שידור חוזר: מערבית לשמש העולה – פסטיבל הסרטים ה-28 בחיפה

סוכות. סתיו. הערבים הופכים קרירים יותר ועלים צהבהבים מכסים אט אט את שבילי מרכז הכרמל ההולכים ומתמלאים ערב רב של מבקרים מהארץ ומהעולם. פסטיבל הסרטים ה-28, חיפה. בתכנית: מחווה לבמאי היפני קאנטו שינדו (Kaneto Shindo) ומגוון של סרטים אסיאתיים אחרים. תהיות לגבי מהות האמנות, מהות החיים ומהות המעמדות החברתיים שחלק מבני האדם מקדשים כל כך.

קאט (Cut) בימוי: אמיר נאדרי. יפן  2011

“אתה לא מישימה יוקיו” אומר חברו של שוג’י לשוג’י לאחר שזה האחרון בורח מהמשטרה משום ששוב עמד במרכז טוקיו ונשא נאום חוצב להבות על משמעות אמנות הקולנוע ועתידו המסחרי והעגום וקרא לקהל הסלרימן החולפים על פניו לחזור ולצפות בסרטים של פעם. שוג’י הוא במאי צעיר בראשית דרכו אשר מקרין על גג ביתו את הסרטים הטובים של הימים ההם ומרצה ברחובות טוקיו (עם דפים ומגאפון ביד) על העתיד העגום שצופה לאמנות הקולנוע עם התפתחותם המהירה של בתי הקולנוע והקולנוע המסחרי-בידורי. כשיום אחד מגיעים אליו שני בריונים הוא מגלה שאת הכסף שאחיו הגדול הלווה לו כדי שיוכל לביים סרטים הוא עצמו לווה מהיאקוזה בה עבד. כאשר הוא הסתבך עם הבוס וקיבל את עונשו, שוג’י נדרש לשלם את יתרת החוב. ומה הוא עשה לאחר ששילם את יתרת החוב (וכמעט קיפד את חייו באותה הזדמנות) אם לא ללוות שוב סכום כסף כדי להפיק עוד סרט?

סרט על אהבת הקולנוע, מחווה לסרטים הגדולים של פעם ועל הלהט שמפעם ביוצר צעיר בראשית דרכו והאמונה שאפשר אחרת ושאדם אחד יכול לשנות אפילו אם הוא עומד לבדו.

בתוך הסרט ישנה גם מחווה לסרטו של קאנטו שינדו “האי הערום” שאף הוא הוצג בפסטיבל.

מלך החזירים (The King of Pigs)

בימוי: יואן שאנג-הו, דרום קוריאה  2011

אם הסרט היפני מראה את האדם האחד שמנסה ומאמין שיש ביכולתו להביא לשינוי, הרי שסרט האנימציה הקוריאני “מלך החזירים” אופטימי הרבה פחות. קיונג מין (Kyung-min) וג’ונג-סוק (Jong-suk) למדו יחד בבית הספר, בית ספר שבו העשירים והמצליחים נקראו כלבים והעניים והחלשים אליהם הם נטפלו זכו לכינוי חזירים. 15 שנים לאחר שסיימו את חוק לימודיהם, כשאחד מהם הוא מנכ”ל של חברה שפשטה את הרגל והשני סופר כושל, הם נפגשים לדבר על צ’ול (Chul), הנער היחיד שקרא תיגר על המערכת ההירארכית של בית הספר והפך במהרה למודל להערצה עבור השניים.

“אם רוצים לנצח את הרעים, צריך להפוך לרעים יותר מהם. צריך להיות מפלצת” אמר צ’ול לקיונג מין וג’ונג סוק. אבל מהי מפלצת? ומהי מפלצת אנושית? מעמדות חברתיים נוקשים בחברה הקוריאנים היו קיימים במשך שנים רבות, תחילה מתוך האמונה הקונפוציאנית המרבדת את החברה ולאחר מכן מתוך הגישה המודרנית של “בעל הממון הוא בעל השלטון”. מהי הדרך הטובה ביותר להילחם על מקומך בהיררכיה? ומהי אנושיות בתוך מערכת אשר הופכת את החלשים לטרף? האם היא בכלל קיימת?

תערוכת הקריקטורות

ובנימה יותר אופטימית: תערוכת הקריקטורות המתקיימת מדי שנה זו השנה ה-18 במקביל לפסטיבל הסרטים עסקה השנה בנושא “מחאה חברתית והומור חופשי” כהמשך לגל המחאות ששטף את העולם בשנתיים האחרונות. מרבית הקריקטורות מאסיה היו מסין (ואחת מקוריאה הדרומית), מה שמוכיח שוב עד כמה הומור הוא לעיתים כלי לביקורת לא פחות מאשר כלי לבידור.

פורסם לראשונה באתר iAsia.

שידור חוזר: מזרח מערב – סרטים אסייתיים בפסטיבל הסרטים בחיפה

פסטיבל הסרטים בחיפה נוסד בשנת 1983 והיה הראשון מסוגו בישראל. כיום הוא זוכה למעמד מכובד בקרב פסטיבלי הסרטים בעולם ומארח מדי שנה כ-300 אורחים ואנשי מקצוע ישראלים ובינלאומיים כאחד. במסגרת הפסטיבל נערכות הקרנות של סרטים חדשים, תחרויות לקולנוע, כיתות אמן, כנסים והקרנות פתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. קאן זה בהחלט כאן!

"סוף הסתיו" (במאי: קים טה-יונג, קוריאה, 2010).

פסטיבל הסרטים ה-27, חיפה. שבת, 10 בבוקר, סרט ראשון למשכימי קום. אולם רפפורט הולך ומתמלא אנשים החל מצעירים וכלה בפנסיונרים לבושים כביום-יום או כיאה לפסטיבל בינלאומי. האולם מחשיך.

סינית וקוריאני נפגשים בדרך לסיאטל. זו לא תחילתה של בדיחה, זו תחילתו של סיפור אהבה קטן. את אנה אנחנו פוגשים כשהיא לבושה בגדים קרועים לאחר שהרגה את בעלה באקט של הגנה עצמית. 7 שנים מאוחר יותר היא יוצאת לחופשה בת 72 שעות מהכלא כדי להיות בהלוויה של אמה. בדקה ה-90 עולה על האוטובוס שלה לסיאטל בחור קוריאני שאין לו מספיק כסף לכרטיס. היא מלווה לו 30 דולר. כעבור יותר מחצי שעה של הסרט הם מגלים זה את שמו של זה. סיפור אהבה עדין, פשוט ועם זאת לא פשוט.

הקולנוע הקוריאני הולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם בשנים האחרונות. סרטים קוריאנים הופכים יותר ויותר לאורחים קבועים בפסטיבלים נחשבים, כדוגמת פסטיבל ברלין ופסטיבל קאן. מה שהיה עד לפני כמה שנים נישה של משוגעים לדבר הופך אם לא למיינסטרים, הרי שלפחות מפסיק לגרום לתמיהה. הקולנוע הקוריאני קונה לעצמו מעריצים ותופס מקום במסגרת ה”קולנוע האסייתי” שכלל עד אז בעיקר את יפן והונג-קונג.

יש בסרט משהו שקוסם לקהל המערבי. בליל של שלוש שפות (סינית, קוריאנית, אנגלית) נותן תחושה של אקזוטיקה ועם זאת של משהו קרוב. סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, אבל אולי באמריקה שבה בליל כזה של שפות הוא עניין שבשגרה, מקום נטול זהות אסייתית מובהקת, יש לו סיכוי סביר יותר.

הבמאי קים טאה יונג והשחקנים טאנג ווי והיון בין יוצרים סרט שקט שבו הרבה לא נאמר, או כמו שאנה אמרה כאשר היא והון דיבבו זוג שעמד לא רחוק מהם: לפעמים יש דברים שיודעים גם בלי מילים. ואהבה, היא לעיתים קרובות, הדברים שלא נאמרים.

"פארק טוקיו" (במאי: אאויאמה שינג'י, יפן, 2011)

“אם חייזר היה מגיע לעולם ומבקש ממך לתאר לו את טוקיו, איך היית מתאר אותה?” שואלת אחת הדמויות את קוג’י. “אני,” אומרת הדמות, “הייתי אומר שבמרכז טוקיו יש פארקים, ומסביבם פארק אחד גדול גדול שבו הדרכים של אנשים מצטלבות – זוהי טוקיו.”

שלישי, 11 בבוקר. שוב אולם רפפורט שמתמלא עד אפס מקום ועוד יש מאחרים. הקולנוע היפני מושך קהל, או לטענתה של חברה זה לא רק הקולנוע, זה השחקן מיורה הארומה. מיורה מגלם את שידה קוג’י, סטודנט לצילום שאוהב לטייל בפארקים בטוקיו ולצלם צילומים משפחתיים. יום אחד בפארק ניגש אליו רופא שיניים אשר מבקש שיעקוב אחר אשתו ויצלם אותה כאשר היא מטיילת עם בתם בפארקים. קוג’י מסכים לאחר שהוא שואל לסיבת הבקשה ומסתפק בתשובה “רומן”. סיפור המסגרת הזה נותן לקוג’י סיבה לבחון את יחסיו עם חברת הילדות שלו, מיו, אשר הייתה חברתו של חברו שמת; עם אחותו החורגת ועם אמו המנוחה ממנה ירש את המצלמות ואת הכישרון לצילום.

הבמאי, אאויאמה שינז’י, אמר שרצה לספר סיפור אהבה פשוט של נעורים מפני שלדעתו זהו מבחן אמיתי ליכולתו של במאי. כאשר נתקל בספרו של יוקיה שוג’י “פארק טוקיו” החליט לנסות את כוחו ויצר סרט יפני איטי, בלי מלודרמות גדולות מהחיים אלא החיים הפשוטים של הנוף הסתווי היפני ועל הרקע שלו סיפור אהבה קטן של נעורים.                                                                                                                                                                                               

• שני הסרטים זכו להקרנה נוספת, שלישית במספר, במסגרת הפסטיבל לאור ההצלחה שזכו לה בשתי ההקרנות המתוכננות מראש.

טכנולוגיה, מסתבר, זה דבר מצחיק – משהו לקינוח…

במקביל לפסטיבל הסרטים, מתקיימת זו השנה ה-17 תחרות בינלאומית לקריקטורות. התחרות נוסדה ע”י עמותת “פנקום” שהוקמה ע”י אמנים מחבר העמים וקיבלה את חסותה של עיריית חיפה. הנושא של התחרות משתנה מדי שנה, ונבחר הנושא של קידמה טכנולוגית, תקשורת ורובוטיקה לציון 100 שנה לטכניון. ועדה בינלאומית של שופטים בחרה 120 קריקטורות מתוך למעלה מ-800 שנשלחו על ידי אמנים מ-63 מדינות. בין שלל הנציגים מישראל ומהעולם היו גם שתי קריקטורות מסין ואחת מיפן. כמו שטכנולוגיה חובקת עולם, מסתבר שכך גם הומור.

פורסם לראשונה באתר iAsia.

קצרצרים: היורד למעלה – סקירה

אורי הסתבך עם קבוצת ה"ברברשופ" שבה שר, חברה שלו זרקה אותו אחרי שלוש שנים וקראו לו לאימון במילואים שהוא לא מתכוון ללכת אליו. בניסיון להתחיל מחדש הוא מחליט לתפוס טרמפ עם אוניית סוחר מנמל חיפה ואת הדרך מהכרמל לעשות ברגל, במדרגות שמובילות מההר לנמל. משה, שיחסיו עם אשתו ידעו ימים יפים יותר, מחליט ללכת לחפש במדרגות שעולות מהעיר התחתית לכרמל את העגיל האבוד של אשתו, עגילים שהוא נתן לה לחתונה. אחד עולה, אחד יורד, וביניהם החיים עצמם.

על רקע הנופים של חיפה, מפגשים פיוטיים, קטנים כמו "גרגירי אבק" (במילותיו של הבמאי, אלעד קידן), מקבלים זמן מסך קצר שמאיר את החוויות היומיומיות של בני האדם בעיר הגדולה. אורי והחבר מהמילואים או המכרים בבית קפה במסדה, משה ועורך דין הערבי או העובדת בחנות "מחסני חשמל", אורי ומשה שמדברים על ימיהם כתלמיד ומורה בבית הספר ליאו-בק בהדר. הצופים מגלים על זוג הגיבורים לאט לאט, ממפגש למפגש מסתברת ומתבהרת עוד פיסה מהדמויות שלהם.

קידן סיפר שלתפיסתו בסרט ישנם שני גיבורים, הגיבור הספרותי והגיבור הקולנועי. הגיבור הספרותי הוא אורי, לא רק משום חיבתו לספרות ולשירה, יכולתו לצטט את ביאליק וניסיונו לכתוב ספר על הנאורות האנושית, אלא גם משום שחייו מורכבים מפיסות-פיסות של מערכות יחסים שונות ולא מוצלחות במיוחד. רוחב היריעה של חייו הצעירים גדול יותר והדברים שהוא מבקש לחמוק מהם רבים ומגוונים.

איתי טיראן – אורי

הגיבור הקולנועי, זה שיש לו מטרה אחת ויחידה בסרט הוא משה, שמחפש את העגיל האבוד של אשתו בתקווה שאם ימצא אותו תימצא יחד איתו גם אהבתם הישנה. כמעט עד לסוף הסרט איננו יודעים מדוע אינו עובד, ומדוע עסקיו כוללים את סוסי הצעצוע שעומדים בקניונים ותו לא והדבר מתגלה בסצנה אירונית עצובה-משעשעת דרך צלע שלישית… סליחה, דמות שלישית. בלי ספויילרים. 😛

אורי קלאוזנר – משה

אבל אולי הגיבורה השלישית, זו שנוכחת מאוד בסרט היא העיר. קידן העיד על העניין שיש לו בטופוגרפיה של המקום בו הוא מצלם, והוא רואה בה חשיבות גדולה. גם סרטו הקצר "המנון" המתרחש בירושלים כולל מפגשים אקראיים בין הגיבור שיוצא לקנות משהו במכולת השכונתית לבין אנשים ברחוב. שוט הפתיחה של הסרט, שוט ארוך שעובר מבתי הזיקוק דרך ההר ועד לנמל מציג את הזמן והמקום בו מתרחש הסיפור. הסצנות ברחבי העיר הן כמו משחק לקהל החיפאי שיושב ומסמן לעצמו את המקומות שהוא מכיר. זה לא פרסום לעיר אלא הומאז' לסמטאות, למדרגות, ולנוף מהכרמל לנמל מצד מי שגדל בה בין ההר לים.