סדרת הספרים של גארי סלדום – ספרות קנדית עצמאית

גארי סלדום הוא שוטר במשטרת טורונטו, הוא בן 51 ובילה את 27 השנים האחרונות בניסיון לשמור על החוק וסדר ברחובות העיר. כשהוא סוף סוף לוקח חופשה של סוף שבוע כדי לנסוע למפגש מעריצים של הסדרה המפורסמת "רוחות הצפון" (Northern Winds) שהוא נמנה ממעריציה, הדברים משתבשים. סוף השבוע של מנוחה הופך במהרה לעבודה במשרה מלאה כששלוש מעריצות דורשות את הופעתו של אחד משחקני המשנה בסדרה, אחד שמעולם לא הגיע למפגשי המעריצים. לשם כך הן מוכנות להכות למוות אחד מהנוכחים ולחטוף נשק משוטר שהגיע לזירה. האם המפגש יסתיים בלא נפגעים נוספים?

הספר הראשון בסדרת "היומנים של גארי סלדום" (Gary Celdom Case Journals:Scarlet Siege), נשען על הסדרה "בכיוון דרום" הקנדית בביטויים ואלוזיות שכל מעריץ יוכל לזהות בקלות. אבל גם אם אינכם נמנים ממעריצי הסדרה (או באופן כללי תוהים איזו סדרה זו בכלל), אפשר ליהנות מהספר גם בלי לזהות בו את האלוזיות השונות שכוללות ראשי תיבות של שמות של דמויות בספר וכן הרעיון של מפגש מעריצים.

הספר השני בסדרה, "Barbadian Backlash", מפגיש את גארי עם פיל בנט. מספר חודשים לאחר המקרה של מפגש המעריצים, פיל, חבר של גארי אותו הכיר בסדנת כתיבה לפני מספר שנים, מבקש את עזרתו של גארי במחקר לקראת כתיבה של רומן בלשי. גארי מסכים בשמחה, גם אם זה פותח פצעים ישנים משום שהעלילה של בנט מזכירה לו מקרה שהוא חקר, המקרה שבו השותף הקודם שלו רוב (Rob)… נרצח בברבדוס.

 

הספר השלישי, "Rouge Numbered Week", מתרחש בתקופה של אליפות הפוטבול הקנדית. רוצח חמקמק משליט טרור בין מעריצי הפוטבול שמתאספים בטורונטו כדי לצפות במשחק האליפות בין הקבוצה המקומית לקבוצה של קלגרי ומי שנמצא על הכוונת של גארי והשותפה שלו ג'סיקה הוא לא אחר מאשר החבר הטוב של גארי, פיל. נכון שיש לו את הבעיות שלו (מהמר כפייתי), אבל האם היותו אוהד ותיק של פוטבול קנדי, שעשה את הלא-יעשה ועבר לאהוד קבוצה מתחרה זו סיבה מספיק טובה לרצוח אוהדים של הקבוצה הישנה? גארי מוצא את עצמו בדילמה לא פשוטה בין החשדות של ג'סיקה, השותפה שלו בעבודה וחברתו לחיים, לחברות עם פיל (ולבוס שנושף בעורפו כבר מהספר השני…)

 

שלושת הספרים, פרי עטו של הסופר דאגלס ג' מקלאוד (Douglas J. McLeod) יצאו בהוצאה עצמית של הסופר. לקרוא ספרים שיצאו בהוצאה עצמית זו חוויה מעניינת מאוד ושונה מספרות שמפורסמת בהוצאות ספרים שבהן הספרים עוברים עריכה לשונית (כבדה יותר או פחות, תלוי בהוצאה). ההרגשה דומה להתבוננות בתהליך הכתיבה חשוף העצבים, על כל הדברים שניבטים ממנו. תחלואים קטנים שכל מי שאי פעם ניסה את כוחו בכתיבה יזדהה איתם: חיבת יתר למילים או ביטויים מסוימים, הנטייה "לדלג" על תיאור של דמות או מקום משום שבראש הסופר יש כבר תמונה שלהם וזה כל כך מובן מאליו שאין צורך לתאר אותם… התופעה שבה כל הדמויות מדברות בצורה דומה… אבל כל אלה תחלואים קטנים שהולכים ונעלמים ככל שהכתיבה מתקדמת וזה הדבר המרתק באמת. לקרוא ספרים שיצאו בהוצאה עצמית שכזו זה לראות את תהליך הכתיבה שלא עבר עיבוד, עריכה כבדה וריטוש. יש קוראים שיחשבו שזה מרתיע, או אולי אפילו בוסרי מדי או יומרני מכדי לפרסם. אין ספק שזה דורש הרבה אומץ. האם יש לכם את האומץ להציץ אל תוך התהליך הזה ולקרוא?

הקנדים נחשבים ל"אומה המנומסת והנחמדה בעולם". נקרתה בדרכי ההזדמנות והזכות לראיין את הסופר והוא היה קנדי מספיק כדי להסכים. הראיון לפניכם.

ראיון עם דאגלס ג' מקלאוד

דאגלס ג' מקלאוד הוא סופר עצמאי המתגורר בטורונטו, קנדה. הוא פרסם שישה ספרים תחת שלושה שמות עט בהוצאה עצמית. הוא מעיד על עצמו שהוא אוהד שרוף של ספורט ורשת "קפה ומאפה" מסוימת בקנדה.

1. מה גרם לך לרצות להיות סופר? מהי כתיבה בשבילך?

עוד בימי בית הספר היסודי כתיבה הייתה משהו שנהניתי ממנו. כילד כתבתי קצת שירה וסיפורים קצרים בתור תחביב, אבל רק ב-2009, כשחבר שהכרתי ברשת סיפר לי על "חודש כתיבת הרומן הלאומי" (National Novel Writing Month), או בקיצור NaNoWriMo, שזה הפך ליותר רציני. NaNoWriMo הוא אתגר בינלאומי שבמסגרתו משתתפים מכל העולם כותבים רומן בן 50 אלף מילים במהלך חודש נובמבר. מאז אני משתתף מדי שנה, בהצלחה כזו או אחרת, אבל אני אוהב את השותפות של הסופרים שנכנסים וחוקרים את הצד היצירתי שבהם במרץ מטורף.

אני מניח שזו הכתיבה בשבילי. זה מאפשר לי לחקור את הצד היצירתי שבי. חברים טובים בסביבה שלי עוסקים באמנות, קדרות, סריגה, רקמה. אף פעם לא הייתי טוב בציור או אמנות, אז כתיבה זה התחום שלי.

2. מאין אתה שואב השראה?

ברוב הפעמים אני מתבסס על דברים שאני חושב או מרגיש. הדוגמה הטובה ביותר זו השירה שלי. אבל לרומנים היותר מורכבים אני נעזר באירועים עכשוויים, או ספרים שחלק מחברי הסופרים העצמאיים כותבים. אני זוכר שקראתי כמה מהרומנים הרומנטיים שכתבו וחשבתי "האם אני יכול לכתוב משהו בסגנון הזה?" אז כתבתי שני רומנים רומנטיים אחד מודרני ואחד קצת יותר עסיסי.

3. היה לי מורה לקומפוזיציה שאמר שהלחנה היא 5% מוזה ו95% עבודה קשה. האם כתיבה היא תהליך דומה?

באופן אישי, כסופר עצמאי, אני חושב שזה יותר כמו הפזמון בשיר "Remember The Name"  של  Fort Minor.

This is 10% luck, 20% skill,
15% concentrated power of will,
5% pleasure, and 50% pain,
And, 100% reason to remember the name.

אני חושב שזה כך משום שבניגוד לסופרים שיש מאחוריהם גב של הוצאות ספרים, אני אחראי לא רק לכתיבה אלא גם לקידום של הספרים. ואני מודה שאני לא הכי מיומן כשמדובר בקידום של ספרים. קשה למצוא קהל כשיש כל כך הרבה ספרים במגוון גדול כל כך סוגות.

4. הספר הראשון בסדרת גארי סלדום כולל הרמזים והתייחסויות רבות לסדרה הקנדית המצליחה "בכיוון דרום". האם לדעתך זה עלול להפריע לקוראים שאינם מכירים את הסדרה?

זה באמת מעלה קצת חשש שהקוראים לא יבינו כמה מההתייחסויות, אבל השתמשתי בסדרה כנקודת מוצא לסדרת הספרים של גארי סלדום. אני מודה שאני מעריץ גדול של הסדרה, אז החלטתי לחלוק כבוד דרך דברים מסוימים בספרים למשל הרוח של קארן או השם של חיית המחמד של גארי. הספר הראשון ,בסדרה Scarlet Siege, מתרחש במהלך מפגש מעריצים שמבוסס בצורה קלה על מפגש המעריצים של "בכיוון דרום", RCW139. אני מניח שיש אנשים שלא יאהבו את זה ויגדירו את זה כספרות חובבים ("Fan Fiction"). אבל, אפשר גם לטעון שאחת מההצלחות המדוברות והחמות של התעשייה עכשיו "חמישים גוונים של אפור", התחיל כספרות חובבים של "דמדומים". אני לא אומר שהספרים של גארי סלדום דומים ל"חמישים גוונים של אפור" או "דמדומים", אבל זאת נקודה לחשוב עליה.

5. הסדרה של גארי סלדום היא סיפורי בלשים (detective). מה מושך אותך בז'אנר הזה?

תמיד אהבתי סיפורי בלשים/משטרה. אהבתי את המסתורין. אני זוכר שקראתי בתיכון ספר שמבוסס על סדרת הטלוויזיה "ספנסר: להשכרה" (Spencer: for hire). זה נתן לי השראה ודירבן אותי לכתוב את הטיוטא הראשונה של מה שיהפוך להולדת הדמות של גארי סלדום ואיך הוא פגש את אהבתו הראשונה קארן פריירי (Karen Prairie). אבל זה לא עבר את הטיוטא הראשונה. 20 שנה מאוחר יותר, הקמתי לתחייה את גארי ב- Scarlet Siege, עדכנתי את העלילה והוספתי עלילת משנה שבה קארן נרצחת ביום חתונתה אבל הרוח שלה שבה וחוזרת להופיע בפני גארי ולשמש סוג של מצפון עבורו.

6. אתה כותב גם שירה וגם פרוזה. איזה מהן אתה אוהב יותר ומדוע?

שאלה קשה. כשאני כותב אני אוהב לספר סיפור. משום שכתיבת רומן היא יותר ממושכת זה מאפשר לבנות את העניין שלהקוראים ואת ההזדהות שלהם עם הדמויות. שירה זאת דרך מהירה לנסח את המחשבות והרגשות על הנייר. היא גם מאפשרת לכסות טווח רחב של רגשות בכמה בתים בלבד. אז בתשובה לשאלה שלך, אני אוהב את שניהן, כל אחת בשל יתרונותיה היא.

7. איזה סופרים או ספרים השפיעו עליך?

זה הולך להישמע מורבידי, אבל קיבלתי השראה לסדרה של סיפורי הבלשים שלי מהסדרה "דקסטר" של ג'ף לינדסי (Jeff Lindsay). סדרת ספרים שמספרת על מנתח במשטרת מיאמי שהופך לרוצח בלילות. אבל מאז הפוקוס השתנה ועכשיו אני שואב השראה מספרים של סופרים עצמאים. הושפעתי מסדרת הספרים "סטן ברוקשיר" (Stan Brookshire) של הסופר הקנדי אליסון קוסגוב (Allison Cosgrove). ואם מדובר ברומנים הרומנטיים, שניהם, שאבתי השראה מחברה אחרת, סי. אס. ג'ני (C. S. Janey) והאלטר-אגו שלה ויולט הייז (Violet Haze).

8. מה היית רוצה להיות אם לא היית סופר?

אני יודע שזה ישמע מוזר, אבל למדתי חשבונאות ולכן הייתי בוחר להיות רואה חשבון או עוזר מנהלי. שנה שעברה עבדתי בכמה עבודות זמניות כפקיד קבלה כך שעבודה משרדית מתאימה לי.