חיים ומוות ביד ההגה

"בתאונת דרכים בעמק חפר, אדם אחד נהרג ושניים נפצעו".

"הולך רגל נהרג מפגיעת מכונית ברח' ז'בוטינסקי בפתח תקווה".

"ארבעה אנשים נפצעו, שניים מהם קשה, בהתנגשות בין משאית לרכב פרטי בכביש הערבה".

חדשות. דיווח לאקוני. משפט או שניים. לא אישי, רק עובדות. 327 הרוגים מתחילת השנה. עוד כמה לסטטיסטיקה. אבל זאת לא רק סטטיסטיקה.

בעולם משופע תאונות דרכים, כשחיים נגדעים ברגע, האבל קשה והשאלות רבות. "למה?" ובעיקר "איך ממשיכים מכאן?" רגשות רבים עולים בתקופה של אבל. כעס, עצב עמוק, אולי חרטה על דברים שנאמרו ונעשו או על דברים שלא נאמרו ולא נעשו וגם חוסר אונים. כי פתאום, בגלל רגע אחד, העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

בת זוגו של דייב טיילור, ריטה, מוצאת את מותה בתאונת דרכים כשמכונית משטרה פוגעת בה בעודה רוכבת על אופניים לבחינה חשובה. ארבעת הפרקים של המיני-סדרה "אב חד-הורי" (Single Father) עוקבת אחר ההתמודדות של דייב ושל ארבעת הילדים שהותירה ריטה מאחוריה עם מותה.

כשהאבל מכה, במיוחד אם הוא פתאומי, נדמה שהחיים נשברו לאלפי רסיסים שלעולם לא יתאחו. אבל אם אתה אב לארבעה, אתה נאלץ להדביק רסיס-רסיס וליצור מצג שווא עקום של חיים מתפקדים כביכול, להגיד בקול רם שיהיה בסדר גם אם עמוק בפנים אתה חושב שלא, ודייב מנסה בכל כוחו להגיד שיהיה בסדר ולהחזיק את הבית מתפקד. אבל הדברים מתחילים להתפרק.

ריטה הייתה ה"דבק" של המשפחה. לא רק בעובדת היותה אמא אלא גם בכך שהיא הייתה הקשר של לוסי, הבת הבכורה, בתה ממערכת יחסים קודמת, לדייב ולשאר הילדים. מותה של ריטה הותיר את לוסי לבד, לא שייכת, רק "חצי" משפחה והיא החליטה לחפש לה מקום אחר – את אביה הביולוגי. למורת רוחו של דייב הוא עוזר לה למצוא את אביה ומגלה בדרך פרטים על ריטה שלא היה מודע אליהם. פתאום הוא מגלה שהוא לא באמת הכיר את ריטה, האישה שאהב ואיתה חלק את חייו מזה כ-10 שנים, והעולם מאיים להתמוטט בשנית.

בין העבודה של דייב כצלם, לניהול משפחה עם ארבעה ילדים שמתגעגעים לאמא ומתמודדים עם האבל על מותה לבין מערכת יחסים חדשה שהולכת ונרקמת בינו לבין חברתה של ריטה, דייב מנסה להחזיק מעמד ותוהה האם החיים יחזרו מתישהו למסלול שאפשר לחיות איתו.

 

 

אבל מוות הוא לא התוצאה היחידה האפשרית לתאונות דרכים.

אלן המילטון הוא בעל אוהב לטרישיה ואב אוהב לשני בנים, דין וג'ואל. הוא מנהל מוצלח בחברה בנייה גדולה והיא קוסמטיקאית והחיים שלהם אוהבים ורגילים מאוד. ערב אחד כשאלן יוצא מפאב עם חבר לעבודה פוגעת בו משאית והוא נכנס לתרדמת. השמחה שמתלווה להתעוררות שלו מהתרדמת מתחלפת מהר מאוד בשגרה מתישה. האדם שמתעורר מהתרדמת נראה כמו אלן אבל איננו אלן. הוא סובל מפגיעת ראש, הזיכרון לטווח ארוך אבד לו והוא נע בין להיות מבוגר לא מתפקד וכעסן לילד מפונק וקפריזי. פעולות יומיומיות כמו מקלחת הופכות לאתגר, והכנת טוסט עם חמאה לאסון. משחק ילדים פשוט מוציא ממנו את ה-bad loser שבו והוא מתפרץ על אשתו ועל ילדיו.

טרישיה מגלה שברגע אחד היא איבדה את בעלה ואבי ילדיה, שגם אם הוא חזר הביתה, הוא מתנהג יותר כמו ילד נוסף ופחות כמו בן זוג והבן הבכור, דין, מגלה לפתע שהוא הפך להיות המבוגר האחראי, גם על שני הוריו.

האם אלן יצליח לבנות מחדש חיים שכדאי לחיות אותם?

הסרט "התאוששות" (Recovery) עוקב אחר ההתמודדות של טרישיה, אלן ושני הילדים עם הפציעה של אלן והעובדה שהוא ככל הנראה לא יחזור להיות האלן שלפני התאונה, עם התהפוכות, והמבטים של אנשים והרגשות שעולים של אבדן מסויים וההתבגרות הבלתי נמנעת של הבנים.

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

המיני סדרה "אב חד הורי" והסרט "התאוששות" עוסקים שניהם בחיים שלאחר תאונת הדרכים עבור אלה שנותרו מאחור. הם לא מדריך התמודדות. דייב הוא לא הדמות המושלמת שמדגימה איך להתמודד עם האבל וטרישיה היא לא האישה המושלמת שמתמודדת עם בעל שאינו לגמרי בעל. אבל שניהם סיפורים, סיפורים שונים, שהופכים את הסטטיסטיקה לאנושית, נותנים פנים למספרים, לידיעות הלאקוניות בחדשות. ויותר משהם מדריך, הם אזהרה. ביום שני, ה-21 בנובמבר מציינים זאת השנה התשיעית את יום הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים. בואו נזכור, על הכביש ולא רק עליו, לנהוג בזהירות במכונית ובחייהם של אנשים.

הזכות להיות אנונימי – "האויב האחרון"

כמה שנים לפני ההצלחה העולמית של "שרלוק" שהפכה את בנדיקט קמברבאץ' לכוכב בינלאומי, הוא שיחק את סטיבן אזרד במיני סדרה בשם "האויב האחרון" (The Last Enemy). סטיבן הוא מתמטיקאי שחזר משהות בת ארבע שנים בסין כדי לקבור את אחיו שנהרג בפיצוץ ג'יפ בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם התנדב. כשהוא חוזר לדירה של אחיו בלונדון הוא מגלה בה שתי נשים שישנו את חייו: אלמנתו של אחיו, ד"ר יסים אנואר, וצעירה ערבייה חולה מאוד. בניסיון להבין מה גרם למחלתה ולמותה של הצעירה, יסים נעלמת מהדירה ומנסה ליצור קשר עם חוקר מיקרוביליוגיה שיבדוק את דגימת הדם של הצעירה, אבל לפני שהוא מצליח לספר לה על התוצאות הוא נמצא מת במעבדה.

בניסיון נואש למצוא את יסים, סטיבן מסכים להצעה מפתה: הוא יעזור לחברה ותיקה ועכשיו שרה בממשלה לקדם פרויקט שאפתני בשם T.I.A (Total Information Awareness), מאגר מידע עצום על כל אזרח בריטי שעוקב אחרי כל תנועה ומעשה, מתוך כוונה לסייע לממשלה לאסוף מודיעין ולהילחם בטרור. בתמורה הוא יקבל מלגה נדיבה לשלוש שנים שתאפשר לו להמשיך במחקר שלו. מה שהתחיל כניצול הזדמנות אישי הפך במהרה למרדף ומאבק בניסיון לחשוף ניסוי אנושי נוראי וטיוח ממשלתי חסר תקדים.

 

 

יובל נוח הררי טוען במאמרו "התיאטרון של הטרור" בגארדיאן כי כוחו של הטרור הוא תיאטרלי יותר מממשי משום שהוא זורע פחד יותר מאשר גורם נזק לכוחה של המדינה. העולם זוכר את נפילתם של מגדלי התאומים בניו יורק כסמל של פיגועי ה-11 בספטמבר, על אף שבאותה מתקפה נפגע גם הפנטגון, פגיעה אסטרטגית הרבה יותר. הטרור הוא כוחו של החלש, הוא כותב, אשר מבקש לגרור את המדינה לתגובה עוצמתית מדי. תגובה עוצמתית מדי היא תגובה שיוצרת בלגן ובתוך הכאוס קורות טעויות, דעת הקהל משתנה, נשאלות שאלות והמאזן הפוליטי זז.

"כדי להילחם בטרור בצורה יעילה, עלינו להבין שהטרור לא יכול להביס אותנו. אנחנו היחידים שיכולים להרוס את עצמינו בתגובה חסרת פרופורציה", כותב הררי. הצדק עימו, אבל במובן מעט שונה מזה שהתכוון אליו במאמרו. הררי טוען כי פחד איננו איום ממשי, הוא נובע מתפיסה של משהו כאיום ממשי. מדינות מודרניות ברחבי העולם רואות בטרור איום על קיומן משום שהן בונות את הלגיטימציה שלהן על היכולת להגן על האזרחים והתושבים מפני מעשי אלימות של טרור. הציבור מצפה מהמדינה למנוע מעשי טרור, ובכל פעם שזה לא עולה בידו, הממשל מאבד מהלגיטימציה שלו. אבל פחד הוא כוח ממשי מאוד והשפעתו רבה יותר מהנראה לעין.

תגובתן של מדינות למעשי טרור מתחלקת לשניים – כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ המדינה מבקשת "לסגור חשבון" עם האחראים על המעשים ולא חסרות דוגמאות של מבצעים צבאיים רחבי היקף כמו תקיפותיה של ארה"ב בעיראק ואפגניסטן או דוגמאות קצת שונות מהאזור שלנו. חלק מהמבצעים הללו אכן גורמים לנזקים עצומים בתדמית וביחסי ציבור, בצבא ובכלכלה. כלפי פנים מבקשות המדינות לנסות ולמצוא דרכים למנוע מבעוד מועד אפשרות של מעשי טרור על ידי איסוף מודיעין רב וארגונו כך שיוכלו לצפות אילו אוכלוסיות או אילו פרטים בחברה עלולים להוות איום. מתקפות טרור מביאות מדינות לתחושה של "מצב חירום", ובמצב חירום עושים דברים שבשגרה לא יעלו על הדעת.

הסדרה "האויב האחרון" (2008) מתרחשת בלונדון העתידית אך לא רחוקה, אחרי הפיגועים שהרעידו אותה ביולי 2005. ב-7 ביולי 2005, ארבעה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם בשלוש תחנות רכבת תחתית ואוטובוס במרכז לונדון והביאו למותם של 52 איש ופציעתם של מאות. לראשונה הכה טרור איסלאמי בממלכה הבריטית ויתרה מזאת חלק מהמחבלים היו בריטים ממוצא פקיסטני. שר הפנים דאז, צ'ארלס קלארק, אמר לאחר הפיגועים כי "זרים שמעוניינים לייצר פחד, חוסר אמון ופירוד לא יהיו רצויים כאן עוד" וממשלת בריטניה קבעה כי כל מי שעודד, הצדיק או האדיר טרור יגורש מהמדינה. אבל לפי מה קובעים מיהו האויב?

אחיו של סטיבן אזרד, מייקל, התנדב במחנות פליטים בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם גם פגש את אשתו. בין יתר העזרה הרפואית שהגישו, הם נתנו חיסונים נגד צהבת B. חלק מהאנשים שקיבלו את החיסון חלו ומתו, חלק יותר מדי גדול כדי להיות סטייה סטטיסטית מתקבלת על הדעת. חוקר מיקרוביולוגיה שניסה לעזור לד"ר יסים לגלות מה היה בחיסון מצא את מותו בדרכים יצירתיות ("חוקר אחד התאבד. ירה לעצמו בראש. פעמיים" כמו שאומרת אחת הדמויות). גם גופותיהם של אלה שמתו בעקבות החיסון נשרפו ועקבותיהם נעלמו. מייקל ניסה להסב את תשומת הלב של הממונים עליו לסטייה הסטטיסטית הגדולה ומצא את מותו בפיצוץ ג'יפ. יסים וסטיבן מבקשים למצוא את האמת אך מסתכנים בחייהם משום שזו אמת שהממשלה הבריטית לא רוצה לחשוף. האם גם הם הפכו לאויב?

תחת הכותרת של מדינה סובלנית ודמוקרטית שמבקשת להגן על עצמה ועל אזרחיה, ממשלת בריטניה של הסדרה חוצה קווים אדומים לרוב. זכויות אדם כגון חופש התנועה, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי נרמסים בשם הרצון לביטחון ושליטה בנעשה בתחומי הממלכה. מערכת ה-T.I.A. מאפשרת מעקב רציף אחרי כל אדם בזמן אמת דרך מצלמות אבטחה, הבגדים שהוא לובש ובסופו של דבר ה-DNA שלו, תעודת הזהות המושלמת. הרעיון הראשוני היה לעקוב אחר גורמים בממלכה שעלולים להוות איום לאזרחיה, אבל מהו הגבול? עד כמה אפשר לעקם ולהגמיש את הכללים של המוסר בשם ביטחון? האם במצב שבו כל אדם ולא משנה אם הוא אזרח או לא נמצא תחת מעקב מתמיד, המדינה עדיין יכולה להיחשב דמוקרטית? האם זכויות האדם לא כוללות גם את הזכות להיות אנונימי?

המיני-סדרה, חמישה פרקים בלבד, בוחנת את ההשלכות של הטרור והפחד שהוא זורע על מדיניות הפנים. היא מהווה מעין "1984" בגרסה המודרנית ומבקשת להציב מראה מול כל אלה שמבקשים לכופף את המוסר וזכויות האדם לטובת ביטחון של אוסף האוכלוסייה שנקראת אזרחים, "אוסף" משום שזאת קבוצה חסרת פנים, "האדם הוא ברקוד ודאטה" לאנשי השלטון כמו שסטיבן אומר לחברה השרה שלו. כי זהו כוחו של הטרור, הוא זורע פחד ומביא אנשים למצוא קריטריונים לחלק את העולם ל"הם" ו"אנחנו". אבל הקריטריונים האלה נזילים עד מאוד וגמישים עוד יותר מכללי המוסר שהוגמשו כדי לנסח אותם.

הררי טוען כי כוחו של הטרור אינו ממשי אלא תיאטרלי משום שכוחו רק בפחד. אבל הפחד הוא מניע רב עוצמה.

 

(בסדרה אחרת במקרה אחר, סמל גרג פרקר אומר כמה מילות חכמה על כוחו של הטרור והפחד והאדם שנקלע ביניהם)