ג'סיקה ג'ונס, קילגרייב ונבלים אחרים

"הנבל הכי טוב של מארוול", "הנבל הכי מפחיד של מארוול", "הרשע הכי מפחיד בטלוויזיה", ההופעה של דיוויד טננט בתור קילגרייב, הנבל בג'סיקה ג'ונס של נטפליקס, זיכתה אותו במחמאות רבות והוא אכן דמות מפחידה שאנחנו מקווים לא לפגוש לעולם. אבל ברזומה של טננט יש תפקיד נוסף, דומה מאוד לדמות שלו בג'סיקה ג'ונס, דמות שאולי אפילו מפחידה יותר: ברנדון בחיוך סודי (Secret Smile). הנה ההסבר מדוע.

ג'סיקה ג'ונס, היא אחת מסדרות הנטפליקס של מארוול. כמו גיבורים נוספים של מארוול, יש לה טראומה בעבר והיא מרוויחה את לחמה בתור חוקרת פרטית, מעיפה מכות לכל מיני פרחחים ושותה (הרבה יותר מדי) בשביל לשכוח. בניגוד לחלוקה הפשוטה וברורה של טוב-רע שמאפיינת את הסרטים של מארוול, הסדרה מנסה ליצור תמונה קצת יותר מורכבת, הצילום יותר חשוך, הנושאים יותר כבדים (וזוכים לקצת יותר דיון). הנמסיס שלה, ומי שאחראי לפוסט טראומה שלה, הוא קילגרייב, פסיכי לא קטן שמסוגל לשלוט באנשים דרך מחשבה.

חיוך סודי (ITV ,Secret Smile, 2005) מבוסס על ספר באותו שם שכתב הצמד ניקי פרנץ' (ניקי ג'רארד ושון פרנץ'). המיני-סדרה מגוללת את סיפורה של מירנדה שפוגשת יום אחד בחור נאה וצעיר בשם ברנדון. הוא מקסים אותה והם מבלים לילה אחד ביחד. משום מה הוא מסיק מכך שזה נותן לו זכות על חייה והוא משתלט עליהם בלי בושה. כשהיא מבהירה לו שהיא לא מעוניינת הוא מחליט למצוא דרכים אחרות להגיע אליה.

קילגרייב מנסה לשכנע את ג'סיקה להיות שלו

הדימיון בין שתי הדמויות, זו של קילגרייב וזו של ברנדון, ברורים לעין. שניהם נבלים, מנצלים את הנשים שמסביבם ומרכזים את כל מרצם בניסיון להשיג את האחת שהם בחרו. הסוף, אם אסתכן בספויילר, הוא גם דומה, כשהנשים מערימות על הגברים ומנצחות אותם. אבל אם אתם שואלים מי משניהם מפחיד יותר, ברנדון או קילגרייב, אין שאלה בכלל. על אף שהסדרה של מארוול מציגה כמה וכמה סצינות אלימות גרפיות למדי, הדמות המפחידה יותר היא דמותו של ברנדון.

אחת הסיבות לכך קשורה לז'אנר של הסדרות. ז'אנר הקומיקס שבו יש לגיבורים כוחות-על מכריז על עצמו כלא-מציאותי. בדומה ל-MCU, אנחנו מודעים לכך שהדמויות הן רק דמויות ומתייחסים אליהן בהתאם. אנחנו יכולים "לקרוא" את הסיפור בצורה מטאפורית או סימבולית, לטעון שהן בעצם מייצגות משהו בעולם האמיתי שלנו אבל העובדה שזהו אינו ריאליזם שומרת עלינו מפני האסונות והנוראות שמתרחשים בתוך עולם הסדרה. חיוך סודי שונה. הסדרה היא סדרה ריאליסטית ועל כן היא מציגה עולם שבו הדברים יכולים ועלולים להתרחש. הסיכוי הזה, האפשרות שדמותו של ברנדון לא רחוקה מהמציאות כפי שהיינו רוצים מפחידה יותר. האיום שברנדון מהווה למירנדה ממשי והוא הופך להיות ממשי גם עבור הצופים.

ברנדון מנסה את אותו דבר עם מירנדה

שיטת הפעולה של ברנדון וקילגרייב זהה. שניהם נראים "נורמליים", צעירים, נאים, מקסימים. דבר במראה שלהם לא רומז על המוח המעוות שמסתתר בראשם (פרט לעובדה שבקומיקס קילגרייב הוא ה"האיש הסגול", אבל הדיון הוא על הסדרה ובסדרה הוא נראה רגיל). שניהם משתמשים במניפולציות שונות ומגוונות כדי לגרום לסובבים אותם לעשות כרצונם. נכון, לקילגרייב יש כוחות שמאפשרים לו לכפות את רצונו על אנשים, אבל כשרון המניפולציה של ברנדון לא נופל ממנו. ההבדל היחיד הוא שאצל קילגרייב אתה יודע שאתה לא רוצה לבצע את הוראותיו אבל אין לך את הכוח להתנגד ואילו אצל ברנדון הוא גורם לך לחשוב שהרצונות שלו הם למעשה בחירה חופשית שלך. ובשני המקרים האנשים היחידים שרואים את הכוח שלהם הם אלה שהיו תחת השפעתם והשתחררו ממנה.

שני הגברים מקסימים אבל אלימים, עושים רושם אוהב אבל שתלטנים ומבקשים לשלוט בכל תנועה של האישה שאיתם. הם לא מודעים ולא מכירים ברעיון שלנשים (ולצורך העניין גם לגברים) יש רצונות משל עצמן, שהם צריכים להתחשב ברצונות האלה ושההחלטה עליהן היא של הנשים ושלהן בלבד. הם הקצנה של הגברים שרואים באישה פרס, רכוש שניתן לעשות בו כרצונם. ומשום שגברים כאלה קיימים, דמותו של ברנדון מטרידה יותר ומפחידה יותר. אבל, וזהו אבל חשוב, הסדרות האלה נועדו, בין היתר, להעלות מודעות לקיומם של אנשים מסוג זה ולהאיר את הדרכים בהן הם פועלים.

אין ספק שקילגרייב הוא דמות מטרידה אבל העובדה שזהו קומיקס לא ריאליסטי מאפשרת לנו להרגיש בטוחים איתו ואפילו, בסצינות בודדות מאוד, להבין את הדמות שלו ואת מניעיה, גם אם לא לתרץ את מעשיו. ברנדון לעומתו לא נותן לנו את מעטפת הביטחון הזאת. הריאליזם שלו הוא הוא אשר הופך אותו למפחיד יותר מ"האיש הסגול" משום שהאיום שהוא מציב אמיתי. בסופו של דבר, שתי הסדרות ושתי הדמויות הן תמרור אזהרה, מראה סיפורית של מציאות קיימת.

מארוול – נוסחת הקיום העל אנושי

הוליווד אוהבת קומיקס. מתה על קומיקס. מספיק להעיף מבט ברשימת ההפקות של השנים האחרונות ושתי הידיים לא יספיקו לספור את הסרטים-מבוססי-הקומיקס שהפיקה הוליווד. בטמן, סופרמן, איירון מן, X-מן לסוגיהם ומעל כולם, אולי, עומד היקום הקולנועי של מארוול. כריס אוונס (קפטן אמריקה בשבילכם) ציין בכמה וכמה ראיונות שלדעתו מארוול, ובייחוד האחים רוסו האחראים על העיבוד הקולנועי של הקומיקסים "פיצחו את הנוסחה" לעשיית סרטים מוצלחים. אז אחרי שהתיידדתי עם עוד כמה סרטים מבית היוצר של מארוול, ואפילו מצאתי אותם מהנים, התחלתי לתהות. מה סוד הקסם? הקהל שמגיע לצפות בסרטים איננו רק קהל שקרא את הקומיקס, הסרטים מביאים גם קהל שלא קרא את הקומיקסים ואולי מכיר רק חלק מהנפשות הפועלות ובכך מרחיבים את קהל הקוראים והחובבים של הדמויות. איך הם עושים את זה?

את הנוסחה של מארוול אפשר לסכם במילה אחת:  .FUNהסרט מכוון להיות כיפי ופשוט. העלילה לא סבוכה, לא מורכבת, לא אמביוולנטית. אם מפשיטים את הסיפור מכל האפקטים המיוחדים של המחשב נותר בידינו בסיס של סיפור כמעט נדוש: מריבות אחים על שלטון, נקמות אישיות, השאיפה לשליטה ומה היא עושה ולמה היא גורמת. במידה מסוימת הסרטים של מארוול הם הוליווד הישנה שבה ברור מאוד מיהו האויב וברור גם שכל הדרכים כשרות כדי להילחם בו. בעולם שהולך והופך להיות צבוע ביותר מ-50 גוונים של אפור, לא פלא שהקהל משווע למעט פשטות של שחור-לבן. זהו אזור נוח וברור שיותר מכל דבר יוצר מצג של פתרון פשוט לעולם לא פשוט.

אין זה אומר שהסרטים מטופשים או פשטניים. הם לא. בחלק ניכר מהסרטים יש נגיעה בנושאים כבדי משקל, אבל הם מהווים את הרקע ולא את המוקד של הסרט ולכן ננטשים מהר לטובת סצנות אקשן עתירות אפקטים. "הנוקמים: עידן אולטרון" מעלה את הסוגיה של ההסתמכות העצומה של העת המודרנית על מחשוב והרצון האנושי ליצור בינה מלאכותית שמזכיר מעט את "פרנקנשטיין" של מרי שלי (ולא העיבודים הקולנועיים שלו). "קפטן אמריקה: חייל החורף" כולל משפט מפי המדען האוסטרי של היידרה שאומר שלדעתו "העולם מוכן לוותר על החירות לטובת הביטחון", משפט שחברות רבות וממשלות רבות מתחבטות בו כיום כשסוג התשובה יקבע את סוג החברה שתיווצר. אלה נושאים רציניים אבל הם נעלמים מהם מאוד לטובת הקרבות האפיים. אין דיון בשאלה הפילוסופית, יש ציפייה לקרב האחרון בין נציג כוחות האור לנציג כוחות האופל התורנים. הסרט החדש של מארוול ממשיך את התבנית.

אולטרון

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מתחיל בשאלה פילוסופית-פוליטית שנוגעת בפיקוח על כוחות מיוחדים, באחריות או בריחה ממנה ובחופש הפעולה והתמרון של "הנוקמים" כקבוצה וכפרטים, אבל מהר מאוד הסרט עוזב את הנושא הזה ועובר להתרכז בסיפור המאוד אישי ופרטיקולרי של איירון מן שמאמין שבאקי, "חייל החורף" וחברו משכבר הימים של קפטן אמריקה הוא שאחראי למות הוריו והוא מחפש נקמה. השינוי בפוקוס של העלילה מייתר את הדיון בשאלה העקרונית. דיון דורש הצגה של טיעונים והבאה של סימוכין והוכחות. הסיפור האישי פונה לרגש, והרגש לא זקוק לטיעונים רק החלטה של את מי אנחנו מחבבים יותר.

העלילה של קאפ-טוני-באקי גם היא מעלה שאלה משפטית כבדה: האם באקי חייב וצריך לשאת באחריות על מעשיו (ספציפית הרצח של הוריו של טוני) אם הוא עשה זאת תחת השפעה של שטיפת מוח. אך גם השאלה הזו היא רק ברקע. קפטן אמריקה לא מפקפק לרגע שבאקי חף מפשע בדיוק באותו אופן שאיירון מן לא מפקפק לרגע שבאקי אשם וצריך לשאת בתוצאות. אין התלבטות. אין משפט. המטרה היא ליצור שני מחנות כדי שילחמו זה בזה, ואין קל יותר מאשר לבצר כל אחד מהם בעמדה נגדית.

סרטי הקומיקס של מארוול הם כמו אמנות מודרנית. יותר ממה שהם מבקשים להעביר מסר או להעלות נקודה לדיון הם מבקשים לבחון את האפשרויות של המדיום ואת המעבר בין המדיום של הקומיקס לזה של הקולנוע. קפטן אמריקה ואיירון מן ב"מלחמת האזרחים" הם כמו זוג חברים טובים שהולכים מכות בחצר בית הספר, אבל במקום לגרום לצופים לכאוב את השבר בין החברים ולייחל לזה שיפסיקו לריב, נדמה שהסרט מבקש ממך לשבת עם הפופקורן ולצעוק "יאללה מכות". הנושא של הפיקוח שמוביל ליצירת המחנות הראשוניים בקרב "הנוקמים" ואפילו החיפוש של איירון מן אחר נקמה הם רק תירוץ לטכניקה של בימוי ועיצוב מחשב ואפקטים בקרבות האפיים מלווים במוסיקה אפית שבהם לקרבות אין מחירים רציניים משום שכולם יודעים שהם יצאו מזה בשלום.

אם יש "מסר" אחד בסרטים של מארוול, הרי שהוא זה: יש צדק בעולם אבל נקמה היא לא הדרך להשיג אותו. הקבוצה כולה נקראת "avengers" ולא "revengers" (התרגום לעברית עושה מעט עוול). הפירוש המילולי של שתי המילים הוא "לנקום" אבל למילה avenge יש קונוטציה חיובית יותר של השבת הסדר על כנו ועשיית צדק, בעוד שלמילה revenge יש קונוטציה שלילית של עשיית עוול תחת עוול. אם בוחנים את הסרטים, נדמה שזהו אחד המוטיבים שמחלקים את העולם של מארוול לטובים ורעים. זוג האחים קוויקסילבר וסקארלט וויץ' בסרט "הנוקמים: עידן אולטרון" פועלים בתחילה מתוך נקמה (revenge) ומביאים להתחזקותו של אולטרון ולהרס רב עד אשר עוברים לצד של הנוקמים ועוזרים להם להשיב את הסדר על כנו. ב"מלחמת האזרחים", זימו שרוצה לפרק את "הנוקמים" מבפנים על ידי הפנייתם זה נגד זה פועל מתוך נקמה אישית על מות בנו ואשתו. גם איירון מן  שמבקש לנקום בבאקי על מות הוריו ועל כן נמצא בצד הטועה (ה"רע") של הסיפור. על אף שהסרט אמור להיות טעון רגשית עבור הדמויות ולטשטש כביכול את הגבולות בין "הטובים" ל"רעים" שכן מדובר באותם גיבורים אהובים, שם הסרט "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" רומז לנו עוד לפני הצפייה מי יהיה בצד הצודק מי בצד הטועה. הסרט עצמו החליט עבור הצופים ומשאיר את הגבולות של טוב ורע מאוד ברורים. תחשבו לרגע איזה רושם היה נוצר לו הסרט נקרא "הנוקמים: מלחמת אזרחים".

לעיתים, אבל רק לעיתים, בתוך כל האקשן יש רגעים באמת מכמירי לב. כמו הרגע שבו אנחנו חושבים שקאפ באמת יגמור את איירון מן ולשבריר שנייה הערכים הברורים מטשטשים ועוברים לתחום האפור… או ב"קפטן אמריקה: חייל החורף" כאשר בסצנת הקרב האחרונה בין קאפ לבאקי, קאפ מסרב להילחם בכל הכוח משום שבאקי הוא חברו מילדות. גם כאן, התחום נהיה אפרפר. אבל אלה רגעים נדירים. ב"מלחמת האזרחים" "הנוקמים" עומדים לכסח אחד את השני, אנשים שבידיהם הפקידו את חייהם לפני סרט או שניים וכשקאפ נשאל "מה עושים?" הוא ענה בנונשלנטיות "נלחמים". כאילו זה הדבר הכי טבעי בשבילו, להילחם באיירון מן ובאלמנה השחורה. אין ספקות, אין לבטים, אין רצון להתפייס או לפייס, אין אפילו רצון להימנע ככל האפשר מהלחימה ופשוט לחמוק למטוס ולהמריא הלאה, שהרי המטרה שלהם היא לא הלחימה אלא להגיע לזימו. היו לקאפ יותר לבטים מול באקי מאשר מול טוני סטארק. אז אולי זה אומר משהו על הנאמנויות שלו, אבל אם הכוונה הייתה ליצור סרט קצת יותר אמוציאונלי שבונה מתח בין חברי הקבוצה, נראה שזה קצת התפספס.

באקי וקפטן אמריקה (מתוך "קפטן אמריקה: חייל החורף)

וכמה מילים על "הצלחה". ההצלחה של מארוול נמדדת בקופות ואכן הסרטים שלה מכניסים לכיסם של המפיקים והשחקנים סכומים נאים של דולרים. אלה לא "סרטי איכות" במובן הסינמטקי של המילה. הם לעולם לא יהיו מועמדים לאוסקר או יוקרנו בפסטיבלים יוקרתיים כמו קאן וברלין. אלה לא סרטים שטורדים את מנוחתך אחרי שיצאת מהקולנוע וגורמים לך לחשוב לעומק על העולם ומניעיו ואולי אפילו לשנות מעט מהתובנות הבסיסיות של השקפת העולם שלך. אבל הסרטים של מארוול מהנים מאוד, ואולי זה כל מה שצריך. לפעמים בידור יכול להיות ואולי גם צריך להיות פשוט דרך קלילה ונעימה להעביר את הזמן. בעולם העמוס, ההיסטרי והסבוך של המאה ה-21 יש בכך סוג של אמנות.

"הנוקמים"