40 שנה ל"כן, אדוני השר"

אתמול (17.01.20) הלך לעולמו השחקן דרק פולדס (Derek Fowlds), שמוכר בעיקר בתור ברנרד מ"כן, אדוני השר". אחת הצלעות במשולש השחקנים הנהדר של הקומדיה הזאת, הוא הזדמנות להאיר ולהזכיר את ברנרד ואת "כן אדוני השר" וההמשך שלה "כן, אדוני ראש הממשלה" ולדבר מעט על פוליטיקה, טלוויזיה, סאטירה וכוחה של קומדיה.

מימין לשמאל: דרק פולדס, פול אדינגטון, נייג'ל הות'ורן מול הכניסה לדאונינג 10.

"כן, אדוני השר" עלתה לשידור ב-BBC ב-1980 ורצה 4 שנים. הכותבים, סר אנתוני ג'יי וג'ונתן לין, החליטו לנסות את ידם בכתיבת קומדיה שהדמויות הראשיות בה הן אנשי הממשל והשירות הציבורי. כביכול, נושא מאוד לא צפוי לסיטקום. סך הכל, מדובר בשלושה גברים בגיל העמידה, פוליטיקאים ועובדי ממשל, שמדברים על מדיניות, ומאזן מסחרי, לא בדיוק החומר ממנו עשויות קומדיות. בניגוד לקומדיות רבות אין כאן קללות או בדיחות גסות שנועדו לדלות כמה צחוקים זולים. ההומור כאן לא מתיימר לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל הוא גם לא מתנשא. הכתיבה המיומנת של ג'יי ולין מתייחסת לקהל ברצינות ובכבוד ובונה על שורה של להטוטים לשוניים ונימוס בריטי עוקצני שלאזניים שלא כרויות דיין לדקויות של משחקי המילים והשפה, נשמעים בעלי רצינות תהומית, אבל הקהל הבריטי שבקיא ברזיה מבין שהם מפוצצים את הבלון המנופח של הפוליטיקאים הבריטים בוגרי אוקספורד וקיימבריג'. בנחישות וברגישות.

הרעיון הסתובב בראשו של ג'יי כמה שנים לפני שהוא חבר ללין והשניים החליטו בסופו של דבר לבדוק את העניין ולחקור קצת. הם יצרו קשר עם שני אנשי ממשל בכירים שהסכימו לדבר שלא לציטוט, על הדרכים שבהן הפוליטיקה עובדת מאחורי הקלעים. גם במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, המציאות עלתה על כל דימיון, והסיפורים של השניים היוו את הבסיס שעליו בנו ג'יי ולין את הדמויות של השר ג'ים האקר, העוזר שלו ברנרד וולי, ואיש הבירוקרטיה, סר המפרי אפלבי. "כן, אדוני השר" הייתה הפעם הראשונה שבה הציבור הבריטי התוודע אל תוככי מסדרונות הכוח של ווסמינסטר ועד כמה הדברים מטופשים לפעמים והזויים בפעמים אחרות. כמו למשל, הסיפור של "חדר התקשורת" שהמשלחת הבריטית הייתה חייבת כאשר נציגיה נסעו לבקר בפקיסטן, חדר תקשורת שבו החביאו אלכוהול שהיה אסור במדינה ואליו הלכו כדי לשתות תוך כדי קבלת הפנים הרשמית.

כשהציגו את הרעיון בפני ה-BBC, יוצרי הסדרה התעקשו על הקלטה מול קהל חי באולפן, והם התעקשו על כך משתי סיבות חשובות ועיקריות. האחת היא שבניגוד לסיטקומים רבים, הבדיחות אינן נפוצות ויומיומיות והקהל החי איפשר להם לראות מה עובד ולוודא שמה שמצחיק אותם מצחיק גם אחרים. "צחוק", אומר לין בראיון לתכנית "הסיטקום הטוב בבריטניה" (2004) "הוא דבר חברתי. ולכן צחוק עם הקהל באולפן חשוב לנו", הוא יוצר אחווה קהילתית חוצת מפלגות ודעות פוליטיות. הסיבה השנייה היא שהקהל באולפן היה ביטוח. בקומדיה פוליטית תמיד יש סיכון שמישהו בשלטון לא יאהב את העובדה שחבורה של חכמולוגים עושה צחוק מהדמוקרטיה הבריטית הדגולה, וידבר עם מישהו ב-BBC שיחליט להוריד את הסדרה משידור. הקהל באולפן, שישב וצחק ואהב את מה שראה על הבמה איפשר הן ליוצרים והן ל-BBC לומר "אתם רואים? הקהל אוהב את זה."

הסדרה זכתה להצלחה אדירה בקרב הקהל בבריטניה ובמקומות אחרים בהם שודרה.  הסדרה זכתה במספר רב של פרסי באפט"א וכך גם שחקניה. כשהשחקן פול אדינגטון ששיחק את השר נסע לטיול באוסטרליה, הוא אפילו התקבל כאילו היה נציג של הפרלמנט. אבל הייתה לסדרה עוד מעריצה לא צפויה: ראש ממשלת בריטניה בתקופה ההיא, מרגרט ת'אצ'ר. היא הכירה את אחד הכותבים היטב: ג'יי כתב לא מעט מהתוכן הפוליטי של השמרנים בתקופה ההיא. בניסיון לרכב על גלי ההצלחה ולהצטרף אליה, ת'אצ'ר ניסתה את ידה בכתיבת תסריט והזמינה את השחקנים לבצע אותו יחד איתה. מיותר לציין שזאת הצעה שאי אפשר לסרב לה.

משום שהביקורת של הקומדיה היא לא אישית ולא מכוונת אישית כנגד אף אחד מאנשי הממשל הבריטי בשנות ה-80, אלא כנגד ההתנהלות של הפוליטיקה הבריטית (ואולי של כל פוליטיקה באשר היא), הרבה מהדברים שעולים בה רלוונטיים ומצחיקים גם היום: הדיון על מקומה של בריטניה ביחס לאירופה קיבל פרק בסדרה ועדיין מצחיק לאור שלושת השנים של דיוני הברקזיט, הדיון על הקהל של העיתונים השונים מזכיר שכל אחד אוהב לקרוא עיתון שמבטא את דעותיו ותו לא (וכמה זה רלוונטי בעולם של פייק ניוז ו"תיבות תהודה" למיניהן), ומצב החינוך והאם החינוך מכין את התלמידים לחיים האמיתיים. העובדה שהסדרה מלפני 40 שנה ועדיין רלוונטית מוכיחה, שכמו כל קומדיה טובה, היא הצליחה לתפוס משהו בסיסי ואנושי באופן שבו הפוליטיקה הבריטית עובדת, משהו שלא השתנה מאז ואולי לא ישתנה לעולם. "כן, אדוני השר" הייתה יוצאת דופן בנושא שלה ובגיבוריה ובכל זאת עלתה לגדולה ולימדה את הציבור הבריטי על האופן האמיתי שבו מתנהלת ווסטמינסטר. בכך הוכיחה שלפעמים, קומדיה מבוססת על מחקר וכתובה היטב יכולה להיות כלי לימודי טוב יותר מכל ספר אזרחות.

 

על תסכיתים ומטוסים

יש צורות אמנות שעברו מן העולם. הטרובדורים כבר לא משוטטים ברחבי אירופה עם כלי נגינה וסיפור, התיאטרון של שייקספיר לא דומה בכלל לדמותו בזמנו של שייקספיר וגם התסכיתים כמעט נכחדו מהרדיו. אבל אי שם בהיסטוריה העתיקה, בימים האפלים טרם המצאת הסמארטפונים, לפני הטלוויזיה הצבעונית, למעשה לפני הטלוויזיה בכלל, הבידור הפופולארי היה הרדיו. כן כן, אותו מכשיר גדול עם כפתורים וסוג של רשת כזו היכן שהיה הרמקול, שסביבו התאספו בני המשפחה ולעיתים גם השכנים כדי לשמוע על הנעשה בארץ ובעולם, לקבל טיפים איך לנהל משק בית (ואולי גם כמה מתכונים פשוטים וטובים), ולשמוע תסכיתים.

תסכית, למי שלא זוכר את פירוש המילה מהתקופה שבה עשה הפסיכומטרי, הוא דרמת רדיו. סדרה בהמשכים בדרך כלל שכוללת שחקנים שרק שומעים ורעשי רקע שמסייעים לצייר את ההתרחשות כמו דלת נטרקת או צלחת נשברת. כיום נדמה מעט מוזר העדרו המוחלט של האלמנט הוויזואלי, התרגלנו ל"טוב מראה עיניים" ו"תמונה אחת (בפוטושופ) שווה אלף מילים", אבל אם מצליחים להתגבר על כך, העולם שהאוזניים והדמיון מסוגלים לברוא עשיר בפרטים לא פחות ואולי אף יותר מהעולם של הקולנוע והטלוויזיה. הרי בקולנוע יש לנו שחקן אחד שהמלהק בחר עבורנו, ואילו בתסכית כל אחד מהמאזינים יכול לדמיין לעצמו את מראהו של השחקן שהוא מוצא כמתאים ביותר לדמות.

אולי זו עובדת היותה אי או השמרנות והחיבה למסורתיות, אבל בריטניה שימרה את אמנות התסכית ורדיו BBC הפיק את "לחץ אוויר" (Cabin Pressure) בשנת 2008, תסכית קומי מאת ג'ון פינמור (John Finnemore) שמתרחש במטוס אחד מתפרק של חברת צ'רטר, טוב לא חברה, חבר-צ'רטר אחד. בכל פרק הם נוסעים למקום אחר על הגלובוס ולעיתים מביאים איתם ניחוחות זרים. ההומור הוא הומור בריטי. אתם יודעים, קצת יבש כמו הצנימים שליד התה אבל הומור שמצליח להצחיק לא מעט. בין טיסות מטען ביזאריות לבין טיסות נוסעים ביזאריות לא פחות מתגלים היחסים בין ארבעת העובדים בחברת התעופה הקטנה. והיחסים בין בני אדם הם תמיד כר נרחב להומור.

אז מיהן הנפשות הפועלות?

קרולין נאפ-שפי – בעלת חברת התעופה MJN שכוללת מטוס אחד (מה שמקשה עליה לקרוא לזה "חברת" תעופה). היא זכתה במטוס במסגרת הגירושין מבעלה האוסטרלי גורדון שפי (מכאן השם MJN – My Jet Now) ומקיימת את החברה הקטנטנה כדרך להעסיק את עצמה ואת בנה בן ה-28. היא ללא ספק כלב האלפא, ה"סר" ובאופן כללי הבוס והמנהל של כל מה שקורה בחברה כשהם על היבשה ובאוויר.

דאגלאס ריצ'רדסון – בעברו היה קפטן ב- Air England עד שהחברה עברה שינויים והוא מצא את עצמו בכיסא טייס המשנה ב-MJN מכלה את זמנו במטוס אחד עם צוות מוזר בהצקות על חשבונו של הקפטן, מרטין קריף.

מרטין קריף – מאז גיל 6 חלם להיות קפטן בחברה תעופה, ועד אז חלם להיות מטוס. לקח לו 7 פעמים כדי לעבור את בחינת ההסמכה ולהפוך להיות טייס וכשקרולין הציעה לו להיות קפטן הוא קפץ על המציאה גם אם נאלץ להתפשר לשם כך על תנאי ההעסקה. הוא נע בין חוסר בטחון מוחלט להיאחזות מגוחכת בכובע הקפטן ובמעמדו מה שגורם לדאגלאס, שמלא חשיבות עצמית באופן טבעי, לצחוק עליו 24/7 (או לפחות בכל טיסה).

ארתור שפי – בנה הטמבל של קרולין. בן 28 וקצת, גר עם אמו ובאופן כללי נאיבי בצורה מוגזמת. גם הוא זוכה למנת הגיחוך מדאגלאס, מרטין וקרולין וגם מאנשים מזדמנים. תפקידו בכוח הוא דייל אוויר וכחלק מתחומי אחריותו הוא אחראי על האוכל, הקפה והנוחות של הנוסעים. כשיש נוסעים. מצד שני, עדיף שהוא יניח לנוסעים לנפשם, זה בדרך כלל "מתכון בדוק לטיסה מוצלחת".

מימין לשמאל: מרטין, קרולין, דאגלאס וארתור

אם אי פעם נתקלתם בנותני שירות או הייתם בעצמכם נותני שירות ודאי תזדהו עם חלק ניכר מהמצבים שבהם קרוליין, המנהלת של החברה, מביעה את דעתה על לקוחותיה. טוב, אולי לא תזדהו, אולי תקנאו בכך שהיא אכן אמרה את אותם הדברים שחלפו לכם עשרות פעמים בראש כשדיברתם עם לקוח עקשן, צעקן או סתם טיפש. אם סבלתם בעבר מחוסר ביטחון עצמי ולצערכם עבדתם עם אדם מלא ביטחון עצמי טבעי, אתם ודאי מבינים כמה זה מעצבן בשביל מרטין לעבוד עם דאגלאס. ואם אתם יותר דומים לדאגלאס, תארו לעצמכם איך ההרגשה להיות מוקף באידיוטים (או סתם להיות סגור איתם במטוס בערב חג המולד)…..

אוסקר וויילד אמר ש"אם אתם רוצים לספר לאנשים את האמת, תצחיקו אותם, אחרת יהרגו אתכם". לא מעט אמת אפשר למצוא בקומדיה הזו, כמו בכל קומדיה טובה. למשל, הטיסות הארוכות מאירופה למזרח הרחוק. בייחוד הטיסה מעל רוסיה….

וכדי להעביר את הזמן בטיסות מטען נטולות נוסעים או טיסות נוסעים נטולות עניין הם משחקים כל מיני משחקים כדי להעביר את הזמן. "המלך אמר", תחרות של רשימות (כמו למשל לרשום את השמות של כל שבעת הגמדים), שמות של ספרים שנשמעים מעניין יותר בלי האות האחרונה שלהם (כמו למשל Three Men in a Boa), ואפילו "הלימון המטייל", משחק שבו הם מחביאים אחד לשני לימון בין הנוסעים. "הלימון המטייל" הפך להיות כל כך פופולארי, שמאזיני הסדרה צילמו לימונים בכל העולם והפכו את זה לספר מתנה שניתן ליוצרים ולצוות של התכנית במסגרת מפגש שחקנים-קהל.

אבל יש גם אמת מהסוגים שמעוררים מחשבה. כשעלתה השאלה הפילוסופית "מהו אושר?" לארתור הייתה תיאוריה שאושר הוא לא אותו מצב רחוק שכולנו שואפים אליו ושאם מגיעים אליו עסוקים מדי בלדאוג שמא יעלם בן רגע, אלא אותם רגעים רבים קטנים במהלך החיים. כמו למשל כשהמים במקלחת הם בטמפרטורה המושלמת אחרי יום עבודה ארוך. או כשארתור מספר על הראיון שלא נכנס אליו במכללה האווירית באוקספורד ושעד היום הוא תוהה "מה היה קורה אילו". מרטין ודאגלאס אומרים לו שאין לו  ולא היה לו שום סיכוי להיות טייס והם היו זורקים אותו בבושת פנים מהמכללה. "או, תודה חברים" אומר ארתור, "אתם לא אומרים את זה רק כדי שארגיש יותר טוב?" משפט שכמובן גרר צחוק מהקהל. מה טוב בהרגשה שהיית כל כך גרוע שהיו מעיפים אותך ממש על ההתחלה של הקורס? אבל מצד שני, אם לא היה לך שום סיכוי להצליח, אין צורך להתחרט על שלא ניסית. נכון?

בעולם בידור שבו חוש הראייה הוא החשוב ביותר, בו האפקטים של המחשב עולים בחשיבותם על העומק של הסיפור, נדמה שלתסכית אין מקום. אבל אם תהיו מוכנים להיות קצת מיושנים ולתת לו הזדמנות, גם אתכם הוא ישבה בקסמיו.

ולמי מכם שמעוניין לשמוע את התסכית הנה הלינק. רק תשתדלו לא להקשיב לתסכית כשאתם בחוץ. הצחוק שלכם עלול להבהיל אנשים… 🙂