וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.
אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".
כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.
התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.
למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?
ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.
במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…
הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.
Cultureroll 