תמונה אחת, 500 מילים: אסותא

פעם, לפני הרבה שנים, היא נקראה "אסותא", כשסבא שלי רק פתח אותה באחת הסמטאות העסוקות של העיר. אשתו, סבתא שלי, רצתה לקרוא לה "תרופות סבתא", אבל סבא העדיף שם חיובי. שם אופטימי. "תרופות מזכירות לי מחלות", אמר.

זאת הייתה חנות קטנה, 20 מ"ר בקושי, עמוסה לעייפה מדפי עץ בגדלים לא אחידים ששכן נגר עשה לו טובה ועזר לו לנסר ולתלות מהשאריות שנשארו לו בסדנה. סבא לא היה נגר. סבא היה מהנדס. והוא ידע לחשב בדיוק כמה סחורה כל מדף יכול לסחוב בלי ליפול. "על המדף העליון שים 5 צנצנות גדולות, 7 קטנות וכמה שקיות. על המדף התחתון אתה יכול לשים יותר". פעם אחת שמתי צנצנת מיותרת באחד המדפים והוא קיבל קצת עוקם. סבא רתח מזעם. הוא הרי חישב את כל המשקלים בדיוק של יקה. אבל הוא גם נרגע מהר. מתלקח מהר ונרגע מהר. אופי קצת לבנטיני. אולי בגלל זה הוא הגיע לכאן, למזרח התיכון חמום המזג.

אחיו המנוח היה פרוביזור, מנהל בית מרקחת שכונתי שם באירופה, והוא לימד את סבא שלי את כל סודות המקצוע. דברים שלומדים רק מניסיון של הרבה שנים. ועם הניסיון הזה סבא פתח את "אסותא". יש בחנות ריח מיוחד. ריח של חליטות תה וצמחי מרפא ושמן אתרי, כולם מתערבבים יחד לניחוח ייחודי שאפשר להריח מקצה הסמטה ועד קצה. מי שמחפש את החנות לראשונה, אנחנו אומרים לו "לך בעקבות הריח". קצת כמו החתול הרעב בסרטים המצוירים.

והיו לו כל מיני "חתולים" שהריח של החנות הביא אליו, והוא מעולם לא השיב את פניהם ריקם. יהודים, ערבים, תיירים שנשארו פה תקופה ארוכה, כולם ידעו שבעת צרה, אפשר לבוא לחנות הקטנה של סבא והוא ייתן את מה שיעזור. קמומיל לבטן כואבת, ולריאן לעצבים מרוטים ותקופות לחוצות ומליסה לשיפור הזיכרון לתלמידים וסטודנטים שיושבים בלילות לשנן היסטוריה וספרות ונוסחאות בפיסיקה ומתמטיקה. הוא היה מקבל את כולם, בלי יוצא מן הכלל. אבל היה לו כלל אחד. הפוליטיקה – מחוץ לדלת. "אני מתעסק באנשים, לא בפוליטיקה" נהג לומר. וככה הוא למד קצת ערבית, איך לשתות קפה טורקי, ולשמוע מוזיקה מוזרה כזו, כזו שגרמה לסבתא לענטז במפתיע בחנות. אפילו הוא מצא את עצמו מוחא כפיים לקול התופים והקצב ברגע ראשון של היסח דעת. הלקוחות, לעומת זאת, שמעו קצת מוזיקת כלייזמרים והומור יהודי.

אבל הזמן עבר, אנשים הגיעו ועזבו, עברו דירה או מדינה, וגם החנות של סבא השתנתה. עכשיו במקום מרקחות מעשה ידיו, ממלאים את המדפים הישנים מוצרי בריאות שונים ומשונים. טחינה אורגאנית, תה ירוק יפני, תה ירוק סיני, סויה וטופו, מוצרים ללא גלוטן, ללא סוכר, מופחת שומן. הכול תלוי בכתבה הכי חדשה בערוץ טלוויזיה כזה או אחר, או בדיאטה שידוענית כזו או אחרת החלה לעשות, או בטרנד הפופולארי האחרון בארה"ב שתמיד מגיע באיחור של כמה שנים. בכל זאת, יש לו אוקיאנוס שלם לחצות. סבא ודאי היה אומר שבמקום כל ה"ללא" האלה, וכל האופנות האלה, עדיף פשוט להקפיד על המלצתו של הרמב"ם. "בריאות" אמר הרמב"ם "איננה מילה כי אם ראשי תיבות שפירושם בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו." ככה סבא היה מצטט תמיד באוזני לקוחותיו ועל הדרך מסביר להם את פשר השם של החנות.

"אסותא". אבל היום מי יודע מה זה "אסותא"? שם של בית חולים. וסבא הרי רצה שם אופטימי. אז לפני כמה שנים שינינו את השם. ל"תרופות סבתא".

צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרויקט: תמונה אחת, 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: מה שנשאר מההיסטוריה

רק אני והסוס. זה מה שנשאר. לא הרבה נשאר מההיסטוריה. למעשה, אולי רק אנחנו. העיר שוחזרה לחלוטין ואין עדות ברחובותיה לכאב ולהרס שידעה במלחמות השונות שהפכו אותה לעיי חרבות וריסקו את החיים שזרמו ורקדו והתהוו בה במשך מאות שנים. לקרב הגדול ההוא, הקרב שלי, לא נשאר זכר פרט לי ולסוס שלי. אפילו תושבי העיר כבר לא זוכרים את פרטיו. אולי נשאר איזה ערך בויקיפדיה ואיזו פסקה קצרה עם הנחיות הגעה בלונלי פלאנט. בכל זאת, אנחנו אתר התיירות הכי מפורסם בעיר. אחד המקומות האלה שכל מי שמבקר בעיר חייב להצטלם בהם ולהעלות לפייסבוק, לאינסטגרם ולטוויטר. הגרסה המודרנית של החריטות על האבן של פעם "מייקל ואנה היו פה, 24.4.1994".

אבל לא הרבה נשאר מההיסטוריה. כמו מחשב ישן עם מעט מאוד מגה-בייט אין לה זיכרון לדברים מורכבים. הסיפורים הנפרדים מתמוססים אל משפטים קצרים, ונתונים ומספרים. הכללות. כך וכך הרוגים במלחמה ההיא. X שטח עבר ידיים בין גרמניה לצרפת בהסכמי ורסאי. זו רשימת הדברים שעשתה האינקוויזיציה ואלה סיבותיה. הכאוס מסתדר בסדר כרונולוגי מופתי, עם קשרי סיבה ותוצאה ברורים. כולם חכמים בדיעבד.

תכננתי להיות אדם פשוט ומאושר. בעיקר תכננתי להיות מאושר. כשהייתי בן 19 אהבתי לשבת עם כמה מחברי ילדות במסבאה היחידה שהייתה בעיר ולשתות. היינו משתכרים מחצי כוס בירה, עד כדי כך לא ידענו להתנהל עם אלכוהול. היינו שותים ומתחילים לצחוק בלי סיבה. או מאיצים זה בזה לעשות שטויות, כמו להציע למרטה, היפיפייה של הרחוב לצאת איתי. אני לא יודע מי משנינו עשה שטות גדולה יותר, אני כשהצעתי או היא כשהסכימה.

קיללתי כמו כל בני גילי, בשתי שפות. האחת שפת האם שלי, והשנייה, כל שפה זרה שבה הצלחתי למצוא מעט מילים "לא יפות". תמיד היה בסביבתנו איזה פרחח אחד או שניים, שיצא לתרבות רעה וידע אוצר מילים נכבד בצרפתית, גרמנית ואנגלית, מסוג המילים שלא יעלו על הכתב. השתדלתי שלא לפלוט בטעות מילה שכזו בפני מרטה, או אמא ואבא, או לוטי, אחותי הקטנה בת ה-12.

לוטי הייתה שובבה אמיתית. כשהייתי מבריז מבית הספר, והיא הייתה מגלה הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות למנוע ממנה לספר לאמא. הברזתי מבית הספר לא מעט. המורה לספרות הכריח אותנו לקרוא את ה"קלאסיקות". גתה וניטשה והוגו ודיקנס ודוסטוייבסקי. ספרים עבי כרס, כבדים לקריאה ולנשיאה שאף אחד מאיתנו לא יכול היה לשאת. המורה שלנו לפיסיקה ניסה לעניין אותנו בתגלית הנפלאה של ניוטון והתפוח. אנחנו העדפנו לאכול את התפוח ובלבד שלא ייפול שוב על ראשו של ניוטון ויכריח אותנו ללמוד את כל שלושת החוקים שלו.

רק את שיעורי ההיסטוריה אהבתי. יוון ורומא, קיסרים ובגידות, אימפריות קמות ואימפריות נופלות, קרבות הירואיים וגיבורים ששמם הולך לפניהם. ספרי ההיסטוריה היו דלים עבורי. הם ידעו לספר לי רק עובדות רחבות וגדולות מאורגנות בעמודים מצהיבים. אבל כשהייתי חוזר מבית הספר, הייתי מדמיין בדרך את יוליוס קיסר, ואלכסנדר מוקדון ונפוליאון יושבים מול המפות ובוחנים אסטרטגיות, לבושים בבגדים הרבה יותר נוחים מאלה שהצטלמו או צוירו בהם, לוגמים מים או תה, מקללים את החום של הקיץ או את הקור של החורף ומסמנים את ההתקדמות הצפויה בעט נוצה כמו היה חרב שעורפת את ראשי המתנגדים.

הצלם שהיה כאן ביקש לצלם אותנו. תייר נחמד. הסכמנו. עליתי על הסוס וישבתי גאה וזקוף. כי זה כל מה שנשאר מההיסטוריה. אני והסוס והשמיים.

בודפשט, הונגריה. צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים – פרוייקט

יש רגעים כאלה, שבהם לפתע רואים משהו שפורט על מיתר או שניים בלב. שמזכיר לנו דברים שאולי שכחנו, שמעיר בנו את הצורך ליצור. שמזכיר לנו להתבונן ביופי שיש מסביב בטבע ובאדם. שמזכיר לנו לעצור לרגע בתוך כל המולת היום יום המלחיצה והשוחקת. ברגעים כאלה, יש שכותבים שירי הייקו, ויש שמוציאים מצלמה. זהו אופיו של צילום. הוא תופס רגע ומקפיא אותו בתוך מסגרת. ואם הצילום מצליח, הוא תופס גם את הרגש החמקמק הזה שגרם לצלם להוציא את המצלמה מלכתחילה.

כשראיתי את הצילומים של אלי מוצ'ניק, מ-Eli Muchnik Photography, שמעתי את פריטת המיתרים הזו. כך עלה הרעיון לפרויקט המשותף שקיבל את השם "תמונה אחת, 500 מילים".

"תמונה אחת, 500 מילים" הוא פרויקט משותף ל-Cultureroll ול-Eli Muchnik Photography, שבו אני כותבת סיפור קצר, פרי הדמיון, בן לא יותר מ-500 מילים (אבל אל תתפסו אותי במילה) על צילומים נבחרים.

מקווה שתמצאו את הסיפורים מעניינים ומהנים.

מוזמנים לחפש אותם בבלוג תחת התגית "סיפורים קצרים" ו"תמונה אחת 500 מילים".