תמונה אחת, 500 מילים – ספר לי

את מערכת היחסים שלנו התחלנו די במקרה. הבטת אלי מבין המדפים ותפסת לי את העין. זה היה מצב נדיר עבורי, אני, שכה רגילה לחלוף על פני ערימות על גבי ערימות במהירות וביעילות, נאלצתי לעצור לרגע ולהתבונן, ממש להתבונן. לא להעיף מבט חטוף בכותרת, אולי לקרוא את התקציר בכריכה האחורית להחליט שאינך מיוחד יותר מכל שכניך למדף ולעבור הלאה. כמה מהר אנחנו שופטים לפעמים.

לא הפעם. אתה תפסת אותי כשלא הייתי מוכנה. בדיוק יצאתי ממערכת יחסים ארוכה שלקחה כמעט שלושה חודשים של נסיעות ברכבת. מזמן לא הייתי במערכת יחסים ארוכה שכזו. התרגלתי לפלירטוט עם איזה מאמר נבזי, או פלינג זריז עם תקציר מאמר שלא התחשק לי לקרוא ולהכיר לעומק. ואחרי תקופה של מפגשים אקראיים לא מחייבים שכאלה, שקעתי לתוך מערכת יחסים ארוכה עם איזה אחד רומנטיקן חסר תקנה אבל קצת מיושן. קרינולינות, תה וג'נטלמניות. דברים שפסו מן העולם הזה לפני כמה עשרות שנים בוודאי. ובכל זאת, הוא הצליח לחדור את מעטה הציניות הפוסט מודרנית שלי ולנגן על נימי הנפש ומיתרי הלב שחשבתי שכבר העלו אבק והחלידו ואין דבר שיגרום להם לרטוט ולנגן שוב שירי אהבה ותקווה. הצליח, הממזר.

אבל שלושת החודשים האלה היו התעלות כמעט מתישה ולאחריה אמרתי שאני צריכה הפסקה. רגע להתאושש. רגע לנשום. רגע למצוא שוב את האיזון בין סערת הרגשות שהוא גרם לי לעולם הקר והמנוכר של היום יום הצעקני, החשדני, הציני. הדיסוננס היה גדול מדי. כמו להתעורר מחלום ולגלות שפספסת את התחנה בגלל ששקעת בעולם אחר ואת מאחרת. הייתי צריכה זמן לעצמי. לא תכננתי להיכנס לעוד מערכת יחסים כל כך מהר.

אבל האדם מתכנן ואלוהים צוחק, וגם אתה צחקת עלי כשאמרתי לך שאני לא מחפשת כרגע קשר רציני ומחויבות. הסתכלת עלי במבט הזה, של חכם שמתבונן בשטויות של ילד, ואמרת "תנסי ותראי". משכת לי את היד והעברת את האצבע שלי על הכותרת הטבועה בכריכה, להרגיש אותה לא דרך העין, אלא דרך המגע. והתפתיתי, שוב. הבאתי אותך הביתה.

סיפרת לי דברים שאיש לא סיפר לי. ריגשת אותי כמו שרק אתה ידעת. מרגשות עדינים כמו ערפל של חיבה ודאגה ואהבה, מרירות של אשמה וחוסר אונים ועד אש לוהטת של כעס וקנאה ופגיעות. ממהלכים מחושבים ומתוכננים, דרך הפתעות לא צפויות ועד קפיצות אמון. גרמת לי לצחוק ולדמוע ולחשוב ולהסס ולהתרגש כמו שעשו כה מעטים לפניך, ואולי לא עשו כלל.

כל החברות שלי שאלו עליך. "איך הוא?" ונו ונו ו"נו, ספרי קצת", ו"רק את העיקר", ביקשו-התחננו קורצות בעיניים מרצדות חסרות סבלנות. לכי תסכמי 400 ומשהו עמודים ב-140 תווים מצייצים וחמש דקות שיחה. איך? איך אני מסבירה את כל קשת ההרגשות הזאת? המילים שלי כה חיוורות לעומת שלך. גם אם אנסה לסכם את העיקר אכשל כישלון חרוץ ולא רק זה אלא אבגוד בך, אבגוד בעושר שלך. ואיך אחזיר לך ככה רעה תחת טובה?

סיפרת לי דברים שלא חשבתי שתספר לאף אחד מלבדי. והנה פתאום ראיתי מישהו אחר ברכבת יושב מולי איתך. והייתי סקרנית וקצת קינאתי. תהיתי אם אתה מספר לו את אותם הדברים שסיפרת לי, אם אתה גורם לו להרגיש את מה שגרמת לי להרגיש ופקעת רגשות סבוכה התיישבה לי בחזה. חיבה והבנה בלתי מוסברת לאדם שיושב מולי, שעובר את אותם הדברים שאני עברתי איתך. כמעט ריחמתי עליו כשדמיינתי אותו מסנן איזו קללה כשהוא יפספס את התחנה. הייתה לי תחושה גם שידעתי באיזה חלק בדיוק הוא יפספס אותה. אבל מצד שני, האם לא הייתי מיוחדת בעיניך? הרי אמרת לי שוב ושוב שבחרת אותי מכל הקוראים! שאלי קרצת מהמדף! האמנם היה כל זה שקר? סחטנות רגשית זולה? ופתאום קירות הציניות שלי נבנו שוב.

אבל אתה יודע מה? גם אני עוד אמצא לי אחרים במקומך שיצחיקו אותי וירגשו אותי ויגרמו לי לפספס את התחנה. אבל אולי לא בקרוב. אני צריכה הפסקה…

צילום: מתוך גוגל

תמונה אחת, 500 מילים – רציתי להיות מלח

רציתי להיות מלח. לא פיראט שתום עין עם חרב וקריאות קרב, לא שליט הים עם קלשון. מלח. שרואה את הים ויכול לקרוא את צפונותיו בגלים, בקצב שבו הם נשברים על החוף, בשריקת הרוח. החוכמה של המלחים אינה דבר שנלמד בכיתה, הספרים יבשים ודלים לעומת החיים בים ובכל הזדמנות שהייתה לי הייתי חומק מבית הספר אל הנמל, אל רעשי הפריקה של הסחורות, אל קריאות השחפים, אל צפירת הספינות העוגנות או מרימות עוגן, אל קריאות עובדי הנמל בשלל השפות והמבטאים שאת רובם לא הבנתי. אבי תמיד נזף בי על כך ואמי לא פעם הביטה בי בצער של אם שמביטה בבנה האבוד, מצטערת שאזני כרויות לקריאת הגלים ולא לקולה של המורה.

אבל אני רציתי להיות מלח, ויום אחד עשיתי את מה שאמי כה חששה ממנו. מעשה שנראה לי אז, בגיל העשרה, כמו קפיצה אל עבר החופש, אל עבר העולם הגדול שבו הכל אפשרי. אמיץ וטיפש הייתי אז, ואולי לא הרבה השתנה. עליתי לספינה. המלחים התבוננו בי במבט הייחודי שיש לאנשים שכבר עברו דבר או שניים בחייהם, מבט מלא תבונה שבאה עם הניסיון והגיל, אבל אז עוד לא ידעתי איך לקרוא למבט הזה וחשבתי שהם מזלזלים בי והייתי נחוש להוכיח לכולם שאני יכול, להם ולהורי ולכל העולם וכלליו הלא כתובים.

הימים הראשונים עברו כמו על גבי מתח חשמלי גבוה. השרירים שלי לא חשו כאב של עבודה קשה, שטיפת הסיפון, מתיחת המפרשים ושאר עבודות של שוליית הקוסם. שמחתי על כל אחת מהן. כל משימה שהשלמתי הייתה ניצחון קטן שלי על עצמי ועל העולם. וגם כשכאבו השרירים, בסופו של היום, הכאב היה אות גבורה, עוד דבר שנלמד ונטבע בתוך מערכת החושים המסועפת של הגוף. ומחר זה יהיה קל יותר.

אבל יום אחד כשהבטתי מהספינה על הים הגדול המקיף אותי מכל עבר ואין יבשה באופק, אותה הרגשה חמקמקה של הרפתקה נעלמה כלא הייתה והרגשתי פתאום את מלוא עוצמתו של האוקיאנוס הענק והמסתורי והכל יכול שבמרכזו אני כמו רקיק בלועו של הלווייתן. נדמה היה לי שהרוח החלה לשרוק חזק וקרוב ומאיים יותר והגלים המתנפצים על צדי הספינה נדמו גדולים וחזקים יותר כמו מנסים להניד את הספינה בכל כוחו של אל הים והקלשון שבידו, משפריצים עלי מים קרים ומלוחים שחודרים את הבגדים והבשר והנפש. ועמדתי שם, לבד, בין האוקיאנוס הכחול שאין לו סוף לבין השמיים, נישא על חוט השערה של הספינה.

בלי ששמתי לב, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הקבינה של רב החובל. רציתי לשאול "אולי נחזור לחוף?" או אולי "מתי נעגון?" או אפילו, לרגע, כמעט מלמלתי "מתי מגיעים?" אבל רק עמדתי שם ולא ידעתי מה לומר ולבסוף לא אמרתי דבר. לפתע הפנה את מבטו אלי, ולמשך כמה רגעים שקטים לא אמר מילה. למרות שתיקתי נדמה היה לי שהוא קורא את מחשבותיי כמו שהוא קורא את הים, כמו שהוא קורא את מפות הכוכבים, כמו היו מחשבותיי כתובות לי על המצח, בוהקות מבעד לקצוות השיער הפרוע שלי. ואז חיוך קטן התעקם לו בזווית פיו. וגם אני מצאתי את עצמי מעז לחייך חיוך נבוך.

"שכחת למה עלית לספינה?"

בהיתי לרגע, מבולבל.

"גש הנה." אמר. הוא זז מעט הצידה וסימן בראשו אל עבר ההגה. הבטתי בו בפליאה והוא הניד לאות הן. הוא שם יד אחת על היד שלי על ההגה וסובב יחד איתי את ההגה. אחזתי בהגה והרגשתי דרכו את התנגדות המים ואת כוחה של הספינה ואת כוחו של האוחז בהגה והרגשה חדשה התפשטה בגופי. לראשונה מזה כמה ימים שנשמתי מלוא הריאות אוויר.

"בפעם הבאה שתשכח למה באת, תזכור את ההרגשה הזאת." אמר ולא הוסיף.

וזכרתי. זכרתי בעצמי והזכרתי לאחרים שרגליהם הביאו אותם לעמוד פתאום מול הקבינה שלי ולהביט בי בלי לדעת מה לומר. ולעיתים, רק לעיתים, אני עדיין מזכיר לעצמי את התחושה של ההגה בידיים, כי גם אני, אפילו אני, עדיין לפעמים שוכח.

נמל יפו, צילום: אלי מוצ'ניק

תמונה אחת, 500 מילים: A Sea Tail

אתמול הודיעו בחדשות שנפתחה עונת הרחצה. איזה כיף! חיכיתי לזה כל החורף! אני אוהב חורף, כשיש ריח של גשם ושלוליות לקפץ בהן, אבל אין כמו הים והחוף. אני אוהב ללכת לים! כל כך הרבה חברים שאפשר להכיר. חול ומים וגלידה.

ההורים שלי אוהבים לבוא איתי ולתת לי לרוץ חופשי. בבית הם לא מרשים לי לרוץ או לקפוץ מהכיסאות לספה. אתם יודעים איך זה הורים. "זה מסוכן!", "אתה תקבל מכה!", "אתה תשבור משהו!" יש זכוכיות בבית ואני עלול להפיל אחת מהן והיא תתנפץ לאלפי רסיסים שאחרי זה במשך חודש עוד נמצא חתיכות מזעריות מתחת לארונות וכונניות. אבל בים אני יכול לרוץ חופשי. גם כשיש מלא אנשים וההורים מקטרים שאין אפילו פיסת חול פנויה לפרוס עליה מחצלת, אני יכול לרוץ בין האנשים. כי אני קטן. לקטנים יותר קל לעשות כיף.

לפעמים אנשים מבקשים ממני לא לרוץ כל כך מהר, או לפחות לא לרוץ ביניהם כי אני זורק להם את החול בעיניים. במיוחד לאלה שבאים להשתזף. תכל'ס, לא נעים. בחורה נאה באה להשתזף על המחצלת ופתאום אני רץ לידה ומעיף עליה חול. הורס את כל החוויה.

אבל אני פשוט כל כך אוהב לרוץ. זה כיף. במיוחד אם החברים באים, אבל אם הם לא יכולים אני תמיד יכול למצוא לי מישהו לשחק איתו. מסירות זה משחק שאני אוהב. אתם בטח מכירים. המשחק הזה שזורקים לי משהו ואני מביא חזרה.

כשנמאס לי לרוץ בחול אני נכנס למים. כולם צוחקים עלי כי אני שוחה כמו כלב, אבל לא אכפת לי. המים נעימים וזה נחמד להשתכשך בהם. גם אם לפעמים נורא קר להיכנס. כשאני יוצא מהמים ומתנער, זה נחמד. כמו לעשות התעמלות או מתיחות. אבל אז אני רץ בחול וכל החול נדבק אלי כי אני רטוב מהמים. האמת, זה מרגיש קצת כמו של בוץ, אבל לא אכפת לי. אני אכנס למים אחר כך עוד פעם.

כשאני מתעייף אני אוהב סתם לשבת בצל. זה נחמד סתם לנשום את האוויר של הים ולהתבונן באנשים. אנשים הם יצורים מצחיקים. מורחים על עצמם משהו לבן, כמו שמנת. ושמים כובע ומשקפיים, אבל מורידים בגדים ונשארים בבגד קטן וצבעוני. ילדים קטנים שיושבים ממש על קו המים ובונים ארמונות מהחול הרטוב. זה משעשע. לוקח להם זמן לאמוד נכון את המרחק הבטוח מהגלים, המרחק שבו גלים מתנפצים לא ישטפו להם את הארמון ויהפכו אותו לסתם עוד חול.  או זוג החבר'ה שמשחקים מטקות למרות שיש שלט כזה שמצויר שם מחבט מטקה וכדור ועליהם פס אדום. אני כבר יודע מה סימן כזה אומר. זה אומר אסור. אבל הם משחקים בכל זאת. ואני שומע את הקול של המצילים. אני יודע שזה הקול של המצילים כי הם נשמעים שונה מבעד למיקרופון הזה שיש להם על גג הבקתה. מיקרופון. מילה חדשה ששמעתי את אבא אומר אתמול. היא ארוכה כזאת. אבל כשאני מנסה לומר אותה, אני מסתבך.

כשכולם מתעייפים, אנחנו חוזרים הביתה. אפילו שנכנסתי למים שוב, אני עדיין מלא חול. לא משנה כמה שוטפים אותי, אני תמיד מתלכלך שוב. ואז מגיע הרגע שבו מכניסים אותי למקלחת בבית. אני לא מאוד אוהב את המקלחת בבית. היא קטנה, והזרם שמשפריץ עלי לא כיף. אבל למרות הכל, אני עדיין מאוד מאוד מאוד אוהב את חוף הים.

And this, my friends, is my sea tail.

נמל יפו צילום: אלי מוצ'ניק

על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים