תמונה אחת, 500 מילים – איש רנסנס בעולם ימי ביניימי

עוצם עיניים ושר. רק אני והגיטרה שלי באמצע רחוב סואן. כי ברחוב לא אכפת לאנשים איפה למדת, כמה תארים יש לך, הפרסטיז'ה, רק אם אתה יודע לנגן. רק אם האצבעות יודעות לרוץ על צוואר הגיטרה ולהפיק מנגינות. עוצם עיניים ונותן למוסיקה לעטוף אותי בבועה שבתוכה רעש הרחוב לא נשמע. ולפעמים דווקא להפך. לפעמים רעש הרחוב, האנשים, צפצופי המכוניות, קריאות הרוכלים הוא הוא שמשמש רקע למוסיקה. מוסיף תזמורת ייחודית, עיבוד חד פעמי, רגע חולף של הרמוניה ודיסוננס. אני מנגן הכל. לא מפלה. באך ופיאצולה ומוסיקה ערבית ושלום חנוך ויהודית רביץ וג'וני קאש וג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון. העיקר שתפרוט על איזה מיתר בלב. המוסיקה היא השפה הבינלאומית האמיתית. עזבו אתכם מ-lingua Franca, או אנגלית, או אספרנטו.

פוקח עיניים ומתבונן באנשים שנעצרים ומקשיבים. יהודים, ערבים, תיירים, בני המקום, צעירים ומבוגרים נכנסים לרגע לתוך הבועה המוסיקלית שלי ואני מארח. מבט, חיוך, הנהון ראש. אני כבר מכיר את התהליך. בתוך המולת הרחוב תחילה מושכים אותם צלילי הגיטרה כמו חוט בלתי נראה, כמו החלילן מהמלין. והם באים ומתאספים, אחד ועוד אחד ועוד זוג ועוד משפחה. אחר כך הם שמים לב אלי, למראה שלי, ללבוש השחור, לכובע, לזקן הארוך. כל אותם סממנים מוכרים. אני יודע מה עובר להם בראש ומחייך כשאני רואה את עיניהם נפערות בפליאה ומצחם מתקמט. שומע את גלגלי השיניים מסתובבים במרץ. הניסיון ליישב את הסתירה שהם רואים טורד את מנוחתם. אני קצת כמו קואן זן. קיום מוכר ולא מוכר, שובר תבניות בזו אחר זו. אני שומע את המגירות בראשם של האנשים נפתחות ונסגרות, חורקות, מתבלגנות, מתפרקות.

אני מחייך. מבין לליבם. הישב זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ? הינגן איש ירא שמיים את מנגינת ליבו של אחרון הכופרים? ומה היו אומרים לו היו רואים את ארון הספרים בביתי? ארון הספרים היהודי שלי שבו מתארחים לצד התנ"ך, התלמוד, המשנה, רש"י והרמב"ם, גם הברית החדשה והקוראן ו"ספר המלכים" האתיופי ,כתביהם של קונפוציוס ודוגן והמיתולוגיות כולן: מצרים ומסופוטמיה, יוון ורומא, סקנדינביה וקלטים. ובמדפים שמתחתם יש תווים של מוסיקה קלאסית ומוסיקה ערבית שבמקור נכתבה לעוד, ומיסות נוצריות וקוראלים של באך לצד פיוטים מהמסורת אשכנזיים וספרדים כאחד. עירוב אקלקטי של סגנונות, מקורות, מנגינות שחיות ביחד בכפיפה אחת ובשלום. יש כאלה שלוקחים מונופול על החכמה, אבל אני, אני מודע לגבולות ידיעותיי ועומק בורותי. ובארון שלי יש בו מספיק מקום לכולם והדלתות שלו פתוחות לרעיונות ומחשבות שלעיתים רב הדומה בהן על השונה. כולם נבראו בצלם.

ואני מחייך וממשיך לנגן. מחפש את ההרמוניה, דווקא כאן, בירושליים, עיר הקודש. והאנשים עומדים ומקשיבים. חלקם מהמהמים עם השיר, חלקים נע עם הקצב. למשך שלוש-ארבע דקות הם משירים מעליהם את התגיות, הסטיגמות, הפלגנות והגבולות והופכים להיות פשוט אנשים שנהנים ממוסיקה. רטט המיתרים מוצא את דרכו למיתרי הלב של כל אחד ואחד ומאחד את כולם לתזמורת, מקהלה הרמונית דוממת. לא עוד קוביות ומגרות של "יהודים" "ערבים" "דתיים" "חילונים" "תיירים" "צליינים" אלא רקמה אנושית אחת חיה.

אני מסיים את השיר ופוקח עיניים. רגעים אחרונים של מיתרי הגיטרה רועדים ונרגעים. ואז, כמו במטה קסם, האנשים מתחילים לזוע. מחייכים אלי וזה אל זה, אומרים "שלום" ו"סליחה" ו"איזה יופי" ואמא אחת מצביעה על הגיטרה ואומרת לבתה "זאת גיטרה" ועיני הילדה נוצצות מהתגלית שפיסת עץ, ומיתרים מתוחים ואצבעות מיומנות יכולה ליצור קסם.

ואני מחייך לכולם בדרכם ומתחיל עוד שיר.

צילום: אלי מוצ'ניק (ממילא, ירושלים)

תמונה אחת, 500 מילים: Dessine moi un portrait

"Dessine moi un portrait" היא אמרה. הרמתי את מבטי מהכלים.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait."

אני יושב בשדרה מדי יום. מגיע בבוקר עם תיק מלא בריסטולים ועפרונות ומעמד לבריסטול. מתמקם בפינה הקבועה שלי, לא רחוק מהחנות של "רנואר" ובית הקפה שבו אני מבקש מדי בוקר אספרסו חזק ומתוק, ומחכה ללקוח הראשון. אתם יודעים. לקוח ראשון מביא לקוח שני. קצת כמו "חבר מביא חבר", גם אם הם לפעמים זרים מוחלטים. אבל כשאני מצייר, אנשים אחרים עוצרים להסתכל וחלק מחליטים לבקש גם. כשאין לקוחות אני אוהב לשבת ולהתבונן בעוברים ושבים. השדרה תמיד הומה אדם. ערבוביה שלמה של שפות, לאומים, טיפוסים. מקומיים ותיירים. למדתי כבר לזהות את התיירים לפי המפות והמבטים והמצלמות והלבוש. או לפעמים, לפעמים אני מזהה אותם סתם בחוש. משהו בהם רומז לי שהם לא בני המקום.

אני אוהב לנסות ולנחש את הסיפור שלהם. הנה שם, איש גבוה ורציני לבוש בחליפה ומחזיק בתיק משרדי ממהר לסגור עסקה של מיליונים עם חברה גדולה. אולי העסקה תצליח. אולי הוא יאבד בה את כל הונו. זוג סטודנטים צעיר עובר ומדבר ברצינות על פילוסופים גרמנים. שמו של ניטשה נזרק לאוויר, ומתחיל ויכוח סוער על האדם ואלוהים. אחריהם הולכת קשישה בשמלה פרחונית של אמצע המאה הקודמת, זיכרונות של חייה הקודמים תלויים לה על הצוואר בשרשרת זהב. היא נועלת נעלי עקב מתוך הרגל, כי אלה נעליים שיאות לגברת, גם אם ההליכה בהן כבר מזמן לא נוחה לה כמו פעם. היא בדרך לדואר לשלם חשבונות, או בדרך לחנויות בשדרה לקנות מתנה לנכדה החדשה שהצטרפה למשפחה. או סתם, יצאה לטייל כדי שלא לשבת לבד בבית. היא לא נראית כמו אחת שתרצה לשבת לבד בבית. גם אחרי שבעלה נפטר ובתה התחתנה ועזבה לאמריקה ואחרי שלא נותר לה במי לטפל ולמי לדאוג פרט לעצמה. היא לא אוהבת את השקט של הבית הריק. לכן היא באה לשדרה. גם להעמיד פנים שיש לה מטרה בשדרה זאת מטרה כשאתה לבד.

או! והנה אמא ובת שבאות לכאן מדי סוף שבוע. לבת קוראים דניאלה, בת 11 או 12. ילדה-נערה שרק החלה לפתח את החיבה שלה לאופנה וסגנון. היא והאם עוברות תמיד מצד אחד של השדרה, חנות אחרי חנות עד לצד השני. הן נכנסות לכל חנות. גם לחנויות שהן לא מוצאות בהן דבר. כוחו של הרגל, או מסורת, או אמונה של מהמרים כפייתיים שאומרים לעצמם "אולי הפעם". אולי הפעם ימצאו חצאית, או שמלה, או חולצה דווקא בחנות שמעולם לא מצאו בה דבר.

"S'il vous plait, dessine moi un portrait", אמרה הנערה הצרפתייה והתיישבה על הכיסא שמולי. ואני לוקח בריסטול ומצייר. מצייר את מה שאני רואה ומעבר, את המבט בעיניים ואת הנפש שניבטת ממנו. כשאני מצייר אני שואל אותם מאיפה הם. מבקש מהם להגיד לי איך אומרים "תודה", "בבקשה", "לצייר", "תמונה" בשפה שלהם. אני חושב שאני יודע לפחות ארבע מילים בכל שפה בעולם.

כשהם מודים לי ולוקחים את הציור הביתה כה מעטים מהם שואלים לשמי. ובכל זאת, בכל ערב, כשמגיעה עת בין ערביים ואני אוסף את הכלים והולך, כי אני, כמו האימפרסיוניסטים הראשונים של המאה ה-20, יודע שרק באור היום אפשר לצייר בחוץ, אני יודע שציורי מעטרים קירות בבתים רבים יותר מציוריהם של ואן גוך, מונה ורמברנט גם יחד.

שדרות ממילא, ירושליים צילום: אלי מוצ'ניק

 על הפרוייקט: תמונה אחת 500 מילים