עיניים לכותל – Sue Thomas: F.B.Eye

סו תומאס התחרשה בגיל 18 חודשים. רבים המליצו להוריה למצוא לה מסגרת מיוחדת שמתאימה לילדים חירשים, אבל אימה החליטה שהבת שלה תהיה כמו כל הילדים הרגילים, וכשסו הלכה לבית הספר, היא הייתה הילדה החירשת היחידה בבית הספר הציבורי לא רק שלה, אלא בכל השכונה. בגיל 7 היא זכתה במקום ראשון בהחלקה אומנותית. אחר כך היא למדה לנגן בפסנתר שההורים קנו כשהייתה בת 5. אבל הכישרון המיוחד באמת שלה הוא קריאת שפתיים והייחודיות הזו הביאה אותה לעבוד בתור לא אחרת מאשר סוכנת FBI. "המשימה שלי הייתה לקרוא את השפתיים של ה-Bad Guys ולספר מה הם אומרים ל-Good Guys. ואפילו קיבלתי על זה משכורת". ב-2002 הסיפור המדהים של סו הפך לסדרת טלוויזיה מצליחה ששודרה בלא פחות מ-64 ארצות.

סו תומאס ב-FBI

הסדרה "סו תומאס" (Sue Thomas: F.B.Eye) עלתה לאוויר בשנת 2002 בערוץ האמריקאי ION Television (אז PAX) בהפקה של הערוץ, אחד מהערוצים הפרטיים באמריקה. כששאלו את סו תומאס מי היא רוצה שיגלם אותה היא ביקשה בחורה נאה, גבוהה ובלונדינית "כדי להציג אותי בצורה יפה". היא קיבלה את מבוקשה במלואו. השחקנית שמגלמת את סו תומאס, דיאן ברי (Deanne Bray), היא נאה, גבוהה ובלונדינית, אבל יתרה מזאת, היא חירשת, וכמו סו גם היא למדה לקרוא שפתיים ולדבר. שאר הקאסט מורכב משחקנים קנדיים והסדרה צולמה בטורונטו, על אף שהיא מתרחשת בוואשינגטון.

 

השחקנית – דיאן ברי

דיאן למדה משחק בתיאטרון לחירשים בהוליווד, Deaf West Theatre, שהוקם ב-1990 על ידי שני שחקנים חירשים, אדוארד סטריט (Edward Street) ולינדה בואב (Linda Bove) וכיום יש בו קרוב ל-800 מושבים! בעלה, טרוי קוטסור (Troy Kotsur) למד גם הוא בתיאטרון זה ואף שיחק לצידה בהופעות אורח ב"סו תומאס". היא מודה שתחילה היה לה קשה להיות האמריקאית היחידה בהפקה בקנדה והחירשת היחידה בהפקה שומעת משום שהיא לא רגילה לדבר כל כך הרבה שעות ביום, אבל לאחר כשלושה חודשים היא יצרה קשרים עם קהילת כבדי השמיעה והחירשים בקנדה והדברים נהיו קלים יותר.

 

 

הסדרה מציגה דמות ראשית חירשת, גיבורה נדירה בעולם הטלוויזיה. סו קוראת שפתיים, מדברת ונדמה לרגע שכלל אין לה בעיה לתקשר עם הסביבה שלה, בדומה לאנשים שומעים. אבל חייה רחוקים מלהיות דבש. היא נאלצת להתמודד עם הרבה דעות קדומות שלא רואות מעבר לחירשות ובוחנות אותה רק על פיה, בלי להסתכל על הכישורים המיוחדים שלה ועל היותה פשוט אדם מקסים. במהלך חייה רבים סירבו לקבל אותה לעבודה משום שהיא חירשת (גם אם היא יכלה לבצע את העבודה טוב יותר מאנשים שומעים), היה לה קשה למצוא בן זוג משום שלאנשים קשה להתרגל לדבר תמיד עם הפנים אליה, וכשהייתה קטנה בבית הספר זכתה להצקות ולקריאות כמו "מפגרת".

חברתה החדשה של סו בעבודה, לוסי, שצופה יחד עם סו בסרט ללא קול כדי להרגיש קצת איך סו מרגישה אומרת בטעות שהיא מעולם לא הכירה מישהו "מוגבל". אחרי ההתנצלות המתבקשת היא החליטה שלא לתת לחירשות להפריע להן וזאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה. היא אפילו החלה ללמוד את שפת הסימנים ואף הצטרפה לסו למפגש במועדון החירשים שבו מצאה עצמה נאבקת לעקוב אחרי שיחה מהירה בשפת הסימנים. טעימה ממה שעובר על סו בימים רגילים. גם חבריה של סו לצוות הבילוש לאט לאט מקבלים אותה כאחת משלהם ומסייעים לה כשצריך ואפילו לומדים מילים אחדות בשפת הסימנים.

הסדרה דוברת למעשה שתי שפות, אנגלית ושפת סימנים אמריקאית (American Sign Language – ASL), שבדומה לשפת הסימנים הישראלית יש לה דקדוק משלה וסדר משפט שונה. בחלק מהמקרים בהם הדמויות מדברות בשפת הסימנים יש כתוביות, למען השומעים שלא מבינים שפת סימנים. גם הפסקול משתדל להציג את הדברים מנקודת מבטה של סו כאשר ישנם חלקים שבהם אין סאונד, והצופים, בדיוק כמו סו הופכים "חירשים" לכמה רגעים.

סו היא לא החירשת היחידה שמופיעה בסדרה. בעלה של דיאן, טרוי, משחק בחור חירש שיצא לתרבות רעה לאחר שאחיו הגדול הלך והתרחק ממנו במהלך השנים משום שהוא "שונה" ובילה את זמנו בגניבת מכוניות למחייתו. לאחר שהסתבך עם החוק והגיע ל-FBI סו עוזרת לו למצוא דרך לפתח את כשרון הציור המצוין שלו ולמצוא עבודה קבועה. בניגוד לסו, הוא לא קורא שפתיים או מדבר והוא מתקשר רק באמצעות שפת הסימנים. חברה נוספת של סו היא עורכת דין והיא גם מתקשרת רק בשפת הסימנים. בין הדמויות החירשות ניתן למצוא גם אישה שסובלת מבעל אלים ואף ילדה חירשת שעוזרת ל-FBI לתפוס פושעים וזוכה להפוך לגיבורה בספר.

כוכב נוסף בסדרה הוא הכלב של סו, גולדן רטריבר העונה לשם ליווי (Levi). הוא משמש עבור סו כאוזניים, והוא נקרא Hearing dog, כמו כלבי נחייה לעיוורים. יש לו תג סוכן משל עצמו והוא מודיע לסו כשהטלפון מצלצל, כשמישהו בדלת או כשמישהו מנסה להסב את תשומת ליבה. פרט לזה, הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מצוות הבילוש ומשמש לא אחת דרך טובה לפתוח בשיחה עם חשודים. את השם שלו קיבל על שם כלב הנחייה הראשון של סו האמיתית.

ליווי עם התג וההסוואה

התגובות בקרב צופים ישראלים כבדי שמיעה היו מגוונות. מצד אחד היו ששמחו על הייצוג של חירשים בטלוויזיה. יש בכך העלאת מודעות לחירשים וליכולתם להשתלב בחברה השומעת. אחת הצופות אמרה שהעובדה שחירשים לא מסוגלים להשתלב בחברה ולנצל את יכולותיהם לא נובעת מכך שהם חסרי יכולת או כישורים אלא מתקרת הזכוכית ומהדעות הקדומות של החברה שרואה בהם "מפגרים". מצד שני, יש כאלה שהיו מעדיפים ייצוג ריאלי יותר של הקהילה. מרבים החירשים לא מדברים ולא קוראים שפתיים, בטח לא ברמה שבה סו תומאס קוראת בסדרה. נראה שהדמויות האחרות בסדרה לא עושות מאמץ מיוחד כדי להקל על סו לתקשר איתם. אבל לחירשים כן קשה לתקשר גם אם הם קוראים שפתיים, ויכולת ה"קריאה" שלהם תלויה לא פעם בתאורה ובקרבה לאדם המדבר.

כך או כך, הסדרה יוצאת דופן בנוף הסדרות בטלוויזיה. לא כל יום אנחנו רואים בחורה חירשת כגיבורה של סדרה שזכתה לשלוש עונות מוצלחות וקהל מעריצים אדוק שעדיין, למרות השנים שחלפו, מקווה לאיחוד מיוחל של הקאסט לאיזה סרט אחרון, מנהל עמוד פייסבוק פעיל עם חידות ופרסים ואף נרתם לעזור לסו תומאס האמיתית להשיג רכב מיוחד שיעזור לה להגיע ממקום למקום (משום שהיא סובלת מ-LS). גם אם הייצוג של חירשים איננו ריאלי, יש בעצם הייצוג העלאה של מגוון סוגיות שקשורות לכבדות שמיעה, חירשות וההשתלבות שלהם בחברה. כמו שלוסי אומרת לסו, "זה ממש מוזר להיות עם מישהו שונה ממני. זה רק מראה כמה העולם שלי מבודד". דעות קדומות נשברות דרך היכרות.

גיבור על מפיות

מה אנשים כותבים על מפיות? יש כאלה שכותבים מספר טלפון, בבר אפוף ריח סיגריות ומוזיקה רועשת. ויש אנשים שמשתמשים במפיות בדרכים יצירתיות יותר. ג'יי קיי רולינג, למשל, כתבה את ההתחלה של הארי פוטר על מפית. מר אנתוני (מגולם בידי יאניק ביסון, Yannick Bisson), הגנן, מצייר גיבור-על לילדים בסדרת הילדים "ההרפתקאות של נאפקין-מן" (The Adventures of  Napkin Man) מבית היוצר של Kids CBC.

נפקין-מן (Napkinman-איש מפית) הוא גיבור-על משונה. הוא מצויר על מפית וקם לחיים כשקוראים לעזרתו, אבל… הוא גיבור קצת מגושם. הוא נופל, מחליק, שר שירים ועושה את הכול בחן וקסם. בניגוד לגיבורים כמו בטמן, ספיידרמן וחבריהם שמצילים את האנושות מרשעים שמאיימים להרוס אותה, נאפקין-מן הוא גיבור שעוזר לילדים להתמודד עם רגשות שליליים שהם מרגישים.

סוזן דונהם (Susanne Dunham) מציינת במחקר שערכה על התפתחות רגשית אצל ילדים בגיל טרום בית ספר, שילדים מתקשים להבדיל בין רגשות שליליים. בעוד שרגש כמו שמחה או אפילו גאווה קל לילדים לזהות, רגשות שליליים בדרך כלל מתערבבים לעיסה לא ברורה שהרגש הקל ביותר לזיהוי בה הוא עצב. אבל לא כל רגש שלילי הוא עצב. ישנם גם פחד, כעס, עלבון, ספק, תסכול, חוסר סבלנות. לרגשות שליליים יש תפקיד בהתפתחות ותפקוד חברתי תקין של ילדים. הם נועדו להתריע על סכנה או להעיר את תשומת ליבנו לדברים שדורשים טיפול ולעיתים הם אף משמשים לתקשורת ומהווים דרך של הילד למצוא את מקומו בתוך הקבוצה. יש חשיבות עצומה במתן כלים להתמודדות נכונה עם רגשות שליליים, משום שבהעדרה, דרכי ההתמודדות עלולות לכלול אלימות, דיכאון, שימוש בחומרים ממכרים כמו סמים ואלכוהול, והתנהגות מסוכנת.

כל התמודדות נכונה מתחילה מזיהוי נכון של הבעיה. כל פרק מציג רגש שלילי אחר שנובע מהתמודדות של ילדים עם מצבים מציאותיים, כמו הולדת אח קטן (ואבדן תשומת הלב של אמא), החשש מלנסות דברים חדשים, ריב על משחק בגן, חוסר הצלחה במשימה. מר אנתוני, פונה לילד ומנסה לברר איתו מה קרה. אחרי שהילד מספר את מה שעובר עליו, מר אנתוני מתאר את הרגש בצורה מטאפורית. למשל, כעס הוא כמו אוסף של נהימות, או תחושה של צפיפות ונוקשות בגוף. המטאפורה עוזרת להמחיש את הרגש לילדים, לזהות אותו ולתת לו שם.

דרך ההתמודדות הראשונה שמר אנתוני מלמד היא תרגילים פשוטים שעוזרים למתן את הרגש. התרגילים גם הם מטאפוריים. אם הילד כועס אז הוא כמו דרקון רוקע בחוזקה על הרצפה, או שהילד הוא משאית דמיונית עליה הוא מעמיס את כל הנהימות ואז שופך אותן בצד, או עושה פרצופים כועסים-מטופשים שמצחיקים אבל גם מאמצים את השרירים ולכן מוציאים את הכעס או העצבים החוצה, או לוקח נשימה עמוקה כאילו הוא עומד לנשוף בחמת חלילים ואז נושף אותו החוצה כאילו הוא באמת מנגן (לא לשכוח לעשות את הצלילים המתאימים!).

ד"ר חנה לבנת, ממרכז ימימה לחקר ספרות נוער והוראתה בבית ברל, טוענת שספרות ילדים טובה מבכרת תיאור עקיף של הדמויות על פני תיאור ישיר (כלומר, תיאור דמות על ידי פעולותיה ולא על ידי מתן שמות תואר כמו "חכמה", "ביישנית" וכו' שמגדירים אותה). כך מאפשרים לילד לבנות את הדמות ולהבין את דרכיה בכוחותיו הוא ובהמשך ללמוד להבין את העולם שסביבו ואת הדרכים להתמודד איתו בצורה טובה יותר. סדרות טלוויזיה טובות לילדים אינן שונות. דרך ההתמודדות השנייה שהסדרה מציגה היא באמצעות סיפור הרפתקה של נאפקין-מן. בכל פרק נאפקין-מן יוצא לעזור לילד שמתמודד עם בעיה דומה מאוד לזו שמתמודד איתה הילד בסדרה. הסיפור של נאפקין-מן עוזר לילד בסדרה למצוא פתרונות לבעיה שלו על ידי יצירה של מקרה מקביל שמרחיק את הבעיה ומאפשר לילד להתבונן עליה מבחוץ, להוריד את המעורבות הרגשית ולחשוב על פתרונות בצורה הגיונית. כך יוצא שהילד הוא שפותר את הבעיה שלו ומוצא עוד ועוד כלים להתמודד עם מצבים שמעוררים רגשות שליליים.

נוסף על העיסוק ברגשות ובדרכי ההתמודדות שלהם, יש בסדרה גם חינוך לסובלנות תרבותית וחשיפה לידע כללי נרחב בכל הקשור למאפיינים תרבותיים של מקומות שונים בעולם. כל סיפור מתרחש במקום אחר כמו מצריים, מקסיקו, סקוטלנד ואחרים והילדים לומדים על מגוון תרבויות תוך כדי סיפור. גם הרכב הילדים בגן מצביע על גיוון של מוצא תרבותי, מאפיין מובהק של החברה הקנדית והמדיניות הרב תרבותית שלה.

יוצר הסדרה, טון תיין (Tone Thyne), אמר שהשאיפה שלו הייתה ליצור סדרה שמדברת לילדים בגובה העיניים. ואכן, סדרת הילדים "נאפקין-מן" היא סדרה חינוכית בלי להיות דידקטית מדי. היא כיפית, מצחיקה, ומלמדת ילדים המון בלי להיות מעיקה. בעולם שבו נדמה כי הרגשות השליליים נדחקים ומודחקים לטובת סטטוסים ותמונות פרופיל מלאות ב"הכל בסדר" ו"תראו כמה כיף" ומצד שני פוליטיקלי-קורקט, סדרה שמלמדת שהתמודדות עם הרגשות היא קודם כל בתוך האדם פנימה ונותנת כלים להתמודדות נכונה יכולה לעשות פלאים.

גאווה ודעה קדומה

ההחלטה של בית המשפט העליון בארה"ב לאשר נישואים חד מיניים, הפכה אותם לחוקיים בכל 50 המדינות של ארצות הברית, והביאה לשיח על ההתקדמות הגדולה שהושגה בנושא. האינטרנט צהל משמחה, פייסבוק התכסה בתמונות פרופיל בצבעי הקשת, וכולם ציינו איזו אבן דרך משמעותית הושגה כשארה"ב הכירה בנישואים חד מיניים. אבל לא כולם היו שותפים לשמחה, ואמריקאים רבים שלא רואים בעין יפה נישואים חד מיניים צייצו בטוויטר שהם "עוברים לקנדה". מה מעט הם יודעים על השכנה שלהם מצפון אם העובדה שבקנדה נישואים חד מיניים חוקיים כבר 10 שנים (מאז 2005) חמקה מעיניהם… ב-20 ביולי 2005 חוקקה קנדה את החוק לנישואין אזרחיים (Civil Marriage Act) מה שהפך נישואים חד מיניים לחוקיים בכל 10 המחוזות ושלושת הטריטוריות שמרכיבות את קנדה. להחלטה של הפרלמנט קדמו החלטות תקדימיות של בתי משפט אזוריים שהפכו את הנישואים החד מיניים לחוקיים למעשה במרבית קנדה, אבל החלטה גורפת שתקפה בכל קנדה התקבלה, כאמור ביולי 2005. בנוסח החוק נכתב שזוהי הפעם הראשונה שבה החוק הקנדי מגדיר מהו "נישואין", ומרחיב את ההגדרה הנפוצה של קשר בין גבר ואישה. החוק החדש מגדיר נישואין כקשר בין שני אנשים שבחרו לבוא בברית הנישואין, ובכך מרחיב את ההגדרה של נישואין גם לזוגות מאותו המין. עם זאת, העובדה שהחוק מאפשר את קיומם של נישואים חד מיניים אינה מעידה בהכרח על הקבלה של הרעיון בחברה. הכנסייה הקתולית, שזוכה ליותר מאמינים מכנסיות אחרות או דתות אחרות בקנדה, לא ראתה בעין יפה את הניסיון לאשר את קיומם של נישואין חד מיניים, גישה שעולה בקנה אחד עם גישתה הכללית כלפי חד מיניות. גם העובדה שהנושא נידון במסגרת סדרות פופולאריות מעיד על כך שחד מיניות עדיין סובלת מדעות קדומות רבות בקרב הציבור הרחב. אחת הדרכים להתמודד עם הביקורת, היא דרך ייצוגים חיוביים של הומוסקסואליות בטלוויזיה. ואכן, הטלוויזיה שבדרכה היא עוסקת בסוגיות עכשוויות נקראה לדגל להציג את הסוגיה באופן נגיש. שתי סדרות קנדיות מצליחות מהשנים האחרונות מציגות פרקים בהם יש דיון בסוגיית ההומוסקסואליות וניסיון להתמודד עם דעות קדומות הנוגעות אליה. אזהרה: ספויילרים לשני הפרקים המדוברים. יש לינקים לפרקים למי שמעוניין לצפות ואז לקרוא. (מומלץ!) אחת מהסדרות היא "פאלשפוינט" עליה דובר כבר כאן בבלוג. בפרק The War Within (עונה 4 פרק 8), ריאן הוא צעיר בארון שמשחק יחד עם חברו טיילור בהצגה בבית הספר זוג הומוסקסואלים ומגלה על עצמו דברים חדשים. אחד הבנים בבית הספר רואה אותם מתנשקים מאחורי הבמה, מצלם ושולח את הסרטון לכל בית הספר. התגובות הלועגות לא איחרו לבוא. מבחינת הילדים בבית הספר, להיות "הומו" הוא לא להיות גבר, הוא חולשה והמילה עצמה היא קללה לכל דבר, וריאן מפסיק לבוא לבית הספר. כשהסרטון מגיע להוריו של ריאן, הם מגיבים פחות טוב מהמצופה. לרגע ריאן חושב שההורים שלו מקבלים אותו כמו שהוא, אבל אז האם מאשימה את טיילור, החבר של ריאן, בכך ש"עשה לריאן משהו" שגרם לו להיות הומוסקסואל, ואומרת שהיא תשיג לו את הרופאים הטובים ביותר משום שהיא רוצה שיהיו לו "חיים בריאים ונורמאליים". הנחת היסוד של האם היא שהומוסקסואליות היא משהו נרכש, כמו סוג של מחלה, ושריאן "נדבק" מהחבר שלו. ריאן עוזב את הבית לכמה ימים והולך לטיפול שההורים שלו המליצו לו עליו. הטיפול עצמו מציג דעה רווחת נוספת בקרב חלק מהאנשים לגבי הומוסקסואליות. הטיפול שמתנהל תחת מעטה של סודיות ושמו "האגודה לחיזוק המשפחה – תהיה גבר", נועד "לשמור על המשפחה מפני הומוסקסואליות". במסגרתו מלמד הבעלים, קארל היוסון, את ריאן שהומוסקסואליות היא סטייה ושהיא מפרקת משפחות. היוסון אומר שהוא "איבד את בנו למחלה" ועכשיו "כשבנו גר עם גבר" הוא לא יוצר איתו קשר. דמותו של היוסון "האגודה לחיזוק המשפחה", מציגה דמות מכוערת של האנשים שרואים בהומוסקסואליות סטייה שיש לתקן. הדמות שלו מרתיעה, מבחילה, ושיטות הלימוד שלו מעודדת הוצאת כעס דרך אלימות. השיטה מביאה את ריאן לאיים באקדח על מי שצילם ושלח את הוידאו, וכשהדברים לא הולכים כמתוכנן, לנסות להתאבד. יש בהצגת הדמות של המנהל של "האגודה לחיזוק המשפחה" עמדה ברורה: הומוסקסואליות היא לא הדבר הנורא, הדבר הנורא באמת הוא היחס המזלזל שלו לחיים של אחרים השונים ממנו.

ריאן מאיים באקדח

סוף הפרק, שבו השוטרים מצליחים להציל את ריאן מניסיון ההתאבדות, מלמד את הדמויות מספר דברים. ההורים של ריאן מסכימים ביניהם שהחיים של ריאן חשובים להם יותר מכל דבר אחר והם מקבלים אותו כמו שהוא. גם סבו של ריאן, שבין השורות נרמז שגם הוא הומוסקסואל, מעיר את עיניו של מנהל "האגודה לחיזוק המשפחה" שבגללו ובגלל דעות כמו שלו צעירים הומוסקסואלים מגיעים לכדי בחירה בהתאבדות. "זה לא שאתה איבדת את הבן שלך. הבן שלך איבד אבא" מטיח סבו של ריאן בהיוסון. הפער בין החברה בה גדל הסב לבין החברה שבה גדל ריאן מודגש דרך דמותו של הסב. בעוד הסב נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית ולנהל חיי משפחה רגילים, הנכד, ריאן, יכול, כך כולם מקווים, לגדול בחברה שבה הומוסקסואליות היא דבר מקובל.

ריאן מאיים בהתאבדות (עם צל של השוטר שמדבר איתו)

"התעלומות של מרדוק" שגם עליה נכתב כאן, אשר מתרחשת בסוף המאה -19 בטורונטו, בתקופה שבה החברה הקנדית, בדומה למקומות אחרים בעולם, הייתה חברה שמרנית שלא התייחסה בחיוב להומוסקסואליות. בדומה לבריטניה, גם בקנדה הומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית שדינה מאסר או מוות, אך בניגוד לבריטניה בקנדה לא מיהרו להוציא הומוסקסואלים להורג ולרוב מצאו דרך לעקוף את החוק בלי לאכוף אותו. עם זאת, גם אז הומוסקסואליות הייתה מושא ללעג והומוסקסואלים העדיפו לשמור את נטיותיהם לעצמם ואת מפגשיהם סודיים ככל שאפשר. איך מתמודדת סדרה היסטורית עם שינויים מודרניים? בפרק Till Death Do Us Part הבלש וויליאם מרדוק נקרא לכנסייה לחקור את מותו של חתן צעיר, וונדל מריק (Wendell Merrick ), שנמצא מת רגעים ספורים לפני החתונה. בנתיחה שלאחר המוות התברר כי הוא קיים יחסים עם גבר זמן קצר לפני החתונה. הסידרה מציגה שחלק ניכר מההומוסקסואלים באותה תקופה ניהלו חזות של חיי משפחה. לפעמים נשותיהם ידעו על נטייתם וקיימו הסכם לא כתוב שבו כל עוד חזות המשפחה נשמרת, כל צד יכול לעשות את הנכון בעיניו. בסידרה, זאת אחת הסיבות שאמו של וונדל מקדמת בעקשנות את החתונה: היא מעדיפה שיקיים מראית-עין של משפחה רגילה, כדי שלא לפגוע בשם המשפחה ובעסקיה. גם מצד החוק יש רתיעה ועוינות כלפי ההומוסקסואלים. המפקח ברקנריד איתן בדעתו שמותו של וונדל קשור לעובדת היותו הומוסקסואל, וטוען כי ככל הנראה הייתה זו מריבת אוהבים שהשתבשה שהביאה למותו. הוא שולח את מרדוק כסוכן סמוי למועדון הטניס בו נפגשים החבר'ה עם פרח אמנון ותמר (Pansy) בדש הבגד, סימן מוסכם בין ההומוסקסואלים כדי לבדל את עצמם ולא להציע הצעות לא הולמות לאנשים הלא נכונים. מרדוק מוצא את המצב מאוד לא נוח, וכשהוא מביא את אחד מהחבורה, ג'פרי, לתשאול במשטרה, הוא מוצא את עצמו במצב לא נוח עוד יותר, כאשר המפקח מכה את ג'פרי כדי להוציא ממנו מידע.

מרדוק ופרח האמנון ותמר בדש

גישתו של מרדוק כלפי ההומוסקסואלים, שבפוסט הקודם דובר על היותו מייצג של זהות קנדית מודרנית, משתנה במהלך הפרק. בהיותו קתולי אדוק הוא משתמש בתחילה בכינוי "Sodomite", כינוי שמקורו בתנ"ך בסיפור העיר סדום ומעלליה, ומתייחס לעניין באותה רתיעה בה מתייחסת אליו הכנסייה הקתולית. הוא מנהל ויכוח עם ד"ר ג'וליה אוגדן, הפתולוגית של טורונטו, על טבעה של ההומוסקסואליות ובעוד הוא טוען שהומוסקסואליות היא חטא, כמו שכתוב בתנ"ך, ד"ר אוגדן טוענת כי זהו דבר טבעי שקיים בטבע ולכן קיים גם בטבע האנושי.     עם זאת, במהלך הפרק חוש הצדק של מרדוק עולה על העניין הצהוב בחקירה. הוא חושד שיש צד נוסף לסיפור של וונדל ושהדגש המוגזם ששמים כל הנוגעים לדבר על זהותו המינית מסיט את החקירה מהמהלך הנכון שלה – כסף וירושה. במהלך הפרק הוא משנה את הכינוי מ"Sodomite" ל"הומוסקסואל", הוא חוזר לבקש את עזרתו של ג'פרי בחקירה ואף מציע לו ולחבריו שלא לפקוד את מועדון הטניס ולמצוא להם ספורט אחר במקום אחר כדי להימנע מחיכוכים עם המשטרה. בסוף הפרק הוא אף מציין בפני המפקח ובפני הכומר המוודה, שכל החקירה עם שני מקרי המוות שבה (זה של וונדל וזה של המאהב שלו שהתאבד כשחש שהמשטרה סוגרת עליו) היה נמנע לו רק הניחה האמא לוונדל לקיים אורח חיים כרצונו. הוא החל מפקפק בנכונותה של האמונה העיוורת בכנסייה הקתולית, ואמר שהוא שואף לעולם שבו יש יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. שתי הסדרות, "פלאשפוינט" המודרנית ו"התעלומות של מרדוק" ההיסטורית, מעבירות מסר זהה. ערך החיים והכבוד לאדם באשר הוא אדם רב יותר מהגדרתו ושפיטתו של אדם בשל נטיותיו המיניות. האדם הוא גדול מסכום חלקיו ובחירתו בבן זוג הוא רק פרט קטן באישיות. בסופו של דבר, בדיוק כמו מרדוק, אנחנו מקווים לעולם סובלני יותר, עולם שיש בו יותר חמלה לאדם באשר הוא אדם. לקח חשוב ורלוונטי בקנדה, וגם אצלנו.

פלאשפוינט ואמנות ההקשבה

שביתת התסריטאים בהוליווד בשנת 2008 איימה לשבש את עלייתן המתוכננת של עונות חדשות וסדרות חדשות באמריקה וברחבי העולם הניזון מהוליווד. בחיפוש אחר סדרות למלא את החלל שנוצר בפריים טיים, פזלה CBS האמריקאית לצדדים ומצאה סדרה קנדית, פלאשפוינט (Flashpoint), שהפכה לאחר מכן לאחת הסדרות הקנדיות המצליחות ביותר בארה"ב, מאז "בכיוון דרום" (Due South) אי שם בשנות ה-90, והראשונה שמתרחשת כולה בקנדה ("בכיוון דרום" מתרחשת בשיקגו על אף שצולמה בטורונטו). עבור הצוות הקנדי בסדרה, העובדה שטורונטו הייתה מוקד ההתרחשות ושהעיר לא נפלה ביופיה מערים אמריקאיות שונות, היא מקור לגאווה. כדבריו של דיויד פקו (David Peatkau) שמגלם את סם ברדק, טורונטו לא פחות "סקסית" מניו יורק או דטרויט.

פלאשפוינט מגוללת את סיפורו של צוות 1 במשטרת טורונטו, יחידה מיוחדת (strategic response unit – SRU) שנועדה לסייע במקרים של בני ערובה, מתקפות טרור, מתאבדים וכדומה. המיומנות המיוחדת של חברי היחידה, פרט לכישורים הרגילים של נשק, מחשבים ונטרול פצצות היא התמחות במשא ומתן במצבי משבר (Crisis Negotiqtion). הסיסמא של היחידה: "שיחה לפני טקטיקה" (Talk Before Tactics) היא הניסיון לפתור מצבי משבר בדרכי נועם ועם מינימום נפגעים בנפש.

הרעיון שניתן לפתור מצבי משבר אליהם נקראת המשטרה דרך משא ומתן אינו חדש. בשנת 1973 הקימה משטרת ניו יורק יחידה שהתמחתה במשא ומתן במצבים של בני ערובה מתוך ההבנה שבמקרים רבים האלמנט הפסיכולוגי יכול לעבוד לטובת המשטרה ולמנוע מהלכים טקטיים שעלולים להביא להרג חפים מפשע. הנתונים מראים ש-95% ממקרים של בני ערובה שנפתרים ללא נפגעים, נפתרים במשא ומתן. כיום יותר ויותר יחידות משטרה מיוחדות ברחבי העולם כוללות צוות שוטרים שמאומן במשא ומתן במצבי משבר. יחידה כזו מורכבת בדרך כלל ממפקד שאחראי על ההרכבה, האימון והפיקוד של היחידה ולעיתים קרובות הוא גם המפקד בשטח בעת קריאה. היחידה כוללת את הנושא ונותן הראשון (negotiator) ונושא ונותן משני שלוקח את מקומו של הראשון אם הלה לא מצליח ליצור קשר טוב עם האדם שמולו. קצין מודיעין אחראי על איסוף המידע על הפושעים ובני הערובה כדי לסייע בידי המשטרה בתהליך המו"מ. היחידה כוללת גם צוות טקטי שנועד לפעול כאשר מוצו כל אפשרויות המשא ומתן. משא ומתן במצבי משבר כמו אלה שאיתם נדרשת להתמודד היחידה המשטרתית דורשים ידע פסיכולוגי נרחב, מיומנות גדולה ורגישות לשינויים העדינים במצב, שינויים שעלולים לחמוק מעיניהם של אנשים מאומנים פחות. באופן מעניין, השלב הראשון במשא ומתן שכזה הוא הקשבה פעילה. הקשבה פעילה (Active Listening) פירושה לנסות ולהגיב לדברי המדבר, בהנהון, בשאלות פתוחות שמדרבנות אותו לדבר, בלחזור על עיקרי הדברים של הדובר. משא ומתן מוצלח תלוי בהקשבה טובה ודרכה ביסוס של אמון בין השוטר לבין האדם איתו הוא נושא ונותן. ואם הקשבה פעילה עושה פלאים במצבים קיצוניים כאלה, תארו לעצמכם איזה פלא היא עושה בחיי היומיום אם מאמצים אותה.

אבל לא רק העבודה והמיומנות של השוטרים מקבלים זמן מסך, אלא גם חייהם האישיים וההשפעה של העבודה עליהם. מגיבים ראשונים – שוטרים, פרמדיקים וכבאים נתפסים בעיני הציבור הרחב כגיבורים וכך גם סדרות משטרה רבות מציגות אותם. אבל, כמו שאומרת אחת הפסיכולוגיות לאד ליין (Ed Lane, אותו מגלם יו דילן, Hugh Dillon, שגם תרם כמה שירים לסדרה), גם גיבורים נשברים. למי הם יכולים להראות את השבר הזה אם הם צריכים להמשיך ולתחזק את תדמית הגיבור, המפקד, האב? העומס הפסיכולוגי והשפעותיו הוא נושא שאינו זוכה לתשומת לב והכרה בדרך כלל, ורק לעיתים נדירות מגיע לידיעת התקשורת. רק כדוגמא,  ב-2014, 13 מגיבים ראשונים התאבדו תוך 10 שבועות בקנדה. עכשיו נסו לדמיין את המספרים בעולם כולו…

השחקן אנריקו קולנטוני (Enrico Colantoni) שמגלם את סמל גרג פרקר, הוא פעיל ב- Tema Conter Memorial Trust, ארגון שנועד לעזור למגיבים ראשונים להתמודד עם תופעות כמו תסמונת דחק פוסט טראומתית (PTSD). באחד הראיונות הוא אומר שהייחודיות של הסדרה היא בכך שהיא מראה את "המחיר של הגבורה".  ההתמודדות עם הצורך לקחת חיים, מצבים שבהם "הטוב ביותר שלך לא היה מספיק", הקשיים שאיתם הם מתמודדים כדי להמשיך ולעשות את עבודתם ולזכות ביושר בתדמית הגיבור. על האופן שבו הסדרה מציגה את השוטרים הם זוכים ללא מעט הערכה מהמגיבים הראשונים של העיר שניגשים אליהם ואומרים תודה.     יש שיגידו שפלאשפוינט זכתה מן ההפקר. היא עלתה לשידור בפריים טיים בארה"ב בזמן שביתת התסריטאים -בהוליווד, כש-CBS האמריקאית חיפשה תוכן לשידור, ולולא מצב הביש שאליו נקלעה התעשייה האמריקאית בגלל השביתה, ספק אם הסדרה הקנדית הייתה מגיעה לאן שהגיעה. אבל חמשת העונות שלה כמו גם המעריצים האדוקים שלה וההערכה לה היא זוכה מהתעשייה ומהאנשים אותם היא מייצגת מוכיחה שפלאשפוינט היא סדרה מעולה בזכות ולא בחסד. שווה צפייה.

התעלומה הקנדית

כשראש ממשלה מכהן מבקש להתארח אצלך בתכנית יש שני דברים שעליך לדעת. האחד, לא אומרים "לא". השני, הסדרה שלך שווה צפייה. לא, לא מדובר בבנימין נתניהו ו"ארץ נהדרת". מדובר בלא אחר מראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר (שגם ביקר בישראל השנה), ובסדרה "תעלומות מרדוק"  (Murdoch Mysteries). "תעלומות  מרדוק" עלתה לאוויר בשנת 2008 בערוץ CityTV, הערוץ הפרטי השלישי בגודלו בקנדה מבין הערוצים דוברי האנגלית. בשנת 2013 הסדרה עברה לביתה החדש בערוץ הלאומי של קנדה, CBC, שחידשה את הסדרה לעונה שמינית השנה.

הסדרה מגוללת את סיפורו של וויליאם מרדוק, אותו מגלם השחקן יאניק ביסון (Yannick Bisson). מרדוק הוא בלש במשטרת טורונטו של סוף המאה ה-19 אשר פותר את התיקים המגיעים לפתחו באמצעות חידושים טכנולוגיים. לעזרתו באים המפקח תומס ברקנריד (Thomas Brackenreid), המגולם על ידי תומס קרייג (Thomas Craig), קונסטבל ג'ורג' קרבטרי (Constable George Crabtree) אותו מגלם ג'וני האריס (Jonny Harris) וד"ר ג'וליה אוגדן (Julia Ogden), הרופאה הפתולוגית של המשטרה, אותה מגלמת הלן ג'וי (Hélène Joy). הדמויות מבוססות בחלקן על ספריה של מורין ג'נינגס (Maureen Jennings),  סופרת קנדית שהתפרסמה בעיקר בזכות הצלחתה של סדרה זו והיא גם היועצת האומנותית שלה.

הסדרה מתרחשת בטורונטו של סוף המאה ה-19. 1895 ליתר דיוק, והדיוק ההיסטורי חשוב בה עד מאוד, החל מהתלבושות והשפה המדוברת ועד הרחובות והטכנולוגיה. כל האלמנטים זוכים למחקר ושחזור מדוקדקים. אפילו דמויות היסטוריות חשובות מתחומי התרבות והמדע באות מדי פעם להופעת אורח, ובין המפורסמים שמגיעים לבקר את מרדוק אפשר למנות את ארתור קונן דויל, ג'ק לונדון, ה.ג'. וולס, ניקולא טסלה, האחים רייט, תומס אלווה אדיסון ורבים אחרים. זוהי סדרה לאנשים שמכירים את ההיסטוריה של המערב, והעובדה שהיא זוכה להצלחה גדולה כל כך בקנדה אומרת לא פחות על הצופים הקנדים מאשר על המפיקים והכותבים שלה.

באתר 9GAG פורסמה רשימה של 33 עובדות שהאמריקאים צריכים לדעת על קנדה. סעיף 10 אומר שהקנדים "אינם כמו האמריקאים". יש להם זהות קנדית ייחודית, הם פשוט טרם הצליחו להבין מהי… "תעלומות  מרדוק" היא אחת התשובות לחיפוש הזה אחר זהות קנדית. קנדה, שהושפעה רבות מבריטניה, קיבלה את עצמאותה בשנת 1867, כשלושים שנה לפני התקופה בה מתרחשת הסדרה. כלומר הסדרה, שמתכתבת בהרבה מובנים עם קנדה המודרנית, מנסה לבסס מאפיינים של זהות כבר מהשלבים המאוד מוקדמים  של קנדה העצמאית.

מאפיינים כמו רב-תרבותיות, השקעה במדע ומעמד האישה מקבלים בסדרה התייחסות שמאפיינת יותר את קנדה של היום מאשר קנדה של תחילת המאה ה-20. היחס לאוכלוסיות השונות בתוך קנדה היה נוקשה יותר בסוף המאה הקודמת. קנדה הייתה ברובה לבנה ונוצרית והיחס לזרים ומהגרים לא היה חיובי. בניגוד לקנדה של היום, שהיא מדינת הגירה, בשלהי המאה ה-19 הגירה לקנדה לא זכתה לעידוד מצד הממשל וגם היחס של האוכלוסייה המקומית למהגרים נטה לגזענות והושפע מאוד מדעות קדומות. מעמד האישה בקנדה של שלהי המאה ה-19 לא היה גבוה, ובדומה למקומות אחרים בעולם, נשים עבדו בעיקר במשק הבית, קיבלו שכר נמוך בהרבה מהשכר שקיבלו הגברים, איבדו את הזכות לרכוש עם החתונה והתקשו מאוד להתגרש.

ובכל זאת, הדמויות הראשיות בסדרה אינן כאלה. וויליאם מרדוק עשוי להזכיר לחלקכם בלש אחר מההיסטוריה הספרותית-טלוויזיונית דוברת האנגלית (כן, הכוונה היא לשרלוק הולמס של סר ארתור קונן דויל), אם כי אין ספק שמרדוק הרבה יותר ג'נטלמני מהולמס, ואולי פחות מיוסר ואקסצנטרי ממנו. אבל גם מרדוק, כמו הולמס, הוא בלש וגיבור שמשתמש בשכלו כדי לפתור תעלומות. ואם הבלש הוא גיבור תרבות מודרני, כפי שטוען דוד גורביץ בספרו, אז מרדוק הוא הגיבור המודרני של קנדה.

הבלש מרדוק מחפש את האמת גם אם הוא צריך להיאבק לשם כך,  ולא ממהר להאשים ללא ראיות חותכות. הוא לא חושש לתמוך בזכותן של האוכלוסיות החלשות יותר, של זרים, למשפט הוגן גם אם זה במחיר של ללכת כנגד מפקדיו (והפרק על האוכלוסייה הסינית בטורונטו הוא דוגמא נפלאה לכך).  כדבריו של הרפר: "קנדים הפכו את זה למסורת לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון" וניתן לראות את המסורת הזאת כבר בדמותו של מרדוק. מרדוק הוא קתולי, אבל מכבד את הדתות האחרות ואף בקיא בחלק ממנהגי היהדות, המסורת  הסינית והמיתוסים המצריים. הוא מכבד כל אדם באשר הוא אדם גם אם מפקדיו והאנשים שסביבו מביעים דעות קדומות. הוא מעריץ גדול של קידמה מדעית ואף תרם בעצמו לחלק מהפיתוחים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם, כמו  סונאר או משתיק קול לאקדח. והוא אפילו משתף פעולה עם בלש ממונטריאול שבקוויבק הצרפתית כדי לפתור תעלומה משותפת, שיתוף פעולה שעולה בקנה אחד עם הדו-לשוניות של קנדה המודרנית.

דמותה של ד"ר ג'וליה אוגדן, הדמות הנשית הראשית בסדרה, היא הפתולוגית של המשטרה, ועזר רב כנגדו של הבלש מרדוק. היא למדה רפואה בתקופה בהיסטוריה שבה ניתן היה לספור את מספר הנשים שלמדו רפואה על אצבעות יד אחת, והפכה להיות הפתולוגית הראשית של תחנה 4 במשטרה בתקופה שבה נשים לא עבדו במשטרה כלל. יתרה מזאת, מרדוק, קרבטרי והמפקח ברקנריד כולם מקבלים את נוכחותה כמובנית מאליה ומקשיבים לדעתה העניינית ברוב קשב ועם הערכה לבעלת המקצוע, זאת על אף שגם היא זוכה לעיתים להערות פוגעניות על שום היותה אישה.

שתי הדמויות, זו של וויליאם מרדוק וזאת של ג'וליה אוגדן, מציגות את הקנדים כאנשים שמוכנים לקבל את השונה ויהיה זה מהגר או אישה ולהתייחס אליו בכבוד על שום היותו אדם. בכך באה לידי ביטוי הגישה ה"רב תרבותית" של קנדה המודרנית, בתקופה שגישה זו הייתה נחלתם של בודדים ולא מדיניות רשמית של הממשלה הקנדית. זוהי בדיוק הגדולה של הסדרה. ההחלה של ערכים מודרניים קנדיים על תקופה בה ערכים אלה עדיין לא הכו שורש יוצרת תדמית של מדינה מתקדמת כבר משחר היותה מדינה עצמאית. אם השאלה שנשאלה היא "מהי קנדה", הרי שהתשובה היא: וויליאם מרדוק וג'וליה אוגדן.

ולסיום, כמה מילים על סטיבן הרפר. ראש ממשלת קנדה הוא אחד הידידים הגדולים של ישראל בעולם כיום, ונאומו בכנסת השנה בעת ביקורו בארץ הוא אחד מהקולות השפויים ביותר בקהילה הבינלאומית של ימינו. הוא מעריץ גדול של הסדרה והופעת האורח שלו ב"תעלומות  מרדוק" הייתה הרעיון של בתו, רייצ'ל, גם היא מעריצה גדולה, לשמחת כל צוות השחקנים וההפקה. אבל איך פונים לראש הממשלה על הסט? ובכן, יאניק ביסון, שביים את הפרק דיבר על כך בראיון וגילה שלקרוא לו "כבוד ראש הממשלה" זה קצת ארוך מדי… אם תרצו לגלות איך הוא  פנה אליו בסופו של דבר, ואיך היה לביים את ראש הממשלה, צפו בראיון. 🙂

הרפר אמר שהסדרה היא סדרה מאוד "קנדית". היא ממוקמת בטורונטו של תחילת המאה ה-20 ומצליחה להחיות את הדמויות השונות ואת החיים כפי שהתנהלו בקנדה האנגלית של לפני 100 שנה. אין ספק שלצד הדיוק ההיסטורי, יש לזכור שהסדרה היא סדרה אומנותית והגמישות של הדמויות והעלילה ניכרת לעיני כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של קנדה. במובנים רבים הסדרה מתכתבת עם קנדה המודרנית ומנסה, באמצעות הדמויות השונות, לבסס את הערכים שמאפיינים אותה כיום כערכים שאפיינו אותה גם בתחילת דרכה כמדינה עצמאית.

שניים בעיר אחת (מלבד הזאב)

ירייה רועמת נשמעת במרחבים המושלגים של יוקון, קנדה, והשוטר מהמשטרה המלכותית הקנדית הרכובה (Royal Canadian Mounted Police) נופל ומת. עקבות הרוצחים מובילות את בנו, קונסטבל בנטון פרייזר (Constable Benton Fraser), לעיר הגדולה שיקגו שבארה"ב, שם הוא יוצר קשר עם השוטר הזחוח שעובד על "התיק של המאונטי המת", ריי וקיאו (Ray Vecchio). אחרי שהתחילו ברגל שמאל, השניים משתפים פעולה ויוצאים למצוא את הרוצחים של אביו של בנטון. כך מתחילה הסדרה "בכיוון דרום" (Due South), סדרה קנדית משנות ה-90 שעשתה היסטוריה. נשמע כמו עוד סדרת משטרה טיפוסית? ובכן זהו רק קצה הקרחון (איזו מטאפורה הולמת לקנדה, הא?). הסדרה הזו היא סדרת משטרה קומית עם קצת סוריאליזם ואפילו עקיצה כלפי השכנה מדרום.

ריי וקיאו (דיויד מרסיאנו, שודאי מוכר לחלקכם מהסדרה האמריקאית "הומלנד") הוא שוטר במשטרת שיקגו, שירייה אקראית פה ושם בעיר לא מוציאה אותו משלוותו. הוא אמריקאי ציני, שנימוסין והליכות הן ממנו והלאה והוא רק רוצה להעביר את היום. בנטון פרייזר (פול גרוס, שהסדרה הייתה הקפיצה שלו לתודעה בינלאומית) הוא קנדי מנומס, ידען ושומר חוק שמבקש לעזור לאנשים הפשוטים (גם אם לא ביקשו את עזרתו). השילוב של השניים הוא הכוח של הסדרה ואחראי למגוון אתנחתאות קומיות ורגעים של ידידות אמיצה. הקשר ביניהם מאיר את ההבדלים בין השניים, הבדלים שנועדו, בין היתר, לבדל את קנדה משכנתה מדרום על אף שהן חולקות הרבה מן המשותף.

אבל הסדרה היא סדרת משטרה, וכיאה לז'אנר, כל פרק עוסק בפענוח תיק אחר. על אף שהיא מתרחשת בשיקגו, טביעת האצבע של הגישה הרב-תרבותית של קנדה ניכרת בה. הגישה הרב-תרבותית גורסת כי במדינה אחת יכולות להתקיים תרבויות שונות כל עוד חוקי המדינה נשמרים וקנדה אימצה את המדיניות הרב-תרבותית בשנת 1971, המדינה הראשונה בעולם שעשתה כך, כחלק מהרצון לטפל במתחים שנוצרו בין צרפתים-קנדים לבין אנגלים-קנדים וקבוצות אתניות ותרבותיות אחרות. גישה זו נגלת לעין בבחירת הסיפורים, סיפורים שמראים פשע בקרב כל פלחי האוכלוסייה לבנים, שחורים, יהודים, היספאנים. אין אוכלוסייה שהיא יותר "מועדת לפורענות", בכל אוכלוסייה יש מכל סוגי האנשים. לא פעם, פרייזר, הגבר הלבן, צריך לשכנע את הדמויות השונות, אלה שנכוו לא פעם מרשויות החוק, שכוונותיו טובות. בדמותו של פרייזר הקנדי מתבטא הכבוד הבסיסי לאדם באשר הוא אדם ללא קשר לדעותיו, לדתו או למוצאו.

אם חשבתם שזו עוד סדרה טיפוסית, הנה הטוויסט. על החלק הסוריאליסטי אחראית הרוח של אביו של פרייזר. כן, רוחו של אותו אב שנרצח בפרק הראשון של הסדרה שמופיעה ברגע מסוים במושב האחורי של המכונית של ריי ומאז מתעקשת לחזור ולהופיע בפני פרייזר לאורך כל הסדרה. פרט לעובדה שהיה זה ניסיון של ההפקה להשאיר בסדרה את גורדון פינסנט (Gordon Pinsent) אחד השחקנים המוכרים והטובים ביותר בקנדה, יש לרוח של האב תפקיד. נוכחותו אחראית לא אחת לשעשוע שנוצר מהשיחות שלו עם בנו, שיחות שאיש מלבדם לא שומע או מודע אליהן גם אם הן מתרחשות במקומות הומי אדם, אך הוא גם מלווה את פרייזר בתיקים השונים עליהם הוא עובד ומחזק אותו כשהוא זקוק לכך. לאלמנטים העל טבעיים מצטרף גם פרק על מאסטר וודו, וכן אדם שיכול לראות דרך מגע בחפצים. גם במקרים האלה, התפיסה הקנדית ניכרת מאוד בהיעדר הסקפטיות מצידו של פרייזר בקיומם של דברים שכאלה, סקפטיות שמבוטאת דרך דמותו של ריי האמריקאי הריאליסט.

דמות ראשית נוספת בסדרה היא הזאב, או שמא הכלב-זאב, של פרייזר, העונה לשם "דיפנבקר" (Diefenbaker, על שמו של אחד מראשי ממשלת קנדה). הוא הציל את חייו של פרייזר בערבות קנדה ומאז הם יחד, על אף שהוא התחרש מעט באותה תקרית. פרייזר ודיפנבקר יכולים לנהל שיחות שלמות בלי לדבר באותה שפה והזאב מוסיף לא מעט לקסם של הסדרה. כלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם בהרבה מובנים.

הסדרה, פרי יצירתו של פול האגיס (התסריטאי זוכה האוסקר על "התרסקות" ב-2004, שהיה בארץ לא מזמן לקידום סרטו החדש, "גוף שלישי"), עלתה לאוויר ב-1994 בערוץ CTV, רצה ארבע עונות עד 1999 וזכתה להצלחה ברחבי העולם, גם בישראל. על אף שהערוץ החליט לא להמשיך לעונה נוספת אחרי העונה הראשונה בשל בעיות כלכליות, כניסתה של הרשת האמריקאית CBS להפקה עזרה במימון העונה השנייה, אך בסופה החליטו שלא להמשיך בתמיכתם. היה נראה שזה סוף הסדרה, אבל לחץ המעריצים החזיר אותה לשתי עונות נוספות, בהן קאלום קית' ריני (Callum Keith Rennie) החליף את דיוויד מרסיאנו, שלא יכול היה להגיע בשל מחויבויות אחרות, בתפקיד ריי וקיאו.

אם ג'וזף ניי דיבר על כוחה של תרבות לעניין אנשים בתרבויות זרות, הרי שהסדרה הזו עשתה לקנדה נפלאות. מועדון המעריצים של הסדרה כולל בתוכו נציגים מכל רחבי העולם החל מיפן וסין שבמזרח דרך איראן וישראל, אירופה וארה"ב. החודש יתקיים מפגש מעריצים בטורונטו, מפגש שמארגן מועדון המעריצים, אליו יגיעו מעריצים מכל העולם כדי לחלוק את אהבתם לסדרה, 20 שנה לאחר שעלתה לאוויר לראשונה. כמו במפגשים קודמים, גם במפגש הזה יהיה גם חלק מצוות הסדרה, והמלחין של שיר הנושא, ג'יי סמקו (Jey Semko). סדרה שזוכה למעריצים חדשים ואהבה של מעריצים ישנים 15 שנה אחרי שירדה מהמסך צריכה להיות מיוחדת. והיא אכן כזאת.

דויל והעיר הגדולה

ג'ייק רודף אחר בחור צעיר ברחבי העיר. אביו, מלאקי (Malachy), יושב במכונית וצופה במתרחש בשעשוע.

"ג'ייק, פעם היית מהיר יותר".

"אבא, אתה לא עוזר לי."

"סבלנות היא מעלה."

"קפוץ לי", הגיעה התשובה המנומסת.

במילים אלה, במרוץ על גגות ובנפילה אחת מורטת עצבים, נפתחת אחת הסדרות הקנדיות המצליחות של השנים האחרונות, Republic of Doyle ("הרפובליקה של דויל" בתרגום חופשי ומילולי מדי), שעלתה לאוויר לראשונה בערוץ CBC בינואר 2010. הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיהם ותיקיהם של ג'ייק דויל ואביו, חוקרים פרטיים. אליהם מצטרפים חברתו של מלאקי, רוז, צייר הגרפיטי וגאון המחשבים, דז קורטני (Des Courtney) ואחייניתו של ג'ייק, טיני (Tinny). כולם יחד מנסים לשמור על העיר מנוכלים ולהרוויח קצת פרנסה. כיאה לסדרת בילוש, כל פרק עוסק בתיק אחר שעל חבורת הדוילים לפענח, והנושאים מגוונים: בקשות פרטיות ממכרים, בקשות מאנשים שזקוקים לעזרה ואף תיקים של סמים ושחיתות בעירייה.

עלילת הסדרה והצילומים שלה נערכים בעיר סנט ג'ונס, מחוז ניופאונדלנד (ולברדור), מחוז שהיה בין המקומות הראשונים בהם התיישבו אירופאים ביבשת החדשה במאה ה-15, הפך לחלק מאנגליה ועבר להיות חלק מקנדה בשנת 1949. העיר סנט ג'ונס, מהותיקות באי, היא עיר הבירה של המחוז, ה-20 בגודלה בכל קנדה ובה יושב השלטון המחוזי. ניופאונדלנד הושפעה מהמסורת האירית והסקוטית יותר ממחוזות אחרים בקנדה, ובהיותה אי השתמרו בה מאפיינים תרבותיים ולשוניים ייחודיים. מבחינה מוסיקלית, פרט להשפעה אירית משמעותית, העובדה שהמחוז הוא אי הביאה לכך שהמוסיקה והשירים עוסקים לא מעט בנושאים של ים, ספינות ומלחים.

(Great Big Sea שגם שרים את שיר הנושא של הסדרה "Oh Yeah" הם להקה מניופאונדלנד והזמר והיוצר שלה, אלן דויל, אף התארח בסדרה לא פעם)

ניופאונדלנד ידועה גם כאחד המחוזות ההומוגניים בקנדה מבחינת השפה ומרבית האוכלוסייה דוברת אנגלית (על אף שיש גם מקורות צרפתיים ואיריים). עם זאת, האנגלית של ניופאונדלנד כוללת מאפיינים וביטויים ייחודיים לאזור שהמורים לאנגלית במקומות אחרים בעולם ימצאו קשים לעיכול. ביטויים כמו "I loves you" היו גוררים נזיפה מהמורים, אבל באנגלית המדוברת של ניופאונדלנד (שגם זכתה לשם: ניופית) צורה זו שגורה בפי התושבים לצד הצורה הרגילה נטולת ה-s. (אזהרה לתלמידים: אל תנסו את זה בבית. או בבחינת הבגרות).

הסדרה מוגדרת כסדרה בלשית-קומית, ואכן האלמנט הקומי שבה נוכח מאוד בכל פרק ופרק לא רק בדמותו של דז קורטני, שהשחקן מרק אובריאן (Mark O'Brien) שמגלם אותו מועמד השנה ל-Canadian Comedy Award, אלא גם במערכת היחסים בין הדמויות השונות, בייחוד בין ג'ייק לאביו, שאוהב לעקוץ את ג'ייק על יחסיו עם נשים ועל נטייתו חסרת התקנה להסתבך בצרות. בניגוד לסדרות אחרות בז'אנר של סדרות משטרה ובלשים, "הרפובליקה של דויל" לא מנסה לזעזע את הצופה, אלא לקחת את עצמה קצת יותר בקלות ולהביא קצת יותר "חיוביות" למסך, כדבריו של יוצר הסדרה, אלן האקו (Allan Hawco). האלמנט הקומי ומקומו בסדרה הופך את Republic of Doyle לסדרה קלילה ומהנה לצפייה, לא מעמיסה מדי ולא עמוסה מדי ברגשות.

ובכל זאת, מה החשיבות שלה בנוף הטלוויזיוני בקנדה? ובכן, אם דנים בכוחה של התרבות ליצור עניין, הרי ש-Republic of Doyle שמה את סנט ג'ונס על המפה בתוך קנדה ומחוצה לה. בצילומים, הנערכים בתוך העיר, ובאולפן שמשחזר אתרים מוכרים בעיר, כמו פאב הדיוק (The Duke of Duckworth), הופכת העיר לשחקנית נוספת בסדרה ומהווה מקור לגאווה לאוכלוסייה המקומית. הסדרה, המשודרת בארה"ב, רוסיה, ברזיל, אוסטרליה, בריטניה ואסטוניה הביאה לגילוי של האזור על ידי הצופים מחוץ לקנדה, וגם שינתה את התפיסה של ניופאונדלנד בתוך קנדה עצמה. העובדה ששחקנים כמו ראסל קרואו, גורדון פינסנט, פול גרוס, וויקטור גרבר הופיעו בסדרה בהופעות אורח מוכיחות שהסדרה זוכה להצלחה לא רק בקרב הצופים, אלא גם מושכת אליה שחקנים ותיקים זוכי פרסים אשר רואים בה תוצר ראוי לקחת בו חלק.

חשיבות נוספת שיש לסדרה הזו היא העובדה שהיא מצולמת בסנט ג'ונס, רחוק מהמרכז של טורונטו בה מרוכזת תעשיית הבידור הקנדית. מיקום העלילה והצילומים בסנט ג'ונס מאפשרים לפתח ולשמר הן את תעשיית הבידור המקומית וכישרונותיה והן את העסקים המקומיים שמרוויחים מנוכחותם של אנשי ההפקה ועל הדרך לקדם ולהציג את היופי והייחודיות של ניופאונדלנד.

ניתן לחפש ולמצוא בסדרה אמירות מעמיקות על מערכות יחסים ומשפחה, שרחוקה מלהיות המשפחה הנורמטיבית של אמא, אבא, שני ילדים וכלב, על אף היותה משפחה לכל דבר ועניין, אבל ניסיון שכזה יחטא למטרה של הסדרה. כמו שהיוצר והשחקן שלה, אלן האקו אמר באחד מהראיונות: הסדרה לא באה לנקוט עמדה פוליטית או לעשות צרות אלא נועדה לספר סיפור מצוין שכולם יכולים להצטרף אליו ולבלות שעה טובה עם הדוילים.

צפייה מהנה!