תמצית החוויה הישראלית – בין תאג"ד לפולמון

שתי סדרות דרמה יומית ישראליות, תאג"ד ופולמון, שסיימו את עונתן הראשונה לפני זמן מה עוסקות בחוויה הכה-ישראלית של השירות הצבאי. אמנם תאג"ד עוסקת בשירות הצבאי עצמו ופולמון עוסקת במה שבדרך כלל נלווה לשירות הצבאי – הטיול הגדול שאחרי הצבא, אבל שתיהן מציגות את צה"ל ואת השירות הצבאי כעמוד תווך במרקם העדין שנקרא "עם ישראל"" ותופסות משהו מרוח התקופה המנשבת לאחרונה.

תאג"ד, בהפקת YES, עוקבת אחרי קבוצת חובשים בתחנת איסוף גדודית (תאג"ד) של הצנחנים ומצליחה לתאר לא רע את הביזאריות של חיי החיילים שרגע אחד עסוקים במי שוכב עם מי ורגע אחרי זה מטפלים באזרחים פצועי ירי. בין שטויות של הווי צה"לי, לאינטריגות אישיות הולך ומתברר שמישהו מחוץ לצה"ל משתמש בחיילי הפלס"ר לניסוי רפואי שנוי במחלוקת. החובשים מנסים להבין מה קורה ומי אחראי ומוצאים את עצמם מסובכים עד מעל לראש.

פולמון, בהפקת הוט בידור ישראלי, עוקבת אחרי עידן פרי שאיבד את כל פקודיו וחבריו ליחידה בפעולה צבאית מפוקפקת. כולם נהרגו ואילו הוא נפצע קשה מאוד ואיבד את זכרונו. בניסיון להתחיל מחדש הוא נוסע לתיאלנד עם חברתו החדשה קארן ופותח באחד האיים כפר נופש שמפורסם במסיבות הירח המלא (פול מון) שלהן. כפר הנופש מאכלס לא מעט ישראלים אחרי צבא, רובם בורחים מטראומות עבר, מחפשים את עצמם ואת מקומם, חלקם מבלים את הזמן לפני המכה הגדולה בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, חלקם פשוט באו כי רצו את "הטיול הגדול למזרח של אחרי הצבא".

יום אחד מקבלת החברה לשעבר של עידן, בר, מייל שמבקש ממנה לבוא אליו לתאילנד. הם נפרדו לא יפה והיא חשבה שזאת הזדמנות ליישר את ההדורים. כשהיא מגיעה היא מגלה שעידן כלל לא זוכר אותה ולא הוא שביקש ממנה לבוא. בערב המסיבה בר, שעזבה חבר אוהב ומערכת יחסים יציבה כדי לסגור יפה את העבר עם עידן, מגלה שלא כל הצוות שלו נהרג. אחד שרד. יובל. והיובל הזה הוא זה שקרא לה לתאילנד, ארבע שנים אחרי שכולם חשבו שהצוות הלך. יובל מספר לבר שמישהו מנסה להרוג את עידן ושהוא קרא לה לתאילנד כדי לנער את זיכרונו של עידן ולגרום לו להיזכר בכל מה שקרא לפני הפעולה. זהו הציר המרכזי שסביבו בנוייה פולמון, ואליה מצטרפות עלילות משנה נוספות כיאה לסדרה יומית.

הקאסט של תאג"ד מגוון, הקצב שלה טוב, הדמויות אמינות וקל להזדהות איתן ובאופן כללי הסדרה לא מעיקה או כבדה מדי. לעיתים הקלילות הזו גם בעוכריה. היא נוגעת בלא מעט נושאים כבדים כמו ניצול מרות ואונס, שחיתות, חטיפת חיילים, שכול, התמכרויות וזו רק רשימה חלקית, אבל לא מפתחת אף אחד מהם אלא משאירה אותם ברקע כדרך להוסיף עומק לדמויות מה שאיפשר לה, ככל הנראה, להפוך לסוג של קונצנזוס בקרב הצופים. פולמון לעומתה נופלת באיכותה. הדמויות שטחיות מאוד, עד כדי גיחוך לעיתים, מה שמקשה מאוד להזדהות איתן. סיפורים טרגיים נזרקים לאוויר בתקווה שיעשו את העבודה כמו במקרה של החובש הנפקד, רון, אבל המאמץ לא עולה יפה. קווי עלילה מותחלים ונזנחים כשהסיפור המרכזי צריך להתקדם ודמויות המשנה מופיעות ונעלמות בלי סיבה עלילתית טובה. הסיבה היחידה להמשיך ולצפות בה, אולי, היא לגלות מה קרה באותה פעולה צבאית שהתחילה את כל הסיפור. אבל למרות ההבדלים, יש משהו עקרוני משותף לשתי הסדרות.

בדומה לנעשה בחלק מסדרות הנוער, גם כאן נראה שחוסר האמון במי שאמור להנהיג ולנווט את הסירה חוגג. בתאג"ד הקרפ"ח מושחת  ונמצא בכיס הקטן של גורמים מפוקפקים שעושים ביחידה כבשלהם, רופא היחידה מתמודד בצורה כושלת עם יחסיו העוד יותר כושלים עם אשתו ועם המאהבת ומפסיק לתפקד לחלוטין כרופא ומפקד, ומפקד הצוות בפלס"ר מורעל מדי מכדי לראות את הסימנים המקדימים של האסון העומד לבוא ובכך תורם שלא ביודעין לסכנת החיים של חייליו. במקרה של פולמון, אמנם העונה הראשונה הסתיימה מבלי שנגלה מה קרה באותה פעולה צבאית חשאית, אבל הסימנים אינם טובים. מילים שנזרקו לאורך הסדרה רומזות שמי שנתן את האישור לפעולה לא היה מפקד בכיר אלא גורם אזרחי-מסחרי-אינטרסנטי ושהמניעים לפעולה היו  בשתי הסדרות רחוקים מלהיות נכונים. הסיכוי היחיד של החיילים הוא להבין בזמן מה קורה ולנסות ולעצור את זה בכל דרך אפשרית, כולל פנייה לתקשורת.

שתי הסדרות מציגות את צה"ל כגוף שבוחשים בו יותר מדי גורמים זרים, שאיננו תלוי רק בהחלטות מדיניות-אסטרטגיות של הממשלה אלא פגיע לאינטרסים חיצוניים, אנוכיים, שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הלאומי וגם אם כן, אז הבסיס המוסרי שלו בעייתי מאוד. תאג"ד מציגה מצב שבו חברה זרה חיצונית מקבלת אפשרות, דרך שוחד לקצינים בדרגי ביניים, לבצע ניסוי בסארין על חיילים. התירוץ של אלכס, רופא היחידה המודח שבסוף מתברר שהוא חלק מהניסוי, הוא שישנו מידע אמין שדאע"ש וחיזבאללה שמו ידיהם על סארין ומי יודע מתי ואיך ישתמשו בו כנגד ישראל. החיפוש והמציאה של תרופה נגד סארין יכולה להציל חיים של אלפי אנשים. אך האם חיילי צה"ל צריכים להיות שפני הניסיון מבלי ידיעתם ומבלי ידיעתם של המפקדים? והאם הדבר מוסרי כשניסוי יכניס מיליארדים לכיס החברה הזרה על חשבונם של חיילי צה"ל?

גם בפולמון הטריגר לסדרה כולה ולדמותו של עידן בפרט היא הפעולה הצבאית שהצוות שלו יצא אליה ורובו לא חזר ממנה. גם כאן הפעולה הצבאית הייתה תוצאה של יוזמה אישית של דניאל זקס, איש עסקים שהאינטרסים שלו בצה"ל ברורים, אבל מניעיו ברורים הרבה פחות. הפעולה שאליה הוא הוציא את עידן וצוותו קובעת את כל חייו של עידן החל מאותו רגע. זקס שם עליו עין, מפקח עליו מרחוק בדרכים שונות ומקפיד להזהיר אותו כשהוא נזכר ביותר מדי דברים. הוא למעשה משחק בחייו של עידן כמו מריונטה על חוט וחלק ניכר מהעלילה עוסק בחיפוש של עידן אחר הזיכרונות שלו שיובילו אותו בסופו של דבר לעימות מול זקס וחשיפת השחיתות של האחרון.

שתי הסדרות מציגות חוסר אמון בחלונות הגבוהים ובמניעים ובשיקולים שמביאים להחלטות המתקבלות. החיילים בשתי הסדרות מוצגים ככאלה שהלב שלהם במקום הנכון. הם יודעים להפריד בין עיקר לתפל, מוצאים את הדרך לתפוס את עצמם בידיים אם הם שמים לב שנפלו לתרבות רעה ומפתחים אחוות יחידה שבה כולם עוזרים לכולם. חלק מהמפקדים שלהם, לעומת זאת, מוצגים כאנשים חלשים, כאלה שגורמים מן החוץ מצליחים לתמרן אותם בזכות פנייה לאינטרנס האישי שלהם. הבטחה לבסיס כלכלי, קידום מקצועי או תהילה מצליחים להעיף את הערכים והאחריות לתפקיד ולפקודים מהחלון ולהשאיר רק את הרווח האישי הצפוי. כשמדובר באנשים בעמדות מפתח התוצאות עלולות להיות הרות גורל.

"יום השנה לסלט" או נפלאות ההסברה הישראלית

מרצה אוסטרלי הגיע לישראל להעביר הרצאה על הניסיונות של ממשלת יפן למתג מחדש את המדינה למדינה "מגניבה" (Cool). בין לבין הסברים על אנימה, סאקורה והאסון המשולש בטוהוקו ב-2011, הוא העיר גם על המצב התדמיתי של ישראל והתפלא על הדרך המקרטעת של המדינה שלנו למתג את עצמה בעולם. "יש לכם סלט!" הוא אמר. "למה שלא תגידו: 'מי שרוצה לאכול סלט ירקות גדול וטרי, שיבוא לישראל!'" הרי לכם רעיון נהדר.

סלט ישראלי

משרד ההסברה הישראלי, כן יש דבר כזה, הוקם לראשונה בשנת 1974 כמשרד שניסה לרכז תחתיו את מאמצי ההסברה הישראליים, אך לאחר שנה מלאה בחיכוכים וויכוחים על תחומי אחריות עם משרדים אחרים שעסקו בהסברה כמו משרד החוץ, משרד התיירות ומשרד הביטחון, הוחלט על פירוקו. בשנים שלאחר מכן היו שרים שעסקו בהסברה אך לא היה משרד שביקש לרכז את הטיפול בתדמית הישראלית בחו"ל. בשנת 2009 נעשה ניסיון מחודש בתחום והוקם משרד שנקרא "משרד ההסברה והתפוצות", ששינה את שמו ל"משרד לירושלים והתפוצות" שנה לאחר מכן, וחלק מתפקידו היה לשפר את ההסברה הישראלית בעולם וכן לשמר את הקשר עם התפוצות. אך כמו בעבר, במקביל אליו פועלים גם משרדים אחרים. במשרד החוץ פועל אגף התקשורת וההסברה שאחראי על הקשר עם תקשורת זרה וישראלית כדי "לחשוף בפני העולם את הנראטיב הישראלי, במלואו ועל כל גווניו."  האגף אחראי על "אסטרטגיה הסברתית" ועל "הפקת תכנים הסברתיים…. במטרה לקדם את תדמית ישראל מול קהלי יעד נבחרים בחו"ל".

משרד ההסברה והתפוצות

What's in a name?  משרד ההסברה. "הסברה". כן, זה המונח הרווח במשרדי הממשלה והגורמים הרשמיים בארץ כשמדובר בהצגת ישראל לעולם. לא "למתג", לא "להציג", לא "יחסי ציבור" (אם נדבר לרגע בעגה של הידוענים), כי אם "להסביר". הבחירה במילה הזו אומרת לא מעט על המחשבה, המודעת או לא מודעת, שעומדת מאחוריה. מדינת ישראל נמצאת בעמדה שבה היא "לא מובנת", שבה היא צריכה להסביר את עצמה לאחרים. שלא נאמר "לתרץ" חלילה. באף מדינה בעולם לא מרגישים את הצורך להתנצל ולהסביר חזק כמו במדינת ישראל.

בשנים האחרונות, מדינות רבות סביב העולם משקיעות משאבים אדירים בניסיון להציג את מדינתם כמדינה "מגניבה". זה החל עם בריטניה בסוף שנות ה-90 והגיע עד יפן בתחילת שנות ה-2000. כל המדינות מנסות למצוא את הדברים שהן מיוחדות בהם, ידועות בזכותם, ולחזק אותם. דרכם מבקשות המדינות להציג לעולם תדמית חיובית, של מדינה שהייתם שמחים לבקר בה. אין מדובר רק בקידום תיירות. מדינות שמצטיירות בצורה חיובית מוצאות שקל להן יותר להתנהל בקהילה הבינלאומית.

את הרעיון הזה פיתחו המדינות מתוך מושג שנקרא "עוצמה רכה" (Soft Power). ג'וזף ניי (Joseph Nye), חוקר מאוניברסיטת הרווארד טבע את המונח בשנות ה-90 וטען שישנם שני סוגי כוח במערכת הבינלאומית: "עוצמה קשה" (Hard Power) שהיא צבא ו"עוצמה רכה" (Soft Power) שהיא תרבות וערכים (הכלכלה היא איפשהו באמצע). הוא טען שכוחה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית נבע לא רק מכוחה הצבאי ומהנוכחות הצבאית שלה ברחבי העולם אלא מהרעיונות ומהתרבות שלה אשר קוסמים לקהלים שונים וגורמים להם לנטות לצידה של ארה"ב. הקואליציה של המדינות ב-2003 נבנתה על מדינות שחושבות דומה ומחזיקות בערכים דומים של דמוקרטיה ושיוויון. ניי גם טוען שהכישלון האמריקאי בעיראק ואפגניסטן ושקיעתה הפוליטית בזירה הבינלאומית נבע לא רק מחוסר יכולתה להתגבר על אתגרים צבאיים, אלא גם מהתדמית השלילית שדבקה בה בעקבות תקריות שונות בשטח.

ובכל זאת לרעיונות, לערכים, לתרבות ולתדמית יש חשיבות הולכת וגדלה בעולם שמתבסס יותר ויותר על מידע. התפוצה האדירה של סרטים וסדרות אמריקאיות ברחבי העולם מציגה את הערכים שאמריקה דוגלת בהם וערכים אלה מחלחלים לאט אל הצופים ויוצרים תדמית של "אמריקה כארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות". התדמית הזו נוצרה דרך הסיפורים שהוליווד מספרת. לא על ידי הקונגרס, אפילו לא על ידי הנשיא. השקיעה התדמיתית האמריקאית בעקבות המלחמות עיראק ובאפגניסטן נבעה לא אחת מכך שהתמונות מהשטח לא תאמו את מה שהעולם למד להאמין שהוא ערכים אמריקאים.

מחקרים שנעשים, וודאי עוד יעשו, על הניסיונות השונים של ממשלות ברחבי העולם "למתג" את מדינתם כמדינה "מגניבה", טוענים שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד את מידת "העוצמה הרכה" שיש למדינה. אפשר לדבר על תדמית, אפשר לדבר על תוצרים תרבותיים והתפוצה שלהם, אבל ברגע האמת האם רעיונות משותפים יהוו שיקול חזק יותר לשיתוף פעולה בין מדינות מאשר שיקול צבאי/ מדיני/ כלכלי? קשה לומר. הפסימיסטים יגידו שלא. ובכל זאת לתדמית יש השפעה.

חוקרים רבים טוענים שהניסיון של מדינות לנצל את התרבות הפופולארית שלהם לטובת מיתוג המדינה והדיפלומטיה "הורגת את המגניבות" (Killing the Cool). בפרפראזה על המשפט המפורסם של מרגרט תאצ'ר:"אם את חייבת להגיד על עצמך שאת מגניבה, הרי שאינך כזאת". מדינות שמצליחות במיתוג עצמי עושות זאת בדרך עדינה יותר, בעידוד של יצירה מקומית מקורית. כי כשהאנשים יוצרים משהו מתוך אהבה, הדבר ניכר לעין וקוסם גם לאנשים אחרים.

בשנים האחרונות מדינת ישראל מייצאת לא מעט תוצרים תרבותיים. הקולנוע הישראלי זוכה לביקורות טובות ותשבחות ברחבי הפסטיבלים הבינלאומיים (הגם שאנחנו עדיין מחכים לפסלון האוסקר). סדרות טלוויזיה ישראליות זוכות לגרסאות מקומיות במקומות שונים בעולם ורק לשם הדוגמא נזכיר את "בטיפול" ו"חטופים" (אמריקה) ו"תא גורדין" (דרום קוריאה). אפילו סדרה הילדים "גאליס" יוצאה לאיטליה וזכתה בה לקהל אוהד. התוצרים התרבותיים הללו ולא משנה אם הם קולנוע, טלוויזיה, תיאטרון, מחול או מוסיקה מציגים תמונה מורכבת של המציאות הישראלית. הם מציגים דילמות, אתגרים, קשיים, אבל גם התמודדות ותקווה. זה מקור כוחה האמיתי של ההסברה הישראלית. היא עוקפת את חדשות הטלוויזיה, הדיונים המדיניים ומגיעה אל ליבם של אנשים. משום שסיפור אנושי הוא סיפור אנושי בכל מקום בעולם.

אז אולי, לרגל יום הולדתה ה-67 של מדינת ישראל, כדאי להציע לקברניטים של ספינת ההסברה לקיים "יום שנה לסלט"?

יום העצמאות