הרצינות היא ממני והלאה

דמיינו לעצמכם קונצרט של תזמורת סימפונית. כלי קשת וכלי נשיפה, כלי הקשה ואולי איזה סולן. מנצח אחד עם זנב מוזר בתלבושת מנפנף בידיו מול ערב רב של כלים ונגנים. קהל מעונב מזמזם לעצמו את היצירות של מוצרט וברהמס יחד עם התזמורת. קשישים חביבים אניני טעם ואולי קבוצה של ילדים מבית ספר למוסיקה. וזהו. הקהל הרחב נרתע ממוסיקה קלאסית ומהתדמית ה"מעונבת", "יבשה" ו"משעממת" שלה. אבל יש גם אנשים שאיך לומר בעדינות, הרצינות הזו היא מהם והלאה.

קונצרט טיפוסי של תזמורת

שני חבר'ה כאלה נפגשו לחלוטין במקרה בבית הספר על שם יהודי מנוחין באנגליה, אחד מבתי הספר למוסיקה הטובים בעולם. שמם הוא אלכסיי איגודסמן (Aleksey Igudesman) שמנסר את הכינור והייאנג-קי ג'ו (Hyung-ki Joo) שדופק על הפסנתר ללא רחמים, הידועים כיום ברחבי העולם כצמד Igudesman & Joo. כמו שאומרים, השאר היסטוריה.

הייאנג קי ג'ו (מימין) ואלכסיי איגודסמן

האוטוביוגרפיות באתר שלהם מעידות על כך ששניהם נולדו בגיל צעיר מאוד. איגודסמן מעולם לא זכה באף תחרות, משום שמעולם לא נרשם לשום תחרות. בזמן לימודיו בבית הספר על שם יהודי מנוחין הוא קרא את כל המחזות של ברנרד שו, אוסקר ווילד ואנטון צ'כוב, מה שלא שיפר את נגינתו במאום, אבל גרם לו באופן מוזר להתנשא מעל כל אותם בורים שלא קראו, אבל התאמנו יותר… ג'ו התחיל ללמוד פסנתר בגיל 8 וחצי, התקבל לבית הספר על שם יהודי מנוחין כעבור כשנתיים ולמד יחד עם ילדי פלא מחוננים רבים. בכל שנה היה בטוח שיתברר לכולם שהוא לא ילד פלא והוא יסולק מהמקום. יש לו ידיים קטנות, אבל הוא אוהב לנגן רחמנינוב, על אף שלזה האחרון היו ידיים גדולות. חוץ מכתיבה, ביצוע, צחוק וצחצוח שיניים במהירות הבזק, הוא אוהב גם ללמד ומקיים כיתות אומן רבות.

הקטעים שלהם משלבים מוסיקה קלאסית עם מגוון טוויסטים, חידושים ושילובים שמוציאים את הקהל המעונב מאיזון נפשי. הם וירטואוזים, שולטים בכלים שלהם, ועושים על הבמה כמו בשלהם. התוצרים מלאי הומור. מי אמר שמוסיקה קלאסית משעממת?

מוצרט? ריקוד אירי? או מוסיקה טובה לניקיון?

ואם ג'ו אמר שיש לו ידיים קטנות, אז הנה מגיעה העזרה.

מכירים את זה שהדיסק קופץ ומפריע לשמוע מוסיקה ברצף? זה מה שקורה במציאות.

מוצרט כתב את ה-Alla Turca, אבל בינינו, זה לא נשמע טורקי בכלל…

ואם נשארנו עד הסוף, אז אנחנו נשרוד.

אילו מוצרט היה קוריאני

בשנים האחרונות יותר ויותר צעירים קוריאנים משתתפים וזוכים במקומות הראשונים בתחרויות בינלאומיות של מוסיקה קלאסית. בתחרות ע"ש המלכה אליזבת בבלגיה הקוריאנים היוו רבע מהמשתתפים בסיבוב הראשון של התחרות בשלושת השנים האחרונות זאת בניגוד לשנת 1995 בה לא היו כלל משתתפים קוריאנים. ב-2010 מחצית מהעולים לגמר היו קוריאנים. מהו סוד הצלחתה של קוריאה בתחום המוסיקה הקלאסית? לסוגיה המרתקת הזו נדרש הסרט הבלגי-קוריאני "המוסיקאים הקוריאנים – תעלומה" (Le Mystère Musical Coréen) משנת 2012 אשר מנסה להבין כיצד תוך כ-15 שנה בלבד הפכה קוריאה למעצמה לא רק בטכנולוגיה ובתרבות פופ אלא גם במוסיקה קלאסית.

ההחלטה של ממשלת קוריאה להפוך את המאה ה-21 ל"מאה של תרבות" הביאה להשקעה של משאבים עצומים בתחומי התרבות השונים, החל מטלוויזיה, קולנוע ומוסיקת פופ וכלה במוסיקה קלאסית. ב-2008 הוקמה בתמיכת הממשלה האוניברסיטה הלאומית לאמנויות (K-ARTS) , שהפכה לאבן שואבת למיטב הכישרונות בתחומי האמנות השונים. לאוניברסיטה יש גם מכינה והיא מלווה את הילדים מגיל צעיר ומכינה אותם הן לבחינות הכניסה, הן ללימודים באוניברסיטה והן לתחרויות בינלאומיות וקריירה בינלאומית בתחום המוסיקה. אוניברסיטה נוספת שבה פועל תחום מפותח של מוסיקה קלאסית היא סיאול נשיונל (Seoul National University), אחת מהאוניברסיטאות הטובות והמוערכות בקוריאה, שבה נוסף ללימודי המוסיקה יכולים הסטודנטים להתמקצע ולרכוש השכלה אקדמית "רגילה".

אז איזה סיבות נותנים הקוריאנים להצלחה שלהם עצמם בתחום שהוא זר להם? חלק מהסיבות הן הקונפוציאניזם הקוריאני, הדחיפה של ההורים, האמא הפולנייה הקוריאנית שדוחפת את ילדיה להצליח. ילדים רבים מתחילים את לימודיהם המוסיקאליים בגיל צעיר מאוד, בדומה לנהוג בבריה"מ לשעבר. ההשפעה של ההורים גדולה מאוד בשל הקונפוציאניזם, והיא יוצרת הקשבה ומשמעת מצד הצעירים וגם רצון לעבוד קשה ולהתמודד עם האתגר. מצד שני, מציין ראש תכנית המוסיקה בסיאול נשיונל, הקונפוציאניזם עלול גם להיות  בעוכריהם של הצעירים אשר נמנעים מלפתח אמירה מוסיקאלית אישית והולכים בדרכו של המורה.

סיבה נוספת היא התחרותיות, שיש שיגידו שהיא מובנית בתוך החברה הקוריאנית. מפיק קוריאני של מוסיקה קלאסית דיבר בסרט על הקושי בלהיות "מספר שתיים". הלחץ העצום שמופעל על כל ילד וכל אדם להצטיין בתחום עיסוקו "ולא משנה אם זה נהג מונית או מוסיקאי" כדבריו, מוביל לתחרות גדולה מאוד בקרב הצעירים. התחרות וההצטיינות של החברים לכיתה מדרבנת את שאר החברים להשקיע ולהצטיין גם כן. אבל זה לא עונה על השאלה מדוע דווקא מוסיקה קלאסית.

הדוברים בסרט מציינים את העובדה שקוריאה היא מדינה קטנה וגאה, וכן שיש מאחוריה מסורת ארוכת שנים של אמנויות שונות שכוללות ריקוד ומוסיקה. העובדה שהמוסיקה הקלאסית מוערכת מאוד ונחשבת במידה מה ל"תרבות גבוהה" היוותה גורם ברצון להכיר את המוסיקה האירופאית ולהשתלב במוסיקה "הגבוהה" העולמית, לא רק במוסיקה הפופולארית (שגם בה קוריאה עושה חיל). אגב, בK-ARTS, ישנה גם מחלקה של אמנויות מסורתיות קוריאניות.

ומה אומרים הצעירים עצמם?

אחת הזמרות הצעירות והקוריאנית הראושנה שזכתה בתחרות השירה במסגרת התחרות ע"ש המלכה אליזבת בבלגיה, הונג הראן (Hong Hearan), סיפרה שהוריה חינכו אותה להיות תמיד "ילדה טובה", לא לצחוק בקול רם מדי או לבכות יותר מדי. השירה סיפקה לה ביטוי עצמי משום שכשהיא שרה, איש לא אמר לה איך להתנהג. צעירים נוספים שהתראיינו בסרט דיברו על האופן שבו הם מתכוננים לקונצרטים, הלחץ איתו הם מתמודדים וכיצד הם מתמודדים איתו (יוגה, ג'וגינג ותפילה), וכן מידת ההשקעה הנדרשת מהם פיזית, נפשית ומנטאלית כדי להתמודד עם מוסיקה שהמקור התרבותי שלה שונה לחלוטין מהמוכר והידוע.

ואם כבר בפערי תרבות עסקינן, אחת הטענות שתמיד מעלים כנגד מוסיקאים אסיאתים היא שהם "טכנאים", שהנגינה שלהם מבוססת רק על זריזות האצבעות ושחסרה להם האוזן המוסיקלית שמסוגלת להבין את נימי הנפש של היוצרים האירופאים. כדי להתמודד עם פערי התרבות הללו, נוסעים רבים מהסטודנטים ללמוד באירופה כדי לחוות ולחוש את המקום בו התפתחה וצמחה המוסיקה הקלאסית. אחד המקומות אליהם הם מגיעים הוא האקדמיה לתיאטרון ומוסיקה במינכן (Academy of Music and Theatre), אשר כוללת בסגל המרצים מורה לכינור מקוריאה. המורה לפסנתר מהאקדמיה, שבין תלמידיו נמנים שני קוריאנים, מלמד אותם לשאול שאלות: "מדוע היצירה נכתבה באופן כזה ולא אחרת?" בניגוד לנהוג בקוריאה שבה אין מערערים על דבריו של המורה, האירופאים מעודדים שאילת שאלות ופיתוח אמירה ואינטרפרטציה אישית ליצירות.

לסוגית הפער התרבותי נדרשה גם המורה הקוריאנית, אשר מספרת על הקשיים שחווים הצעירים שמוצאים את עצמם לפתע רחוק מהבית ומתקשים להסתגל למציאות שבה הם צריכים לקבל החלטות לבד ללא הוריהם. אבל לא רק עם זה נאלצים האמנים הצעירים להתמודד. גם ספקנות ודעות קדומות נכנסים לתוך המשוואה כשמדובר בזמרי אופרה מלוכסני עיניים ששרים מוצרט.

הסרט הקצר (75 דקות בלבד!) מספק הצצה נדירה לתופעה הכלל עולמית שבה קוריאה הולכת ותופסת מקום מוביל בכל תחום בו היא מחליטה להשקיע משאבים. האם התעלומה נפתרה? אין לדעת. אבל גם אם אינכם נמנים בין חובבי המוסיקה הקלאסית, שווה לנסות ולשמוע את האמנים האלה, שמוכיחים שוב ושוב שמוסיקה היא שפה בינלאומית.