מערכת החינוך היפנית הייתה במשך שנים מוקד לסקרנות לאומות העולם ומקור לגאווה של יפן. היא נתפסה בעיני היפנים כמערכת אשר מעודדת כל ילד להתפתח ולמצות את יכולותיו האקדמיות ולמצוא את מקומו בחברה היפנית, וכן כאחת הסיבות לנס הכלכלי היפני בשנות ה-60. עם זאת, לאורך השנים לא חפה המערכת מביקורת ותחלואים, בעיות אשר הביאו בשנות ה-80 לקידום רפורמות אשר נועדו לפתור בעיות אלה. על הבעיות והרפורמות כתבתי לאתר iAsia ואתם מוזמנים לקרוא כאן וכאן. הפעם מוקד הדיון שלנו יהיה סדרת טלוויזיה מצליחה העונה לשם "גוקוסן" (Gokusen), שרצה במשך 3 עונות, שני ספיישלים וסרט אחד בין השנים 2002-2009. צוות השחקנים כלל פנים מוכרות כמו מטסומוטו ג'ון (Matsumoto Jun) מלהקת אראשי (ARASHI), קאמנשי קאזויה (Kamenashi Kazuya) מלהקת קאט-טון (KAT-TUN) ומיורה הארומה (Miura Haruma), והשחקנית הראשית, יוקיאה נקאמה (Yukie Nakama) זכתה שלוש שנים ברציפות בפרס השחקנית הטובה ביותר בסדרת טלוויזיה על משחקה בסדרה.
יאמגוצ'י קומיקו (יאנקומי בפי תלמידיה) היא מורה צעירה ונלהבת למתמטיקה שמקבלת לחנך את הכיתה הכי בעייתית בבית ספר תיכון לבנים בלבד, כיתה שמורכבת מכל אותם צעירים שנזרקו ממסגרות אחרות וכיתות אחרות עקב בעיות משמעת, כישלון בלימודים או אלימות. ביום הראשון ללימודים, בעודה מתרגשת לקראת הכיתה הראשונה שתחנך, ממליצים לה המורים הותיקים להחליף לבגדי התעמלות כדי שתוכל "לברוח מהסכנה". קבלת הפנים של התלמידים לא הייתה טובה יותר. אחד מהם ניגש אליה, תפס לה בחולצה וביקש ממנה, לא בנימוס, לא לדחוף את האף שלה לעניינים לא לה לקול עידודם של חבריו. בסוף היום הם הימרו אם תחזור למחרת.
אבל היא חזרה, והחזירה איתה את התקווה שלהם לעתיד טוב יותר ממה שהסביבה שלהם חשבה שהם מסוגלים לו, והסביבה מדדה אותם לפי מודל ה"סלרימן". סלרימן הוא כינוי לעובדי החברות, אותם עובדי חברה שנשארים שעות נוספות, שמחויבים לעבודה ונוסעים מוקדם בבוקר חנוטים בחליפה ברכבת התחתית בדרכם למשרד. מקור שמם הוא השילוב בין "משכורת" (Salary) ו"איש" (Man), השם המצביע על כך שהם עובדים שכירים. אבל לעבודה כסלרימן היו יתרונות רבים בצידה, יתרונות שהפכו אותה עם השנים למודל נחשק עבור הגבר היפני. הכניסה לחברה נעשתה מיד עם תום הלימודים באוניברסיטה והעבודה בה נמשכה עד היציאה לפנסיה, בסביבות גיל ה-55. הקביעות הזו, וההתקדמות בחברה כפונקציה של ותק הייתה גורם מכריע בהחלטה של האנשים לנסות ולהשיג משרה קבועה שכזו. הגם שמשכורת הסלרימן לא הייתה גבוהה (והייתה שונה מחברה לחברה), הידיעה שהמשכורת תגיע במועדה היוותה עוגן כלכלי לסלרימן ולמשפחתו. דבר נוסף שהחברות סיפקו הוא מעטפת חברתית למשפחת הסלרימן. לעיתים קרובות הם סיפקו מגורים וכן דאגו לפעילות חברתית עבור הילדים והנשים. מעבר למקום עבודה, הייתה עבודת הסלרימן מספקת את כל הצרכים הכלכליים והחברתיים של הגבר ומשפחתו.
הגם שבשנים האחרונות מצב אידיאלי זה הולך ומשתנה אל מול המשבר הכלכלי ארוך השנים שפוקד את יפן, מודל של הסלרימן עדיין נתפס כמודל עממי (Folk Model) אשר רבים מזדהים איתו ורואים בו עדיין את המסלול המועדף והרצוי עבור הגבר היפני, זאת על אף שגם בשנים של הנס הכלכלי הסלרימן לא היו רוב כוח העבודה של יפן. משום שהמסלול המבוקש הזה מתחיל באוניברסיטה מפני שלימודים באוניברסיטה טובה מבטיחים עבודה בחברה טובה, למעשה הוא מתחיל עוד בתיכון, באותה תקופה שבה התלמידים מתכוננים לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לא אחת לכינוי "גיהנום". אלה שלא מסוגלים או לא מעוניינים לעבור בחינות לאוניברסיטה טובה, מוצאים את עצמם נזרקים לצידי הדרכים במרוץ אחר ה"סלרימן".
זוהי הגישה שניתן לראות בקרב דמויות רבות ב"גוקוסן". תלמידיה של יאנקומי מסווגים כ"בעייתיים", "עצלנים" או "קשים" משום שאין להם שאיפות אקדמיות או שאין להם אפשרות להשיג מטרות שכאלה. בית הספר רואה בהם מטרד משום שהם מוציאים לו שם רע. לעומתם, מקפיד בית הספר להשאיר אצלו תלמידים עם התנהגות בעייתית אם הם טובים בלימודים משום שהם תורמים לתדמית האקדמית של בית הספר, תדמית שנבנית על מספר התלמידים שמצליחים להתקבל לאוניברסיטאות טובות. המורה הראשי מכנה אותם "זבל", המשטרה חושדת בהם ראשונים כשקורות תקריות אלימות או פשעים בקרבת מקום, וחברים מבתי ספר טובים יותר אומרים להם שהעתיד שלהם "שחור". התלמידים של יאנקומי מפנימים את האווירה ולא אחת טוענים בעצמם שאין להם עתיד ושזה כלל לא משנה אם יסיימו או לא יסיימו תיכון.
אבל זה משנה. יאנקומי היא קול הרפורמה. היא מאמינה שלפני הצלחה אקדמית, על התלמיד להיות בן אדם ו"אין להסתכל על הקנקן אלא על מה שיש בתוכו". גם אם אינם נראים מסודרים, לא לובשים תלבושת בית ספר מהוגנת ולחלקם שיער מחומצן, הלב, הקוקורו, שלהם הוא במקום הנכון. כל תלמיד ותלמיד דואג לעצמו ולחבריו, משקיע מאמץ בדברים שהוא מוצא מעניינים וטובים ומכבד את הבריות.
היא מאמינה שלפני טובת בית הספר מגיעה טובת התלמידים גם אם זה אומר לצאת כנגד התפיסה של בית הספר ושם החברה את תלמידיה. מבחינתה גם אם הם לא יגיעו להיות סלרימן, אין בכך כל רע, כל עוד ימצאו עבודה שתתאים להם ויוכלו להתמיד בה. "כל עבודה מכבדת את בעליה" היא משהו שיאנקומי מאמינה בו בכל ליבה, וזו גם האמונה שהיא מעבירה לתלמידיה.
מעבר להנאה בצפייה ולהצלחה העצומה לה זכתה הסדרה, שמבוססת על מנגה ואנימה באותו שם, היא מהווה נדבך נוסף בדיון על מערכת החינוך היפנית. אולי שינוי הגישה בחברה יגיע דווקא דרך דמותה האהודה של יאנקומי?
Cultureroll 