כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני מגיע לישראל

עד לפני מספר לא רב של שנים, הישראלים היחידים ששמעו על “קוריאה” היו אנשי עסקים או נציגי משרד החוץ. אך מאז 2006 הכל השתנה.

הסנונית הראשונה הייתה בערוץ ויוה, ערוץ שמשדר בד”כ טלנובלות דרום אמריקאיות, ונקראה “סאם-סון המתוקה” (Sweet Sam-Sun). הסדרה בת ה-16 פרקים מתארת את חייה של קים סאם-סון, קונדיטורית עגלגלה בת 30 שהדבר שהכי מטריד אותה בחייה הוא היותה עדיין רווקה בגילה המופלג. לאחר שהחבר שלה נפרד ממנה בערב חג המולד נכנס לחייה מנהל מסעדה צעיר וקר שמציע לה לעבוד אצלו כקונדיטורית ובתמורה הוא ישחק את בן הזוג שלה כדי להדוף הצקות מצד אמה. הבוס הצעיר שסובל מטראומה אוטם את ליבו מול החיבה המופגנת שלה אך היא, בפשטות ובנטייה שלה לדבר ישירות ומעט בבוטות (משהו מאוד לא נשי באסיה) ממיסה את ליבו ומתפתח ביניהם סיפור אהבה.

כביכול, סיפור הוליוודי שבלוני לעייפה. איש מאלה שצפו בה והתאהבו בקוריאה לא מצליח להסביר מה היה סוד הקסם שלה. האם הייתה זו העובדה שהיא מאסיה? שהשחקן, היון בין (Hyun Bin) נאה? או אולי זו העובדה הפשוטה שכל הסדרה כולה הסתכמה ב-16 פרקים (בניגוד למרבית הסדרות בספרדית)?  תהיה הסיבה אשר תהיה, אין ספק שהסדרה זכתה להצלחה עצומה, הצלחה ששמה את קוריאה על מפת התרבות בישראל.

סאם סון המתוקה

לכל מקום שאליו מגיע “הגל הקוריאני” יודעים שהוא תופס תשומת לב כשהסדרות הופכות לפופולאריות ומתורגמות לשפת המקום ובד”כ נוסף על הערוץ הרשמי של התרגומים לטלוויזיה, צצים ברשת האינטרנט אתרים של תרגומי מעריצים (FANSUB). כמה מהפופולאריים שבהם שמתרגמים לאנגלית בעיקר ובהם האתרים Dramacrazy ו-Mysoju (על שם האלכוהול הלאומי הקוריאני) היו מקור לסדרות עבור הקהל הישראלי עד שגם ישראל נפלה ברשת (תרתי משמע).

מזה שנתיים פועל ברשת האינטרנט האתר ASIA4HB, אתר תרגומי מעריצים שכולל קבוצה של בנות חרוצות אשר שמו לעצמן למטרה לתרגם את הסדרות הנפלאות לשפת הקודש ולהנגיש אותן לקהל שנוח לו יותר לקרוא כתוביות בעברית. האתר, אשר פועל בהתנדבות וללא מטרות רווח, כבר זכה בלמעלה מ-300 אלף צפיות, מה שמצביע על כך שיש ביקוש הולך וגדל לסדרות האלה בקרב הקהל הישראלי.

אחת הסיבות שהביאה את המתרגמים באתר להקדיש זמן למלאכת התרגום של הסדרות הללו נובעת מנקודה פשוטה: הרצון למצוא חברים לשיחה. בדומה לכל תחביב אחר, הצופים בדרמות מחפשים אנשים לדבר איתם על הסדרות והשיחות מעל דפי האתר אף גולשות לניתוחים מעמיקים על בניית דמויות וקווי עלילה (פרט לדיונים של המראה החיצוני של השחקנים). סיבה נוספת היא השאיפה להכיר ליותר אנשים את היופי שבסדרות הקוריאניות, הרגש, המשמעות האדירה שמייחסים למשפחה וליחסים בתוך המשפחה, משהו שכנראה  הלך לאיבוד בתוך האינדוויזואליזם והמטריאליזם המערבי. אבל יכול להיות שזה פשוט כמו שאחת המתרגמות אמרה “לראות את כל התודות שלהם, פשוט מחמם את הלב”.

המשוטט התמים באתר מקבל את הרושם שקוריאה היא מעצמת תרבות בישראל. כמות הסדרות הקוריאניות עולה על כל מדינה אסייתית אחרת כאשר בעיקר מדובר על יפן, מעצמות סדרות טלוויזיה בזכות עצמה. אבל גם לה שמור מקום של כבוד מעל דפי האתר ובין הסדרות ניתן למצוא את אחת הקלאסיקות של הסדרות היפניות: Hana Yori Dango (בנים על פני פרחים).

בנים על פני פרחים

אז איזה סדרות יש באתר?

המגוון רחב דיו כדי להתאים כמעט לכל אחד. סדרות פעולה ומתח כדוגמת “אייריס” או “זמן בין כלב לזאב” שאף שודרה בערוץ ויוה. סדרות רומנטיות כמו “מלכת השלג”, סדרות על גבול המיסטיקה כמו “ידי אלוהים” היפנית או “49 ימים” הקוריאנית. ועוד לא דיברנו על היסטוריה. הסדרה האחרונה שעלתה לאתר היא “השערורייה של סונג קיון קוואן” דרמה היסטורית קלילה על בת שמתחפשת לבן כדי להיכנס לאקדמיה של קונפוציוס ולהבטיח את החלמתו של אחיה החולה. הסדרה זכתה בפרסים רבים בקוריאה והפכה לפופולארית גם באתר. סדרה פופולארית נוספת שזכתה לאהדה ופרסים בקוריאה היא “גן סודי” בכיכובו של אותו היון בין שבזכותו אנשים גילו את קוריאה (זוכרים את “סאם-סון המתוקה”)?

הסדרה הארוכה ביותר באתר (ובכל זאת רק 56 פרקים!) היא “ממזרח לעדן” שמגוללת את סיפורן של שתי משפחות שגורלותיהן שזורים זה בזה ונפרשת על פני למעלה מ-30 שנה בהיסטוריה של קוריאה הדרומית. עבור אנשים שמכירים רק את קוריאה המודרנית צפויה הפתעה כשהם רואים שהדמוקרטיה הקוריאנית הייתה צריכה לעבור חבלי לידה קשים בדמות הפגנות סטודנטים אלימות, פגיעה בזכויות אדם ושחיתויות. זה אחד הדברים היפים בדרמות הקוריאניות: בסיפור האישי שלוב גם סיפורה של קוריאה ההיסטורית והמודרנית גם יחד והצופה יכול ליהנות מהסיפור המרגש ואם הוא מתעניין בהיסטוריה  גם מהסיפור של קוריאה כמדינה.

ממזרח לגן עדן

כיום פועלים בארץ מספר פורומים שעיקר עיסוקם הוא צפייה בדרמות ומעקב אחר אמנים ושחקנים קוריאנים. את אחד ממפגשי הפורומים הללו כיבד בנוכחותו השגריר הקוריאני היוצא, מר מה יאנג-סאם. כשנכנס למסעדה השתרר שקט ולאחר מספר מילים רשמיות שאל: ”אתם מכירים את בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon)? ולאחר “כן” רועש והחלטי הוסיף: ”אז אני מרגיש כוכב כמוהו הערב” וזכה למחיאות כפיים סוערות.

בעקבות הגעת הסדרות הקוריאניות לארץ, עלה העניין בקוריאה כמדינה ולימודי השפה הקוריאנית הולכים וצוברים תאוצה כאשר במרבית האוניברסיטאות בארץ ישנה האפשרות ללמוד קוריאנית במסגרת התואר בלימודי מזרח אסיה. בירושלים, שם ממוקם מרכז תרבות קוריאה, ניתנים שיעורי קוריאנית לקהל הרחב אליו מגיעים מכל הארץ וכן ניתן לטעום מעט מהתרבות הקוריאנית במסעדה הקוריאנית “היהלום שבכתר” ובאירועים כגון “חוצות היוצר”.

ההתעניינות של הישראלים בקוריאה אינה חד-צדדית וגם הקוריאנים מגלים עניין בישראל. לאחרונה רואים יותר ויותר סטודנטים קוריאנים אשר מגיעים לארץ ללמוד עברית באולפן והצופים הישראלים בדרמות הקוריאניות מוצאים ישר נושאים משותפים לשיחה. אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת.

פורסם לראשונה באתר iAsia ב-2011.

גוד דוקטור במערכת הבריאות הקוריאנית

מערכת הבריאות של דרום קוריאה לקחה דוגמא משכנתה יפן, והתבססה במשך שנים על ביטוח חובה. בשנות ה-70 תחת שלטונו של פארק צ'ונג הי (Park Chung-hee, אביה של הנשיאה הנוכחית) חייב הממשל את החברות הגדולות להבטיח לעובדיהן ביטוח בריאות. תוך 12 שנים הורחב הביטוח וכלל תחילה חברות קטנות יותר ולבסוף את כלל האזרחים הקוריאנים. במשך שנים הרפואה הציבורית סיפקה את השירותים לכלל האוכלוסייה, על אף שנותרו פערים גדולים בין תושבי הערים ששירותי הרפואה של בתי החולים נגישה להם לבין אזורי הכפר שהגישה שלהם בעייתית יותר. ובכל זאת, מערכת הבריאות הקוריאנית מילאה את תפקידה.

ב-2013 החליטה ממשלתה של פארק (הבת של) לקדם טל-רפואה בטענה שטל-רפואה, תנגיש את שירותי הרפואה לאזורים המרוחקים מערים מרכזיות.  רפורמה נוספת שמקדמת הממשלה היא מתן אישור לבתי החולים לפתח תחומים לטובת רווחים, וזאת משום שמרבית בתי החולים בקוריאה מנוהלים על ידי גורמים פרטיים. בכך מקווים בממשלה לשפר את מצבה של מערכת הבריאות הקוריאנית ולהוציא אותה מהגרעון אליו נקלעה. לאור כוונות אלה יצאו רבים מהרופאים ובראשם ארגון הרפואה הקוריאני (Korean Medical Association KMA) להפגנות גדולות ברחבי המדינה, בעיקר בבירה סיאול.

הפגנות של רופאים מכל הארץ בסיאול

הרופאים מחו על הפגיעה הצפויה בשירותי הרפואה הניתנים לאזרחי קוריאה והזהירו מפני ההשלכות של תהליך ההפרטה הצפוי וצמצום כוח האדם, שכן טל-רפואה צפויה לצמצם כ-50,000 משרות, לדבריהם. מתן האישור לספק שירותי רפואה למטרות רווח אשר יעלה את מחירי הרפואה עלול לסגור את שערי בתי החולים למעוטי יכולת ובכך יפגע עוד יותר במתן שירותים רפואיים במקומות מרוחקים ממרכזים עירוניים. ראש ה-KMA, רו הוואן-קיו (Roh Hwan-kyu), נאם בהפגנה, ואף פצע את עצמו לאות מחאה.

רו הוואן-קיו, יו"ר ארגון הרפואה הקוריאני בנאום בהפגנה

לתוך הקלחת הרותחת הזו, שנוגעת בדבר כה בסיסי שעלול להפוך לכה רחוק, בהנף חתימה של הסכם בממשלה, נכנסת התרבות הקוריאנית, בדרכה שלה. ב- 2013-2014 יצאו לא פחות מ-5 סדרות רפואיות בקוריאה, עדות לתשומת הלב שלה זוכה הז'אנר, עם ובלי קשר לשיח הציבורי סביב עתיד הרפואה הקוריאנית. אחת הסדרות שהופקו היא גוד דוקטור, בכיכובו של ג'ו וון (Joo Won) אשר הופקה ושודרה ב-KBS2 וזכתה לרייטינג של 18% בממוצע. היא שודרה בהצלחה גם ברחבי אסיה והזכויות לרימייק אף נמכרו ל-CBS האמריקאית. אבל פרט לפופולאריות שלה ושל שחקנה הראשי, היא מביעה עמדה בשיח המתפתח סביב עתיד הרפואה הקוריאנית.

 

Good Doctor (גוד דוקטור, קוריאה 2013)

פארק שי-און (Park Shi-on), סובל מתסמונת סוואנט (savant), תסמונת על הספקטרום האוטיסטי ויש לו מתת-אל: הוא ניחן ביכולת לאבחן בדיוק קריסטלי מחלות ותופעות רפואיות. בהיותו ילד, אחיו הגדול נהרג במכרה כשניסה לסייע לו, אבל הוא שרד והחליט ללכת בעקבות הרופא שהציל את חייו ולהפוך לרופא. הסדרה מגוללת את תלאותיו בתור מתמחה בבית החולים ואת הדברים הרבים שעליו עוד ללמוד כדי להיות רופא טוב.

 

אבל הסדרה גם נוגעת בנושאים אקטואליים יותר. אחת מעלילות המשנה של הסדרה היא הניסיון של גורמים עויינים, פרטיים ככל הנראה, להשתלט על בית החולים ולהפוך אותו לבית חולים לילדים בלבד, מתוך הידיעה שהורים לא יחסכו על ילדם אף לא פרוטה אם ביכולתם להשיג את הרופאים הטובים ביותר ולהצילם. דוגמא קלאסית לבית חולים למטרות רווח.

קו העלילה הזה מגיע לשיאו כאשר סגן מנהל בית החולים, קאנג היון-טה (Kang Hyun-tae), שתחילה שיתף פעולה עם נסיונות ההשתלטות על בית החולים, נאלץ להפקיד את חיי בנו בידיו של אותו צוות מנתחים פדיאטרים, אשר מתנגד להפיכת בית החולים לבית חולים לילדים. צדק פואטי או תסריט צפוי להחריד, תחליטו אתם. אתם גם תוכלו בקלות לנחש את התוצאה של התהליך, אם רק אגיד שהסוף הוא סוף טוב.

הסדרה וכותביה מביעים עמדה ברורה כנגד הפיכת בתי החולים לארגונים מסחריים אשר רואים את הרווחים למול עיניהם ולא את רווחתם ושלומם של החולים הבאים בשערם. בכך התרבות הפופולארית הקוריאנית תורמת את חלקה לשיח הער על עתיד הרפואה בקוריאה.

 

 

הקומדיה הקוריאנית של דנטה

מה משותף ל"מלכת השלג" של אנדרסן, "הקומדיה האלוהית" של דנטה והסרט E.T של שפילברג? כולם נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית ו… כולם מופיעים בסדרות קוריאניות. שלוש סדרות קוריאניות, "מלכת השלג", "השטן" ו"אהבה מכוכב אחר" עושות שימוש, בדרגות שונות, באלמנטים המערביים הללו בין אם בעלילה ובין אם בבניית הדמויות. גימיק שיווקי או שמא השילוב הטבעי שעושה קוריאה המודרנית בין מזרח למערב?

למי שמעוניין לצפות בדרמות המדוברות – זהירות ספויילרים 🙂

"מלכת השלג" (Snow Queen) מספרת על בחור צעיר וגאון במתמטיקה בשם האן טה-וונג (Han Tae-woong) שמתקבל לבית ספר למדעים ומתיידד עם גאון מתמטי נוסף, קים ג'ונג-גיו (Kim Jung-kyu). שניהם מתמודדים על מדליית הזהב באולימפיאדת המתמטיקה, ובניגוד לכל הציפיות ובעיקר לציפיות של אביו, קים ג'ונג-גיו מפסיד את הבכורה לחברו הטוב, לא מסוגל להתמודד עם ההפסד והאכזבה של אביו ומתאבד. טה-וונג שמרגיש אחראי למותו של חברו משום שניצח אותו, עוזב את בית הספר והופך להיות מתאגרף לזכר חברו שאהב אגרוף. בין לבין הוא פגש ילדה קטנה שרצתה לטוס ללפלנד, שם גרה "מלכת השלג".

ההתייחסות למלכת השלג של אנדרסן בסדרה היא יחסית מינורית. יותר מהיותה פרט חשוב בעלילה, "מלכת השלג" היא מטאפורה לקים בו-רה, אותה ילדה קטנה שפגש טה-וונג אשר מתגלה כאחותו הקטנה של חברו הטוב (והמת) אליה הוא מפתח רגשות חיבה עזים. היא אינה מסוגלת לפתח רגש חם ו"ליבה קפוא כמו קרח". אבל זו יכולה להיות גם מטאפורה הולמת לאביה, שלוחץ על האח להיות תחרותי מדי מה שמביא בסופו של דבר להתאבדותו. לפלנד, לעומת זאת, המקום בו מלכת השלג גרה, מתוארת בפי בו-רה כארץ נפלאה של אושר. דווקא המשטחים הקפואים העצומים וההרים מלאי היראה הם האידיאל של בו-רה, רחוק מאביה ומבני האדם איתם קשה לה להסתדר.

"השטן" (Mawang/ The Devil) מגוללת את סיפורו של קאנג או-סו (Kang Oh Soo), שוטר מוערך בסיאול. יום אחד הוא מקבל חבילה לא מזוהה עם קלף טארוט ומכתב מודבק בתוכו. מהרגע הזה, חייו הולכים ומשתבשים מפני שיש מישהו שיודע את הסוד ששמר או-סו מאז ימי התיכון ורוצה נקמה. הסדרה הזו מזכירה במידה מה את הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא על אדם שחוזר לנקום בזהות אחרת בכל אותם אנשים שהרסו את חייו, אבל מגלה שהנקמה לא מתוקה כמו שחשב.

הקומדיה האלוהית של דנטה המגוללת את ביקורו של דנטה בגיהנום ובגן העדן, מלווה את הדמויות השונות אשר חוטאות בדרכן לגיהנום. בתחנת הרכבת בה עובר או סונג-הא (Oh Sung Ha) עורך הדין ואחת הדמויות המרכזיות בסדרה, ישנו ציור של שער הגיהנום מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה. וכמו סונג-הא, העומד מול הציור ותוהה מיהו העומד בשערי הגהנום, גם הצופים תוהים מי מהדמויות תעמוד בשעריו? מי תכנס אליו? ומי תצליח לעבור את המכשולים שבדרך ולהגיע לגן העדן והאם גן העדן המיוחל הוא אכן מה שחשבו שהוא.

"אהבה מכוכב אחר" (My Love from Another Star) מספרת על דו מין-ג'ון (Do Min Joon) חייזר שהגיע לארץ אי שם בשנים של שושלת ג'וסון ולא הצליח לחזור לכוכב שלו (נשמע מוכר?). מאז, כבר 400 שנה, הוא חי בין בני האדם, מתפלא על התכונות של היצורים האלה ומנסה שלא להתבלט. עד שיום אחד, הוא פוגש בחורה, צ'ונג סונג-יי (Cheon Song Yi) שמזכירה לו נערה שפגש באחד מפרקי חייו הקודמים בג'וסון, ומשם הדרך לאהבה הייתה (יחסית) קצרה. ואם לרגע חסרה לכם ההתייחסות ל-E.T., למקרה שלא זיהיתם את הקשר, הרי שאחיה הצעיר של סונג-יי אוהב את הסרט של שפילברג גם בגילו המתקדם.

שלושת הסדרות משלבות אלמנטים מערביים מוכרים (מה יותר ומה פחות) כחלק מעולם הדימויים שלהן. בין אם בעיצוב הדמויות או בקווי העלילה, התרבות המערבית משתלבת עם התרבות הקוריאנית לכדי יצירה שלמה אחת. בעוד ששתי הסדרות הראשונות מתרחשות בקוריאה המודרנית, ועל כן אין השילוב מפתיע, הסדרה "אהבה מכוכב אחר" אשר קופצת בזמן בין שושלת ג'וסון לבין המאה ה-21 מהווה שילוב מעניין יותר שכן אמנם אין אמונה בחייזרים בתקופת ג'וסון אבל יש אמונה ברוחות ושדונים שיכולים לשנות דברים בעולם האנושי ויש להם כוחות שאין לאדם. כאן אולי השילוב הוא השלם ביותר משום שהחייזר שמקורו בספרות מדע בדיוני מערבית, לובש צורה של שדון באמונה העממית הקוריאנית. אולי זאת ההוכחה שהעל-טבעי ריתק את האדם מזה שנים רבות, לא משנה איזה שמות הוא נתן ליצורים האלה.

גימיק שיווקי או שילוב טבעי? קשה לומר. אין ספק שהשילוב של אלמנטים מערביים יכול להקל את הקליטה של הסדרות מחוץ לקוריאה ואם מכוונים ליצוא, אין ספק שיש בכך הגיון שיווקי, משום שיש שילוב של משהו מוכר עם האקזוטיות הקוריאנית. מצד שני, קוריאה המודרנית הושפעה, כמו מקומות רבים בעולם, מהתרבות האמריקאית ואף מהנצרות שהכתה בה שורש משנות ה-60 של המאה ה-20, שתי השפעות שהפכו בנות בית בקוריאה של המאה ה-21, והשתלבו לצד המסורת בשעטנז מקומי של ישן וחדש, מזרח ומערב. אם חושבים על השילוב ההיסטורי הזה, הרי שהתרבות הקוריאנית המודרנית היא עצמה פרי השילוב וההשפעות השונות, מערביות ומזרחיות, שספגה במהלך השנים.

קוריאה מורידה את המסכה (והכפפות)

צ'וסון, שנות ה-30 של המאה ה-20. תהלוכת אבל של פטריוט יפני ממוצא קוריאני חולפת ברחובות קיונג-סונג הבירה וכל התושבים נדרשים למרר בבכי. מי שמסרב מוכה על ידי המשטרה היפנית שמשליטה סדר ברחובות קוריאה הכבושה. את היגון האופף את התהלוכה המכובדת מפירה אבן שמנפצת את תמונת הגיבור. כשהמשטרה לוכדת את פורעת החוק מי שבא לעזרתה הוא לוחם אלמוני שלובש "מסיכת כלה" – גקשיטל.

כך מתחילה הסדרה הקוריאנית, גקשיטל, אשר עלתה לאוויר במאי 2012. יש המכנים אותה "סדרה אנטי יפנית" מה שהוביל גם לסירובם של כמה כוכבי הליו (Hallyu) לשחק בה מחשש שהקהל היפני שלהם יראה זאת כנקיטת עמדה פוליטית חריפה מדי. הסדרה, הממוקמת בשנות ה-30 בקוריאה עוסקת, לראשונה בפורמט טלוויזיוני ובהפקה של הערוץ הציבורי הקוריאני KBS, באחת התקופות הטעונות ביותר בהיסטוריה הקוריאנית ובייחוד בהיסטוריה של קוריאה עם שכנתה יפן.

מ-1910 ועד 1945, אז הסתיימה מלחמת העולם השניה בכניעתה של יפן, היה חצי האי הקוריאני חלק מ"האימפריה היפנית הגדולה". במהלך השנים הללו נקטו היפנים בצעדים נוקשים כדי להפוך את הקוריאנים לאזרחי האימפריה: הקוריאנים אולצו לוותר על שפתם, תרבותם וההיסטוריה שלהם ואף אולצו להחליף את שמותיהם לשמות יפניים, ועם כל זאת נותרו "אזרחים סוג ב'". הסדרה מגוללת את סיפורו של לי קאנג טו (Lee Kang To),  או בשמו היפני סאטו הירושי (Sato Hiroshi), קצין ממוצא קוריאני המשרת במשטרה היפנית, שזוכה להיקרא בכינויים מלבבים כמו "בוגד" ו"כלב" ונחשב כמשתף פעולה בעיני האוכלוסייה הקוריאנית שכורעת תחת עול היפנים. אביו נהרג ואילו אחיו הגדול עזב את האוניברסיטה, הצטרף לתנועת ההתנגדות הקוריאנית, עבר עינויים קשים והפך למפגר. כל עול הפרנסה של המשפחה נשען על כתפיו של הקצין הצעיר, אבל אין זה תירוץ. חלומו של קאנג טו הוא לתפוס את גקשיטל, האיש שנושא את "מסיכת הכלה" ומדיר שינה מעיניו של השלטון היפני בקוריאה. הקוריאנים רואים בו גיבור לאומי אשר נוקם את נקמתם וכבר בסצנת הפתיחה של הסדרה הם מריעים לו כשהוא הורס את התהלוכה המכובדת של "בוגד".

פירוש השם "גקשיטל" הוא כאמור "מסיכת כלה" ומקורו בתיאטרון מחול המסכות המסורתי הקוריאני האהווה (Hahoe). פירוש המילה "טל" הוא מסיכה והתיאטרון נועד, באמצעות דמויותיו הססגוניות, לשמש כלי להוצאת קיטור ולהעברת ביקורת של פשוטי העם על המעמדות הגבוהים. דוגמא למסכות שניתן למצוא בתיאטרון זה הן הנזיר הבודהיסטי השיכור, האציל הקונפוציאני החולה, הרכלנית של העיירה או הפילגש הפלרטטנית. "מסיכת הכלה" היא המסכה היחידה שלא נועדה לביקורת או לצחוק. היא מייצגת את אלת העיירה אשר שומרת עליה. הבחירה בשם הזה עבור הסדרה לא הייתה מקרית.

מסיכת כלה מהתיאטרון

אבל זהו לא הדבר היחיד שנטוע עמוק בתרבות ובהיסטוריה הקוריאנית. הסדרה לא חוסכת מהצופה הצגה של מכשירי עינויים מגוונים שהיו בשימוש היפנים באותה תקופה ובכך שוברת כמעט טאבו טלוויזיוני שכן עד הסדרה הזו מרבית העיסוק בתקופה זו היה בקולנוע. היא אף נוגעת בסוגיה של "נשות הנחמה", נשים קוריאניות שאולצו לשמש כזונות של הצבא יפני בזמן הכיבוש, סוגיה שלא נפתרה עד היום ומהווה מקור למחלוקת בין שתי המדינות. חלק מהנשים קיבלו פיצויים מידי ממשלת יפן דרך ממשלת קוריאה וראש ממשלת יפן בשנת 1994 טומיאיצ'י מוראיאמה (Murayama Tomiichi) אף הביע התנצלות בפני הנשים, אבל הנושא, שעולה לסדר היום הציבורי מדי כמה שנים,  עלה גם בשנת 2013, כשראש עיריית אוסקה, טורו השימוטו (Toru Hashimoto), אמר ש"נשות הנחמה היו נחוצות כדי לשמור על משמעת בקרב הצבא ולספק אתנחתא לחיילים" וגרם לסערה תקשורתית.

אחרי תיאור כזה ניתן להבין מדוע הסדרה זכתה לכינוי "אנטי יפנית", אך אמירה זו היא שטחית וחוטאת למורכבותה של הסדרה ושל שלל הדמויות שבה, חלקן מרתקות בפני עצמן, כדוגמת הקצין היפני קימורה שונג'י (Kimura Shunji) אשר התחיל בסדרה כמורה לילדים קוריאנים בקוריאה ובהמשך הפך למפקד במשטרה היפנית שלא מהסס לשלוח נערות צעירות להיות "נשות נחמה". ניתן היה לחשוב שהסדרה תפנה אצבע מאשימה כלפי יפן כמדינה או כלפי כלל היפנים, אך אין זה כך. את האשמה לזוועות המתרחשות בקוריאה מפנה הסדרה כלפי ארגון סמי-סמוראי העונה לשם "קישוקאי" (Kishokai) אשר מושך בחוטים מאחורי מושל קוריאה ודוחף להתפשטות הצבא היפני אל תוך מנצ'וריה וסין. זהירות פוליטית? אולי.

אבל לא רק זהירות פוליטית יש בסדרה כי אם גם תעוזה גדולה. מאז תום הכיבוש היפני בקוריאה בשנת 1945 הוטל חרם על יבוא מוצרי תרבות פופולארית יפנית באשר היא לאור הכפייה התרבותית היפנית בתקופת הכיבוש, חרם אשר הוסר בהדרגה בשנים 1998-2004. הרגישות הקוריאנית לשפה היפנית ולתזכורת שהיא מהווה לתקופת הכיבוש וקורותיה לא נעלמה גם למעלה מ-60 שנה לאחר השחרור של קוריאה, ועם זאת בתחילה הסדרה ישנם קטעים לא קצרים בהם הדמויות היפניות בסדרה מדברות יפנית, שפה שעד הסדרה הזו, וגם לאחריה, נעלמה לחלוטין מהנוף הטלוויזיוני הציבורי בקוריאה.

זהירות פוליטית או תעוזה גדולה, גקשיטל היא יוצאת דופן בנוף הסדרות הקוריאניות המרובות שמופקות בקוריאה, גם ההיסטוריות שבהן. היא נוגעת בתקופה היסטורית טעונה שעודנה משפיעה על היחסים של קוריאה עם יפן ואף בתוך קוריאה פנימה, ובונה נרטיב קוריאני שבו הגיבור שהתחיל כמשתף פעולה של היפנים הפך לסמל ההתנגדות הקוריאנית ולגיבור לאומי שמבקש לפרק את השליטה היפנית בקוריאה מבפנים, מתוך המשטרה היפנית בקיונג סונג (היא סיאול של היום). חלום קוריאני לגיבור לאומי? ייצוג של גאווה לאומית קוריאנית בשנות ה-2000? איך שלא יהיה, הסדרה נוגעת במגוון עצבים חשופים בקוריאה ומחוצה לה, ומהווה עדות לביטחון העצמי של מדינה אשר עד לפני כמה שנים הייתה המדינה הנעלמת בין שתי הענקיות סין ויפן. עכשיו תורה של קוריאה לספר את ההיסטוריה שלה.