" ולתת לו זרת ואילו על האחרים להתקרב מספיק כדי "לחתוך" את הקשר בין "העומד" לבין אלה שזזו והצטרפו אליו. ברגע שהקשר "נחתך" כולם בורחים מפני "העומד" ומי שנתפס הופך להיות "העומד".

לילדים יש את היכולת המופלאה להתגבר על הבדלים של דת, שפה, מוצא, לשחק יחד ולמצוא תוך כדי משחק שפה משותפת, לפעמים בלי להחליף בניהם מילה אחת. במילותיה של ויטני יוסטון: "אני מאמינה שילדים הם העתיד שלנו, למדו אותם היטב ותנו להם להוביל".

בתקווה לימים שקטים וטובים יותר.