חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הסרטים

בימים העתיקים של חטיבת הביניים, בזמן שחברי לכיתה כילו את זמנם בקולנוע, אני ביליתי את זמני בקריאה. בהפסקות בפינה מוארת אך נסתרת בספרייה, בשיעורים משעממים עם ספר פתוח על ברכי מתחת לשולחן, צוללת מעולם הגיאוגרפיה והשירה המדוכדכת אל מחוזותיה של נובה סקוטיה, הארץ התיכונה או דרום ארה"ב לאורך המיסיסיפי. ואם במקרה יצא סרט מבוסס ספר וחברי היו שואלים אותי אם צפיתי בו התשובה הקבועה הייתה "קראתי את הספר" שאמנם נאמרה בטון מלא חשיבות עצמית ומעט התנשאות מעל אלה שלא קראו, אבל גרר לרוב מבטים זהים מצד אלה שלא קראו את הספרים אבל צפו בסרטים.

הפתיחה הארוכה והנוסטלגית הזאת באה לבסס את היותי אשת ספר שמאמינה בכל ליבה ש-400 עמודים כתובים היטב עדיפים על שעתיים של עיבוד קולנועי ויסכימו איתי כל אלה שהתאכזבו מתישהו מעיבודים קולנועיים. עיבודים כאלה מוגבלים בזמן מסך ואילוצים טכניים שספרות חופשיה מהם. הדבר גורר שינוי מהותי של הסיפור, הפשטה שלו (לעיתים עד כדי רידוד) ולרוב החסרה של כל החלקים הטובים… 😛

איך מרגיש סרט יחסית לספר….

אם עקבתם אחרי הבלוג, אתם כבר יודעים שאת ספרי "הארי פוטר" קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפש-עשרה, בתקופה שבה היינו צריכים לחכות עד שיצא הספר הבא ויתורגם, ואז לחכות שיגיע לספרייה הבית-ספרית וככל הנראה גם לחכות שהוא יוחזר על ידי תלמיד זריז יותר מאיתנו. כמו כולם, גם אני קראתי אותם בהנאה רבה. אבל בניגוד לחלק מחברי לספסל הלימודים, הם לא הפכו אותי לפוטרהאד. ומשום שלא הייתי פוטרהאד, וגם מכמה סיבות נוספות, לא צפיתי בסרטים של הארי פוטר כשיצאו, והסרט היחיד שכן ראיתי עד עכשיו היה הסרט הראשון אותו הצלחתי לתפוס כששודר בטלוויזיה. אני מציינת את זה כסוג של גילוי נאות שמן הראוי לעשות כשאני באה לכתוב על הסרטים של הארי פוטר עכשיו, ב-2018, כמעט 10 שנים לאחר שיצא הסרט האחרון בסדרה. אז לאחרונה השלמתי את כל שמונת הסרטים של הארי פוטר ונהניתי. כן, נהניתי. ככל הנראה העובדה שהספרים לא היו טריים מדי בזיכרוני סייעה בידי ליהנות מהסרטים. הצלחתי להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת וכמעט לא רצונית שאנחנו עושים כשאנחנו צופים בסרט שמבוסס על ספר שאנחנו אוהבים.

הסרטים לא חפים מטעויות ובעיות. המדיום של הקולנוע נותן כלים שונים מהמדיום של הספרות, והטעות הראשונה (ואולי הטראגית) הייתה לנסות ולהעביר את הספרות כמו שהיא אל הקולנוע. התוצאה היא ניסיון מעורר רחמים לדחוס 400 עמודים לשעתיים ומשהו של סרט. נדמה שמרוב רצון להעביר את הסצינות החשובות, או הרגשות העיקריים בסדרה, ההקשרים בין הסצינות הלכו לאיבוד. יש קפיצות מידע שלא ברור כיצד הגענו אליהן (איך הארי ידע על אבן הביזור? אה, לא בסרט….) ומשפטים שנאמרים לא על ידי הדמויות שאמרו אותן בספר (אהמ, מה קרה לכל הטקסט של רון?). במקום לבנות סרט עם הגיון פנימי שעובר אולי לא על כל הדברים החשובים בספרים אלא על עיקרי הסיפור המרכזי הם ניסו להעביר מספר התפתחויות במספר סיפורים שההקשרים ביניהם נעלמים. קריאת הספרים טרם הצפייה היא חרב פיפיות. מצד אחד היא נותנת את המידע הנחוץ כדי להבין את הקפיצות הלוגיות בסרטים ועונה על מספר לא קטן של שאלות. מצד שני, אם הספרים טריים במוחכם סביר להניח שהסרטים יסבו לכם יותר עוגמת נפש מהנאה.

מבחינה סיפורית, הסרטים שינו לא מעט, הפכו חלק מההתרחשויות בספרים למוחצנות יותר (כמו הסצינה של הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט) ואף הוסיפו סצינות שלא קיימות במקור הספרותי (משום מה בעיקר סצינות ריקוד). אבל שימוש נכון במדיום הקולנועי, גם אם הוא מוסיף לעיתים דברים שהספרים לא כוללים, או שהספרים רק רמזו עליו יכול להוסיף לסיפור שכן ניתן, באמצעים הקוליים-ויזואליים של המדיום למלא פערים ולהעביר משמעות עמוקה שלא נזדקקה למילים. אחת מהסצינות האלה היא סצינת הריקוד באוהל של הארי והרמיוני בסרט האחרון. רון עזב בטריקת הבד של האוהל, מלחמה גועשת מסביב, הארי והרמיוני רחוקים מכל האנשים שהם אוהבים, לבדם מול העולם האפל שבחוץ. ברדיו מתחיל להתנגן שיר והארי לוקח את ידה של הרמיוני ומשכנע אותה לרקוד, ריקוד של חברים טובים שדואגים זה לזה. גם אם זה לא פותר את בעיותיהם, זה משפר מעט את ההרגשה שלה. Mission Accomplished. אבל השימוש המעניין ביותר בסצינה הוא דווקא הפסקול. השיר ברדיו מתחיל כשיר ברדיו, עובר כשיר של הפסקול לזמן הריקוד (ובכך מקיף אותם בבועה נפרדת מהעולם שבחוץ) וחוזר לשיר ברדיו כשהריקוד מסתיים (חזרה למציאות). מילות השיר, O Children של ניק קייב, הן פנייה של המבוגרים אל הילדים שבה הם מספרים על העולם האכזר והאלים שבחוץ שהמבוגרים אחראים עליו. המילים מתכתבות יפה עם העלילה משום שזהו אכן המצב, המבוגרים הביאו למלחמה שבה הילדים נאלצו להתבגר מהר ולהילחם גם. הבקשה של המבוגרים, לשמוח, נראית מיותרת, מאולצת, ונדמה שהילדים הופכים להיות התקווה האחרונה והיחידה של העולם. שימוש נכון במדיום ובפסקול (גם אם ניתן להתווכח על הצורך בתוספת הזאת) מאפשר העברת משמעות סמלית בלי הצורך בשיחה.

הסרטים הם נקודת פתיחה לדור של ילדים שרגילים למסכים, שרגילים ל"טוב מראה עיניים", ושלא רגילים לקרוא וכבר יצא לי לפגוש כמה שצפו בסרטים קודם, התאהבו, והלכו לקרוא את הספרים. כן, עבור מי שקרא את הספרים, עבור מי שגדל על הספרים, היפוך הסדר עלול להיראות מוזר, חילול קודש ממש, אבל בינינו, במאבק לגרום לצעירים של היום לקרוא כל האמצעים כשרים (סליחה על שאני נשמעת בת מאה…. 😛 ). נוסף על כך, הסרטים של הארי פוטר מציגים לקהל הרחב כמה וכמה מהשחקנים הידועים והטובים ביותר של אנגליה. אלן ריקמן, ג'ולי וולטרס, ג'ון הארט, דייויד בראדלי, דייוויד טננט, קנת' בראנה, הלנה בונהם קרטר, ג'ון קליז ודאם מגי סמית' שגילתה שפתאום קהל שלם של בני אדם קטנים מזהים אותה (גם אם לפעמים לוקח להם קצת זמן…). גם אם השמות שלהם נעלמו מעיניהם של הצופים הצעירים, הפרצופים שלהם הפכו להיות מוכרים. בפעם הבאה שהם נתקלים במי מהם בקולנוע או בטלוויזיה זה כבר לא יהיה "מי זה בכלל?" אלא "אה! הוא/היא היו בהארי פוטר!"

גם אם הסרטים לא מושלמים (וכאמור אין עיבודים מושלמים), ניתן ליהנות מהם די בקלות. העולם הויזואלי המפורט, פרי יצירתה של רולינג, אבל בעיקר יצירתם של המעצבים הגרפיים של הסרטים, מירפורה מינה ואדוארדו לימה (הידועים כצמד מינלימה) מפיח רוח חיים בספרים שמוסיפה להם נופח קסום ומקיימת פאנדום וקוספליי רחבים וחוצי תרבויות. מספיק לראות ילד כבן 12 בתלבושת גריפינדור באחת מתחנות הרכבת התחתית בלונדון כדי להכיר בכך שכוחו של עולם הקסם הויזואלי גדול ויש לו מקום של כבוד. גם אם אני עדיין, ככל הנראה, אעדיף את הספרים. 😛

קנת' בראנה (בתפקיד גילדרוי לוקהרט) נהנה מתשומת הלב