את הספר החדש של פבלו אוטין אספתי מהדואר ביום חמישי אחה"צ, רגע לפני העבודה. בעודי מחכה לאוטובוס, הספקתי לקרוא רק את ההקדמה ופתאום התחשק לי לעזוב הכל ולהתיישב על המדרכה ולקרוא. פשוט לקרוא. יש משהו בדרך הכתיבה של פבלו שמזמינה ומושכת אותך פנימה. לוקחת את היד שלך ומובילה אותך בבטחה בדרכי הקולנוע גם אם אינך נמנה על אנשי המקצוע.
שמו של הספר הוא שיעורים בקולנוע: שיחות עם יוצרות ויוצרים ישראלים והוא הולם את הספר מאוד. לא רק משום שהספר באמת מורכב משיחות שערך פבלו עם היוצרות והיוצרים אלא משום שהספר משמש כשיעור מעלף בקולנוע ובכוחו של המדיום. שיעור מהאנשים שעוסקים בזה, שבחרו בקולנוע כדרך חיים, כדרך התבוננות בחיים, כדרך ביטוי. השאלות שפבלו שואל נוגעות להחלטות של תסריט ובימוי, תאורה וסאונד, כל פרט קטן שכזה משפיע על האופן שבו הסרט נראה, על ההרגשה שהסרט מותיר על הצופים ועל המסר שהוא מעביר. עבור הדיוטות שאינם בקיאים ברזי ההיבטים של הקולנוע זה עלול להישמע מייגע, אבל דרך הכתיבה של פבלו הופכת אותם לבהירים ונהירים.
עטיפת הספר
היוצרות והיוצרים הישראלים שמופיעים בספר אחראים לכמה וכמה מהסרטים המצליחים והמעניינים של השנים האחרונות בארץ. סרטים כמו "אפס ביחסי אנוש", "בית לחם", ו"מי מפחד מהזאב הרע" מקבלים ניתוח מעמיק הן מצידו של פבלו והן מצד היוצרים בדו שיח ער ויצירתי. יש משהו נהדר בספר שנותן את המקום ליצירה ישראלית. בעולם של היום, לא פעם ולא פעמיים, מושא הביקורת עובר מהיצירה אל היוצר והופך להיות ביקורת אישית. אבל נדמה שאצל פבלו היצירה היא זו שתמיד עומדת במרכז.
יצירה קולנועית, כמו כל יצירה, יש כמה וכמה דרכים "לקרוא". במקרים רבים קשה להגיע לתשובה חד משמעית בנוגע ל"כוונת המשורר" משום שישנן דרכים שונות להבין את הסרט ולנתח את מסריו. בחלק מהשיחות בספר נוצר שיח מרתק בין ההבחנות והמסרים והרעיונות שמתקבלים אצל הקהל לבין הרעיונות שכיוונו את היוצרים בתהליך היצירה. במהלך השיחה עם מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), למשל, התהפכו היוצרות ודרייפוס הייתה זו ששאלה את פבלו שאלות לגבי ההבנה שלו את הסרט. בשיחה עם יובל אדלר ("בית לחם") הוא אמר שלא חשב בכיוון של הניתוח של פבלו כשעבד על הסרט, אבל בהחלט מקבל את הרעיון. הבחירה בספר שיחות מאפשר להציג את שני הצדדים של המסר, הן של השולח והן של הנמען ובכך להרחיב את הפירושים והפרשנויות האפשריות לסרטים.
מתוך: "אפס ביחסי אנוש"
דרך השיחות עם היוצרים נוגע פבלו בנושאים גדולים שנידונים בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. חוויות הצבא, המצב הביטחוני, מזרחים-אשכנזים, החברה הישראלית השסועה והמפולגת והניסיונות לאחד אותה, יחסים בין המינים ובעיקר מה שנטע אלכסנדר כינתה "האלימות החדשה". המאמר שמסיים את הספר, שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ביחד, הוא פיתוח של המושג שטבעה אלכסנדר. בניגוד לאלימות הישנה, שמקומה מחוץ לתחום האישי, בחזית, במלחמה, "האלימות החדשה" מביאה את האלימות פנימה, לעורף ולבית. לא מדובר רק בענייני מלחמה גרידא. ההפך הוא הנכון. מדובר במרחב הביתי, הבטוח והמרגיע כביכול, שמפסיק להיות בטוח ומרגיע והופך להיות אלים ומאיים. האלימות החדשה מתרחשת בבית, במתחמים סגורים שיוצרים תחושה של קלסטרופוביה. היא משתמשת בגוף (הגברי בעיקר) ככלי נשק והיא איננה חד פעמית וחולפת אלא מציאות מתמשכת. "היא נוכחת באופן מתמיד בצורה גלויה או מתחת לפני השטח ומאפיינת את ההתנהלות היומיומית של הדמויות", הם כותבים. "האלימות היא הנורמה, מצב קיומי מתמיד". זאת אולי הסיבה לקושי בצפייה בחלק מהסרטים הנידונים בספר. אם בסרטי אקשן קלאסיים לאלימות יש מטרה והיא נגמרת עם סוף הסרט ונשארת במסגרתו, בסרטים של "האלימות החדשה" אין מנוחה ואין מזור לאלימות. התחושה היא שהיא תמיד תהיה שם. גם אחרי שהסרט יסתיים.
מתוך: "מי מפחד מהזאב הרע"
הסכנה הגדולה ביותר של ספרים על תחומי אמנות היא שהם יקלקלו את הקסם. קצת כמו הרגע שאנחנו מגלים איך עושים את הטריק של הקלפים ואיננו מוקסמים ממנו עוד. התפכחות שכזו שמובילה לעיתים לציניות. אבל לא במקרה של הספר הזה. למרות השנים הרבות שמקדיש פבלו להבנה של הקולנוע (בכל זאת, דוקטור לקולנוע), הוא עדיין מוקסם ממנו. השילוב של הידענות של הדוקטור עם ההתלהבות התמימה של ילד הופך את הספר למקור מידע מרתק עבור כל אנשי וחובבי הקולנוע.
ראיון עפ פבלו בתכנית "חי בסרט":
Cultureroll 