התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

מודעות פרסומת

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

tumblr_m3sbzsEuc31qdo6ou

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.

sherlock-02_0

הבוץ של פשנדל

"יום אחד יצאנו אני והזקן לדוג באגם צ'ואוקי (Cowoki) שבאלברטה. היום עמד בסימן טוב משום שהוא נתן לי להשיט את הסירה בפעם הראשונה. כמו תמיד, הצקתי לו עם שאלות על המלחמה ששרד, המלחמה הגדולה. 'הרגת גרמנים? הרגת הונים?' בדרך כלל הוא היה מסיט את נושא השיחה, אבל הפעם הוא התחיל לדבר. אחרי הקרב ברכס ווימי (Vimy Ridge), הוא היה חלק מקבוצת פטרול שסרקה את העיירה החרבה אחרי שעות של חילופי אש שבהם כל חבריו נהרגו או נפצעו. מכונת הירייה של האויב שקטה לבסוף. הוא לקח את הרובה הבריטי שלו והלך לבדוק את אזור מכונת הירייה, שם ראה גרמני צעיר ופצוע.

"היו לו עיניים כחולות, עיניים כחולות כמו מים. הוא הביט בי ואמר 'חבר'. אני הסתכלתי עליו רגע, ונעצתי את הכידון שלי בראשו. לא פחדתי, לא כעסתי. אבל הרגתי אותו". הוא סיפר.

הזקן הזה היה סבא שלי, מייקל ג'וזף דאן (Michael Joseph Dunne), והוא היה המניע שהביא אותי להקדיש 12 שנים מחיי לפרויקט שיקרא 'פשנדל'."

כך מספר הבמאי, התסריטאי והשחקן פול גרוס על סבו, שהיה המקור לעניין שלו במלחמת העולם הראשונה, מלחמה שהשנה מציינים 100 שנים לתחילתה, וההשראה לדמותו של מייקל דאן בסרט "פשנדל" (Passchendaele).

מלחמת העולם הראשונה, כשמה כן היא, שיתפה לראשונה נציגים מכל פינות העולם, ובכל זאת היא זכורה בתודעה כמלחמה אירופאית משום שהתרחשה בעיקר על אדמתה. קנדה, אומה צעירה שמנתה ב-1914 קרוב ל-8 מיליון איש בלבד, איבדה 67 אלף חיילים במלחמה, כ-16 אלף מהם בקרב פשנדל. על אף שהמלחמה לא הייתה מלחמה "קנדית" היא הותירה את חותמה על קנדה באופן משמעותי ויש שרואים בה את הרגע שבו קנדה הפכה למדינה עצמאית באמת העומדת על שתי רגליה ולא נסמכת על בריטניה.

19900053-010 CanadaKha

הקרב בפשנדל (היום בתחום בלגיה), נקרא גם "הקרב השלישי על יפר" (The Third Battle of Ypres) והיה אחד הקרבות הקשים ביותר במלחמה, בייחוד עבור הכוח הקנדי, שאיבד בקרב הזה בלבד קרוב ל-16 אלף איש (מתוך כ-67 אלף הרוגים במלחמה). האזור של פשנדל ספג שלושה חודשים של גשם שוטף שהפך את הקרקע לבוץ שבו טבעו ארטילריה ואנשים. ב-31 ביולי 1917 החלו הבריטים בניסיונות לכבוש את האזור מידי הגרמנים אבל הגשם השוטף והפגזים שנורו לפני הכניסה של החיילים מנעו כל אפשרות של התקדמות. המפקד הבריטי, סר דאלגס הייג (Sir Douglas Haig) פקד על הכוח הקנדי לפרוץ את המחסום, למרות התנגדותו של המפקד הקנדי סר ארתור קורי (Sir Arthur Currie) שחשש מאבידות כבדות בנפש, חשש שהתברר כמוחשי ונכון. הגיס הקנדי, שכלל 100 אלף חיילים, הצליח לכבוש את האזור מידי הגרמנים, אבל ההצלחה בכיבוש פשנדל מידי הגרמנים הייתה קצרה, ותוך כשבוע הגרמנים כבשו את האזור חזרה. קרב פשנדל, שבו איבדו את חייהם כ-16 אלף קנדים, וכ-275,000 בריטים נהרגו ונפצעו נחשב עד היום לנקודת שפל בתולדות המלחמה של הבריטים.

Battle of Passchendaele, first world war: stretcher bearers in deep mud carry a soldier to safety

רבים מהמגויסים לא ידעו כלל לתוך איזו תופת הם נכנסים. מלחמת העולם הראשונה הייתה שונה מכל המלחמות שקדמו לה בהיקפה ובעיקר בכלי הנשק שהציגה. זאת הייתה המלחמה הראשונה שהשתמשו בה בגז (שהוצא מחוץ לחוק המלחמות ב-1907) וכן במטוסים, צוללות וטנקים. ההיסטוריון J.L. Granatstein מציין שחלק מהחיילים התגייסו משום שרצו לחזור ולבקר בבריטניה, במיוחד הקנדים ממוצא בריטי. חלק אחר התגייס משום שהוא קיבל משכורת ויכול היה לשלוח כסף למשפחה וחלק התגייס מלחץ חברתי, משום שחבריו התגייסו גם הם.

Passchendaele  (קנדה, 2008).

פשנדל הוא סרט יוצא דופן בנוף הסרטים הקנדיים בהרבה מובנים. הוא הסרט היקר ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הקנדי, 20 מיליון דולר (סכום זעום לסרט בסדר גודל כזה ביחס לתקציבים של ארה"ב), וכן הינו סרט מלחמה, ז'אנר לא נפוץ בקנדה, לצערו של הבמאי, פול גרוס. על התסריט הוא עבד במשך 12 שנה, בעיקר משום שלא האמין שתהיה לו אפשרות להוציא אותו אל הפועל, בשל אילוצי תקציב, ורצה להעלות את הרעיון על הכתב. אבל אחרי 12 שנה, וארבע שנים של ניסיונות להשיג תקציב ועם עזרה גדולה ממשלת מדינת אלברטה בקנדה, הסרט יצא לדרך ולבסוף אף הוקרן כסרט הפתיחה בפסטיבל הסרטים של טורונטו בשנת 2008.

גרוס מדבר על כוחו של הקולנוע וכוחה של הטלוויזיה לספר סיפור וללמד וכן על כוחו של סיפור לעצב את תודעתה של אומה. ניתן לראות את הרעיון הזה חוזר בסרטים שונים שכתב והפיק (אחד מהם הוא "גברים עם מטאטא"), הרעיון שקנדה צריכה למצוא את זהותה הייחודית אל מול שכנתה הדומיננטית מדרום אבל גם בתוך עצמה פנימה. נדמה שסרטיו נועדו לא אחת לענות על השאלה "מהי קנדה?" במאמר לעיתון Calgary Herald הוא מדבר על החשיבות שבעשיית סרטים שיספרו את ההיסטוריה הקנדית משום שהדור הצעיר לא מכיר אותה, גם משום שרוב הסרטים ההיסטוריים המוקרנים בקנדה מקורם בארה"ב ולכן הצעירים הקנדים מכירים את ההיסטוריה של ארה"ב טוב יותר מזו של עצמם. כנראה שהוא לא היחיד שרואה בכך חשיבות, והסרט פשנדל, נכנס כחלק ממערכת הלימוד ההיסטורי בבתי ספר תיכונים בקנדה.

מטאטא אולימפי

דפדוף קצר במוספי הספורט הישראלים יוצר את הרושם שבארץ קיימים שני סוגי ספורט בלבד – כדורגל וכדורסל. מדי פעם, והדבר תלוי בתחרויות בינלאומיות, נשמע גם על ג'ודו, שייט, התעמלות אומנותית, שחייה וטניס. במדינה שבה בקושי יש חורף ראוי לשמו לא יעלה על הדעת שיהיה ספורט חורף. אבל יש, ואולימפיאדת החורף בסוצ'י שהתקיימה השנה נותנת הזדמנות להאיר ספורט שכזה. הוא נקרא קרלינג (Curling).

הקרלינג הומצא בסקוטלנד במאה ה-16 והוא משוחק על משטח קרח עם אבני קרלינג ו… מטאטאים. אבן הקרלינג השוקלת כ-20 ק"ג עשויה גרניט מלוטש ומחוברת לידית איתה זורקים את האבן. משטח הקרח עצמו מכוסה טיפות קטנות של מים אותן מטאטאים השחקנים כדי להשפיע על המהירות והדיוק של האבן לאחר שנזרקה. כל קבוצה מורכבת מ-4 שחקנים כאשר כל אחד בתורו זורק צמד אבנים. הקבוצה שהאבן שלה קרובה יותר למרכז זוכה בנקודה. הגילאים של השחקנים יכולים לנוע מגילאי הנוער ועד לסביבות ה-50 ואולי יש בכך יוצא דופן שכן בניגוד לענפי ספורט אולימפיים אחרים שבהם הגילאים של הספורטאים עוצרים בסביבות ה30+ הרי שבנבחרת גרמניה באולימפיאדה השנה היו גם שחקנים שגילם נושק ל-50.

קרלינג בישראל

הפעם הראשונה בה הובא קרלינג לארץ הייתה ב-1995-96 כאשר הוקם מרכז קנדה במטולה, אותה ייעד ראש העיר דאז, יוסף גולדברג, להיות המרכז של ספורט החורף בישראל. ב-1999 התקבלה ישראל כחברה מן המניין להתאחדות הקרלינג העולמית והאיגוד נתן למרכז במטולה 64 אבני קרלינג, מטאטאים וציוד קרלינג נוסף, אבל הציוד נשאר מיותם שנים רבות ובשנת 2006 החליט איגוד הקרלינג הבינלאומי שחברים שלא משחקים אינם באמת חברים והוציא את ישראל מרשימת המדינות החברות באיגוד.

בפעם הבאה שהקרלינג הגיע לישראל הוא עבר דרך ארוכה. שרון כהן אשר עבד באולימפיאדת נגאנו ביפן בשנת 98' ראה את משחקי הקרלינג והתלהב. ב-2006 הוא הקים את התאחדות הישראלית לקרלינג ופעל ליצירת תנאים למשחקי הקרלינג בארץ. ב-2008 הצטרף אליו סיימון פק וב-2013 פעלה ההתאחדות להחזיר את ישראל אל ההתאחדות העולמית של קרלינג אליה התקבלה ישראל לפני שנה.

יחסית למדינה חמה וקטנה כמו ישראל, אנחנו על המפה. בישראל קיימים כשלושה משטחי קרלינג מקצועיים, במטולה, בחולון ובירושלים, וכ-200 אנשים שעוסקים בספורט זה. השאיפות של אנשי ההתאחדות הן להמשיך ולקדם את ישראל בתחום הקרלינג ולהקים נבחרות שיוכלו להשתתף בתחרויות בינלאומיות. אז בפעם הבאה שאתם מחפשים ספורט עם אסטרטגיה – תחשבו על קרלינג.

1464740_1400885293484791_851776988_n

גברים עם מטאטאים (Men with Brooms, קנדה 2002)

דונלד פולי, מאמן קרלינג מהעיירה לונג ביי (Long Bay) נופח את נשמתו בעודו מנסה לדלות אבני קרלינג מתחתית האגם. בצוואתו מבקש פולי מארבעת חניכיו לשוב ולהתאחד אחרי 10 שנים, להניח את אבן הקרלינג שמכילה את אפרו על "הכפתור" שבמרכז המטרה ולזכות בתחרות הקרלינג המסורתית בעיירה, "מטאטא הזהב", 10 שנים אחרי שפספסו את ההזדמנות. לא הייתה בקשה מוזרה מזו.

כריס קאטר עובד באסדות קידוח, ניל ביוסיק מנהל את עסקי הקבורה של אשתו, אדי סטרומבק סובל מספירת זרע חד ספרתית וג'יימס לנוקס הוא סוחר סמים. אף אחד מהם לא נגע במטאטא או אבן קרלינג מזה 10 שנים וכדי להגיע לזהב הם יצטרכו להסיר את החלודה לא רק מהכושר שלהם אלא גם ממערכות היחסים שלהם עם הנשים בחייהם והאחד עם השני.

גם אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים על הספורט הזה, אל דאגה. הסרט הוא במובן מסוים שיר הלל למשחק ואולי גם קצת סרט להדיוטות. הוא נועד, בין היתר, להסביר לצופה שאינו מכיר קרלינג את ההיסטוריה של המשחק ואת הכללים שלו כך שכאשר הצופים מגיעים לתחרות שבסוף הסרט הם כבר מוכנים לעודד את כריס וקבוצתו. כל הכללים הבסיסיים מוסברים: כמה שחקנים ומה תפקידיהם, מהי אבן קרלינג, בשביל מה נועדו המטאטאים, איך משיגים נקודות ואיך "שורפים" אבן. גם בעניין הגיל מטפלים בסרט בסצינה נפלאה שבה הקבוצה של קאטר…. טוב, בלי ספויילרים.

ספורט הקרלינג בקנדה הוא ספורט מוכר ואהוב וכמיליון שחקנים עוסקים בו באופן מקצועי או בתור תחביב. ההתאחדות העולמית של קרלינג ממוקמת בקנדה, וגם הסרט מדבר על כך שלמרות הכל, משחק הקרלינג הוא המקום "אליו מגיעים להתפלל". בסופו של דבר, הסרט הוא שיר הלל לקרלינג, אבל גם לקנדה כולה.

הפתעה ובונוס לקוראי הבלוג: הסרט בתרגום!

"גברים עם מטאטאים"

כתוביות בעבריתMenWithBrooms

שניים בעיר אחת (מלבד הזאב)

ירייה רועמת נשמעת במרחבים המושלגים של יוקון, קנדה, והשוטר מהמשטרה המלכותית הקנדית הרכובה (Royal Canadian Mounted Police) נופל ומת. עקבות הרוצחים מובילות את בנו, קונסטבל בנטון פרייזר (Constable Benton Fraser), לעיר הגדולה שיקגו שבארה"ב, שם הוא יוצר קשר עם השוטר הזחוח שעובד על "התיק של המאונטי המת", ריי וקיאו (Ray Vecchio). אחרי שהתחילו ברגל שמאל, השניים משתפים פעולה ויוצאים למצוא את הרוצחים של אביו של בנטון. כך מתחילה הסדרה "בכיוון דרום" (Due South), סדרה קנדית משנות ה-90 שעשתה היסטוריה. נשמע כמו עוד סדרת משטרה טיפוסית? ובכן זהו רק קצה הקרחון (איזו מטאפורה הולמת לקנדה, הא?). הסדרה הזו היא סדרת משטרה קומית עם קצת סוריאליזם ואפילו עקיצה כלפי השכנה מדרום.

DueSouth-75138

ריי וקיאו (דיויד מרסיאנו, שודאי מוכר לחלקכם מהסדרה האמריקאית "הומלנד") הוא שוטר במשטרת שיקגו, שירייה אקראית פה ושם בעיר לא מוציאה אותו משלוותו. הוא אמריקאי ציני, שנימוסין והליכות הן ממנו והלאה והוא רק רוצה להעביר את היום. בנטון פרייזר (פול גרוס, שהסדרה הייתה הקפיצה שלו לתודעה בינלאומית) הוא קנדי מנומס, ידען ושומר חוק שמבקש לעזור לאנשים הפשוטים (גם אם לא ביקשו את עזרתו). השילוב של השניים הוא הכוח של הסדרה ואחראי למגוון אתנחתאות קומיות ורגעים של ידידות אמיצה. הקשר ביניהם מאיר את ההבדלים בין השניים, הבדלים שנועדו, בין היתר, לבדל את קנדה משכנתה מדרום על אף שהן חולקות הרבה מן המשותף.

אבל הסדרה היא סדרת משטרה, וכיאה לז'אנר, כל פרק עוסק בפענוח תיק אחר. על אף שהיא מתרחשת בשיקגו, טביעת האצבע של הגישה הרב-תרבותית של קנדה ניכרת בה. הגישה הרב-תרבותית גורסת כי במדינה אחת יכולות להתקיים תרבויות שונות כל עוד חוקי המדינה נשמרים וקנדה אימצה את המדיניות הרב-תרבותית בשנת 1971, המדינה הראשונה בעולם שעשתה כך, כחלק מהרצון לטפל במתחים שנוצרו בין צרפתים-קנדים לבין אנגלים-קנדים וקבוצות אתניות ותרבותיות אחרות. גישה זו נגלת לעין בבחירת הסיפורים, סיפורים שמראים פשע בקרב כל פלחי האוכלוסייה לבנים, שחורים, יהודים, היספאנים. אין אוכלוסייה שהיא יותר "מועדת לפורענות", בכל אוכלוסייה יש מכל סוגי האנשים. לא פעם, פרייזר, הגבר הלבן, צריך לשכנע את הדמויות השונות, אלה שנכוו לא פעם מרשויות החוק, שכוונותיו טובות. בדמותו של פרייזר הקנדי מתבטא הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא אדם ללא קשר לדעותיו, לדתו או למוצאו.

אם חשבתם שזו עוד סדרה טיפוסית, הנה הטוויסט. על החלק הסוריאליסטי אחראית הרוח של אביו של פרייזר. כן, רוחו של אותו אב שנרצח בפרק הראשון של הסדרה שמופיעה ברגע מסוים במושב האחורי של המכונית של ריי ומאז מתעקשת לחזור ולהופיע בפני פרייזר לאורך כל הסדרה. פרט לעובדה שהיה זה ניסיון של ההפקה להשאיר בסדרה את גורדון פינסנט (Gordon Pinsent) אחד השחקנים המוכרים והטובים ביותר בקנדה, יש לרוח של האב תפקיד. נוכחותו אחראית לא אחת לשעשוע שנוצר מהשיחות שלו עם בנו, שיחות שאיש מלבדם לא שומע או מודע אליהן גם אם הן מתרחשות במקומות הומי אדם, אך הוא גם מלווה את פרייזר בתיקים השונים עליהם הוא עובד ומחזק אותו כשהוא זקוק לכך. לאלמנטים העל טבעיים מצטרף גם פרק על מאסטר וודו, וכן אדם שיכול לראות דרך מגע בחפצים. גם במקרים האלה, התפיסה הקנדית ניכרת מאוד בהיעדר הסקפטיות מצידו של פרייזר בקיומם של דברים שכאלה, סקפטיות שמבוטאת דרך דמותו של ריי האמריקאי הריאליסט.

דמות ראשית נוספת בסדרה היא הזאב, או שמא הכלב-זאב, של פרייזר, העונה לשם "דיפנבקר" (Diefenbaker, על שמו של אחד מראשי ממשלת קנדה). הוא הציל את חייו של פרייזר בערבות קנדה ומאז הם יחד, על אף שהוא התחרש מעט באותה תקרית. פרייזר ודיפנבקר יכולים לנהל שיחות שלמות בלי לדבר באותה שפה והזאב מוסיף לא מעט לקסם של הסדרה. כלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם בהרבה מובנים.

הסדרה, פרי יצירתו של פול האגיס (התסריטאי זוכה האוסקר על "התרסקות" ב-2004, שהיה בארץ לא מזמן לקידום סרטו החדש, "גוף שלישי"), עלתה לאוויר ב-1994 בערוץ CTV, רצה ארבע עונות עד 1999 וזכתה להצלחה ברחבי העולם, גם בישראל. על אף שהערוץ החליט לא להמשיך לעונה נוספת אחרי העונה הראשונה בשל בעיות כלכליות, כניסתה של הרשת האמריקאית CBS להפקה עזרה במימון העונה השנייה, אך בסופה החליטו שלא להמשיך בתמיכתם. היה נראה שזה סוף הסדרה, אבל לחץ המעריצים החזיר אותה לשתי עונות נוספות, בהן קאלום קית' ריני (Callum Keith Rennie) החליף את דיוויד מרסיאנו, שלא יכול היה להגיע בשל מחויבויות אחרות, בתפקיד ריי וקיאו.

אם ג'וזף ניי דיבר על כוחה של תרבות לעניין אנשים בתרבויות זרות, הרי שהסדרה הזו עשתה לקנדה נפלאות. מועדון המעריצים של הסדרה כולל בתוכו נציגים מכל רחבי העולם החל מיפן וסין שבמזרח דרך איראן וישראל, אירופה וארה"ב. החודש יתקיים מפגש מעריצים בטורונטו, מפגש שמארגן מועדון המעריצים, אליו יגיעו מעריצים מכל העולם כדי לחלוק את אהבתם לסדרה, 20 שנה לאחר שעלתה לאוויר לראשונה. כמו במפגשים קודמים, גם במפגש הזה יהיה גם חלק מצוות הסדרה, והמלחין של שיר הנושא, ג'יי סמקו (Jey Semko). סדרה שזוכה למעריצים חדשים ואהבה של מעריצים ישנים 15 שנה אחרי שירדה מהמסך צריכה להיות מיוחדת. והיא אכן כזאת.

דויל והעיר הגדולה

ג'ייק רודף אחר בחור צעיר ברחבי העיר. אביו, מלאקי (Malachy), יושב במכונית וצופה במתרחש בשעשוע.

"ג'ייק, פעם היית מהיר יותר".

"אבא, אתה לא עוזר לי."

"סבלנות היא מעלה."

"קפוץ לי", הגיעה התשובה המנומסת.

במילים אלה, במרוץ על גגות ובנפילה אחת מורטת עצבים, נפתחת אחת הסדרות הקנדיות המצליחות של השנים האחרונות, Republic of Doyle ("הרפובליקה של דויל" בתרגום חופשי ומילולי מדי), שעלתה לאוויר לראשונה בערוץ CBC בינואר 2010. הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיהם ותיקיהם של ג'ייק דויל ואביו, חוקרים פרטיים. אליהם מצטרפים חברתו של מלאקי, רוז, צייר הגרפיטי וגאון המחשבים, דז קורטני (Des Courtney) ואחייניתו של ג'ייק, טיני (Tinny). כולם יחד מנסים לשמור על העיר מנוכלים ולהרוויח קצת פרנסה. כיאה לסדרת בילוש, כל פרק עוסק בתיק אחר שעל חבורת הדוילים לפענח, והנושאים מגוונים: בקשות פרטיות ממכרים, בקשות מאנשים שזקוקים לעזרה ואף תיקים של סמים ושחיתות בעירייה.

עלילת הסדרה והצילומים שלה נערכים בעיר סנט ג'ונס, מחוז ניופאונדלנד (ולברדור), מחוז שהיה בין המקומות הראשונים בהם התיישבו אירופאים ביבשת החדשה במאה ה-15, הפך לחלק מאנגליה ועבר להיות חלק מקנדה בשנת 1949. העיר סנט ג'ונס, מהותיקות באי, היא עיר הבירה של המחוז, ה-20 בגודלה בכל קנדה ובה יושב השלטון המחוזי. ניופאונדלנד הושפעה מהמסורת האירית והסקוטית יותר ממחוזות אחרים בקנדה, ובהיותה אי השתמרו בה מאפיינים תרבותיים ולשוניים ייחודיים. מבחינה מוסיקלית, פרט להשפעה אירית משמעותית, העובדה שהמחוז הוא אי הביאה לכך שהמוסיקה והשירים עוסקים לא מעט בנושאים של ים, ספינות ומלחים.

(Great Big Sea שגם שרים את שיר הנושא של הסדרה "Oh Yeah" הם להקה מניופאונדלנד והזמר והיוצר שלה, אלן דויל, אף התארח בסדרה לא פעם)

ניופאונדלנד ידועה גם כאחד המחוזות ההומוגניים בקנדה מבחינת השפה ומרבית האוכלוסייה דוברת אנגלית (על אף שיש גם מקורות צרפתיים ואיריים). עם זאת, האנגלית של ניופאונדלנד כוללת מאפיינים וביטויים ייחודיים לאזור שהמורים לאנגלית במקומות אחרים בעולם ימצאו קשים לעיכול. ביטויים כמו "I loves you" היו גוררים נזיפה מהמורים, אבל באנגלית המדוברת של ניופאונדלנד (שגם זכתה לשם: ניופית) צורה זו שגורה בפי התושבים לצד הצורה הרגילה נטולת ה-s. (אזהרה לתלמידים: אל תנסו את זה בבית. או בבחינת הבגרות).

הסדרה מוגדרת כסדרה בלשית-קומית, ואכן האלמנט הקומי שבה נוכח מאוד בכל פרק ופרק לא רק בדמותו של דז קורטני, שהשחקן מרק אובריאן (Mark O'Brien) שמגלם אותו מועמד השנה ל-Canadian Comedy Award, אלא גם במערכת היחסים בין הדמויות השונות, בייחוד בין ג'ייק לאביו, שאוהב לעקוץ את ג'ייק על יחסיו עם נשים ועל נטייתו חסרת התקנה להסתבך בצרות. בניגוד לסדרות אחרות בז'אנר של סדרות משטרה ובלשים, "הרפובליקה של דויל" לא מנסה לזעזע את הצופה, אלא לקחת את עצמה קצת יותר בקלות ולהביא קצת יותר "חיוביות" למסך, כדבריו של יוצר הסדרה, אלן האקו (Allan Hawco). האלמנט הקומי ומקומו בסדרה הופך את Republic of Doyle לסדרה קלילה ומהנה לצפייה, לא מעמיסה מדי ולא עמוסה מדי ברגשות.

ובכל זאת, מה החשיבות שלה בנוף הטלוויזיוני בקנדה? ובכן, אם דנים בכוחה של התרבות ליצור עניין, הרי ש-Republic of Doyle שמה את סנט ג'ונס על המפה בתוך קנדה ומחוצה לה. בצילומים, הנערכים בתוך העיר, ובאולפן שמשחזר אתרים מוכרים בעיר, כמו פאב הדיוק (The Duke of Duckworth), הופכת העיר לשחקנית נוספת בסדרה ומהווה מקור לגאווה לאוכלוסייה המקומית. הסדרה, המשודרת בארה"ב, רוסיה, ברזיל, אוסטרליה, בריטניה ואסטוניה הביאה לגילוי של האזור על ידי הצופים מחוץ לקנדה, וגם שינתה את התפיסה של ניופאונדלנד בתוך קנדה עצמה. העובדה ששחקנים כמו ראסל קרואו, גורדון פינסנט, פול גרוס, וויקטור גרבר הופיעו בסדרה בהופעות אורח מוכיחות שהסדרה זוכה להצלחה לא רק בקרב הצופים, אלא גם מושכת אליה שחקנים ותיקים זוכי פרסים אשר רואים בה תוצר ראוי לקחת בו חלק.

חשיבות נוספת שיש לסדרה הזו היא העובדה שהיא מצולמת בסנט ג'ונס, רחוק מהמרכז של טורונטו בה מרוכזת תעשיית הבידור הקנדית. מיקום העלילה והצילומים בסנט ג'ונס מאפשרים לפתח ולשמר הן את תעשיית הבידור המקומית וכישרונותיה והן את העסקים המקומיים שמרוויחים מנוכחותם של אנשי ההפקה ועל הדרך לקדם ולהציג את היופי והייחודיות של ניופאונדלנד.

ניתן לחפש ולמצוא בסדרה אמירות מעמיקות על מערכות יחסים ומשפחה, שרחוקה מלהיות המשפחה הנורמטיבית של אמא, אבא, שני ילדים וכלב, על אף היותה משפחה לכל דבר ועניין, אבל ניסיון שכזה יחטא למטרה של הסדרה. כמו שהיוצר והשחקן שלה, אלן האקו אמר באחד מהראיונות: הסדרה לא באה לנקוט עמדה פוליטית או לעשות צרות אלא נועדה לספר סיפור מצוין שכולם יכולים להצטרף אליו ולבלות שעה טובה עם הדוילים.

צפייה מהנה!

tv-republic-of-doyle01