הירושימה אהובתי – יומן מסע

כשאומרים "יפן" לאנשים שאינם סטודנטים למזרח אסיה או חובבי אנימה, מנגה, אמנויות לחימה או סושי, הדבר הראשון שקופץ לראש זה פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. זה מה שהעולם זוכר מיפן של פעם, את הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה השתמשו בפצצות אטום. אבל כשהגענו להירושימה, העיר נראתה לנו כמו כל עיר אחרת. מודרנית ותוססת, מלאת חיים ורוכבי אופניים, גשרים ונהרות. על אף שאיננה עיר גדולה מאוד, יש בה את כל מה שעיר יפנית צריכה שיהיו בה כדי שתקרא עיר ולא, לא מדובר בכמות תושבים וכיוצא בזה נתונים יבשים. כל עיר יפנית שמכבדת את עצמה חייבת שיהיה בה סניף מקדונלדס, סניף סטארבקס וקריוקי.

ביום הראשון שלנו בהירושימה נסענו לאוקונושימה (Okunoshima) "אי הארנבים". זהו אי שבו הארנבים מסתובבים חופשי ואוהבים לגשת אל התיירים ולשאול אם במקרה יש באמתחתם גזר, או חסה או כל ירק אכיל אחר. לרוב, כל ארנב ירצה לוודא ולשאול בעצמו ולא יאמין לחבריו שכבר שאלו, ועל כן, תראו אותם מתקהלים לרגלי תיירים גם אם אין באמתחתם דבר. אם תרצו להאכיל את הארנבים שבאי, תזכרו להצטייד בגזרים מבעוד מועד משום שאין מקום לקנות אותם על האי עצמו.

את היום השני התחלנו באי היותר מפורסם שליד הירושימה, מיאג'ימה (Miajima), האי המפורסם שבגאות נדמה שהוא צף על מים. הוא מקום מפורסם, אחד מאותם מקומות שכל אחד שמבקר בו חייב לצלם אותו ולו רק כדי להגיד שהוא היה שם. בערך כמו שפעם היו חורטים על האבן "מישהו ומישהו היו פה, 09/2014". הצבאים הם גם אטרקציה באי (אולי פחות מהפארק בנארה) אבל גם כאן מומלץ לשמור על דפים קרוב לחזה ורחוק מהצבאים כי… אחד מהם הלך לאיבוד והחליט לאכול את המפה שלנו כדי למצוא את הדרך מחדש…

אחרי שחזרנו מהאי שמנו פעמינו אל עבר פארק השלום באוטובוס תיירים אדום שיוצא מהתחנה המרכזית של הירושימה ועושה מסלול סיבובי באתרים מפורסמים בעיר. חלפנו על פני מוזיאון לאמנות והטירה של הירושימה עד שהגענו למחוז חפצינו, ה-A-Bomb. ירדנו מהאוטובוס ושם הוא עמד. הבניין המפורסם שרואים בתמונות. היסטוריה מכה בפנים של היום-יום. לפני רגע נסענו באוטובוס ברחובות המטופחים של הירושימה והנה עשינו צעד וחצי ממנו ואנחנו עומדים מול הגראונד זירו של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה. מולנו – בניין נטוש עם כיפה חשופה, שלד. בעבר הוא היה מרכז אירועים גדול שנבנה כתעתיק של בניין דומה בצ'כיה. היום, סביב השלד מרחפים עורבים, צעקות "קרר" "קרר" מנסרות את השקט שמשתרר מסביבו. על אף שהרחוב לא רחוק, סביב הבניין יש מעטה כבד של שקט. דממת מוות כמעט. גדר מקיפה את הבניין ועליה שלטים שאוסרים על המעבר ובינה לבינו הדשא ירוק. צבע של דשא, רגיל, הכי רגיל שאתם יכולים לדמיין. מרימים מבט למעלה, לכיפה השלדית ולשמיים התכולים שמעליה. תוהים אם מזג האוויר היה כזה גם אז. אם השמיים היו תכולים כאלה, כאילו ילדים צבעו אותם, גם באותו יום.

באזור ה-A Bomb עמד אדם ניצול הפצצה וסיפר. הוא סיפר על הצנזורה שהטילה ארה"ב על הדיווחים מהירושימה, על הזוועות שהפצצה עשתה לאנשים בעיר. התרעם על ההכחשות של ארה"ב שהפצצה לא פוגעת בגנים ולא יוצרת מוטציות. הראה תמונות בקלסרים בצבעים שונים ששכבו על האספלט והמרצפות. הם הוצאו מהמוזיאון שהיה בשיפוץ. הקלסרים היו מלאים במידע על הפצצה, על תוצאותיה וכללו גם ציטוטים של קצינים בכירים אמריקאים שחשבו שאין להשתמש בה. שיש דרך אחרת. "אין בנו נקמנות" הוא אמר. "אנחנו רק רוצים לספר לעולם על הזוועות האלה. לספר לעולם על האמת". אתה מחייך חיוך עילג מעט. מה אתה יכול לומר לאדם ששרד את הזוועה? מילים מאבדות את כוחן לנוכח האמת.

פארק השלום כולל בתוכו מונומנטים של זיכרון לנפגעים השונים של הפצצה. פסל לזכר הילדים שעבדו במפעלים בהירושימה. פסל לזכר הקורבנות הקוריאנים של הפצצה. פסל לזכרה של סאדאקו, הנערה ששרדה את הפצצה אבל חלתה בסרטן לאחר כמה שנים. היא התפרסמה בזכות הסיפור של 1000 העגורים. מכל מקום בעולם אנשים באים ומביאים קיפולי נייר של אגורים לפסל. ציורים של ילדים עם משאלות על שלום. בין פסל זיכרון אחד למשנהו אנשים מטיילים עם הכלב. באופן מוזר אין סתירה בין הדברים. יש בכך אפילו משהו זני. למרות כל החשיבות הגדולה, בסופו של יום זהו פשוט פארק.

מוזיאון השלום נמצא בצד השני של הפארק. מחיר הכניסה: 50 ין. פחות משלושה שקלים במושגים ישראלים. המבנה של המוזיאון מזכיר קצת את המבנה של יד ושם. יש לו כניסה אחת וממנה שביל שעובר בין מוצגים וסיפורים עד ליציאה. במרכז המסלול יש מוצג של דגם העיר והמקום שבו התפוצצה הפצצה וגם סימון של רדיוס ההרס שלה. באחת הפינות של המוזיאון ישנן מדרגות אבן ועליהן כתם צל. שרידים של אדם שישב שם והתנדף בן רגע. היה אדם, ואיננו. עולם ומלואו נעלם בחלקיק השנייה.

בין המוצגים האחרים היו בגדים קרועים, חפצים שעוותו בחום כמו רעפים מגג ובקבוקי זכוכית של קוקה קולה, דגמים של אנשים וצילומים. הרבה צילומים. סיפורים של אנשים, ילדים, נפגעים ששרדו את הפצצה אבל מתו מהקרינה שאחריה. בסוף המסלול של המוזיאון יש ספרי מבקרים וניתן למצוא בין החותמים את כל שועי עולם. נותר לי רק לתהות על טיב השיעור שהם למדו מהמוזיאון הזה, ויכולתם לממש את החזון שהמוזיאון מנסה להציג.

יש משהו נורא בהפיכה של אסון לאתר תיירות. כאילו חל איזשהו פיחות במעמדו של האסון כשהוא הופך להיות נקודת ציון שהתיירים עוברים בה. בסוף המוזיאון חיכתה לנו החותמת המסורתית, כזו כמו שמוצאים באתרי תיירות בכל מיני מקומות ביפן. החותמת היחידה שלא שמתי בפנקס הטיולים שלי.

לולא ההחלטה האמריקאית בסוף מלחמת העולם השנייה, הירושימה הייתה ודאי נותנת אלמונית בהיסטוריה העולמית. היא הפכה לעיר לא גדולה אך משמעותית בתקופת מייג'י (1868-1912) כשבנו בה נמל. במהלך המלחמות שניהלה יפן בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה-20 עם סין ורוסיה הפכה הירושימה לעיר תעשייה ומרכז צבאי חשוב והקיסר המייג'י אף קבע בה את המפקדה שלו בתקופת מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-95). אבל מאז אותו יום הרה גורל באוגוסט 1945, הפכה הירושימה, שלא מרצונה, לסמל עולמי, לעיר שרגשות מעורבים הם חלק מהזהות שלה ביפן ובעולם.

יש מקומות ביפן שאליהם מגיעים כדי לחזות בגדולה של נפש האדם. פסל הבודהה בקמקורה, הטירות, קיוטו. אבל כל אדם ראוי שיבקר בהירושימה כדי לחזות בצד האפל של נפש האדם. ובימים של שיחות סביב תכניות גרעין, על אחת כמה וכמה.