זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי למפגש. חברה שלי המליצה לי. כנראה נמאס לה מכל התסבוכות שלי ומהדרך המחורבנת שלי להתמודד איתן והיא שלחה אותי לאנשים אחרים שיקשיבו לקיטורים שלי ויעוצו לי עצות שלא אלך לפיהן.
בסוף הלכתי. מיותר לציין שההחלטה ללכת הייתה כרוכה במאבק ארוך. "מה פתאום שאני אלך לקבוצת תמיכה? לא, תודה. אני אסתדר יפה מאוד בכוחות עצמי." אבל המצב הלך והחמיר. כעסתי, התעצבנתי, התכחשתי, ברחתי, אבל בסוף הלכתי.
חדר המפגש במתנ"ס העירוני לא היה גדול אבל היה מרווח דיו כדי שעשרת הנוכחים ירגישו בו בנוח. העפתי מבט מסביב ובחנתי את הנוכחים. הם היו בערך בני גילי, לבושים בכל האופנות: שאנטי, ספורט אלגנט, סתם ספורט או סתם אלגנט. התיישבתי על אחד הכיסאות במבוכה וזעתי באי-שקט.
"פעם ראשונה?" שאלה אותי בחורה חביבה עם חולצה סגולה ועליה הכיתוב "All you need is Love".
"כן", עניתי בחיוך מבויש קצת.
"אל תדאגי, פעם ראשונה זה תמיד מוזר. אבל זה בסדר. אנחנו נחמדים." אמרה וקרצה. חייכתי.
כולם התאספו והתיישבו. המדריך שלנו הוא דוקטור, עבר את כל השלבים. הוא בירך את הנוכחים וכל אחד הציג את עצמו וסיפר על הקשיים של השבוע ועל התקדמות קטנה, אם הייתה.
בחור צעיר בשם אורן הודה שאת זמן הכתיבה השבועי כילה על משחק מחשב חדש שיצא לשוק. נועה, סטודנטית לתואר ראשון חרוצה ולחוצה סיפרה על סדרת טלוויזיה מרתקת שנשאבה אליה. "סיימתי 20 פרקים בני שעה בארבעה ימים" אמרה והסמיקה. הייתה לי תחושה שכולם מחשבים בראש את מספר השעות הממוצע ליום. חוקרת צעירה בתחילת דרכה התלוננה באזנינו שהיא לא מצליחה לנסח בשפה מספיק "אקדמית". לא היה צורך להסביר למה הכוונה. כולנו הנהנו בהזדהות. אסף, מאנשי האמנות, תהה בקול מה מקומו של מחקר אקדמי בעולם האמנות והאם בכלל יש תשובה לשאלה הנצחית "למה התכוון המשורר?"
ישבתי שם ביניהם וניסיתי להיזכר במשפט של הפילוסוף המפורסם. "אני חוקר משמע אני קיים?" או שמא היה זה "אני כותב משמע אני קיים?"
נראה שמלמלתי את מחשבותיי בקול כי הבחורה שישבה לצידי הטתה את ראשה אלי ולחשה לי לפתע: "אני מפרסם בג'ורנל נחשב, משמע אני קיים".
אה. נכון. זה המשפט.
ואז הגיעו אלי.
"אה…הממ… היי"
לקחתי נשימה עמוקה.
"אני יעל ואני אקדמאית."
"שלום יעל" נשמע מכל באי המפגש. "ברוכה הבאה ל'אקדמאים אנונימיים'".
Cultureroll 