בנובמבר 2017 פורסמה בוואלה הכתבה "קריאת ספרי הארי פוטר תהפוך אתכם לאנשים טובים יותר" והשמחה הייתה רבה. הנה, תראו, זה לא "סתם סיפור על קוסם", כמו שהמבוגרים (המוגלגים) אומרים. יש לו ערך מוסף! אז הבלוג, בתור מבוגר אחראי, החליט ללכת למקורות ולבדוק עד כמה רחוקה הכותרת בוואלה מטענות המאמר… נבירה קטנה במאגרים אקדמיים והמאמר בידינו! הפרסום בוואלה (כמו גם בפרסומים באנגלית) מתבסס על מאמר שהופיע בשנת 2015 בירחון לפסיכולוגיה חברתית יישומית (Journal of Applied Social Psychology) תחת הכותרת "הקסם הגדול ביותר של הארי פוטר: צמצום דעות קדומות" אשר מבקש להראות את השימוש שניתן לעשות בספרים פופולאריים, במקרה הזה ספרי "הארי פוטר", כדי להעביר ערכים בבתי הספר.
שתי הנחות עומדות בבסיס המחקר. האחת היא, שהזדהות עם דמויות פיקטיביות, מאפשרת "לצבור חוויות" והבנה שניתן להכיל על העולם האמיתי, ובכך ללמד אותנו שיעורים חשובים על האדם והחברה דרך "צבירת ניסיון" מבלי לחוות את האסונות על בשרינו. כוחה של ספרות בכך שהיא מאפשרת לנו לצלול אל מוחו של מישהו אחר (דרך מוחו וכתיבתו של הסופר). בעולם האמיתי היומיומי אנחנו כלואים במוחנו בלבד, חווים את העולם רק דרך העיניים שלנו. הספרות, ובייחוד ספרות טובה, מאפשרת לנו לחיות חיים של אחרים, לחוות חוויות של אחרים, לראות את העולם דרך עיניים של אחרים ולהרגיש רגשות של אחרים (וכל זה בלי לצאת מהבית!). הקריאה מפתחת בין היתר את הרגש החמקמק שנקרא "אמפתיה", היכולת להרגיש את כאבו של האחר ולהזדהות איתו. אבל הזדהות נבנית על הכרות ואם איננו מכירים את הרגש או המצב של האחר נתקשה להזדהות עמו.
ההנחה השנייה היא שניתן להשתמש בספרות קיימת כדי להעביר נושאים חינוכיים. מרבית הספרים החינוכיים נכתבים "אד הוק". הם נכתבים למען מערכת החינוך ועל כן מדגישים (יתר על המידה, בדרך כלל) את המסר. ההרגשה הכללית של הספרים האלה היא שמנסים לדחוף לך תרופה מגעילה במורד הגרון וזה עוד בלי כפית הסוכר. דרך זו יוצרת לא מעט התנגדות מצד המושאים של החינוך, קרי הילדים, ומשיגה לעיתים תוצאה הפוכה מהרצוי: מרוב רצון להעביר את המסר נוצרת התנגדות למסר והתנהגות הפוכה של "דווקא". המחקר בא להציע להשתמש בספרות יפה קיימת כדי להעביר את המסר, וזאת משתי סיבות. האחת, ספרות יפה קיימת מייתרת את הצורך בהוצאה של ספרים במיוחד ומאפשרת לנצל משאבים קיימים. השנייה, הילדים יאהבו אותה הרבה יותר מאשר ספרות מכוונת. ואני אוסיף שספרות יפה וטובה נמנעת מלתת את הפאנץ' ליין בפרצוף. היא מציגה את כל הראיות ונותנת לקורא להבין את המסקנה לבד. בכך הילד/הקורא מרגיש שהוא הוא אשר הגיע למסקנה הזו ואיש לא הכריח אותו להגיע אליה, ועל כן אין בו התנגדות כנגד המסר.
המחקר סובל מכמה בעיות, או כמה נקודות תורפה, שאמנם אולי לא מטילות ספק באמינותו אבל בהחלט מעלות כמה שאלות ששווה להרהר בהן. המחקר נערך בשתי מדינות ובדק בהן יחס לשתי קבוצות שונות. המחקר באיטליה בחן את ההשפעה של הארי פוטר על היחס להומוסקסואלים ואילו המחקר בבריטניה בדק את היחס למהגרים. עם זאת, המחקר לא מציין את היחס כלפי הקבוצות לפני הקריאה, ואף מניח כמובן מאליו שאיטליה ובריטניה חולקות תרבות אחד לאחד ואין הבדלים בגישה כלפי הקבוצות. מה גם שהבחירה בקבוצות יחס שונות מעלה תהיה. מדוע נבחרו דווקא הומוסקסואלים באיטליה ומהגרים באנגליה? יחסם הסטטיסטי בחברה? השיח הציבורי שנוגע לקבוצות אלה? גילויי אלימות כלפי הקבוצות הללו במדינות המדוברות? לשאלות אלה אין במאמר תשובה מספקת. נוסף על כך, המחקר יוצא מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה. הזדהות עם הארי (או סלידה מוולדמורט) תלמד אותנו אמפתיה ואילו הזדהות עם וולדמורט לא. אבל מה קורה אם אנחנו מזדהים עם דמויות אחרות?
ועם זאת, הבחירה לבדוק הזדהות דווקא עם הגיבור טבעית ושימושית. משום שהסםר כתוב מנקודת מבטו, העולם הרגשי שלו הוא המפותח והברור ביותר לעין הקוראת. והעולם הזה לא פשוט. רולינג מראה דרך דמותו של הארי מגוון עצום של חוויות ורגשות אנושיים ולכל הרגשות האלה יש מקום, גם לשליליים שבהם. ולא רק שיש להם מקום אלא שיש עיבוד והתמודדות איתם. הכעס של הארי על דמבלדור, האשמה שהוא חש על מותו של סיריוס מעורבבת עם האבל על האובדן מוצאים את ביטויים בהריסתו של המשרד של דמבלדור. אבל במקום להעמיד את הארי במקום דמבלדור מאפשר לו לפרוק את הרגשות, מאפשר לו להביא אותן לידי ביטוי וסולח לו על שבירת החפצים (מה זה משנה, אפשר להדביק אותם עם קסם) ועל המילים הקשות שהארי מטיח בו. הארי מקבל את המקום לתת לרגשות השליליים שלו ביטוי ובכך מתאפשר לו לעבד אותן ולהתמודד איתן. היעדרו של סיריוס מורגש גם בתחילת הספר השישי, הגעגועים לבית שכמעט היה לו עדיין שם, אבל הוא לא נותן להם להשתלט עליו ולא הופך לפקעת שיושבת במרכז הבטן ומתפרצת מדי פעם. ההתמודדות עם המוות של דובי, למשל, היא אחרת. שם דווקא התיעול של הרגש לעבודה פיזית מאומצת הוא זה שמאפשר פתרון. עכשיו דמיינו אם הוא לא היה מתעל את הרגשות הללו, כמה בלתי נסבל ואפילו אלים הוא היה הופך להיות?
הארי ודובי
הבחירה במאמר דווקא בספרי הארי פוטר איננה מקרית. בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, כשכבר התחילו להיות מחשבים בכל בית ופלאפונים עם סנייק בכל כיס של טינייג'ר, סדרת הספרים של הארי פוטר עשתה את הלא יאומן וגרמה לילדים לקרוא. ספר, אמיתי ומודפס. הוא הפך לפופולארי עד כדי כך שהמורה לספרות בבית הספר ביקשה במפורש לקבל יומני קריאה על ספרים שאינם הארי פוטר…. זה הגיוני להשתמש בספר שממילא פופולארי בקרב הקוראים וממילא מלא בכל טוב כדי לפתח שיחה סביב נושאים חינוכיים. האם סדרת ספרי "הארי פוטר" באמת הופכת אנשים לטובים יותר? המממ… לא הייתי רוצה להטיל על כתפיו הרזות והצעירות של הארי את עתיד האנושות כולה. הוא כבר הציל אותה פעם והיה לו די והותר. אבל אם נוכל ללמוד משהו מהספרים הרי שזה היכולת לראות את האנשים שסביבנו כדמויות מורכבות שאין לסכמן במילה אחת (הכניסו מילה פייבוריטית כאן…), שרצוי לא לשפוט במהירות פן נפעל על בסיס עובדות חלקיות ונגרום נזק (אהמ הארי רוצה להרוג את סיריוס…) ובאופן כללי שאנשים הם חיות מורכבות, מתוסבכות ושרצוי להבין אותן כמה שיותר כדי לדעת להתנהל איתן נכון. גם אם יש במאמר כמה בעיות, הרי שהמחקר הוא הוכחה, שוב, לכוחה של ספרות טובה לפתח את האנושיות שבנו. לחיי עוד הרבה ספרים טובים (ובעיקר, זמן לקרוא…)
Cultureroll 