המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

ג'סיקה ג'ונס, קילגרייב ונבלים אחרים

"הנבל הכי טוב של מארוול", "הנבל הכי מפחיד של מארוול", "הרשע הכי מפחיד בטלוויזיה", ההופעה של דיוויד טננט בתור קילגרייב, הנבל בג'סיקה ג'ונס של נטפליקס, זיכתה אותו במחמאות רבות והוא אכן דמות מפחידה שאנחנו מקווים לא לפגוש לעולם. אבל ברזומה של טננט יש תפקיד נוסף, דומה מאוד לדמות שלו בג'סיקה ג'ונס, דמות שאולי אפילו מפחידה יותר: ברנדון בחיוך סודי (Secret Smile). הנה ההסבר מדוע.

ג'סיקה ג'ונס, היא אחת מסדרות הנטפליקס של מארוול. כמו גיבורים נוספים של מארוול, יש לה טראומה בעבר והיא מרוויחה את לחמה בתור חוקרת פרטית, מעיפה מכות לכל מיני פרחחים ושותה (הרבה יותר מדי) בשביל לשכוח. בניגוד לחלוקה הפשוטה וברורה של טוב-רע שמאפיינת את הסרטים של מארוול, הסדרה מנסה ליצור תמונה קצת יותר מורכבת, הצילום יותר חשוך, הנושאים יותר כבדים (וזוכים לקצת יותר דיון). הנמסיס שלה, ומי שאחראי לפוסט טראומה שלה, הוא קילגרייב, פסיכי לא קטן שמסוגל לשלוט באנשים דרך מחשבה.

חיוך סודי (ITV ,Secret Smile, 2005) מבוסס על ספר באותו שם שכתב הצמד ניקי פרנץ' (ניקי ג'רארד ושון פרנץ'). המיני-סדרה מגוללת את סיפורה של מירנדה שפוגשת יום אחד בחור נאה וצעיר בשם ברנדון. הוא מקסים אותה והם מבלים לילה אחד ביחד. משום מה הוא מסיק מכך שזה נותן לו זכות על חייה והוא משתלט עליהם בלי בושה. כשהיא מבהירה לו שהיא לא מעוניינת הוא מחליט למצוא דרכים אחרות להגיע אליה.

קילגרייב מנסה לשכנע את ג'סיקה להיות שלו

הדימיון בין שתי הדמויות, זו של קילגרייב וזו של ברנדון, ברורים לעין. שניהם נבלים, מנצלים את הנשים שמסביבם ומרכזים את כל מרצם בניסיון להשיג את האחת שהם בחרו. הסוף, אם אסתכן בספויילר, הוא גם דומה, כשהנשים מערימות על הגברים ומנצחות אותם. אבל אם אתם שואלים מי משניהם מפחיד יותר, ברנדון או קילגרייב, אין שאלה בכלל. על אף שהסדרה של מארוול מציגה כמה וכמה סצינות אלימות גרפיות למדי, הדמות המפחידה יותר היא דמותו של ברנדון.

אחת הסיבות לכך קשורה לז'אנר של הסדרות. ז'אנר הקומיקס שבו יש לגיבורים כוחות-על מכריז על עצמו כלא-מציאותי. בדומה ל-MCU, אנחנו מודעים לכך שהדמויות הן רק דמויות ומתייחסים אליהן בהתאם. אנחנו יכולים "לקרוא" את הסיפור בצורה מטאפורית או סימבולית, לטעון שהן בעצם מייצגות משהו בעולם האמיתי שלנו אבל העובדה שזהו אינו ריאליזם שומרת עלינו מפני האסונות והנוראות שמתרחשים בתוך עולם הסדרה. חיוך סודי שונה. הסדרה היא סדרה ריאליסטית ועל כן היא מציגה עולם שבו הדברים יכולים ועלולים להתרחש. הסיכוי הזה, האפשרות שדמותו של ברנדון לא רחוקה מהמציאות כפי שהיינו רוצים מפחידה יותר. האיום שברנדון מהווה למירנדה ממשי והוא הופך להיות ממשי גם עבור הצופים.

ברנדון מנסה את אותו דבר עם מירנדה

שיטת הפעולה של ברנדון וקילגרייב זהה. שניהם נראים "נורמליים", צעירים, נאים, מקסימים. דבר במראה שלהם לא רומז על המוח המעוות שמסתתר בראשם (פרט לעובדה שבקומיקס קילגרייב הוא ה"האיש הסגול", אבל הדיון הוא על הסדרה ובסדרה הוא נראה רגיל). שניהם משתמשים במניפולציות שונות ומגוונות כדי לגרום לסובבים אותם לעשות כרצונם. נכון, לקילגרייב יש כוחות שמאפשרים לו לכפות את רצונו על אנשים, אבל כשרון המניפולציה של ברנדון לא נופל ממנו. ההבדל היחיד הוא שאצל קילגרייב אתה יודע שאתה לא רוצה לבצע את הוראותיו אבל אין לך את הכוח להתנגד ואילו אצל ברנדון הוא גורם לך לחשוב שהרצונות שלו הם למעשה בחירה חופשית שלך. ובשני המקרים האנשים היחידים שרואים את הכוח שלהם הם אלה שהיו תחת השפעתם והשתחררו ממנה.

שני הגברים מקסימים אבל אלימים, עושים רושם אוהב אבל שתלטנים ומבקשים לשלוט בכל תנועה של האישה שאיתם. הם לא מודעים ולא מכירים ברעיון שלנשים (ולצורך העניין גם לגברים) יש רצונות משל עצמן, שהם צריכים להתחשב ברצונות האלה ושההחלטה עליהן היא של הנשים ושלהן בלבד. הם הקצנה של הגברים שרואים באישה פרס, רכוש שניתן לעשות בו כרצונם. ומשום שגברים כאלה קיימים, דמותו של ברנדון מטרידה יותר ומפחידה יותר. אבל, וזהו אבל חשוב, הסדרות האלה נועדו, בין היתר, להעלות מודעות לקיומם של אנשים מסוג זה ולהאיר את הדרכים בהן הם פועלים.

אין ספק שקילגרייב הוא דמות מטרידה אבל העובדה שזהו קומיקס לא ריאליסטי מאפשרת לנו להרגיש בטוחים איתו ואפילו, בסצינות בודדות מאוד, להבין את הדמות שלו ואת מניעיה, גם אם לא לתרץ את מעשיו. ברנדון לעומתו לא נותן לנו את מעטפת הביטחון הזאת. הריאליזם שלו הוא הוא אשר הופך אותו למפחיד יותר מ"האיש הסגול" משום שהאיום שהוא מציב אמיתי. בסופו של דבר, שתי הסדרות ושתי הדמויות הן תמרור אזהרה, מראה סיפורית של מציאות קיימת.

הכתר – גיבורים ששווה להעריץ

בשיחת חולין אקדמית שהייתי עדה לה לאחרונה שאל חוקר יפני את חבריו המערביים בנוגע ליחסם של הבריטים אל מוסד המלוכה. הן אם אתם בעד הכתר וחושבים שזה יפה שיש דמות מרכזת ומאחדת והן אם חושבים שזה מוסד שאבד עליו הכלח והגיע הזמן שיפסיק לבזבז את כספי הציבור, ההערכה שם. באופן מרתק, ואולי ייחודי, בבריטניה המודרנית מוסד המלוכה מוערך ואהוב, ותמיכה במלוכה לאו דווקא כוללת בתוכה דעות לאומניות כפי שקורה לעיתים קרובות במדינות אחרות בהן יש מלוכה. אבל ה"רויאלס" כפי שהם נקראים בפי המקומיים, מרתקים את הציבור במשך מאות שנים, רחוקים ובלתי מושגים אבל אנושיים להחריד לפעמים. ולכן אין זה פלא שגם היום ממשיכים להפיק סרטים והסדרות על המשפחה ואנשיה.

"הכתר" (The Crown), הסדרה הנפלאה של נטפליקס, היא תמהיל מאוזן של דרמה פוליטית, דרמה היסטורית וסיפור אישי. היא עוקבת אחרי חייה של המלכה אליזבת השנייה מרגע הכתרתה למלכה (או קצת לפני), דרך הלמידה שלה את התפקיד ואת מקומה במארג הפוליטי-חברתי של הממלכה והעונה השנייה מגיעה עד לתחילת שנות ה-60 העליזות.

הסדרה זכתה לשבחים ולא בכדי. הייתי אומרת שהשימוש במדיום האודיו-ויזואלי כמעט קולנועי, אם זה לא היה רומז שמעמדה של הטלוויזיה עדיין נמוך מזה של הקולנוע. זה כבר שנים לא ככה. מבלי לפתח את הדיון הזה כאן, השימוש במדיום, בעריכה, בצילום, בקומפוזיציה, נותן תוצאה אסטטית לעין שתורמת לאפקט הרגשי של הסצינות הבודדות והסדרה כולה. גם הכתיבה אנושית, יפה ומרגשת. לא פרופגנדה לטובת משפחת המלוכה אבל גם לא הטלת רפש נוסח צהובונים וחיפוש רייטינג זול. זה חבל דק להתהלך עליו והם מצליחים לעילא ולעילא. דוגמא לפרק כזה הוא פרק 9 בעונה הראשונה, שעוסק, בין היתר, בציור הדיוקן של צ'רצ'יל בידי אמן מודרניסט, וכשמתפתחת ביניהם שיחה, שיחה בין שני אנשים שלא רגילים לדבר על רגשות וכאב, הם מגלים ששניהם חולקים עצב משותף. היכולת המופלאה של הבריטים לכתוב רגעים אנושיים, עמוקים, מכה בבטן הרכה גם בלי אלימות ברוטלית וצבע אדום משפריץ על המצלמה, מתבטא גם כאן, ומזכיר שאלימות היא לא חותמת של איכות ואפשר אחרת.

כדאי להגיד גם כמה מילים על הדמות הראשית, המלכה, שמציגה דמות נשית חזקה, חכמה, רגישה. פמיניזם לא צעקני, לא "אני אעשה מה שבא לי ומי הפטריארך שיגיד לי אחרת???" אלא "אני המלכה ומתפקידי לדאוג שכל הדברים יעשו כפי שצריך" גם אם זה כולל לתת שטיפה הגונה לראש הממשלה ולשרים. היא מוגבלת לא על ידי הגברים בחייה אלא על ידי כללי ההתנהגות והמחויבויות של המלכה. דווקא הגברים במשפחה מתוסבכים יותר. "אני מלכה כבר 10 שנים והיו לי שלושה ראשי ממשלה. כולם גברים שאפתנים, חכמים, אמיצים, ואף אחד מהם לא סיים קדנציה מלאה…" לבעלה, פיליפ מאונטבאטן, יש קשר בעייתי עם אביו ואחיות עם קשר לשלטון הנאצי. גם צ'ארלס, ששנותיו כילד מוצגות בשני העונות הראשונות, לא בדיוק נופל לתוך הקטגוריה של "נסיך" כפי שהוריו, ובעיקר אביו היו רוצים. לא שהנשים פחות מתוסבכות, ראה ערך אחותה של אליזבת, מרגרט, אבל אין ספק שהגברים יוצאים בשן ועין מהייצוגים שלהם בסדרה.

מימין לשמאל: מאט סמית' בתפקיד פיליפ וקלייר פוי בתפקי אליזבת

המלכה, ומוסד המלוכה הם אולי סממן בריטי, אבל אנשיו לאו דווקא בריטים. משפחות המלוכה של אירופה ידועות בנישואין לשם שימור נכסים, נוחות, קשרים. אהבה היא לא פקטור כשמדובר במעמדות האלה. שאלות בנוגע לשייכות ללאום עולים במסווה סביב דמותו של פיליפ, שמגיע ממשפחה עם שורשים יוונים ומסתכלים עליו כנטע זר, אבל הנה הוא הפך להיות חלק ממשפחת המלוכה הבריטית. ההצגה של המורכבות של משפחת המלוכה יכולה לומר הרבה כנגד כל רגשי הלאומנות העולים לאחרונה בבריטניה עם השיח סביב מהגרים והגירה ובאופן כללי במקומות אחרים.

השאלה היא כמובן האם אנחנו רוצים את הגיבורים שלנו, נשגבים מעם או קרובים ומובנים. האם אנחנו רוצים שמשפחת המלוכה, שבמשך השנים קיבלה צידוק אלוהי, תהפוך פתאום לקרובה מדי, "רגילה מדי", נאבקת איתנו ביום-יום המאתגר של מעמד הביניים ומטה. יותר מזה, האם אנחנו נשמח לאידם כשנראה אותם מוכתמים, את שמם נגרר בבוץ מעל דפי העיתונים, "עם כל הגדולה שלהם הם לא יותר טובים מאיתנו", או שמא להפך, נעדיף להמשיך ולהאמין שבעולם הציני, האינטרסנטי, האובר-פוליטי עדיין יש אנשים ומוסדות שמשמרים את הערכים שהיינו רוצים שיהיו לכולנו?

התרגלנו קצת לגיבורים שאינם גיבורים. אנטי-גיבורים, נאבקים, פשוטים, נאנקים תחת עול החיים. או לחילופין אצילים שנגלים לעינינו במלוא כיעורם, זוכים לתיעוב, לזלזול, להתנשאות ולשמחה לאיד שלנו, גורמים לפשוטי העם לחוש עליונות משל היותם טובים ומוסריים יותר. מזמן לא היו לנו על המסכים גיבורים כמו של פעם. אצילים שניתן כה בקלות להעריך, לכבד, לאהוב, להעריץ אפילו. קל לאהוב את מי שטועה יותר מאת מי שצודק והטלוויזיה במאה ה-21 הפכו את הזלזול וזריקת הרפש למשהו ששווה זמן אוויר. "הכתר" מוכיחה שאפשר לעשות טלוויזיה טובה ומרגשת בלי אלימות ועם הרבה אנושיות ושאולי בכל זאת אנחנו זקוקים מדי פעם למישהו שניתן להעריך ולשאוף להדמות לו.