קוסם בריטי צעיר מגיע לניו יורק של שנות ה-20 עם מזוודה מלאה חיות פלא. אבל חיות פלא אסורות בארה"ב. כשהן בורחות מהמזוודה, ניוט סקמנדר הקוסם הצעיר שלנו, מנסה בכל כוחו לאסוף אותן חזרה לפני שמשרד הקסמים האמריקאי מגלה עליהן ובדרך נעזר בהילרית שפוטרה מתפקידה וב"אל-קס", (מוגלג בשפת הבריטים) שחולם לפתוח מאפייה אבל מוצא את עצמו נגרר לעולם הקוסמים שלא ידע שקיים. "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" הוא הסרט התשיעי שמתקיים בעולם הקסום (תרתי משמע) שבראה ג'יי קיי רולינג והוא סרט כיפי ומהנה מאוד. דמותו של הקוסם בגילומו של אדי רדמיין חביבה מאוד; החברה שלו, טינה מעט אנמית אבל אחותה מפצה על זה עם הצבעוניות שלה; מר קובלסקי המוגלג מספק שפע של רגעים משעשעים וחיות הפלא מופלאות למדי החל מהיצור הקטן שגונב כל דבר מנצנץ, דרך יצורון ירוק שנראה כמו ענף עץ וכלה בדמוי פניקס או נשר גדול, בוהק ומלכותי.
ולמרות כל הקסם של הסרט, יש תחושה מוזרה שנלווית אליו. לסרט אין באמת עלילה שמהווה את עמוד השדרה שלו. אין קונפליקט, אין תעלומה של ממש, אין אפילו התפתחות של דמויות. מה שיש בשפע הוא הצגה של עולם והחוקים שלו וכן הנפשות הפועלות. הכרנו את הטוב (סקמנדר), הרע (גרינדלוולד) והלא נורא (טינה). הסרט הזה הוא ראשון מתוך סדרה של 3-5 סרטים מתוכננים נוספים ונדמה שהסרט יותר משהוא רוצה לספר סיפור, הוא מהווה אקספוזיציה לסדרת הסרטים העתידית כולה.
בשנים האחרונות הפער וההבדל בין טלוויזיה לקולנוע הולך ומצטמצם. אם בעבר הטלוויזיה הייתה אחותו הקטנה והמטופשת של הקולנוע ונחשבה לבידור זול להמונים, בשנים האחרונות הסדרות המופקות לטלוויזיה עולות באיכותן על לא מעט סרטים ונוגעות בסוגיות חברתיות, כלכליות ואף פוליטיות כבדות משקל. גם מבחינת אורך הפרקים, הפערים הולכים ומצטמצמים. "שרלוק" הבריטית למשל, כוללת למעשה שלושה פרקים באורך של סרט בכל עונה, כשעה וחצי כל אחד. באופן כללי, היוקרה של הטלוויזיה עולה בשנים האחרונות ומשאירה רבים בבית מול המחשב או הטלוויזיה.
אבל הבדל אחד עדיין נשמר, כביכול. אורך הסיפורים. בעוד שסדרות טלוויזיה כוללות מספר רב של פרקים ומאפשרות פיתוח איטי יותר ואולי מעמיק יותר של דמויות וכן מורכבות גדולה יותר של קווי עלילה, סרט צריך לצמצם את עצמו לכדי סיפור אחד שניתן לספר בשעתיים בממוצע. סדרה יכולה לקטוע סיפור ולהמשיך אותו בפרק הבא, ואילו סרט חייב לעמוד בפני עצמו ולכלול סיפור עם התחלה אמצע וסוף בתוך מסגרת הזמן המתוכנן. בסרטים אי אפשר היה לעשות "המשך יבוא…". עד השנים האחרונות.
השינוי הגדול ביותר הגיע ככל הנראה בזכות או בגלל העולם הקולנועי של מארוול. בדומה לטלוויזיה, סרטי מארוול בונים על ידע קודם. הם יוצאים מנקודת הנחה שהצופים שלהם צפו גם בסרטים הקודמים בסדרה של גיבור העל הרלוונטי ועל כן מכירים את ההיסטוריה שלו ואת יחסיו עם דמויות אחרות שחוזרות. צופים שנתקלים בסרטי מארוול לראשונה דרך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" למשל, חווים חוויה מעט סוריאליסטית שדומה אולי לכניסה למועדון שבו כולם מכירים את כולם ואתם החדשים. לוקח זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הסרט כולל לא מעט התייחסויות ובנייה עלילתית שמסתמכת על סרטים קודמים. קשה להבין את הנאמנות של הקפטן לבאקי אם לא ראינו את "קפטן אמריקה: חייל החורף". ואי אפשר להבין את "חייל החורף" בלי לראות את הסרט הראשון של הקפטן. מכאן החשיבות לצפייה "מסודרת" בסרטים של מארוול, או לפחות באלה של גיבור העל הרלוונטי לכם.
קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים
אם עוזבים את עולם הקומיקס, העולם הקולנועי של רולינג וסרטי הארי פוטר הוא אולי העולם הקולנועי הגדול הבא. כולם מתרחשים בתוך עולם קסום עם חוקים ודמויות שחוזרות במרבית הסרטים. אבל בעוד שהסרטים של הארי פוטר מבוססים על ספרים פופולאריים שרוב הצופים קראו טרם הגעתם לקולנוע, במקרה של "חיות הפלא" מרבים הצופים באים משום שראו את הארי פוטר, לא משום שקראו את הספר "חיות הפלא", ולכן הסרט מהווה את הפתיח של סדרת הסרטים ולא רק סרט שעומד בפני עצמו.
הרעיון לעשות סדרת סרטים היא כמובן שיקול כלכלי מוצלח. בניגוד להפקה של סרט המשך, הידיעה מראש על כך שיהיו מספר סרטים בסדרה יוצרת ציפייה בקרב הצופים הפוטנציאלים שמחכים ליציאת הסרט הבא ויוצרים "באזז" עם ההודעה על השחקנים והבמאים, עם יציאת הטריילר וקרוב ליציאתו למסכים. יש בכך פרסום נוסף על הפרסום והקידום הרשמיים וכן האפשרות להשאיר את הסרטים ואת המותג שנלווה אליהם בתודעה זמן ממושך יותר מהזמן הממוצע שסרט בודד נשאר בתודעה. זה גם יוצר קהל קבוע במידה מה, משום שאף אחד לא רוצה לעצור באמצע סיפור ולכן רבים ילכו לראות את הסרטים הבאים ולו רק כדי להשלים לעצמם את התמונה המלאה של הסדרה. כל אלה יוצרים הכנסה כמעט בטוחה מהסרטים ומשמחים מאוד את היוצרים ואת המפיקים.
בסופו של דבר עולה השאלה האם יש הבדל בין טלוויזיה לקולנוע כמדיומים? כמובן שישנם הבדלים רבים עדיין (מקום הצפייה, איכות הטכנולוגיה) אבל מבחינת התוכן והמבנה הולך ונסגר הפער ביניהם גם בסוג הנושאים ובאופן הטיפול בהם וגם בפורמט שבו הם מוצגים. האם זוהי תופעה חיובית? אני לא בטוחה.
Cultureroll 