בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

מודעות פרסומת

פלאשפוינט ואמנות ההקשבה

שביתת התסריטאים בהוליווד בשנת 2008 איימה לשבש את עלייתן המתוכננת של עונות חדשות וסדרות חדשות באמריקה וברחבי העולם הניזון מהוליווד. בחיפוש אחר סדרות למלא את החלל שנוצר בפריים טיים, פזלה CBS האמריקאית לצדדים ומצאה סדרה קנדית, פלאשפוינט (Flashpoint), שהפכה לאחר מכן לאחת הסדרות הקנדיות המצליחות ביותר בארה"ב, מאז "בכיוון דרום" (Due South) אי שם בשנות ה-90, והראשונה שמתרחשת כולה בקנדה ("בכיוון דרום" מתרחשת בשיקגו על אף שצולמה בטורונטו). עבור הצוות הקנדי בסדרה, העובדה שטורונטו הייתה מוקד ההתרחשות ושהעיר לא נפלה ביופיה מערים אמריקאיות שונות, היא מקור לגאווה. כדבריו של דיויד פקו (David Peatkau) שמגלם את סם ברדק, טורונטו לא פחות "סקסית" מניו יורק או דטרויט.

toronto-wallpapers-hd-215779-3-s-307x512

פלאשפוינט מגוללת את סיפורו של צוות 1 במשטרת טורונטו, יחידה מיוחדת (strategic response unit – SRU) שנועדה לסייע במקרים של בני ערובה, מתקפות טרור, מתאבדים וכדומה. המיומנות המיוחדת של חברי היחידה, פרט לכישורים הרגילים של נשק, מחשבים ונטרול פצצות היא התמחות במשא ומתן במצבי משבר (Crisis Negotiqtion). הסיסמא של היחידה: "שיחה לפני טקטיקה" (Talk Before Tactics) היא הניסיון לפתור מצבי משבר בדרכי נועם ועם מינימום נפגעים בנפש.

flashpoint-season-4-cast__120103040309

הרעיון שניתן לפתור מצבי משבר אליהם נקראת המשטרה דרך משא ומתן אינו חדש. בשנת 1973 הקימה משטרת ניו יורק יחידה שהתמחתה במשא ומתן במצבים של בני ערובה מתוך ההבנה שבמקרים רבים האלמנט הפסיכולוגי יכול לעבוד לטובת המשטרה ולמנוע מהלכים טקטיים שעלולים להביא להרג חפים מפשע. הנתונים מראים ש-95% ממקרים של בני ערובה שנפתרים ללא נפגעים, נפתרים במשא ומתן. כיום יותר ויותר יחידות משטרה מיוחדות ברחבי העולם כוללות צוות שוטרים שמאומן במשא ומתן במצבי משבר. יחידה כזו מורכבת בדרך כלל ממפקד שאחראי על ההרכבה, האימון והפיקוד של היחידה ולעיתים קרובות הוא גם המפקד בשטח בעת קריאה. היחידה כוללת את הנושא ונותן הראשון (negotiator) ונושא ונותן משני שלוקח את מקומו של הראשון אם הלה לא מצליח ליצור קשר טוב עם האדם שמולו. קצין מודיעין אחראי על איסוף המידע על הפושעים ובני הערובה כדי לסייע בידי המשטרה בתהליך המו"מ. היחידה כוללת גם צוות טקטי שנועד לפעול כאשר מוצו כל אפשרויות המשא ומתן. משא ומתן במצבי משבר כמו אלה שאיתם נדרשת להתמודד היחידה המשטרתית דורשים ידע פסיכולוגי נרחב, מיומנות גדולה ורגישות לשינויים העדינים במצב, שינויים שעלולים לחמוק מעיניהם של אנשים מאומנים פחות. באופן מעניין, השלב הראשון במשא ומתן שכזה הוא הקשבה פעילה. הקשבה פעילה (Active Listening) פירושה לנסות ולהגיב לדברי המדבר, בהנהון, בשאלות פתוחות שמדרבנות אותו לדבר, בלחזור על עיקרי הדברים של הדובר. משא ומתן מוצלח תלוי בהקשבה טובה ודרכה ביסוס של אמון בין השוטר לבין האדם איתו הוא נושא ונותן. ואם הקשבה פעילה עושה פלאים במצבים קיצוניים כאלה, תארו לעצמכם איזה פלא היא עושה בחיי היומיום אם מאמצים אותה.

s-FLASHPOINT-large

אבל לא רק העבודה והמיומנות של השוטרים מקבלים זמן מסך, אלא גם חייהם האישיים וההשפעה של העבודה עליהם. מגיבים ראשונים – שוטרים, פרמדיקים וכבאים נתפסים בעיני הציבור הרחב כגיבורים וכך גם סדרות משטרה רבות מציגות אותם. אבל, כמו שאומרת אחת הפסיכולוגיות לאד ליין (Ed Lane, אותו מגלם יו דילן, Hugh Dillon, שגם תרם כמה שירים לסדרה), גם גיבורים נשברים. למי הם יכולים להראות את השבר הזה אם הם צריכים להמשיך ולתחזק את תדמית הגיבור, המפקד, האב? העומס הפסיכולוגי והשפעותיו הוא נושא שאינו זוכה לתשומת לב והכרה בדרך כלל, ורק לעיתים נדירות מגיע לידיעת התקשורת. רק כדוגמא,  ב-2014, 13 מגיבים ראשונים התאבדו תוך 10 שבועות בקנדה. עכשיו נסו לדמיין את המספרים בעולם כולו…

tumblr_mi0izjjBZU1rprg66o7_250maxresdefault

השחקן אנריקו קולנטוני (Enrico Colantoni) שמגלם את סמל גרג פרקר, הוא פעיל ב- Tema Conter Memorial Trust, ארגון שנועד לעזור למגיבים ראשונים להתמודד עם תופעות כמו תסמונת דחק פוסט טראומתית (PTSD). באחד הראיונות הוא אומר שהייחודיות של הסדרה היא בכך שהיא מראה את "המחיר של הגבורה".  ההתמודדות עם הצורך לקחת חיים, מצבים שבהם "הטוב ביותר שלך לא היה מספיק", הקשיים שאיתם הם מתמודדים כדי להמשיך ולעשות את עבודתם ולזכות ביושר בתדמית הגיבור. על האופן שבו הסדרה מציגה את השוטרים הם זוכים ללא מעט הערכה מהמגיבים הראשונים של העיר שניגשים אליהם ואומרים תודה.     יש שיגידו שפלאשפוינט זכתה מן ההפקר. היא עלתה לשידור בפריים טיים בארה"ב בזמן שביתת התסריטאים -בהוליווד, כש-CBS האמריקאית חיפשה תוכן לשידור, ולולא מצב הביש שאליו נקלעה התעשייה האמריקאית בגלל השביתה, ספק אם הסדרה הקנדית הייתה מגיעה לאן שהגיעה. אבל חמשת העונות שלה כמו גם המעריצים האדוקים שלה וההערכה לה היא זוכה מהתעשייה ומהאנשים אותם היא מייצגת מוכיחה שפלאשפוינט היא סדרה מעולה בזכות ולא בחסד. שווה צפייה.

התעלומה הקנדית

כשראש ממשלה מכהן מבקש להתארח אצלך בתכנית יש שני דברים שעליך לדעת. האחד, לא אומרים "לא". השני, הסדרה שלך שווה צפייה. לא, לא מדובר בבנימין נתניהו ו"ארץ נהדרת". מדובר בלא אחר מראש ממשלת קנדה, סטיבן הרפר (שגם ביקר בישראל השנה), ובסדרה "תעלומות מרדוק"  (Murdoch Mysteries). "תעלומות  מרדוק" עלתה לאוויר בשנת 2008 בערוץ CityTV, הערוץ הפרטי השלישי בגודלו בקנדה מבין הערוצים דוברי האנגלית. בשנת 2013 הסדרה עברה לביתה החדש בערוץ הלאומי של קנדה, CBC, שחידשה את הסדרה לעונה שמינית השנה.

Murdoch_Mysteries

הסדרה מגוללת את סיפורו של וויליאם מרדוק, אותו מגלם השחקן יאניק ביסון (Yannick Bisson). מרדוק הוא בלש במשטרת טורונטו של סוף המאה ה-19 אשר פותר את התיקים המגיעים לפתחו באמצעות חידושים טכנולוגיים. לעזרתו באים המפקח תומס ברקנריד (Thomas Brackenreid), המגולם על ידי תומס קרייג (Thomas Craig), קונסטבל ג'ורג' קרבטרי (Constable George Crabtree) אותו מגלם ג'וני האריס (Jonny Harris) וד"ר ג'וליה אוגדן (Julia Ogden), הרופאה הפתולוגית של המשטרה, אותה מגלמת הלן ג'וי (Hélène Joy). הדמויות מבוססות בחלקן על ספריה של מורין ג'נינגס (Maureen Jennings),  סופרת קנדית שהתפרסמה בעיקר בזכות הצלחתה של סדרה זו והיא גם היועצת האומנותית שלה.

הסדרה מתרחשת בטורונטו של סוף המאה ה-19. 1895 ליתר דיוק, והדיוק ההיסטורי חשוב בה עד מאוד, החל מהתלבושות והשפה המדוברת ועד הרחובות והטכנולוגיה. כל האלמנטים זוכים למחקר ושחזור מדוקדקים. אפילו דמויות היסטוריות חשובות מתחומי התרבות והמדע באות מדי פעם להופעת אורח, ובין המפורסמים שמגיעים לבקר את מרדוק אפשר למנות את ארתור קונן דויל, ג'ק לונדון, ה.ג'. וולס, ניקולא טסלה, האחים רייט, תומס אלווה אדיסון ורבים אחרים. זוהי סדרה לאנשים שמכירים את ההיסטוריה של המערב, והעובדה שהיא זוכה להצלחה גדולה כל כך בקנדה אומרת לא פחות על הצופים הקנדים מאשר על המפיקים והכותבים שלה.

באתר 9GAG פורסמה רשימה של 33 עובדות שהאמריקאים צריכים לדעת על קנדה. סעיף 10 אומר שהקנדים "אינם כמו האמריקאים". יש להם זהות קנדית ייחודית, הם פשוט טרם הצליחו להבין מהי… "תעלומות  מרדוק" היא אחת התשובות לחיפוש הזה אחר זהות קנדית. קנדה, שהושפעה רבות מבריטניה, קיבלה את עצמאותה בשנת 1867, כשלושים שנה לפני התקופה בה מתרחשת הסדרה. כלומר הסדרה, שמתכתבת בהרבה מובנים עם קנדה המודרנית, מנסה לבסס מאפיינים של זהות כבר מהשלבים המאוד מוקדמים  של קנדה העצמאית.

מאפיינים כמו רב-תרבותיות, השקעה במדע ומעמד האישה מקבלים בסדרה התייחסות שמאפיינת יותר את קנדה של היום מאשר קנדה של תחילת המאה ה-20. היחס לאוכלוסיות השונות בתוך קנדה היה נוקשה יותר בסוף המאה הקודמת. קנדה הייתה ברובה לבנה ונוצרית והיחס לזרים ומהגרים לא היה חיובי. בניגוד לקנדה של היום, שהיא מדינת הגירה, בשלהי המאה ה-19 הגירה לקנדה לא זכתה לעידוד מצד הממשל וגם היחס של האוכלוסייה המקומית למהגרים נטה לגזענות והושפע מאוד מדעות קדומות. מעמד האישה בקנדה של שלהי המאה ה-19 לא היה גבוה, ובדומה למקומות אחרים בעולם, נשים עבדו בעיקר במשק הבית, קיבלו שכר נמוך בהרבה מהשכר שקיבלו הגברים, איבדו את הזכות לרכוש עם החתונה והתקשו מאוד להתגרש.

ובכל זאת, הדמויות הראשיות בסדרה אינן כאלה. וויליאם מרדוק עשוי להזכיר לחלקכם בלש אחר מההיסטוריה הספרותית-טלוויזיונית דוברת האנגלית (כן, הכוונה היא לשרלוק הולמס של סר ארתור קונן דויל), אם כי אין ספק שמרדוק הרבה יותר ג'נטלמני מהולמס, ואולי פחות מיוסר ואקסצנטרי ממנו. אבל גם מרדוק, כמו הולמס, הוא בלש וגיבור שמשתמש בשכלו כדי לפתור תעלומות. ואם הבלש הוא גיבור תרבות מודרני, כפי שטוען דוד גורביץ בספרו, אז מרדוק הוא הגיבור המודרני של קנדה.

הבלש מרדוק מחפש את האמת גם אם הוא צריך להיאבק לשם כך,  ולא ממהר להאשים ללא ראיות חותכות. הוא לא חושש לתמוך בזכותן של האוכלוסיות החלשות יותר, של זרים, למשפט הוגן גם אם זה במחיר של ללכת כנגד מפקדיו (והפרק על האוכלוסייה הסינית בטורונטו הוא דוגמא נפלאה לכך).  כדבריו של הרפר: "קנדים הפכו את זה למסורת לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון" וניתן לראות את המסורת הזאת כבר בדמותו של מרדוק. מרדוק הוא קתולי, אבל מכבד את הדתות האחרות ואף בקיא בחלק ממנהגי היהדות, המסורת  הסינית והמיתוסים המצריים. הוא מכבד כל אדם באשר הוא אדם גם אם מפקדיו והאנשים שסביבו מביעים דעות קדומות. הוא מעריץ גדול של קידמה מדעית ואף תרם בעצמו לחלק מהפיתוחים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם, כמו  סונאר או משתיק קול לאקדח. והוא אפילו משתף פעולה עם בלש ממונטריאול שבקוויבק הצרפתית כדי לפתור תעלומה משותפת, שיתוף פעולה שעולה בקנה אחד עם הדו-לשוניות של קנדה המודרנית.

Murdoch-Mysteries-murdoch-mysteries-8775832-500-300

דמותה של ד"ר ג'וליה אוגדן, הדמות הנשית הראשית בסדרה, היא הפתולוגית של המשטרה, ועזר רב כנגדו של הבלש מרדוק. היא למדה רפואה בתקופה בהיסטוריה שבה ניתן היה לספור את מספר הנשים שלמדו רפואה על אצבעות יד אחת, והפכה להיות הפתולוגית הראשית של תחנה 4 במשטרה בתקופה שבה נשים לא עבדו במשטרה כלל. יתרה מזאת, מרדוק, קרבטרי והמפקח ברקנריד כולם מקבלים את נוכחותה כמובנית מאליה ומקשיבים לדעתה העניינית ברוב קשב ועם הערכה לבעלת המקצוע, זאת על אף שגם היא זוכה לעיתים להערות פוגעניות על שום היותה אישה.

julia-ogden-screencaps

שתי הדמויות, זו של וויליאם מרדוק וזאת של ג'וליה אוגדן, מציגות את הקנדים כאנשים שמוכנים לקבל את השונה ויהיה זה מהגר או אישה ולהתייחס אליו בכבוד על שום היותו אדם. בכך באה לידי ביטוי הגישה ה"רב תרבותית" של קנדה המודרנית, בתקופה שגישה זו הייתה נחלתם של בודדים ולא מדיניות רשמית של הממשלה הקנדית. זוהי בדיוק הגדולה של הסדרה. ההחלה של ערכים מודרניים קנדיים על תקופה בה ערכים אלה עדיין לא הכו שורש יוצרת תדמית של מדינה מתקדמת כבר משחר היותה מדינה עצמאית. אם השאלה שנשאלה היא "מהי קנדה", הרי שהתשובה היא: וויליאם מרדוק וג'וליה אוגדן.

ולסיום, כמה מילים על סטיבן הרפר. ראש ממשלת קנדה הוא אחד הידידים הגדולים של ישראל בעולם כיום, ונאומו בכנסת השנה בעת ביקורו בארץ הוא אחד מהקולות השפויים ביותר בקהילה הבינלאומית של ימינו. הוא מעריץ גדול של הסדרה והופעת האורח שלו ב"תעלומות  מרדוק" הייתה הרעיון של בתו, רייצ'ל, גם היא מעריצה גדולה, לשמחת כל צוות השחקנים וההפקה. אבל איך פונים לראש הממשלה על הסט? ובכן, יאניק ביסון, שביים את הפרק דיבר על כך בראיון וגילה שלקרוא לו "כבוד ראש הממשלה" זה קצת ארוך מדי… אם תרצו לגלות איך הוא  פנה אליו בסופו של דבר, ואיך היה לביים את ראש הממשלה, צפו בראיון. 🙂

PMHarper-MurdochMysteries

הרפר אמר שהסדרה היא סדרה מאוד "קנדית". היא ממוקמת בטורונטו של תחילת המאה ה-20 ומצליחה להחיות את הדמויות השונות ואת החיים כפי שהתנהלו בקנדה האנגלית של לפני 100 שנה. אין ספק שלצד הדיוק ההיסטורי, יש לזכור שהסדרה היא סדרה אומנותית והגמישות של הדמויות והעלילה ניכרת לעיני כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של קנדה. במובנים רבים הסדרה מתכתבת עם קנדה המודרנית ומנסה, באמצעות הדמויות השונות, לבסס את הערכים שמאפיינים אותה כיום כערכים שאפיינו אותה גם בתחילת דרכה כמדינה עצמאית.

דויל והעיר הגדולה

ג'ייק רודף אחר בחור צעיר ברחבי העיר. אביו, מלאקי (Malachy), יושב במכונית וצופה במתרחש בשעשוע.

"ג'ייק, פעם היית מהיר יותר".

"אבא, אתה לא עוזר לי."

"סבלנות היא מעלה."

"קפוץ לי", הגיעה התשובה המנומסת.

במילים אלה, במרוץ על גגות ובנפילה אחת מורטת עצבים, נפתחת אחת הסדרות הקנדיות המצליחות של השנים האחרונות, Republic of Doyle ("הרפובליקה של דויל" בתרגום חופשי ומילולי מדי), שעלתה לאוויר לראשונה בערוץ CBC בינואר 2010. הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיהם ותיקיהם של ג'ייק דויל ואביו, חוקרים פרטיים. אליהם מצטרפים חברתו של מלאקי, רוז, צייר הגרפיטי וגאון המחשבים, דז קורטני (Des Courtney) ואחייניתו של ג'ייק, טיני (Tinny). כולם יחד מנסים לשמור על העיר מנוכלים ולהרוויח קצת פרנסה. כיאה לסדרת בילוש, כל פרק עוסק בתיק אחר שעל חבורת הדוילים לפענח, והנושאים מגוונים: בקשות פרטיות ממכרים, בקשות מאנשים שזקוקים לעזרה ואף תיקים של סמים ושחיתות בעירייה.

עלילת הסדרה והצילומים שלה נערכים בעיר סנט ג'ונס, מחוז ניופאונדלנד (ולברדור), מחוז שהיה בין המקומות הראשונים בהם התיישבו אירופאים ביבשת החדשה במאה ה-15, הפך לחלק מאנגליה ועבר להיות חלק מקנדה בשנת 1949. העיר סנט ג'ונס, מהותיקות באי, היא עיר הבירה של המחוז, ה-20 בגודלה בכל קנדה ובה יושב השלטון המחוזי. ניופאונדלנד הושפעה מהמסורת האירית והסקוטית יותר ממחוזות אחרים בקנדה, ובהיותה אי השתמרו בה מאפיינים תרבותיים ולשוניים ייחודיים. מבחינה מוסיקלית, פרט להשפעה אירית משמעותית, העובדה שהמחוז הוא אי הביאה לכך שהמוסיקה והשירים עוסקים לא מעט בנושאים של ים, ספינות ומלחים.

(Great Big Sea שגם שרים את שיר הנושא של הסדרה "Oh Yeah" הם להקה מניופאונדלנד והזמר והיוצר שלה, אלן דויל, אף התארח בסדרה לא פעם)

ניופאונדלנד ידועה גם כאחד המחוזות ההומוגניים בקנדה מבחינת השפה ומרבית האוכלוסייה דוברת אנגלית (על אף שיש גם מקורות צרפתיים ואיריים). עם זאת, האנגלית של ניופאונדלנד כוללת מאפיינים וביטויים ייחודיים לאזור שהמורים לאנגלית במקומות אחרים בעולם ימצאו קשים לעיכול. ביטויים כמו "I loves you" היו גוררים נזיפה מהמורים, אבל באנגלית המדוברת של ניופאונדלנד (שגם זכתה לשם: ניופית) צורה זו שגורה בפי התושבים לצד הצורה הרגילה נטולת ה-s. (אזהרה לתלמידים: אל תנסו את זה בבית. או בבחינת הבגרות).

הסדרה מוגדרת כסדרה בלשית-קומית, ואכן האלמנט הקומי שבה נוכח מאוד בכל פרק ופרק לא רק בדמותו של דז קורטני, שהשחקן מרק אובריאן (Mark O'Brien) שמגלם אותו מועמד השנה ל-Canadian Comedy Award, אלא גם במערכת היחסים בין הדמויות השונות, בייחוד בין ג'ייק לאביו, שאוהב לעקוץ את ג'ייק על יחסיו עם נשים ועל נטייתו חסרת התקנה להסתבך בצרות. בניגוד לסדרות אחרות בז'אנר של סדרות משטרה ובלשים, "הרפובליקה של דויל" לא מנסה לזעזע את הצופה, אלא לקחת את עצמה קצת יותר בקלות ולהביא קצת יותר "חיוביות" למסך, כדבריו של יוצר הסדרה, אלן האקו (Allan Hawco). האלמנט הקומי ומקומו בסדרה הופך את Republic of Doyle לסדרה קלילה ומהנה לצפייה, לא מעמיסה מדי ולא עמוסה מדי ברגשות.

ובכל זאת, מה החשיבות שלה בנוף הטלוויזיוני בקנדה? ובכן, אם דנים בכוחה של התרבות ליצור עניין, הרי ש-Republic of Doyle שמה את סנט ג'ונס על המפה בתוך קנדה ומחוצה לה. בצילומים, הנערכים בתוך העיר, ובאולפן שמשחזר אתרים מוכרים בעיר, כמו פאב הדיוק (The Duke of Duckworth), הופכת העיר לשחקנית נוספת בסדרה ומהווה מקור לגאווה לאוכלוסייה המקומית. הסדרה, המשודרת בארה"ב, רוסיה, ברזיל, אוסטרליה, בריטניה ואסטוניה הביאה לגילוי של האזור על ידי הצופים מחוץ לקנדה, וגם שינתה את התפיסה של ניופאונדלנד בתוך קנדה עצמה. העובדה ששחקנים כמו ראסל קרואו, גורדון פינסנט, פול גרוס, וויקטור גרבר הופיעו בסדרה בהופעות אורח מוכיחות שהסדרה זוכה להצלחה לא רק בקרב הצופים, אלא גם מושכת אליה שחקנים ותיקים זוכי פרסים אשר רואים בה תוצר ראוי לקחת בו חלק.

חשיבות נוספת שיש לסדרה הזו היא העובדה שהיא מצולמת בסנט ג'ונס, רחוק מהמרכז של טורונטו בה מרוכזת תעשיית הבידור הקנדית. מיקום העלילה והצילומים בסנט ג'ונס מאפשרים לפתח ולשמר הן את תעשיית הבידור המקומית וכישרונותיה והן את העסקים המקומיים שמרוויחים מנוכחותם של אנשי ההפקה ועל הדרך לקדם ולהציג את היופי והייחודיות של ניופאונדלנד.

ניתן לחפש ולמצוא בסדרה אמירות מעמיקות על מערכות יחסים ומשפחה, שרחוקה מלהיות המשפחה הנורמטיבית של אמא, אבא, שני ילדים וכלב, על אף היותה משפחה לכל דבר ועניין, אבל ניסיון שכזה יחטא למטרה של הסדרה. כמו שהיוצר והשחקן שלה, אלן האקו אמר באחד מהראיונות: הסדרה לא באה לנקוט עמדה פוליטית או לעשות צרות אלא נועדה לספר סיפור מצוין שכולם יכולים להצטרף אליו ולבלות שעה טובה עם הדוילים.

צפייה מהנה!

tv-republic-of-doyle01