שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.

כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני מגיע לישראל

עד לפני מספר לא רב של שנים, הישראלים היחידים ששמעו על “קוריאה” היו אנשי עסקים או נציגי משרד החוץ. אך מאז 2006 הכל השתנה.

הסנונית הראשונה הייתה בערוץ ויוה, ערוץ שמשדר בד”כ טלנובלות דרום אמריקאיות, ונקראה “סאם-סון המתוקה” (Sweet Sam-Sun). הסדרה בת ה-16 פרקים מתארת את חייה של קים סאם-סון, קונדיטורית עגלגלה בת 30 שהדבר שהכי מטריד אותה בחייה הוא היותה עדיין רווקה בגילה המופלג. לאחר שהחבר שלה נפרד ממנה בערב חג המולד נכנס לחייה מנהל מסעדה צעיר וקר שמציע לה לעבוד אצלו כקונדיטורית ובתמורה הוא ישחק את בן הזוג שלה כדי להדוף הצקות מצד אמה. הבוס הצעיר שסובל מטראומה אוטם את ליבו מול החיבה המופגנת שלה אך היא, בפשטות ובנטייה שלה לדבר ישירות ומעט בבוטות (משהו מאוד לא נשי באסיה) ממיסה את ליבו ומתפתח ביניהם סיפור אהבה.

כביכול, סיפור הוליוודי שבלוני לעייפה. איש מאלה שצפו בה והתאהבו בקוריאה לא מצליח להסביר מה היה סוד הקסם שלה. האם הייתה זו העובדה שהיא מאסיה? שהשחקן, היון בין (Hyun Bin) נאה? או אולי זו העובדה הפשוטה שכל הסדרה כולה הסתכמה ב-16 פרקים (בניגוד למרבית הסדרות בספרדית)?  תהיה הסיבה אשר תהיה, אין ספק שהסדרה זכתה להצלחה עצומה, הצלחה ששמה את קוריאה על מפת התרבות בישראל.

סאם סון המתוקה

לכל מקום שאליו מגיע “הגל הקוריאני” יודעים שהוא תופס תשומת לב כשהסדרות הופכות לפופולאריות ומתורגמות לשפת המקום ובד”כ נוסף על הערוץ הרשמי של התרגומים לטלוויזיה, צצים ברשת האינטרנט אתרים של תרגומי מעריצים (FANSUB). כמה מהפופולאריים שבהם שמתרגמים לאנגלית בעיקר ובהם האתרים Dramacrazy ו-Mysoju (על שם האלכוהול הלאומי הקוריאני) היו מקור לסדרות עבור הקהל הישראלי עד שגם ישראל נפלה ברשת (תרתי משמע).

מזה שנתיים פועל ברשת האינטרנט האתר ASIA4HB, אתר תרגומי מעריצים שכולל קבוצה של בנות חרוצות אשר שמו לעצמן למטרה לתרגם את הסדרות הנפלאות לשפת הקודש ולהנגיש אותן לקהל שנוח לו יותר לקרוא כתוביות בעברית. האתר, אשר פועל בהתנדבות וללא מטרות רווח, כבר זכה בלמעלה מ-300 אלף צפיות, מה שמצביע על כך שיש ביקוש הולך וגדל לסדרות האלה בקרב הקהל הישראלי.

אחת הסיבות שהביאה את המתרגמים באתר להקדיש זמן למלאכת התרגום של הסדרות הללו נובעת מנקודה פשוטה: הרצון למצוא חברים לשיחה. בדומה לכל תחביב אחר, הצופים בדרמות מחפשים אנשים לדבר איתם על הסדרות והשיחות מעל דפי האתר אף גולשות לניתוחים מעמיקים על בניית דמויות וקווי עלילה (פרט לדיונים של המראה החיצוני של השחקנים). סיבה נוספת היא השאיפה להכיר ליותר אנשים את היופי שבסדרות הקוריאניות, הרגש, המשמעות האדירה שמייחסים למשפחה וליחסים בתוך המשפחה, משהו שכנראה  הלך לאיבוד בתוך האינדוויזואליזם והמטריאליזם המערבי. אבל יכול להיות שזה פשוט כמו שאחת המתרגמות אמרה “לראות את כל התודות שלהם, פשוט מחמם את הלב”.

המשוטט התמים באתר מקבל את הרושם שקוריאה היא מעצמת תרבות בישראל. כמות הסדרות הקוריאניות עולה על כל מדינה אסייתית אחרת כאשר בעיקר מדובר על יפן, מעצמות סדרות טלוויזיה בזכות עצמה. אבל גם לה שמור מקום של כבוד מעל דפי האתר ובין הסדרות ניתן למצוא את אחת הקלאסיקות של הסדרות היפניות: Hana Yori Dango (בנים על פני פרחים).

בנים על פני פרחים

אז איזה סדרות יש באתר?

המגוון רחב דיו כדי להתאים כמעט לכל אחד. סדרות פעולה ומתח כדוגמת “אייריס” או “זמן בין כלב לזאב” שאף שודרה בערוץ ויוה. סדרות רומנטיות כמו “מלכת השלג”, סדרות על גבול המיסטיקה כמו “ידי אלוהים” היפנית או “49 ימים” הקוריאנית. ועוד לא דיברנו על היסטוריה. הסדרה האחרונה שעלתה לאתר היא “השערורייה של סונג קיון קוואן” דרמה היסטורית קלילה על בת שמתחפשת לבן כדי להיכנס לאקדמיה של קונפוציוס ולהבטיח את החלמתו של אחיה החולה. הסדרה זכתה בפרסים רבים בקוריאה והפכה לפופולארית גם באתר. סדרה פופולארית נוספת שזכתה לאהדה ופרסים בקוריאה היא “גן סודי” בכיכובו של אותו היון בין שבזכותו אנשים גילו את קוריאה (זוכרים את “סאם-סון המתוקה”)?

הסדרה הארוכה ביותר באתר (ובכל זאת רק 56 פרקים!) היא “ממזרח לעדן” שמגוללת את סיפורן של שתי משפחות שגורלותיהן שזורים זה בזה ונפרשת על פני למעלה מ-30 שנה בהיסטוריה של קוריאה הדרומית. עבור אנשים שמכירים רק את קוריאה המודרנית צפויה הפתעה כשהם רואים שהדמוקרטיה הקוריאנית הייתה צריכה לעבור חבלי לידה קשים בדמות הפגנות סטודנטים אלימות, פגיעה בזכויות אדם ושחיתויות. זה אחד הדברים היפים בדרמות הקוריאניות: בסיפור האישי שלוב גם סיפורה של קוריאה ההיסטורית והמודרנית גם יחד והצופה יכול ליהנות מהסיפור המרגש ואם הוא מתעניין בהיסטוריה  גם מהסיפור של קוריאה כמדינה.

ממזרח לגן עדן

כיום פועלים בארץ מספר פורומים שעיקר עיסוקם הוא צפייה בדרמות ומעקב אחר אמנים ושחקנים קוריאנים. את אחד ממפגשי הפורומים הללו כיבד בנוכחותו השגריר הקוריאני היוצא, מר מה יאנג-סאם. כשנכנס למסעדה השתרר שקט ולאחר מספר מילים רשמיות שאל: ”אתם מכירים את בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon)? ולאחר “כן” רועש והחלטי הוסיף: ”אז אני מרגיש כוכב כמוהו הערב” וזכה למחיאות כפיים סוערות.

בעקבות הגעת הסדרות הקוריאניות לארץ, עלה העניין בקוריאה כמדינה ולימודי השפה הקוריאנית הולכים וצוברים תאוצה כאשר במרבית האוניברסיטאות בארץ ישנה האפשרות ללמוד קוריאנית במסגרת התואר בלימודי מזרח אסיה. בירושלים, שם ממוקם מרכז תרבות קוריאה, ניתנים שיעורי קוריאנית לקהל הרחב אליו מגיעים מכל הארץ וכן ניתן לטעום מעט מהתרבות הקוריאנית במסעדה הקוריאנית “היהלום שבכתר” ובאירועים כגון “חוצות היוצר”.

ההתעניינות של הישראלים בקוריאה אינה חד-צדדית וגם הקוריאנים מגלים עניין בישראל. לאחרונה רואים יותר ויותר סטודנטים קוריאנים אשר מגיעים לארץ ללמוד עברית באולפן והצופים הישראלים בדרמות הקוריאניות מוצאים ישר נושאים משותפים לשיחה. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2011.

שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני שוטף את אסיה

בעקבות פסטיבל הקולנוע הקוריאני שנערך זה מכבר בישראל, החלטנו להקדיש את הכתבה הזו לתופעת “הגל הקוריאני”. מדובר למעשה בתופעה מרתקת שבעקבותיה זוכה התרבות הפופולארית הדרום קוריאנית להצלחה חסרת תקדים ברחבי מדינות אסיה –  ואף במקומות נוספים בעולם. עם הפיכתה של קוריאה למדינה דמוקרטית בסוף שנות ה-80, הוסרו מחסומי הצנזורה החמורים וניתנה אפשרות לחברות מסחריות להשקיע בקולנוע ובטלוויזיה ולהיות אחראיות על התכנים. המונח “הגל הקוריאני” (Hallyu) אמנם לא הומצא ע”י הממשל הקוריאני אך אומץ על ידו. כיום מקדם הממשל את התרבות הקוריאנית תחת הכותרת הזו.

אז מה הוא בעצם ה”גל הקוריאני”?

“הגל הקוריאני” כולל בתוכו סרטים, מוסיקה פופולארית וסדרות טלוויזיה.  רבות כבר נכתב ועוד ייכתב על הסרטים הדרום-קוריאניים. פסטיבל הסרטים האחרון שנערך בישראל היה בבחינת מחווה לקולנוע הקוריאני,  אבל מה עם המוסיקה וסדרות הטלוויזיה?

המוסיקה הקוריאנית זוכה להתעניינות רבה באסיה וברחבי העולם. אמנים קוריאנים מוציאים אלבומים בקוריאנית אך מקפידים, לרוב, לשיר לפחות שיר אחד ביפנית או בסינית ובשנים האחרונות הם אף מוציאים אלבומים שלמים ביפנית. הקהל היפני לא נשאר אדיש, ולהקת קוריאניות רבות נהנות מאינספור מעריצים ביפן ואף מוצאות את עצמן מככבות במצעד האוריקון (Oricon) – מצעד הלהיטים היפני. לשם המחשה, הלהקה JYJ הוציאה לאחרונה דיסק שלם באנגלית בשיתופם של אמנים אמריקאים כמו קנייה וסט והלהקה הקוריאנית Big Bang אשר זכתה בפרס שהוענק לה בטקס פרסי ה-MTV האחרון. לבסוף, באירופה ובארצות הברית נערכים קונצרטים רבי משתתפים של אמנים קוריאנים ואם זה לא מספיק הרי שאתר Youtube אף הודיע זה מכבר כי יקדיש מקום ייעודי למוסיקה קוריאנית.

סדרות טלוויזיה קוריאניות רבות שמופקות כיום מכסות מגוון רחב של נושאים. חלקן עיבוד של סדרות יפניות אך חלק הולך וגדל מהן הן סדרות קוריאניות המציגות את ההיסטוריה והתרבות הקוריאנית. קהל היעד של הסדרות הללו הוא קוריאני אך גם כלל אסיאתי ואף גלובלי. דרום קוריאה, שסבלה במשך שנים מהתעלמות בזירה הבינלאומית והפנים-אסייתית, מנצלת את תרבותה המגוונת כדי לשים את עצמה על המפה. מצד שני, בתור הכלכלה ה-15 בעולם, לא רק התרבות משנה את התדמית הקוריאנית בקרבן של אומות העולם.

שתי סדרות הפכו את “הגל הקוריאני” לשם דבר ביפן. הראשונה שבהן היא “היהלום שבכתר” (Dea Jang Geum) סדרה היסטורית על נערה שמפלסת את דרכה למעמד מכובד בחצר המלך בחברה אשר נשלטת ע”י גברים בתקופת שושלת צ’וסון. השנייה, “סונטת חורף” (Winter Sonata) סיפור אהבה קורע לב בכיכובו של בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon), שהפך לפנים של “הגל הקוריאני” והתקבל בצווחות מעריצים (ובעיקר מעריצות) כאשר הגיע ליפן. שחקן המשנה בסדרה הזו, פארק יונג-הא (Park Yong-Ha), שהיה גם זמר מצליח אשר הוציא תקליטים ביפן ובקוריאה התאבד לפני למעלה משנה. תעשיית הזוהר בקוריאה, כמו בכל מקום בעולם, לא תמיד זוהרת.

סדרה פופולארית נוספת, אשר זכתה לשידור גם בארץ תחת השם “בחורים רעים”, היא עיבוד קוריאני לסדרה Boys Over Flower היפנית שהיא בעצמה עיבוד של מנגה ואנימה באותו שם. הסדרה מתמקדת בבחורה ענייה שמתקבלת לבית ספר לעשירים ומתאהבת, איך לא, במנהיג “ארבעת המופלאים” של בית הספר שנוהג להציק ולרדת לחייהם של תלמידים. הסדרה המקורית היפנית זכתה לאהדה גדולה וכללה שתי עונות, הסדרה הקוריאנית הפכה את שחקניה לכוכבים והסיפור עצמו זכה גם לעיבוד טיוואני וסיני. הצלחה אסייתית כבר אמרנו?

התרבות הפופולארית הקוריאנית, מוסיקה, סדרות וסרטים מעלה את קרנה של קוריאה בקרב אומות אסיה השכנות. לא עוד קוריאה כאנדרדוג אסיאתי, אלא קוריאה כמובילה של טרנד תרבותי שאליו נושאות השכנות את עיניהן – דבר אשר מדברן יצירה תרבותית גם אצלן. יפן למשל, מפיקה עיבוד קולנועי חדש ל”גנג’י מונוגטארי” הרומן המונומנטלי בן המאה ה-11 ביפן (צפוי לצאת במהלך החודש). אף על פי שכבר היו לסיפור מספר עיבודים. הפרומו, שמזכיר לא מעט את חצר המלך הקוריאני בצבעים העזים ובחצר הגדולה, מעלה את השאלה מדוע דווקא הסיפור הזה ולמה דווקא עכשיו?

ומה בישראל ? על כך בכתבה הבאה.

פורסם לראשונה באתר iAsia (בשנת 2011).

שידור חוזר: מזרח מערב – סרטים אסייתיים בפסטיבל הסרטים בחיפה

פסטיבל הסרטים בחיפה נוסד בשנת 1983 והיה הראשון מסוגו בישראל. כיום הוא זוכה למעמד מכובד בקרב פסטיבלי הסרטים בעולם ומארח מדי שנה כ-300 אורחים ואנשי מקצוע ישראלים ובינלאומיים כאחד. במסגרת הפסטיבל נערכות הקרנות של סרטים חדשים, תחרויות לקולנוע, כיתות אמן, כנסים והקרנות פתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. קאן זה בהחלט כאן!

"סוף הסתיו" (במאי: קים טה-יונג, קוריאה, 2010).

פסטיבל הסרטים ה-27, חיפה. שבת, 10 בבוקר, סרט ראשון למשכימי קום. אולם רפפורט הולך ומתמלא אנשים החל מצעירים וכלה בפנסיונרים לבושים כביום-יום או כיאה לפסטיבל בינלאומי. האולם מחשיך.

סינית וקוריאני נפגשים בדרך לסיאטל. זו לא תחילתה של בדיחה, זו תחילתו של סיפור אהבה קטן. את אנה אנחנו פוגשים כשהיא לבושה בגדים קרועים לאחר שהרגה את בעלה באקט של הגנה עצמית. 7 שנים מאוחר יותר היא יוצאת לחופשה בת 72 שעות מהכלא כדי להיות בהלוויה של אמה. בדקה ה-90 עולה על האוטובוס שלה לסיאטל בחור קוריאני שאין לו מספיק כסף לכרטיס. היא מלווה לו 30 דולר. כעבור יותר מחצי שעה של הסרט הם מגלים זה את שמו של זה. סיפור אהבה עדין, פשוט ועם זאת לא פשוט.

הקולנוע הקוריאני הולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם בשנים האחרונות. סרטים קוריאנים הופכים יותר ויותר לאורחים קבועים בפסטיבלים נחשבים, כדוגמת פסטיבל ברלין ופסטיבל קאן. מה שהיה עד לפני כמה שנים נישה של משוגעים לדבר הופך אם לא למיינסטרים, הרי שלפחות מפסיק לגרום לתמיהה. הקולנוע הקוריאני קונה לעצמו מעריצים ותופס מקום במסגרת ה”קולנוע האסייתי” שכלל עד אז בעיקר את יפן והונג-קונג.

יש בסרט משהו שקוסם לקהל המערבי. בליל של שלוש שפות (סינית, קוריאנית, אנגלית) נותן תחושה של אקזוטיקה ועם זאת של משהו קרוב. סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, אבל אולי באמריקה שבה בליל כזה של שפות הוא עניין שבשגרה, מקום נטול זהות אסייתית מובהקת, יש לו סיכוי סביר יותר.

הבמאי קים טאה יונג והשחקנים טאנג ווי והיון בין יוצרים סרט שקט שבו הרבה לא נאמר, או כמו שאנה אמרה כאשר היא והון דיבבו זוג שעמד לא רחוק מהם: לפעמים יש דברים שיודעים גם בלי מילים. ואהבה, היא לעיתים קרובות, הדברים שלא נאמרים.

"פארק טוקיו" (במאי: אאויאמה שינג'י, יפן, 2011)

“אם חייזר היה מגיע לעולם ומבקש ממך לתאר לו את טוקיו, איך היית מתאר אותה?” שואלת אחת הדמויות את קוג’י. “אני,” אומרת הדמות, “הייתי אומר שבמרכז טוקיו יש פארקים, ומסביבם פארק אחד גדול גדול שבו הדרכים של אנשים מצטלבות – זוהי טוקיו.”

שלישי, 11 בבוקר. שוב אולם רפפורט שמתמלא עד אפס מקום ועוד יש מאחרים. הקולנוע היפני מושך קהל, או לטענתה של חברה זה לא רק הקולנוע, זה השחקן מיורה הארומה. מיורה מגלם את שידה קוג’י, סטודנט לצילום שאוהב לטייל בפארקים בטוקיו ולצלם צילומים משפחתיים. יום אחד בפארק ניגש אליו רופא שיניים אשר מבקש שיעקוב אחר אשתו ויצלם אותה כאשר היא מטיילת עם בתם בפארקים. קוג’י מסכים לאחר שהוא שואל לסיבת הבקשה ומסתפק בתשובה “רומן”. סיפור המסגרת הזה נותן לקוג’י סיבה לבחון את יחסיו עם חברת הילדות שלו, מיו, אשר הייתה חברתו של חברו שמת; עם אחותו החורגת ועם אמו המנוחה ממנה ירש את המצלמות ואת הכישרון לצילום.

הבמאי, אאויאמה שינז’י, אמר שרצה לספר סיפור אהבה פשוט של נעורים מפני שלדעתו זהו מבחן אמיתי ליכולתו של במאי. כאשר נתקל בספרו של יוקיה שוג’י “פארק טוקיו” החליט לנסות את כוחו ויצר סרט יפני איטי, בלי מלודרמות גדולות מהחיים אלא החיים הפשוטים של הנוף הסתווי היפני ועל הרקע שלו סיפור אהבה קטן של נעורים.                                                                                                                                                                                               

• שני הסרטים זכו להקרנה נוספת, שלישית במספר, במסגרת הפסטיבל לאור ההצלחה שזכו לה בשתי ההקרנות המתוכננות מראש.

טכנולוגיה, מסתבר, זה דבר מצחיק – משהו לקינוח…

במקביל לפסטיבל הסרטים, מתקיימת זו השנה ה-17 תחרות בינלאומית לקריקטורות. התחרות נוסדה ע”י עמותת “פנקום” שהוקמה ע”י אמנים מחבר העמים וקיבלה את חסותה של עיריית חיפה. הנושא של התחרות משתנה מדי שנה, ונבחר הנושא של קידמה טכנולוגית, תקשורת ורובוטיקה לציון 100 שנה לטכניון. ועדה בינלאומית של שופטים בחרה 120 קריקטורות מתוך למעלה מ-800 שנשלחו על ידי אמנים מ-63 מדינות. בין שלל הנציגים מישראל ומהעולם היו גם שתי קריקטורות מסין ואחת מיפן. כמו שטכנולוגיה חובקת עולם, מסתבר שכך גם הומור.

פורסם לראשונה באתר iAsia.

גוד דוקטור במערכת הבריאות הקוריאנית

מערכת הבריאות של דרום קוריאה לקחה דוגמא משכנתה יפן, והתבססה במשך שנים על ביטוח חובה. בשנות ה-70 תחת שלטונו של פארק צ'ונג הי (Park Chung-hee, אביה של הנשיאה הנוכחית) חייב הממשל את החברות הגדולות להבטיח לעובדיהן ביטוח בריאות. תוך 12 שנים הורחב הביטוח וכלל תחילה חברות קטנות יותר ולבסוף את כלל האזרחים הקוריאנים. במשך שנים הרפואה הציבורית סיפקה את השירותים לכלל האוכלוסייה, על אף שנותרו פערים גדולים בין תושבי הערים ששירותי הרפואה של בתי החולים נגישה להם לבין אזורי הכפר שהגישה שלהם בעייתית יותר. ובכל זאת, מערכת הבריאות הקוריאנית מילאה את תפקידה.

ב-2013 החליטה ממשלתה של פארק (הבת של) לקדם טל-רפואה בטענה שטל-רפואה, תנגיש את שירותי הרפואה לאזורים המרוחקים מערים מרכזיות.  רפורמה נוספת שמקדמת הממשלה היא מתן אישור לבתי החולים לפתח תחומים לטובת רווחים, וזאת משום שמרבית בתי החולים בקוריאה מנוהלים על ידי גורמים פרטיים. בכך מקווים בממשלה לשפר את מצבה של מערכת הבריאות הקוריאנית ולהוציא אותה מהגרעון אליו נקלעה. לאור כוונות אלה יצאו רבים מהרופאים ובראשם ארגון הרפואה הקוריאני (Korean Medical Association KMA) להפגנות גדולות ברחבי המדינה, בעיקר בבירה סיאול.

הפגנות של רופאים מכל הארץ בסיאול

הרופאים מחו על הפגיעה הצפויה בשירותי הרפואה הניתנים לאזרחי קוריאה והזהירו מפני ההשלכות של תהליך ההפרטה הצפוי וצמצום כוח האדם, שכן טל-רפואה צפויה לצמצם כ-50,000 משרות, לדבריהם. מתן האישור לספק שירותי רפואה למטרות רווח אשר יעלה את מחירי הרפואה עלול לסגור את שערי בתי החולים למעוטי יכולת ובכך יפגע עוד יותר במתן שירותים רפואיים במקומות מרוחקים ממרכזים עירוניים. ראש ה-KMA, רו הוואן-קיו (Roh Hwan-kyu), נאם בהפגנה, ואף פצע את עצמו לאות מחאה.

רו הוואן-קיו, יו"ר ארגון הרפואה הקוריאני בנאום בהפגנה

לתוך הקלחת הרותחת הזו, שנוגעת בדבר כה בסיסי שעלול להפוך לכה רחוק, בהנף חתימה של הסכם בממשלה, נכנסת התרבות הקוריאנית, בדרכה שלה. ב- 2013-2014 יצאו לא פחות מ-5 סדרות רפואיות בקוריאה, עדות לתשומת הלב שלה זוכה הז'אנר, עם ובלי קשר לשיח הציבורי סביב עתיד הרפואה הקוריאנית. אחת הסדרות שהופקו היא גוד דוקטור, בכיכובו של ג'ו וון (Joo Won) אשר הופקה ושודרה ב-KBS2 וזכתה לרייטינג של 18% בממוצע. היא שודרה בהצלחה גם ברחבי אסיה והזכויות לרימייק אף נמכרו ל-CBS האמריקאית. אבל פרט לפופולאריות שלה ושל שחקנה הראשי, היא מביעה עמדה בשיח המתפתח סביב עתיד הרפואה הקוריאנית.

 

Good Doctor (גוד דוקטור, קוריאה 2013)

פארק שי-און (Park Shi-on), סובל מתסמונת סוואנט (savant), תסמונת על הספקטרום האוטיסטי ויש לו מתת-אל: הוא ניחן ביכולת לאבחן בדיוק קריסטלי מחלות ותופעות רפואיות. בהיותו ילד, אחיו הגדול נהרג במכרה כשניסה לסייע לו, אבל הוא שרד והחליט ללכת בעקבות הרופא שהציל את חייו ולהפוך לרופא. הסדרה מגוללת את תלאותיו בתור מתמחה בבית החולים ואת הדברים הרבים שעליו עוד ללמוד כדי להיות רופא טוב.

 

אבל הסדרה גם נוגעת בנושאים אקטואליים יותר. אחת מעלילות המשנה של הסדרה היא הניסיון של גורמים עויינים, פרטיים ככל הנראה, להשתלט על בית החולים ולהפוך אותו לבית חולים לילדים בלבד, מתוך הידיעה שהורים לא יחסכו על ילדם אף לא פרוטה אם ביכולתם להשיג את הרופאים הטובים ביותר ולהצילם. דוגמא קלאסית לבית חולים למטרות רווח.

קו העלילה הזה מגיע לשיאו כאשר סגן מנהל בית החולים, קאנג היון-טה (Kang Hyun-tae), שתחילה שיתף פעולה עם נסיונות ההשתלטות על בית החולים, נאלץ להפקיד את חיי בנו בידיו של אותו צוות מנתחים פדיאטרים, אשר מתנגד להפיכת בית החולים לבית חולים לילדים. צדק פואטי או תסריט צפוי להחריד, תחליטו אתם. אתם גם תוכלו בקלות לנחש את התוצאה של התהליך, אם רק אגיד שהסוף הוא סוף טוב.

הסדרה וכותביה מביעים עמדה ברורה כנגד הפיכת בתי החולים לארגונים מסחריים אשר רואים את הרווחים למול עיניהם ולא את רווחתם ושלומם של החולים הבאים בשערם. בכך התרבות הפופולארית הקוריאנית תורמת את חלקה לשיח הער על עתיד הרפואה בקוריאה.

 

 

כשדארומה-סאן אכל דג מלוח

השיח על גלובליזציה והשפעותיה צבר תאוצה באקדמיה בשנים האחרונות, אבל הרבה לפני שמותגים ותרבות פופ אמריקאית חצו עולם, משחקי ילדים ושירי ילדים חצו אותו והפכו את העולם לקטן מאוד. שבועיים אל תוך חודש יולי, אל תוך "החופש הגדול", בימים טרופים אלה, הפוסט הפעם הוא זרקור למשחק ילדים אחד מוכר, אהוב וחובק עולם: 123 דג מלוח.

למשחק יש כמה כללים שתקפים בכל הגרסאות : מישהו הוא "העומד" והוא זה שסופר. שאר הילדים העומדים במרחק מה ממנו מתקרבים אליו ועוצרים ברגע ש"העומד" מסיים את מילות המשחק ומסתובב להביט בהם. אסור להם לזוז עד אשר העומד יתחיל לספור שוב. אם זזו, הם חוזרים לקו ההתחלה. אם אחד הילדים מגיע לקו "העומד" בלי ש"העומד" שם לב, אז הוא העומד. בישראל נהוג להרחיב את המשחק ואם אחד הילדים הגיע לקו "העומד" על "העומד" לספר סיפור שכולל את המילים "דג מלוח" שלוש פעמים. ברגע ש"העומד" אומר "דג מלוח" בפעם השלישית, על כל הילדים לברוח והילד שנתפס הופך להיות "העומד".

הגרסה האנגלית נקראת "Red light, Green Light" (אור אדום, אור ירוק) ואם אומרים שמשחקי ילדים מלמדים הרי שיש כאן משחק שמלמד גם את הכללים של הרמזור: באדום עוצרים ובירוק הולכים.

אבל המשחק נפוץ לא רק במערב. ביפן, העומד אומר "Daruma san ga Koronda" מילולית: "דרומה סאן נפל". דארומה הוא נזיר זן בן המאה ה-5-6 שישב מול קיר מערה במדיטציה במשך 9 שנים עד אשר הגיע להארה ולאחריה נשאר בעולם כדי ללמד את תורתו, והוא כוכב במשחק.

בסרטון הקצר רואים תלמידי תיכון נהנים מהמשחק, בעוד תלמידים אחרים תוהים על כך. הבחור המדליק מופיע ומסביר שזהו משחק ישן ונפלא שבו, בלי הצורך בכסף, כולם יכולים להנות. ולשאלתכם (וכן לשאלת אחת הדמויות בסרטון), כן, גם תיכוניסטים אוהבים ומשחקים במשחק הזה. 🙂

דארומה מככב בעוד משחק ילדים יפני ידוע: Daruma otoshi (להפיל את דארומה) שבו יש להקיש בפטיש ולהוציא את הדיסקיות התחתונות בלי שהמגדל הקטן יתמוטט.

בקוריאה המשחק נקרא "פרח ההיביסקוס פרח" (무궁화 꽃이 피었습니다), על שם הפרח הלאומי של קוריאה, ובו יש למשחק וריאציה אחרת. אם מישהו זז הוא צריך לבוא ל"עומד" ולתת לו זרת ואילו על האחרים להתקרב מספיק כדי "לחתוך" את הקשר בין "העומד" לבין אלה שזזו והצטרפו אליו. ברגע שהקשר "נחתך" כולם בורחים מפני "העומד" ומי שנתפס הופך להיות "העומד".

לילדים יש את היכולת המופלאה להתגבר על הבדלים של דת, שפה, מוצא, לשחק יחד ולמצוא תוך כדי משחק שפה משותפת, לפעמים בלי להחליף בניהם מילה אחת. במילותיה של ויטני יוסטון: "אני מאמינה שילדים הם העתיד שלנו, למדו אותם היטב ותנו להם להוביל".

בתקווה לימים שקטים וטובים יותר.

הקומדיה הקוריאנית של דנטה

מה משותף ל"מלכת השלג" של אנדרסן, "הקומדיה האלוהית" של דנטה והסרט E.T של שפילברג? כולם נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית ו… כולם מופיעים בסדרות קוריאניות. שלוש סדרות קוריאניות, "מלכת השלג", "השטן" ו"אהבה מכוכב אחר" עושות שימוש, בדרגות שונות, באלמנטים המערביים הללו בין אם בעלילה ובין אם בבניית הדמויות. גימיק שיווקי או שמא השילוב הטבעי שעושה קוריאה המודרנית בין מזרח למערב?

למי שמעוניין לצפות בדרמות המדוברות – זהירות ספויילרים 🙂

"מלכת השלג" (Snow Queen) מספרת על בחור צעיר וגאון במתמטיקה בשם האן טה-וונג (Han Tae-woong) שמתקבל לבית ספר למדעים ומתיידד עם גאון מתמטי נוסף, קים ג'ונג-גיו (Kim Jung-kyu). שניהם מתמודדים על מדליית הזהב באולימפיאדת המתמטיקה, ובניגוד לכל הציפיות ובעיקר לציפיות של אביו, קים ג'ונג-גיו מפסיד את הבכורה לחברו הטוב, לא מסוגל להתמודד עם ההפסד והאכזבה של אביו ומתאבד. טה-וונג שמרגיש אחראי למותו של חברו משום שניצח אותו, עוזב את בית הספר והופך להיות מתאגרף לזכר חברו שאהב אגרוף. בין לבין הוא פגש ילדה קטנה שרצתה לטוס ללפלנד, שם גרה "מלכת השלג".

ההתייחסות למלכת השלג של אנדרסן בסדרה היא יחסית מינורית. יותר מהיותה פרט חשוב בעלילה, "מלכת השלג" היא מטאפורה לקים בו-רה, אותה ילדה קטנה שפגש טה-וונג אשר מתגלה כאחותו הקטנה של חברו הטוב (והמת) אליה הוא מפתח רגשות חיבה עזים. היא אינה מסוגלת לפתח רגש חם ו"ליבה קפוא כמו קרח". אבל זו יכולה להיות גם מטאפורה הולמת לאביה, שלוחץ על האח להיות תחרותי מדי מה שמביא בסופו של דבר להתאבדותו. לפלנד, לעומת זאת, המקום בו מלכת השלג גרה, מתוארת בפי בו-רה כארץ נפלאה של אושר. דווקא המשטחים הקפואים העצומים וההרים מלאי היראה הם האידיאל של בו-רה, רחוק מאביה ומבני האדם איתם קשה לה להסתדר.

"השטן" (Mawang/ The Devil) מגוללת את סיפורו של קאנג או-סו (Kang Oh Soo), שוטר מוערך בסיאול. יום אחד הוא מקבל חבילה לא מזוהה עם קלף טארוט ומכתב מודבק בתוכו. מהרגע הזה, חייו הולכים ומשתבשים מפני שיש מישהו שיודע את הסוד ששמר או-סו מאז ימי התיכון ורוצה נקמה. הסדרה הזו מזכירה במידה מה את הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא על אדם שחוזר לנקום בזהות אחרת בכל אותם אנשים שהרסו את חייו, אבל מגלה שהנקמה לא מתוקה כמו שחשב.

הקומדיה האלוהית של דנטה המגוללת את ביקורו של דנטה בגיהנום ובגן העדן, מלווה את הדמויות השונות אשר חוטאות בדרכן לגיהנום. בתחנת הרכבת בה עובר או סונג-הא (Oh Sung Ha) עורך הדין ואחת הדמויות המרכזיות בסדרה, ישנו ציור של שער הגיהנום מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה. וכמו סונג-הא, העומד מול הציור ותוהה מיהו העומד בשערי הגהנום, גם הצופים תוהים מי מהדמויות תעמוד בשעריו? מי תכנס אליו? ומי תצליח לעבור את המכשולים שבדרך ולהגיע לגן העדן והאם גן העדן המיוחל הוא אכן מה שחשבו שהוא.

"אהבה מכוכב אחר" (My Love from Another Star) מספרת על דו מין-ג'ון (Do Min Joon) חייזר שהגיע לארץ אי שם בשנים של שושלת ג'וסון ולא הצליח לחזור לכוכב שלו (נשמע מוכר?). מאז, כבר 400 שנה, הוא חי בין בני האדם, מתפלא על התכונות של היצורים האלה ומנסה שלא להתבלט. עד שיום אחד, הוא פוגש בחורה, צ'ונג סונג-יי (Cheon Song Yi) שמזכירה לו נערה שפגש באחד מפרקי חייו הקודמים בג'וסון, ומשם הדרך לאהבה הייתה (יחסית) קצרה. ואם לרגע חסרה לכם ההתייחסות ל-E.T., למקרה שלא זיהיתם את הקשר, הרי שאחיה הצעיר של סונג-יי אוהב את הסרט של שפילברג גם בגילו המתקדם.

שלושת הסדרות משלבות אלמנטים מערביים מוכרים (מה יותר ומה פחות) כחלק מעולם הדימויים שלהן. בין אם בעיצוב הדמויות או בקווי העלילה, התרבות המערבית משתלבת עם התרבות הקוריאנית לכדי יצירה שלמה אחת. בעוד ששתי הסדרות הראשונות מתרחשות בקוריאה המודרנית, ועל כן אין השילוב מפתיע, הסדרה "אהבה מכוכב אחר" אשר קופצת בזמן בין שושלת ג'וסון לבין המאה ה-21 מהווה שילוב מעניין יותר שכן אמנם אין אמונה בחייזרים בתקופת ג'וסון אבל יש אמונה ברוחות ושדונים שיכולים לשנות דברים בעולם האנושי ויש להם כוחות שאין לאדם. כאן אולי השילוב הוא השלם ביותר משום שהחייזר שמקורו בספרות מדע בדיוני מערבית, לובש צורה של שדון באמונה העממית הקוריאנית. אולי זאת ההוכחה שהעל-טבעי ריתק את האדם מזה שנים רבות, לא משנה איזה שמות הוא נתן ליצורים האלה.

גימיק שיווקי או שילוב טבעי? קשה לומר. אין ספק שהשילוב של אלמנטים מערביים יכול להקל את הקליטה של הסדרות מחוץ לקוריאה ואם מכוונים ליצוא, אין ספק שיש בכך הגיון שיווקי, משום שיש שילוב של משהו מוכר עם האקזוטיות הקוריאנית. מצד שני, קוריאה המודרנית הושפעה, כמו מקומות רבים בעולם, מהתרבות האמריקאית ואף מהנצרות שהכתה בה שורש משנות ה-60 של המאה ה-20, שתי השפעות שהפכו בנות בית בקוריאה של המאה ה-21, והשתלבו לצד המסורת בשעטנז מקומי של ישן וחדש, מזרח ומערב. אם חושבים על השילוב ההיסטורי הזה, הרי שהתרבות הקוריאנית המודרנית היא עצמה פרי השילוב וההשפעות השונות, מערביות ומזרחיות, שספגה במהלך השנים.

קוריאה מורידה את המסכה (והכפפות)

צ'וסון, שנות ה-30 של המאה ה-20. תהלוכת אבל של פטריוט יפני ממוצא קוריאני חולפת ברחובות קיונג-סונג הבירה וכל התושבים נדרשים למרר בבכי. מי שמסרב מוכה על ידי המשטרה היפנית שמשליטה סדר ברחובות קוריאה הכבושה. את היגון האופף את התהלוכה המכובדת מפירה אבן שמנפצת את תמונת הגיבור. כשהמשטרה לוכדת את פורעת החוק מי שבא לעזרתה הוא לוחם אלמוני שלובש "מסיכת כלה" – גקשיטל.

כך מתחילה הסדרה הקוריאנית, גקשיטל, אשר עלתה לאוויר במאי 2012. יש המכנים אותה "סדרה אנטי יפנית" מה שהוביל גם לסירובם של כמה כוכבי הליו (Hallyu) לשחק בה מחשש שהקהל היפני שלהם יראה זאת כנקיטת עמדה פוליטית חריפה מדי. הסדרה, הממוקמת בשנות ה-30 בקוריאה עוסקת, לראשונה בפורמט טלוויזיוני ובהפקה של הערוץ הציבורי הקוריאני KBS, באחת התקופות הטעונות ביותר בהיסטוריה הקוריאנית ובייחוד בהיסטוריה של קוריאה עם שכנתה יפן.

מ-1910 ועד 1945, אז הסתיימה מלחמת העולם השניה בכניעתה של יפן, היה חצי האי הקוריאני חלק מ"האימפריה היפנית הגדולה". במהלך השנים הללו נקטו היפנים בצעדים נוקשים כדי להפוך את הקוריאנים לאזרחי האימפריה: הקוריאנים אולצו לוותר על שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם ואף אולצו להחליף את שמותיהם לשמות יפניים, ועם כל זאת נותרו "אזרחים סוג ב'". הסדרה מגוללת את סיפורו של לי קאנג טו (Lee Kang To),  או בשמו היפני סאטו הירושי (Sato Hiroshi), קצין ממוצא קוריאני המשרת במשטרה היפנית, שזוכה להיקרא בכינויים מלבבים כמו "בוגד" ו"כלב" ונחשב כמשתף פעולה בעיני האוכלוסייה הקוריאנית שכורעת תחת עול היפנים. אביו נהרג ואילו אחיו הגדול עזב את האוניברסיטה, הצטרף לתנועת ההתנגדות הקוריאנית, עבר עינויים קשים והפך למפגר. כל עול הפרנסה של המשפחה נשען על כתפיו של הקצין הצעיר, אבל אין זה תירוץ. חלומו של קאנג טו הוא לתפוס את גקשיטל, האיש שנושא את "מסיכת הכלה" ומדיר שינה מעיניו של השלטון היפני בקוריאה. הקוריאנים רואים בו גיבור לאומי אשר נוקם את נקמתם וכבר בסצנת הפתיחה של הסדרה הם מריעים לו כשהוא הורס את התהלוכה המכובדת של "בוגד".

פירוש השם "גקשיטל" הוא כאמור "מסיכת כלה" ומקורו בתיאטרון מחול המסכות המסורתי הקוריאני האהווה (Hahoe). פירוש המילה "טל" הוא מסיכה והתיאטרון נועד, באמצעות דמויותיו הססגוניות, לשמש כלי להוצאת קיטור ולהעברת ביקורת של פשוטי העם על המעמדות הגבוהים. דוגמא למסכות שניתן למצוא בתיאטרון זה הן הנזיר הבודהיסטי השיכור, האציל הקונפוציאני החולה, הרכלנית של העיירה או הפילגש הפלרטטנית. "מסיכת הכלה" היא המסכה היחידה שלא נועדה לביקורת או לצחוק. היא מייצגת את אלת העיירה אשר שומרת עליה. הבחירה בשם הזה עבור הסדרה לא הייתה מקרית.

מסיכת כלה מהתיאטרון

אבל זהו לא הדבר היחיד שנטוע עמוק בתרבות ובהיסטוריה הקוריאנית. הסדרה לא חוסכת מהצופה הצגה של מכשירי עינויים מגוונים שהיו בשימוש היפנים באותה תקופה ובכך שוברת כמעט טאבו טלוויזיוני שכן עד הסדרה הזו מרבית העיסוק בתקופה זו היה בקולנוע. היא אף נוגעת בסוגיה של "נשות הנחמה", נשים קוריאניות שאולצו לשמש כזונות של הצבא יפני בזמן הכיבוש, סוגיה שלא נפתרה עד היום ומהווה מקור למחלוקת בין שתי המדינות. חלק מהנשים קיבלו פיצויים מידי ממשלת יפן דרך ממשלת קוריאה וראש ממשלת יפן בשנת 1994 טומיאיצ'י מוראיאמה (Murayama Tomiichi) אף הביע התנצלות בפני הנשים, אבל הנושא, שעולה לסדר היום הציבורי מדי כמה שנים,  עלה גם בשנת 2013, כשראש עיריית אוסקה, טורו השימוטו (Toru Hashimoto), אמר ש"נשות הנחמה היו נחוצות כדי לשמור על משמעת בקרב הצבא ולספק אתנחתא לחיילים" וגרם לסערה תקשורתית.

אחרי תיאור כזה ניתן להבין מדוע הסדרה זכתה לכינוי "אנטי יפנית", אך אמירה זו היא שטחית וחוטאת למורכבותה של הסדרה ושל שלל הדמויות שבה, חלקן מרתקות בפני עצמן, כדוגמת הקצין היפני קימורה שונג'י (Kimura Shunji) אשר התחיל בסדרה כמורה לילדים קוריאנים בקוריאה ובהמשך הפך למפקד במשטרה היפנית שלא מהסס לשלוח נערות צעירות להיות "נשות נחמה". ניתן היה לחשוב שהסדרה תפנה אצבע מאשימה כלפי יפן כמדינה או כלפי כלל היפנים, אך אין זה כך. את האשמה לזוועות המתרחשות בקוריאה מפנה הסדרה כלפי ארגון סמי-סמוראי העונה לשם "קישוקאי" (Kishokai) אשר מושך בחוטים מאחורי מושל קוריאה ודוחף להתפשטות הצבא היפני אל תוך מנצ'וריה וסין. זהירות פוליטית? אולי.

אבל לא רק זהירות פוליטית יש בסדרה כי אם גם תעוזה גדולה. מאז תום הכיבוש היפני בקוריאה בשנת 1945 הוטל חרם על יבוא מוצרי תרבות פופולארית יפנית באשר היא לאור הכפייה התרבותית היפנית בתקופת הכיבוש, חרם אשר הוסר בהדרגה בשנים 1998-2004. הרגישות הקוריאנית לשפה היפנית ולתזכורת שהיא מהווה לתקופת הכיבוש וקורותיה לא נעלמה גם למעלה מ-60 שנה לאחר השחרור של קוריאה, ועם זאת בתחילה הסדרה ישנם קטעים לא קצרים בהם הדמויות היפניות בסדרה מדברות יפנית, שפה שעד הסדרה הזו, וגם לאחריה, נעלמה לחלוטין מהנוף הטלוויזיוני הציבורי בקוריאה.

זהירות פוליטית או תעוזה גדולה, גקשיטל היא יוצאת דופן בנוף הסדרות הקוריאניות המרובות שמופקות בקוריאה, גם ההיסטוריות שבהן. היא נוגעת בתקופה היסטורית טעונה שעודנה משפיעה על היחסים של קוריאה עם יפן ואף בתוך קוריאה פנימה, ובונה נרטיב קוריאני שבו הגיבור שהתחיל כמשתף פעולה של היפנים הפך לסמל ההתנגדות הקוריאנית ולגיבור לאומי שמבקש לפרק את השליטה היפנית בקוריאה מבפנים, מתוך המשטרה היפנית בקיונג סונג (היא סיאול של היום). חלום קוריאני לגיבור לאומי? ייצוג של גאווה לאומית קוריאנית בשנות ה-2000? איך שלא יהיה, הסדרה נוגעת במגוון עצבים חשופים בקוריאה ומחוצה לה, ומהווה עדות לביטחון העצמי של מדינה אשר עד לפני כמה שנים הייתה המדינה הנעלמת בין שתי הענקיות סין ויפן. עכשיו תורה של קוריאה לספר את ההיסטוריה שלה.