שידור חוזר: מערבית לשמש העולה – פסטיבל הסרטים ה-28 בחיפה

סוכות. סתיו. הערבים הופכים קרירים יותר ועלים צהבהבים מכסים אט אט את שבילי מרכז הכרמל ההולכים ומתמלאים ערב רב של מבקרים מהארץ ומהעולם. פסטיבל הסרטים ה-28, חיפה. בתכנית: מחווה לבמאי היפני קאנטו שינדו (Kaneto Shindo) ומגוון של סרטים אסיאתיים אחרים. תהיות לגבי מהות האמנות, מהות החיים ומהות המעמדות החברתיים שחלק מבני האדם מקדשים כל כך.

קאט (Cut) בימוי: אמיר נאדרי. יפן  2011

“אתה לא מישימה יוקיו” אומר חברו של שוג’י לשוג’י לאחר שזה האחרון בורח מהמשטרה משום ששוב עמד במרכז טוקיו ונשא נאום חוצב להבות על משמעות אמנות הקולנוע ועתידו המסחרי והעגום וקרא לקהל הסלרימן החולפים על פניו לחזור ולצפות בסרטים של פעם. שוג’י הוא במאי צעיר בראשית דרכו אשר מקרין על גג ביתו את הסרטים הטובים של הימים ההם ומרצה ברחובות טוקיו (עם דפים ומגאפון ביד) על העתיד העגום שצופה לאמנות הקולנוע עם התפתחותם המהירה של בתי הקולנוע והקולנוע המסחרי-בידורי. כשיום אחד מגיעים אליו שני בריונים הוא מגלה שאת הכסף שאחיו הגדול הלווה לו כדי שיוכל לביים סרטים הוא עצמו לווה מהיאקוזה בה עבד. כאשר הוא הסתבך עם הבוס וקיבל את עונשו, שוג’י נדרש לשלם את יתרת החוב. ומה הוא עשה לאחר ששילם את יתרת החוב (וכמעט קיפד את חייו באותה הזדמנות) אם לא ללוות שוב סכום כסף כדי להפיק עוד סרט?

סרט על אהבת הקולנוע, מחווה לסרטים הגדולים של פעם ועל הלהט שמפעם ביוצר צעיר בראשית דרכו והאמונה שאפשר אחרת ושאדם אחד יכול לשנות אפילו אם הוא עומד לבדו.

בתוך הסרט ישנה גם מחווה לסרטו של קאנטו שינדו “האי הערום” שאף הוא הוצג בפסטיבל.

מלך החזירים (The King of Pigs)

בימוי: יואן שאנג-הו, דרום קוריאה  2011

אם הסרט היפני מראה את האדם האחד שמנסה ומאמין שיש ביכולתו להביא לשינוי, הרי שסרט האנימציה הקוריאני “מלך החזירים” אופטימי הרבה פחות. קיונג מין (Kyung-min) וג’ונג-סוק (Jong-suk) למדו יחד בבית הספר, בית ספר שבו העשירים והמצליחים נקראו כלבים והעניים והחלשים אליהם הם נטפלו זכו לכינוי חזירים. 15 שנים לאחר שסיימו את חוק לימודיהם, כשאחד מהם הוא מנכ”ל של חברה שפשטה את הרגל והשני סופר כושל, הם נפגשים לדבר על צ’ול (Chul), הנער היחיד שקרא תיגר על המערכת ההירארכית של בית הספר והפך במהרה למודל להערצה עבור השניים.

“אם רוצים לנצח את הרעים, צריך להפוך לרעים יותר מהם. צריך להיות מפלצת” אמר צ’ול לקיונג מין וג’ונג סוק. אבל מהי מפלצת? ומהי מפלצת אנושית? מעמדות חברתיים נוקשים בחברה הקוריאנים היו קיימים במשך שנים רבות, תחילה מתוך האמונה הקונפוציאנית המרבדת את החברה ולאחר מכן מתוך הגישה המודרנית של “בעל הממון הוא בעל השלטון”. מהי הדרך הטובה ביותר להילחם על מקומך בהיררכיה? ומהי אנושיות בתוך מערכת אשר הופכת את החלשים לטרף? האם היא בכלל קיימת?

תערוכת הקריקטורות

ובנימה יותר אופטימית: תערוכת הקריקטורות המתקיימת מדי שנה זו השנה ה-18 במקביל לפסטיבל הסרטים עסקה השנה בנושא “מחאה חברתית והומור חופשי” כהמשך לגל המחאות ששטף את העולם בשנתיים האחרונות. מרבית הקריקטורות מאסיה היו מסין (ואחת מקוריאה הדרומית), מה שמוכיח שוב עד כמה הומור הוא לעיתים כלי לביקורת לא פחות מאשר כלי לבידור.

קריקטורה של פאנג גואי בו, סין

פורסם לראשונה באתר iAsia.

שידור חוזר: מזרח מערב – סרטים אסייתיים בפסטיבל הסרטים בחיפה

פסטיבל הסרטים בחיפה נוסד בשנת 1983 והיה הראשון מסוגו בישראל. כיום הוא זוכה למעמד מכובד בקרב פסטיבלי הסרטים בעולם ומארח מדי שנה כ-300 אורחים ואנשי מקצוע ישראלים ובינלאומיים כאחד. במסגרת הפסטיבל נערכות הקרנות של סרטים חדשים, תחרויות לקולנוע, כיתות אמן, כנסים והקרנות פתוחות לקהל הרחב ללא תשלום. קאן זה בהחלט כאן!

"סוף הסתיו" (במאי: קים טה-יונג, קוריאה, 2010).

פסטיבל הסרטים ה-27, חיפה. שבת, 10 בבוקר, סרט ראשון למשכימי קום. אולם רפפורט הולך ומתמלא אנשים החל מצעירים וכלה בפנסיונרים לבושים כביום-יום או כיאה לפסטיבל בינלאומי. האולם מחשיך.

סינית וקוריאני נפגשים בדרך לסיאטל. זו לא תחילתה של בדיחה, זו תחילתו של סיפור אהבה קטן. את אנה אנחנו פוגשים כשהיא לבושה בגדים קרועים לאחר שהרגה את בעלה באקט של הגנה עצמית. 7 שנים מאוחר יותר היא יוצאת לחופשה בת 72 שעות מהכלא כדי להיות בהלוויה של אמה. בדקה ה-90 עולה על האוטובוס שלה לסיאטל בחור קוריאני שאין לו מספיק כסף לכרטיס. היא מלווה לו 30 דולר. כעבור יותר מחצי שעה של הסרט הם מגלים זה את שמו של זה. סיפור אהבה עדין, פשוט ועם זאת לא פשוט.

הקולנוע הקוריאני הולך וצובר תאוצה בארץ ובעולם בשנים האחרונות. סרטים קוריאנים הופכים יותר ויותר לאורחים קבועים בפסטיבלים נחשבים, כדוגמת פסטיבל ברלין ופסטיבל קאן. מה שהיה עד לפני כמה שנים נישה של משוגעים לדבר הופך אם לא למיינסטרים, הרי שלפחות מפסיק לגרום לתמיהה. הקולנוע הקוריאני קונה לעצמו מעריצים ותופס מקום במסגרת ה”קולנוע האסייתי” שכלל עד אז בעיקר את יפן והונג-קונג.

יש בסרט משהו שקוסם לקהל המערבי. בליל של שלוש שפות (סינית, קוריאנית, אנגלית) נותן תחושה של אקזוטיקה ועם זאת של משהו קרוב. סיפור שיכול להתרחש בכל מקום, אבל אולי באמריקה שבה בליל כזה של שפות הוא עניין שבשגרה, מקום נטול זהות אסייתית מובהקת, יש לו סיכוי סביר יותר.

הבמאי קים טאה יונג והשחקנים טאנג ווי והיון בין יוצרים סרט שקט שבו הרבה לא נאמר, או כמו שאנה אמרה כאשר היא והון דיבבו זוג שעמד לא רחוק מהם: לפעמים יש דברים שיודעים גם בלי מילים. ואהבה, היא לעיתים קרובות, הדברים שלא נאמרים.

"פארק טוקיו" (במאי: אאויאמה שינג'י, יפן, 2011)

“אם חייזר היה מגיע לעולם ומבקש ממך לתאר לו את טוקיו, איך היית מתאר אותה?” שואלת אחת הדמויות את קוג’י. “אני,” אומרת הדמות, “הייתי אומר שבמרכז טוקיו יש פארקים, ומסביבם פארק אחד גדול גדול שבו הדרכים של אנשים מצטלבות – זוהי טוקיו.”

שלישי, 11 בבוקר. שוב אולם רפפורט שמתמלא עד אפס מקום ועוד יש מאחרים. הקולנוע היפני מושך קהל, או לטענתה של חברה זה לא רק הקולנוע, זה השחקן מיורה הארומה. מיורה מגלם את שידה קוג’י, סטודנט לצילום שאוהב לטייל בפארקים בטוקיו ולצלם צילומים משפחתיים. יום אחד בפארק ניגש אליו רופא שיניים אשר מבקש שיעקוב אחר אשתו ויצלם אותה כאשר היא מטיילת עם בתם בפארקים. קוג’י מסכים לאחר שהוא שואל לסיבת הבקשה ומסתפק בתשובה “רומן”. סיפור המסגרת הזה נותן לקוג’י סיבה לבחון את יחסיו עם חברת הילדות שלו, מיו, אשר הייתה חברתו של חברו שמת; עם אחותו החורגת ועם אמו המנוחה ממנה ירש את המצלמות ואת הכישרון לצילום.

הבמאי, אאויאמה שינז’י, אמר שרצה לספר סיפור אהבה פשוט של נעורים מפני שלדעתו זהו מבחן אמיתי ליכולתו של במאי. כאשר נתקל בספרו של יוקיה שוג’י “פארק טוקיו” החליט לנסות את כוחו ויצר סרט יפני איטי, בלי מלודרמות גדולות מהחיים אלא החיים הפשוטים של הנוף הסתווי היפני ועל הרקע שלו סיפור אהבה קטן של נעורים.                                                                                                                                                                                               

  • שני הסרטים זכו להקרנה נוספת, שלישית במספר, במסגרת הפסטיבל לאור ההצלחה שזכו לה בשתי ההקרנות המתוכננות מראש.

טכנולוגיה, מסתבר, זה דבר מצחיק – משהו לקינוח…

במקביל לפסטיבל הסרטים, מתקיימת זו השנה ה-17 תחרות בינלאומית לקריקטורות. התחרות נוסדה ע”י עמותת “פנקום” שהוקמה ע”י אמנים מחבר העמים וקיבלה את חסותה של עיריית חיפה. הנושא של התחרות משתנה מדי שנה, ונבחר הנושא של קידמה טכנולוגית, תקשורת ורובוטיקה לציון 100 שנה לטכניון. ועדה בינלאומית של שופטים בחרה 120 קריקטורות מתוך למעלה מ-800 שנשלחו על ידי אמנים מ-63 מדינות. בין שלל הנציגים מישראל ומהעולם היו גם שתי קריקטורות מסין ואחת מיפן. כמו שטכנולוגיה חובקת עולם, מסתבר שכך גם הומור.

פורסם לראשונה באתר iAsia.

קצרצרים: "אחותנו הקטנה" – סקירה

שלוש אחיות לבית קודה, סאצ'י הבכורה, יושיקו וצ'יקה מקבלות הודעה שאביהן, שעזב אותן לפני שנים לטובת אישה אחרת נפטר ממחלה קשה. הן נוסעות להלוויה ומגלות שהוא הותיר אחריו בת, בת 14, אסאנו סוזו, ואישה שלישית לא אוהבת. לאחר ההלוויה, בדחף הרגע וכמו מתוך חוש מציעה סאצ'י הבכורה לסוזו לעבור לגור איתן בקמקורה. וכך מצטרפת סוזו לבית העתיק בקמקורה שעל הים. הסרט עוקב אחר מערכת היחסים העדינה שמהולכת ונרקמת בין שלושת האחיות לבין האחות הקטנה, וכיצד משתלבת האחות הקטנה במשפחה הקודמת של אביה.

קורה-אדה ממשיך בסרט הזה את העיסוק שלו בדרמות משפחתיות בצורה העדינה והרגישה שאפיינה גם את סרטו הקודם "סיפור משפחתי". גם כאן, מצב ייחודי מזקק התנהגות של ארבע נפשות על רקע הנופים של הים ופריחת הדובדבן בקמקורה והצופה מתוודע אל השוני בין האחיות, אל היחס שלהן לאביהן ואמן שגם היא נטשה אותן ואל היחס שלהן לחיים כשהשאלה המרכזית שמלווה את שני הסרטים הללו היא "מהי משפחה?"

אחותינו הקטנה

זהירות (קצת) ספויילרים!

זהו סרט איטי. אין בו דרמה גדולה, אין בו רגשות מתפרצים נוסח הוליווד אלא איפוק נוסח יפן. אין הדבר בא לומר שאין בו מתח, או איזושהי בעיה שהעלילה צריכה לפתור (כמו בכל סיפור טוב), אלא שהמתח זורם מתחת לפני השטח ויוצא בהבלחים קטנים, שקשה יותר לזהות. האחות הבכורה, סאצ'י, זו שגידלה את שתי אחיותיה הקטנות בהיעדר אב ואם, נוטרת טינה להוריה על שנטשו אותן ולאישה האחרת על שפירקה את משפחתה. בלית ברירה היא התבגרה מהר, ומילאה את המקום של המבוגר האחראי בדומה להתבגרות המהירה שעברה על סוזו בשל מחלתו של אביה. למרות הזהירות שלה, היא מוצאת את עצמה במערכת יחסים עם גבר נשוי, בניגוד לכל מה שהיא חושבת שראוי, בייחוד לאור ההיסטוריה המשפחתית. כשסוזו אומרת לה שאמא שלה (של סוזו) ודאי הייתה אישה רעה משום שהתאהבה בגבר נשוי, משהו מתחיל לפעפע מתחת למשפחתיות החמימה כביכול שנרקמה בין האחיות. אותה חוסר נוחות שנבעה מחוסר טאקט רגעי היא אותו דבר שלא מדברים עליו, הפיל בחדר, שנפתר רק בסוף הסרט. לסרט מבנה של סיפור מעגלי שמתחיל עם מותו של האב והצטרפותה של סוזו לשלוש האחיות ומסתיים ב…. אוקיי, עד כאן ספויילרים (אבל אתם יכולים לנחש).

למי שראה את "סיפור משפחתי" ואהב, למי שאוהב סרטים יפנים, למי שמחפש סרט עדין על החיים עצמם, זה הסרט בשבילו.

 

 

מטבח יפני, "Cool Japan" ו"משטרת סושי"

סושי הפך בשנים האחרונות לבון טון של התרבות הישראלית. אם רוצים להגיד שמישהו מעודכן בהליכות העולם המערבי המתורבת סביר שיגידו שהוא יעדיף סושי ולא מנת פלאפל מלאה בטחינה שנוזלת בעסיסיות על הידיים. אבל באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, הפך הסושי לזירת מלחמה עקובה מרוטב סויה בין יפן לשאר העולם. והעולם לא איחר להגיב.

ב-2006 שר החקלאות היפני טושיקאטסו מטסואוקה (Toshikatsu Matsuoka) ביקר בקולוראדו, ארה"ב בביקור רשמי וערב אחד חשקה נפשו בסושי. סושי אמיתי. כזה כמו בבית, ביפן. הובילו אותו מארחיו הנכבדים האמריקאים למסעדה יפנית איכותית, אבל כשהגיעו לשם חשכו עיניו של השר הבכיר והוא אמר ש"תקראו לזה איך שתרצו, מסעדה יפנית זה לא!" (הצרה הייתה שהם הגישו סושי וגם מתכון בקר בנוסח קוריאה…).

כשחזר ליפן מזועזע ממראה עיניו הציע במשרדו תכנית שנועדה לבחון את מצב הסושיות בעולם ולמצוא דרך לדרג ולקטלג אותן ולהפוך אותן לאותנטיות (authenticate). חקירה קצרה העלתה שמצב הסושיות בעולם בכי רע. מרבית הסושיות בעולם המערבי לא מנוהלות ע י יפנים אלא על ידי אסיאתים מלאומים שונים (סינים, תאילנדים וקוריאנים). חלק ניכר מהמסעדות שמצהירות על עצמן כ"יפניות" מגישות אוכל שאינו רק יפני וגם הסושי עצמו מכיל מרכיבים שלא ימצאו את דרכם לסושי יפני לעולם (אבוקדו, למשל). יתרה מכך, בחלק מהמסעדות שמגישות סושי, אין הקפדה על סטנדרטים גבוהים של היגיינה ושל מוצרי בסיס מה שעלול להביא ליציאת שמו לרעה של המאכל היפני האהוב, שהפך למאכל לאומי יפני מחוץ ליפן. בכל אלה ניסתה התכנית של משרד החקלאות להילחם.

Toshikatsu Matsuoka

Toshikatsu Matsuoka

הרעיון המקורי היה ליצור היררכיה בין מסעדות שמצהירות על עצמן כ"מסעדות יפניות" ולתת אישור רשמי של ממשלת יפן לעמידתה של המסעדה בסטנדרטים היפנים של הכנת הסושי ושל הסושי עצמו. ממסעדות שלא יעמדו בסטנדרטים שיקבע משרד החקלאות תישלל האפשרות להציג את עצמן כ"מסעדות יפניות". כך קיוו במשרד החקלאות היפני לשמור על השם הטוב והתדמית של האוכל הלאומי ולמנוע בלבול בין הסושי היפני למאכלים מזרח אסיאתים אחרים.

הביקורת הבינלאומית על התכנית היפנית לא איחרה לבוא. היא קיבלה את השם "משטרת סושי" (Sushi Police) וחברת Next Media מהונג קונג הפיקה סרטון שצוחק ומבקר את הרצון היפני להפוך את כל הסושיות בעולם לסושיות "יפניות אותנטיות" בדומה לסושיות ביפן ובכך להרוס אפילו את ה"קליפורניה רול" המפורסם. הסרטון טוען שיש בכך צביעות רבה משום שיפן, בדומה למדינות רבות בעולם, עושה לוקליזציה למטבחים השונים שמגיעים אליה (המבורגר ברוטב טריאקי, מישהו?)

הביקורת הציבורית והחשש היפני מכך שהתכנית תיתפס בעולם כגילויים של לאומנות מחודשת, הביאו לעידון התכנית והפיכתה לתכנית "המלצה" בלבד. שפים יפנים יוכלו להמליץ למסעדות שירצו בכך איך להפוך את המסעדות שלהם ליותר אותנטיות, ילמדו את הטבחים דרכי הכנה מסורתיות וכן יעזרו למסעדות ליצור קשר עם חברות יפניות בתחום המזון כדי שיוכלו לקנות מהן את חומרי הגלם המקוריים. לשם כך אף הוקם ב-2007 ארגון המסעדות היפני (JRO – Japan Restaurant Organization) אשר פתח סניפים במדינות שונות בעולם כדי לקיים קשר הדוק בין חברות יפניות בתחום המזון והמסעדנות לבין מסעדות וחברות רלוונטיות מחוץ ליפן. הועדה שהוקמה במשרד החקלאות כדי לבחון את תכנית, הסכימה שגם לפיוז'ן סושי יהיה מקום בתכנית.

NY74997LOGO-b

המטבח היפני הפך מאז 2006 לחלק ממדיניות "Cool Japan", מדיניות שנועדה לקדם תרבות פופולארית יפנית מחוץ ליפן. ממשלת יפן החליטה לנצל את ההצלחה לה זוכה הסושי מחוץ ליפן ולקדם אותו כמאכל הדגל. דרכו, מקווה יפן למצוא הן תעשייה נוספת שיכולה להניב רווחים לכלכלה היפנית והן לקדם את התדמית החיובית של יפן בעולם. אחרי הכל, כולנו מכירים מטבח צרפתי עם כוכבי המישלן שלו ומטבח איטלקי עם הפסטה והפיצה, למה שלא נכיר מטבח יפני עם הסושי והסובה והאודון?

אז עכשיו, כשהוסר האיום מעל הסושי שלנו, מה תזמינו? 🙂

הירושימה אהובתי – יומן מסע

כשאומרים "יפן" לאנשים שאינם סטודנטים למזרח אסיה או חובבי אנימה, מנגה, אמנויות לחימה או סושי, הדבר הראשון שקופץ לראש זה פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. זה מה שהעולם זוכר מיפן של פעם, את הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה השתמשו בפצצות אטום. אבל כשהגענו להירושימה, העיר נראתה לנו כמו כל עיר אחרת. מודרנית ותוססת, מלאת חיים ורוכבי אופניים, גשרים ונהרות. על אף שאיננה עיר גדולה מאוד, יש בה את כל מה שעיר יפנית צריכה שיהיו בה כדי שתקרא עיר ולא, לא מדובר בכמות תושבים וכיוצא בזה נתונים יבשים. כל עיר יפנית שמכבדת את עצמה חייבת שיהיה בה סניף מקדונלדס, סניף סטארבקס וקריוקי.

ביום הראשון שלנו בהירושימה נסענו לאוקונושימה (Okunoshima) "אי הארנבים". זהו אי שבו הארנבים מסתובבים חופשי ואוהבים לגשת אל התיירים ולשאול אם במקרה יש באמתחתם גזר, או חסה או כל ירק אכיל אחר. לרוב, כל ארנב ירצה לוודא ולשאול בעצמו ולא יאמין לחבריו שכבר שאלו, ועל כן, תראו אותם מתקהלים לרגלי תיירים גם אם אין באמתחתם דבר. אם תרצו להאכיל את הארנבים שבאי, תזכרו להצטייד בגזרים מבעוד מועד משום שאין מקום לקנות אותם על האי עצמו.

20141009_131753

את היום השני התחלנו באי היותר מפורסם שליד הירושימה, מיאג'ימה (Miajima), האי המפורסם שבגאות נדמה שהוא צף על מים. הוא מקום מפורסם, אחד מאותם מקומות שכל אחד שמבקר בו חייב לצלם אותו ולו רק כדי להגיד שהוא היה שם. בערך כמו שפעם היו חורטים על האבן "מישהו ומישהו היו פה, 09/2014". הצבאים הם גם אטרקציה באי (אולי פחות מהפארק בנארה) אבל גם כאן מומלץ לשמור על דפים קרוב לחזה ורחוק מהצבאים כי… אחד מהם הלך לאיבוד והחליט לאכול את המפה שלנו כדי למצוא את הדרך מחדש…

IMG_1413

אחרי שחזרנו מהאי שמנו פעמינו אל עבר פארק השלום באוטובוס תיירים אדום שיוצא מהתחנה המרכזית של הירושימה ועושה מסלול סיבובי באתרים מפורסמים בעיר. חלפנו על פני מוזיאון לאמנות והטירה של הירושימה עד שהגענו למחוז חפצינו, ה-A-Bomb. ירדנו מהאוטובוס ושם הוא עמד. הבניין המפורסם שרואים בתמונות. היסטוריה מכה בפנים של היום-יום. לפני רגע נסענו באוטובוס ברחובות המטופחים של הירושימה והנה עשינו צעד וחצי ממנו ואנחנו עומדים מול הגראונד זירו של פצצת האטום הראשונה בהיסטוריה. מולנו – בניין נטוש עם כיפה חשופה, שלד. בעבר הוא היה מרכז אירועים גדול שנבנה כתעתיק של בניין דומה בצ'כיה. היום, סביב השלד מרחפים עורבים, צעקות "קרר" "קרר" מנסרות את השקט שמשתרר מסביבו. על אף שהרחוב לא רחוק, סביב הבניין יש מעטה כבד של שקט. דממת מוות כמעט. גדר מקיפה את הבניין ועליה שלטים שאוסרים על המעבר ובינה לבינו הדשא ירוק. צבע של דשא, רגיל, הכי רגיל שאתם יכולים לדמיין. מרימים מבט למעלה, לכיפה השלדית ולשמיים התכולים שמעליה. תוהים אם מזג האוויר היה כזה גם אז. אם השמיים היו תכולים כאלה, כאילו ילדים צבעו אותם, גם באותו יום.

20141010_145919

באזור ה-A Bomb עמד אדם ניצול הפצצה וסיפר. הוא סיפר על הצנזורה שהטילה ארה"ב על הדיווחים מהירושימה, על הזוועות שהפצצה עשתה לאנשים בעיר. התרעם על ההכחשות של ארה"ב שהפצצה לא פוגעת בגנים ולא יוצרת מוטציות. הראה תמונות בקלסרים בצבעים שונים ששכבו על האספלט והמרצפות. הם הוצאו מהמוזיאון שהיה בשיפוץ. הקלסרים היו מלאים במידע על הפצצה, על תוצאותיה וכללו גם ציטוטים של קצינים בכירים אמריקאים שחשבו שאין להשתמש בה. שיש דרך אחרת. "אין בנו נקמנות" הוא אמר. "אנחנו רק רוצים לספר לעולם על הזוועות האלה. לספר לעולם על האמת". אתה מחייך חיוך עילג מעט. מה אתה יכול לומר לאדם ששרד את הזוועה? מילים מאבדות את כוחן לנוכח האמת.

פארק השלום כולל בתוכו מונומנטים של זיכרון לנפגעים השונים של הפצצה. פסל לזכר הילדים שעבדו במפעלים בהירושימה. פסל לזכר הקורבנות הקוריאנים של הפצצה. פסל לזכרה של סאדאקו, הנערה ששרדה את הפצצה אבל חלתה בסרטן לאחר כמה שנים. היא התפרסמה בזכות הסיפור של 1000 העגורים. מכל מקום בעולם אנשים באים ומביאים קיפולי נייר של אגורים לפסל. ציורים של ילדים עם משאלות על שלום. בין פסל זיכרון אחד למשנהו אנשים מטיילים עם הכלב. באופן מוזר אין סתירה בין הדברים. יש בכך אפילו משהו זני. למרות כל החשיבות הגדולה, בסופו של יום זהו פשוט פארק.

מוזיאון השלום נמצא בצד השני של הפארק. מחיר הכניסה: 50 ין. פחות משלושה שקלים במושגים ישראלים. המבנה של המוזיאון מזכיר קצת את המבנה של יד ושם. יש לו כניסה אחת וממנה שביל שעובר בין מוצגים וסיפורים עד ליציאה. במרכז המסלול יש מוצג של דגם העיר והמקום שבו התפוצצה הפצצה וגם סימון של רדיוס ההרס שלה. באחת הפינות של המוזיאון ישנן מדרגות אבן ועליהן כתם צל. שרידים של אדם שישב שם והתנדף בן רגע. היה אדם, ואיננו. עולם ומלואו נעלם בחלקיק השנייה.

בין המוצגים האחרים היו בגדים קרועים, חפצים שעוותו בחום כמו רעפים מגג ובקבוקי זכוכית של קוקה קולה, דגמים של אנשים וצילומים. הרבה צילומים. סיפורים של אנשים, ילדים, נפגעים ששרדו את הפצצה אבל מתו מהקרינה שאחריה. בסוף המסלול של המוזיאון יש ספרי מבקרים וניתן למצוא בין החותמים את כל שועי עולם. נותר לי רק לתהות על טיב השיעור שהם למדו מהמוזיאון הזה, ויכולתם לממש את החזון שהמוזיאון מנסה להציג.

יש משהו נורא בהפיכה של אסון לאתר תיירות. כאילו חל איזשהו פיחות במעמדו של האסון כשהוא הופך להיות נקודת ציון שהתיירים עוברים בה. בסוף המוזיאון חיכתה לנו החותמת המסורתית, כזו כמו שמוצאים באתרי תיירות בכל מיני מקומות ביפן. החותמת היחידה שלא שמתי בפנקס הטיולים שלי.

20141010_151038

לולא ההחלטה האמריקאית בסוף מלחמת העולם השנייה, הירושימה הייתה ודאי נותנת אלמונית בהיסטוריה העולמית. היא הפכה לעיר לא גדולה אך משמעותית בתקופת מייג'י (1868-1912) כשבנו בה נמל. במהלך המלחמות שניהלה יפן בסוף המאה ה-19ותחילת המאה ה-20 עם סין ורוסיה הפכה הירושימה לעיר תעשייה ומרכז צבאי חשוב והקיסר המייג'י אף קבע בה את המפקדה שלו בתקופת מלחמת סין-יפן הראשונה (1894-95). אבל מאז אותו יום הרה גורל באוגוסט 1945, הפכה הירושימה, שלא מרצונה, לסמל עולמי, לעיר שרגשות מעורבים הם חלק מהזהות שלה ביפן ובעולם.

יש מקומות ביפן שאליהם מגיעים כדי לחזות בגדולה של נפש האדם. פסל הבודהה בקמקורה, הטירות, קיוטו. אבל כל אדם ראוי שיבקר בהירושימה כדי לחזות בצד האפל של נפש האדם. ובימים של שיחות סביב תכניות גרעין, על אחת כמה וכמה.

טיפוסים מטפסים

פתגם יפני אומר "מי שאינו מטפס על הר פוג'י אף לא פעם אחת הוא טיפש. מי שמטפס פעמיים הוא טיפש כפליים". טיפשות או לא, הרעיון לעבור מספסל הלימודים האקדמיים לטיפוס על הר שגובהו 3776 מטרים נכנס בקלות לקטגוריה של שיגעון.

אם אינכם מטפסי הרים מקצועיים, או לפחות כאלה שיש להם כבר הר או שניים באמתחתם, לא משנה כמה תקראו על הטיפוס בפורומים השונים שום דבר לא יכין אתכם לטיפוס עצמו. לכאן או לכאן אין חכם כבעל ניסיון. בצהרי יום שבת הגענו באוטובוס מקוואגוצ'יקו (Kawaguchiko) אל התחנה החמישית שעל ההר במסלול יושידה. מסלול יושידה נחשב למסלול העממי ביותר מתוך ארבעת מסלולי הטיפוס שעל ההר, ואם זהו המסלול העממי, אני נחרדת מהמחשבה על שלושת המסלולים האחרים שמובילים מרגלי ההר או מאמצעו אל הפסגה. אבל היינו מאובזרות ומוכנות. או כך חשבנו.

IMG_0893

הר פוג'י הוא הר קדוש ליפנים ולפי האמונה האלים היפנים שוכנים בפסגתו. גם בתחנה החמישית יש מקדש שינטו, ולפי הנוהג המקובל נכנסנו אליו להתפלל לאלים לטיפוס מוצלח. התחנה החמישית הייתה הומה מאנשים. כאלה שהגיעו לטפס, כאלה שירדו מההר וכאלה שרק הגיעו להתפעל ממנו קצת בתקווה שפסגתו תציץ מבעד לעננים העקשנים שאופפים אותו תמיד.

20140913_141825

בכניסה למסלול עליך לתרום 1000 ין לטובת השימור של אתר המורשת שבהר פוג'י. זה נקרא "תרומה" אבל למעשה מחובתך לשלם, קצת כמו כרטיס כניסה. שלא תגידו שרק בישראל יש עניינים של סמנטיקה. תחילת המסלול היא קלילה, ממש כמו הליכה של טיול ויחד איתנו הלך ערב רב של אנשים. ככה זה בסוף השבוע האחרון של עונת הטיפוס. יפנים בכל הגילאים, גם ילדים קטנים, זרים ממגוון לאומים, בודדים וקבוצות, לבושים במגוון שלם של בגדי טיפוס.

20140913_142714

הפורומים השונים ממליצים להזמין בקתה לשינה בתחנה השמינית שעל ההר כדי לעשות את רוב הטיפוס של המסלול באור היום ולהשאיר כמה שפחות לטיפוס הלילי כשהמטרה של כולם היא לראות את הזריחה מפסגת הר פוג'י, אבל בסופ"ש האחרון של עונת הטיפוס… נאלצנו להסתפק בתחנה השביעית. דמיינו לעצמכם אנשים ישנים בשק שינה בתחנת רכבת. כזאת ההרגשה בבקתות שעל ההר. מזרונים-מזרונים מסודרים בשורות צפופות זה לצד זה כדי לאפשר מקסימום ניצול של מקום. אנשים באים והולכים בשעות שונות. קבוצה של תלמידים עברה ברעש טינייג'רי טיפוסי ליד הוילונות המוגפים שלנו שלא עזרו לא לאור ולא לרעש. מורה הקריאה שמות לראות שכולם נוכחים. מה שבשבילנו אקסטרים, בשבילם- טיול שנתי. אתה חולק את השטח שלך עם זרים. לומד לכבד את פיסת המזרון שלהם כפי שהם מכבדים את שלך, משתדל שהציוד שלך לא יתפוס יותר מדי מקום. פרטיות שנשמרת במקום שבו כולם מעורבבים עם כולם ולו רק על ידי חוסר נעיצת המבטים בזולת שלצידך. מי כמו היפנים יודעים לעשות את זה.

היפנים לא נוטים לפתוח בשיחה עם זרים, וגם הפעם הייתי אני זאת שפתחתי בשיחה. הנושא היה "איך קוראים ביפנית למדרגות שמובילות מהקומה השנייה של המזרונים לרצפה?" (שאלה מרתקת לכל הדעות). למקרה שתהיתם, זה נקרא ashidan (כלומר, מדרגות לרגליים). אחרי שאכלנו את הארוחה בבקתה ועלינו למעלה, התפתחה שיחה בינינו לבין הזוג היפני שהיה במזרונים שלידנו. הם הכירו בארגנטינה בטיול. היא מאוסקה והוא מטוקיו. זה לא ההר הראשון שהם מטפסים עליו. משום מה הם חשבו שגם אנחנו לא זרות לעסקי הטיפוס (מקלות הטיפוס בלבלו אותם לרגע ויצרו את הרושם שאנחנו יודעות לטפס. העמדנו אותם על טעותם במהרה).

כמעט כמו בתסריט צפוי מראש השיחה גלשה מהר לתיאור ארץ ישראל ושאלות על מקומות יפים לבקר בהם, איך הגענו ליפן, לכמה זמן, איפה נבקר ואיך הכרנו בכלל. ואז הגיעה השאלה המתבקשת :"מה זה אוכל ישראלי?" וגם התשובה הנדושה: "פלאפל". ועכשיו דמיינו את זה: אתם יושבים בבקתה על הר פוג'י, במקום קטן ממטר-על-מטר מול זוג יפנים שמעולם לא טעמו פלאפל ומנסים להסביר להם מה זה. שיעורי תרגול באוניברסיטה על הקושי של הנוצרים הראשונים להסביר את מהות הנצרות לא יתקרב לקושי להסביר לזוג יפנים צעירים את טעמו של הפלאפל. בסופו של דבר שני הצדדים התייאשו ואמרנו: "פשוט תבואו לישראל ותטעמו". מעניין אם הם אי פעם יגיעו. אני מקווה שכן.

בירידה מהקומה של המזרונים בדרכינו לטיפוס הלילי מישהו קרא לעברינו "Itterashai", ובלי לחשוב פעמיים ענינו "Ittekimasu". אחוות מטפסים שלרגע הפכנו חלק ממנה. וכך יצאנו לדרך לטיפוס הלילה, שהיה קר וקשה מעבר למה שיכולנו לתאר לעצמינו. אל תחשבו על טיולים שנתיים ומסלולי הליכה ארצישראליים. תחשבו על סלעים גבוהים וחושך.

השביל בלילה מואר מפנסי הראש של המטפסים שלפניך ואחריך. רובם מטפסים בשקט. לא תשמעו קריאות עידוד או שירים קצביים שעוזרים לטיפוס. ואם תשמעו אנשים קוראים זה לזה בקול, סביר להניח שאינם יפנים.

הפורומים השונים וגם הרופאים מזהירים מפני "טיפוס בזק", טיפוס ללא עצירות מספקות בדרך שעלול להביא, במקרים קיצוניים, אפילו למוות. רוב בני האדם לא חיים בגבהים האלה והגוף שלהם צריך להתרגל. למעשה, קשה לדעת מראש איך יגיב הגוף לשינויי הגובה, לאוויר הדליל, לקור. ההמלצה היא לעשות עצירה של חצי שעה לפחות בכל תחנה כדי לאפשר לגוף להתרגל לאוויר ולגובה, אבל למרות כל מה שכתוב, הבקתות לא מאפשרות לאנשים שלא שילמו להיכנס ולהתחמם. במקרה הטוב הם ימכרו לך כוס תה מאבקה שתודה עליו משום שהוא חם ותו לא. אתה מוצא את עצמך עוצר לחצי דקה, אולי נושם קצת חמצן מהמיכל שהבאת איתך וממשיך הלאה, כי הקור מקפיא את העצמות ולא משנה כמה שכבות אתה לובש.

הקור, הגובה, העובדה שהיינו חסרות הכנה וחסרות ניסיון נתנו את אותותיהם בטיפוס הלילי ולקראת אמצעיתו היה ברור שכל מה שאנחנו רוצות הוא להגיע לתחנה השמינית ולקוות שיש מקום ושנוכל להרשות לעצמינו להיכנס להתחמם ולהינפש. ואכן, תפילת הדרך במקדש שבתחנה החמישית כנראה סייעה לכך שהגענו לתחנה השמינית והתקציב שלנו הספיק כדי להיכנס ולהתחמם. יחד איתנו נכנסו גם שתי אמריקאיות, מורות לאנגלית מטוקיו שהחליטו לטפס וגם הן לא הגיבו לגבהים טוב כמו שחשבו. אחת מהם עלתה לקומת המזרונים ואמרה לשנייה: "זאת המדינה היחידה שבה אני יכולה לתת לזר מוחלט שטר של 100 דולר כדי שישלם עלי ואני סמוכה ובטוחה שהוא יביא לי עודף מדויק". תיאור יפה של ההרגשה שחלקנו. העובדים במקום הבטיחו להעיר אותנו כדי לראות את הזריחה.

כשהגיעה שעת הזריחה נקראנו לבוא לראות. ההחלטה אם לצאת מהשמיכה אחרי שסוף סוף התחממנו לא הייתה קלה, אבל לשם כך באנו, לא? אז בואו נסבול עוד קצת מהקור יחד עם כולם ונחזה בשמש מפלסת את דרכה מבין העננים הנמוכים אל עבר השמיים.

20140914_052505

מסלול העלייה ומסלול הירידה ביושידה אינם זהים ויש רק שתי נקודות בלבד שבהן ניתן לרדת: תחנה 8 המקורית, בגובה 3400 מטרים, והפסגה (זאת בהנחה שעברתם כבר את תחנה 7 שממנה כל מה שצריך זה פשוט "אחורה פנה"). לשמחתנו הצלחנו להגיע לתחנה השמינית וממנה יכולנו לרדת. והירידה מאתגרת באופן שונה מהעלייה, היא ברובה מדרון חלקלק מאפר וולקני שצריך להיזהר שלא להחליק עליו עד למטה. רבים יורדים במהירות ומרימים ענני אבק בפניך.

אומרים שמה שלא הורג, מחשל ושאם נהנית אז זה נפלא ואם לא נהנית זאת חוויה. כי כשאתה יורד מההר, תשוש ויגע, אינך יכול שלא לחייך למראה האנרגטיות של אלה שרק מתחילים את המסלול ולחשוב בינך לבין עצמך, כמו קשיש בא בימים, שאין להם מושג קלוש מה מצפה להם בהמשך הדרך, לצעירי הטיפוס האלה.

20150127_104013

 

יפן ומתוקים

כשאומרים "יפן" ו"אוכל" חושבים על סושי, ראמן, מאכלי ים. מתוקים הם לא הדבר הראשון שעולה לראש. אבל ליפן יש מתוקים. חלקם מתוקים כמו שאנחנו מכירים:

sinQwSzzhyAlex2D6ycoxXP6TXyTptpXK2uUS9pss38

20140929_183354 (1)

וחלקם… לא.

הפוסט הזה הולך להיות פוסט "חידתי". מוכנים? 🙂

לגלידות ביפן יש טעמים שיש שיקראו להם "מוזרים". הנה רצף של גלידות. האם תוכלו לנחש באיזה טעם כל גלידה?

20141011_150736

1

20141011_150434

2

20140923_211801

3

4                                                    5

20140916_142842

6

7

וגם במאפים יפן מגוונת. האם תוכלו לנחש את המילוי של שני המאפים הללו:

20141005_102626

8                                            9

תשובות בבלוג ובעמוד הפייסבוק בעוד כשבוע. עד אז, נסו את כוחכם! כתבו את התשובות שלכם כאן או בעמוד הפייסבוק 🙂

תרגום: כובע לג'יזו (אגדה יפנית)

היה היו פעם בכפר קטן סבא וסבתא עניים. על אף שהיה זה ערב השנה החדשה, לא היה להם אורז לעוגות  מוצ'י וסבא הלך לעיר למכור בגדים ישנים של אשתו.

kasajizou1

"אני מצטער. אלך ואחזור עם אורז וירקות", אמר סבא.

"צר לי שעליך ללכת בשלג", אמרה אשתו וליוותה אותו במבטה.

קיו קיו, חרקו נעליו של סבא כשהלך בדרך מכוסת השלגים והגיע עד לקצה הכפר. בצומת הדרכים עמדו שנים עשר ג'יזו.

"ודאי קשה לעמוד בשלג", חשב לעצמו.

ראשם היה מכוסה שלג לבן. הוא הגיש להם דנגו משלג כמנחה.

"עוד רגע אסיים את עוגות האורז, המתינו נא רק עוד קצת".

כשהגיע לעיר קרא הקשיש לעוברים ושבים:

"תרצו לקנות קימונו יד שניה? קימונו יד שניה!"

אך כולם היו עסוקים ואיש לא פנה אליו.

לאט לאט הלך והחשיך. "בסופו של דבר לא קניתי לא אורז ולא ירקות", חשב באכזבה והתכוון לחזור לביתו.

לפתע קרא אליו קשיש שבא לעיר למכור כובעי קש.

"מכרת בגדי יד שניה, אה?"

"לא. בערב השנה חדשה כולם עסוקים", ענה סבא.

האיש הראה לו את הכובעים.

"גם אני לא. מה דעתך לתת לי את הבגדים תמורת הכובעים שלי?"

סבא הסכים.

החליף הסב את הבגדים באחד עשר כובעי קש.

"שנה טובה".

"שנה טובה גם לך".

ועם חילופי הברכות הלך כל קשיש לדרכו.

שוב החל לרדת שלג, ובפינת הדרך עמדו שנים עשר ג'יזו וראשיהם מכוסים שלג לבן.

"ודאי קר לכם מאוד. אנא חבשו כובע",

הקשיש ניקה את השלג מראשיהם של הג'יזו ושם על כל אחד מהם כובע קש. משום שהיו לו רק אחד עשר כובעים, הוא הסיר את הכובע שלראשו ושם אותו על ראשו של הג'יזו השנים עשר.

"הכובע שלי ישן ומרופט, אך אנא חבוש אותו".

הוא מחא כף וקד בפני הג'יזו. "אינני יכול להביא עוגות אורז, אבל שתהיה שנה טובה".

12_31f

"חזרתי", אמר הקשיש מכוסה השלג.

"או, מה קרה לכובע שלך?"

אשתו המופתעת ניקתה את השלג בזריזות, והוא סיפר לה.

"אז זה מה שקרה… גם לג'יזו עזרת בשלג". היא חייכה והם אכלו בצוותא חמוצים ומים חמים.

גון! גון! קרא פעמון השנה החדשה במקדש.

"שנה טובה".

בלי ששמו לב, התעייפו והתנמנמו בני הזוג, כשבחוץ השלג המשיך להיערם במהירות.

פתאום פקח הקשיש את עיניו. הוא שמע קול מרחוק.

"מה זה?"

גם אשתו פקחה את עיניה בפליאה.

"זה בסדר".

בום! בום! נשמע קול פעמון וצעדים של משהו כבד מתקרב ובא.

"נשמע שמישהו גורר מזחלת", אמר.

הם הטו אוזן.

"היכן הבית של סבא? היכן הבית של הסבא שנתן לי אפילו את כובעו שלו?"

כך אמר הקול ששמעו.

היו אלה שנים עשר הג'יזו שגררו את המזחלת, עליה היה הר של מצרכים. כשהגיעה המזחלת אל הבית, נעצרה בדיוק מולו.

kasa5

דוסאן! דוסאן! קול גדול נשמע וזוג הקשישים קפא בפליאה. אחרי שהקול נפסק השתרר שקט. לאט ובשקט הם פתחו את הדלת.

"הסתכלי!"

"זה…"

מול הבית היו הרים של אורז וירקות, מיסו ואפילו סאקה.

"אה… זה…"

עם שחר השנה החדשה, חזרו למקומם שנים עשר הג'יזו בדרך המושלגת המנצנצת. הם חבשו את כובעי הקש שנתן להם הסב הקשיש. כתודה על הכובעים, הביאו הג'יזו מצרכים רבים וזוג הקשישים מיהר להכין עוגות אורז ולהביאן לג'יזו.

את השנה העביר הזוג בנעימים, ועד היום הזוג האדיב מוקיר ועוזר לג'יזו וחי באושר.

Happy New Year!

stock-photo-kadomatsu-on-smile-sheep-s-head-with-japanese-greeting-d-render-illustration-for-the-year-of-the-218258038

* להנאתכם תורגמה האגדה משפת המקור.

Cool Japan – לא מה שחשבתם

Cool Japan הוא כינוי שניתן למדיניות של הממשלה היפנית שנועדה לקדם את התרבות הפופולארית של יפן מחוצה לה. היא נוסחה בתחילת שנות האלפיים ורכבה על גל ההצלחה של התרבות הפופולארית היפנית בשנות ה-90, בעיקר באסיה אבל גם במערב. סדרות אנימה כמו פוקימון, סדרות טלוויזיה כמו פאואר ריינג'רס ו Tokyo  Love Story הציבו את התרבות הפופולארית היפנית ואת יפן כמושא של עניין לצעירים ברחבי העולם.

אבל פרט לאנימה, מנגה, JPOP, ואף נכסי תרבות  מסורתיים יותר של יפן כמו טקס התה והאיקבנה (אמנות סידור הפרחים) שמרכיבים את החלק ה Cool במדיניות הזאת, ליפן יש גם "מגניבות" אחרת: היכולת שלה לעשות את הדברים הקטנים בחיים קצת יותר נוחים.

כמה מכם שונאים להיכנס לרכבת ולגלות שכל הכיסאות עם הפנים לכיוון הנסיעה תפוסים, ועכשיו אתם צריכים לבלות את הנסיעה עם הגב? אז היפנים המציאו פטנט קטן שיעשה את החיים של כל שונאי-הלשבת-הפוך קלים יותר: ברכבות הבינעירוניות אפשר להזיז את משענת הכיסא כך שהוא יהפוך להיות כסא שפונה לכיוון הנסיעה, ובסוף כל נסיעה עובר עובד הרכבת ומעביר את כל המשענות למקום שאליו הן צריכות להיות מופנות. ואם אתם חבורה של ארבעה ומתחשק לכם לשבת ביחד, אז פשוט הופכים את כיוון המשענת ויושבים כל הרביעיה יחד.

לכל אלה מביניכם שאוהבים את הגשם אבל שונאים להיכנס לבניין עם מטריה נוטפת ומטפטפת, נמצא הפתרון: לוקר למטריות  שבו מאכסנים את המטריה בזמן הביקור (הצילום מהכניסה למוזיאון הלאומי בטוקיו). אם יש לכם מטריה קטנה ומתקפלת, אז ליד המתקן הזה תמצאו שקיות ניילון תואמות למטריות מתקפלות שבהן ניתן לשים את המטריה כדי שלא תטפטף ולא תרטיב את התיק.

מקום למטריות ביום גשום

נסיעה באוטובוס, אתם עומדים ומחזיקים בעמוד. הנהג נותן ברקס, היד מחליקה על העמוד ולא משנה כמה חזק אתם מחזיקים אתם נתקלים באדם שעומד לפניכם. ההמצאה הגאונית של הכיסוי הלא מחליק על העמודים באוטובוסים:

ידית מגניבה

אם אתם אוהבים שהכל מרוכז במקום אחד, הנה פטנט: כיור שיש בה גם סבון גם מים וגם מייבש (Tokyo Tower).

20140916_183013

הטיול במדינה אחרת תמיד מציב אתגרים של הגעה ממקום למקום. ביפן יש הכוונה לאתרים מפורסמים וגם מפות פזורות בכל העיר כדי לעזור לאנשים להגיע ליעדם. אבל יש גם מפות נחמדות שעושות עוד צעד קדימה: הנקודה האדומה היא המקום בו אתם נמצאים. הכפתורים למטה מאפשרים ללחוץ על המקום אליו רוצים להגיע ואז המפה מציינת באדום את היעד והדרך אליו. איזו נחמדות!

20140930_16591620140930_165937

ומפני שהשנה האקדמית התחילה כמה דברים על כלי כתיבה. כלי כתיבה הם אחד התחומים שיפן מצטיינת בהם. עטי PILOT הם החביבים על כל תלמיד וסטודנט בישראל. אבל מה דעתכם על ההמצאות הבאות:

בארץ ניתן למצוא עטים שיש בהם מספר צבעים. אבל מה אם הייתי אומרת שאפשר גם לשים בהם עט עפרון?

20141015_214413

כל סטודנט מכיר את ההרגשה הזאת כשהוא ממרקר חצי משפט יותר ממה שהתכוון. No More! המרקר החצי שקוף הזה מאפשר למרקר בדיוק עד איפה שרוצים.

20141015_214502

 אם טיילתם וראיתם עוד דברים מגניבים שיש ביפן, אנא שתפו בתגובות! 🙂

פוסט אורח: חינוך ואמנות אחזקת האנימה/ דרור בדרק

בימים אלה נפתחה שנת לימודים חדשה. תלמידים רבים, חדשים וותיקים,  נרגשים יותר או פחות, חוזרים לבית-הספר ובציפייה ללמוד משהו.  מערכת החינוך עומדת דרוכה ומוכנה ללמד אותם וללוש אותם לתבנית החברתית הרצוייה. בתי-הספר הם לא רק מקום בו לומדים מידע (בתיאוריה, לפחות), הם גם המקום בו לומדים כיצד להתנהג ולהכיר את החברה בה חיים. למזלנו, התלמידים לא לומדים רק מבתי-הספר אלא גם מהוריהם, מחבריהם ומהניסיון האישי של כל אחד ואחד. אבל יש עוד מקום, אולי מפתיע, שמחנך אותנו כיצד יש לנהוג בחברה ואלה הם מוצרי התרבות: החדשות, הסרטים, המוזיקה וגם – תוכניות טלוויזיה. לא עדיף לראות טלוויזיה במקום להיות בבית-הספר?

כיצד סדרות טלוויזיה מחנכות? ואין הכוונה רק לסדרות חינוכיות או לימודיות, אלא  בעיקר לסדרות המסחריות, הבידוריות, שמטרתן (לכאורה!)  לאפשר בריחה של חצי שעה למציאות אחרת. ובכן, בכל סדרה הצופים רואים כיצד דמויות "טובות" מתנהגות (נחמדות לחיות פרוותיות),וכיצד מתנהגות הדמויות ה"רעות". כך הצופים לומדים ערכים ומשכפלים אותם ("וואו, הוא כזה קול! אני רוצה להיות כמוהו!").כדאי לזכור שהיוצרים והכותבים הם גם אנשים החיים בתרבות הכללית ומחזיקים (או לפחות מכירים) בערכים המקובלים בה, ועל-פיהן הם בונים את הסדרה.

 כל זה יכול לעזור לנו להבין את סדרות האנימה ואת הקשר שלהן לעולם העבודה היפני. סדרות אנימה, אנימציה יפנית, הן סדרות פופולריות מאוד ביפן (וגם בתת-תרבויות מסוימות ברחבי העולם). אפשר לראות אותן כמעט בכל הערוצים ביפן, בכל שעות היממה, ויש סדרות המתאימות לכל קהל-צופים אפשרי (טוב, בעיקר בנים. אבל קהלים של גברים מבוגרים, נשים, ובעיקר ילדות מהווים גם הם קהל צופים ומעריצים גדול). הסדרות הן מוצר תרבותי נפוץ וחשוב, ואם-כך, אפשר ללמוד דרכן על החברה שמייצרת אותן. בסדרות האנימה מציגים כיצד על האדם להיות חלק מהחברה בה הוא חי, מהו מוסר עבודה ראוי, וכיצד יש לנהוג כחלק ממערכת.

המיתוס המקובל לגבי עולם המבוגרים היפני הוא שהעובד מתקבל לעבודה בחברה (Kaisha 会社) מיד עם סיום לימודיו, והוא יעבוד באותה החברה עד הפנסיה. העובד יהיה נאמן לחברה והיא תגמול לו על נאמנותו בתעסוקה קבועה, בונוסים וחשבון הוצאות. עובד צווארון לבן, במשרה מלאה וחליפה נקרא סאלארימן –  Salaryman. מונח נוסף שכדאי להכיר, ומשמש רבות להסברת החברה היפנית, הוא 家 – Ie – בית, או משפחה. מקובל לחשוב שהאדם היפני תמיד רואה עצמו חלק מ"בית" מסוים, אם זה משפחתו, הכיתה שהוא לומד בה, בית-הספר, או – החברה שמעסיקה אותו. האם המיתוסים האלה נכונים? התמונה, מן-הסתם, הרבה יותר מורכבת, בעיקר בימינו כאשר המודל של "העסקה לכל החיים" הולך ונחלש. אבל שווה להכיר אותם. דרך סדרות האנימה, שמטרתן לבדר ולא לחנך, אפשר לראות את הערכים המנחים את מודל הסאלארימן, וגם כיצד הם מתאימים לחברה כולה.

01

הסידרה Salaryman Kintaro, ששודרה בשנת 2001, כוונה בעיקר לקהל של גברים צעירים. היא מספרת על עלייתו של קינטארו יאג'ימה (Kintarō Yajima) בסולם הדרגות בחברת בנייה גדולה. לפני שקינטארו התחיל לעבוד בחברת הבניה הוא היה מנהיג חבורת אופנוענים (Bōsōzoku), אבל לא סתם חבורת אופנוענים, אלא חבורת האופנוענים הגדולה ביותר בטוקיו, והוא משל בה ביד רמה ובזרוע נטויה. עד שיום אחד הוא התאהב, התחתן, נולד לו ילד, ובעקבות הבטחה לאישתו הוא עזב את חייו הקודמים והתחיל לעבוד במיינסטרים של החברה היפנית – כסאלארימן בחברת בנייה. חברות הבנייה היפניות נחשבו לגורם משמעותי בצמיחה הכלכלית, אבל החל משנות ה-80 של המאה העשרים החלו להיחשף פרשיות שחיתות הקשורות בחברות הבניה ובחוזים ממשלתיים. כך שמצד אחד יש לנו את המנהיג שנמצא מחוץ לחברה (פושע), ומצד שני את החברה הממוסדת אך מנוונת.

 02

קינטארו נכנס לעבודה בחברת-הבנייה כעובד צווארון לבן, כמנהל, אבל המנהלים במחלקה, החשדנים כלפי אדם שבא מבחוץ, מטילים עליו את התפקיד הזוטר ביותר האפשרי: לחדד עפרונות בשביל מחלקת התכנון והשרטוט. למרות הקשיחות שלו וחוסר-הצייתנות הטבעי שלו, קינטארו עושה את זה בתשומת-לב ובחריצות. בסופו-של-דבר, מגיע מישהו ממחלקת השירטוט לבדוק מי הבחורה שמחדדת עפרונות כל-כך טוב (חידוד עפרונות, כמו שכפולים ומטלות משרדיות אחרות, הן התפקיד המסורתי  של ה-Office Ladies, בחורות צעירות שעובדות בחברה עד לנישואין. בדרך-כלל לסאלארימן מאותה חברה). המסר ברור – לא חשוב מה תפקידך, בצע אותו על הצד הטוב ביותר.

 03

בפרק מאוחר יותר אפשר לראות רעיון משלים:  יש לבצע את תפקידך, ורק את תפקידך, ולא כדאי "לקפוץ" גבוה יותר מדי. בחברת הבנייה מתנהל מאבק-כוחות, כאשר קבוצה של פקידי ממשל לשעבר מנסה להשתלט על ניהול החברה. כמו במקומות אחרים בעולם, מקובל ביפן שפקידי ממשל בכירים עוברים לעבוד בחברות פרטיות בתחום עם סיום תפקידם הממשלתי, תופעה שקיבלה את השם Amakudari – ירידה מהשמיים. מול קבוצה זו עומדת קבוצה של מנהלים הנאמנים למייסד החברה, כולם עובדים שהיו בחברה כל הקריירה וצמחו איתה. קינטארו וחבריו כמובן נאמנים לקבוצה זו.

חבריו של קינטארו מנסים להוכיח כי קבוצת הביורוקרטים מושחתת ומועלת בכספי החברה. בתרגילי חשבונאות ומיחשוב עילאיים הם עובדים לילות שלמים להוכיח זאת לפני הצבעה קריטית להדחת מייסד החברה. אבל תוך כדי המרוץ להשגת ההוכחה, קורה משהו בישיבת ההנהלה. המייסד משתמש בכישורי המנהיגות שלו על-מנת להדיח את מנהיג קבוצת הביורוקרטים-לשעבר, ובכך הופך את המאמץ שלהם למיותר. אחרי שהם משיגים את ההוכחה הוא מבקש מהם לא לחשוף את השחיתות, מכיוון שזה יזיק לשמה של החברה. בנוסף, סגנו מגלה שהוא יודע כבר את אותם הדברים שחשפו, והתכוון להשתמש בהם רק אם ההצבעה לא תצליח. המסקנה ברורה: למרות שגילויים של נאמנות הם בסך-הכול דבר חיובי, האנשים שבפסגה הם בדרגה אחרת מהאנשים שבתחתית. אין צורך שהעובדים הזוטרים יתערבו במאבקים של הניהול הגבוה.

04

מכיוון שהצלחה דורשת בעיקר הזדהות עם התפקיד ולא מיומנות ספציפית או כישרון טבעי, אפשר להבין שעולם העבודה היפני מעדיף (או העדיף, זה משתנה) אנשים בעלי השכלה כללית ולא מומחים, ומאמין שאדם טוב ואיכותי יצליח בכל מקום. קינטארו, שעולה במהירות בסולם הדרגות, הוא אדם איכותי שאינו מכיר את עולם העסקים ואיכותו מתבטאת בכך שהיה מנהיג חבורת האופנוענים הגדולה ביותר בטוקיו. הוא מצליח ב-Kaisha, המקום הרחוק ביותר מהסביבה הטבעית שלו, בזכות נאמנות ועבודה קשה. חידוד עפרונות הוא לא הדוגמא היחידה: בכל-פעם שקינטארו מקודם לתפקיד חדש, הוא לומד את ספרי ההדרכה והתקנות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. אין מסר מתאים יותר להעביר לתלמיד-התיכון היפני הלומד לבחינות הגמר.

 

סדרה נוספת שמציגה דוגמא למוסר-עבודה ראוי היא Kaleido Star , שאפילו שודרה בארץ הקודש לפני מספר שנים. זו סדרה שקהל היעד שלה הוא ילדות, והיא מלווה בסדרת קלפים, צעצועים, אביזרי אופנה וכל המרצ'נדייזינג הרגיל, כך שזו סדרה מסחרית לחלוטין וללא יומרות חינוכיות מוצהרות. גיבורת הסדרה היא סורה, נערה מיפן שמגיעה לארה"ב בשביל להצטרף למופע לוליינות (העובדה שהסדרה מתרחשת בארה"ב לא מפריעה לכולם לדבר יפנית שוטפת. או לשיער להיות ורוד). למרות שהצופים יודעים שהיא מיועדת להיות הכוכבת של המופע, העלייה שלה לגדולה לא חלקה. כמו באגדות, היא פורצת למופע כמחליפה של מופיעה אחרת שנפצעת (קצת באשמת סורה) – אבל שלא כמו באגדות היא לא זורחת מיד, אלא מפשלת, מפספסת וכמעט נופלת.

05

התפקיד הראשון שסורה מקבלת כחברה בלהקה הוא לחלק צעצועים – סוג של מטה מנצנץ – בהפסקת האמצע. היא מאוד נעלבת מכך – איזה מין תפקיד זה, שאפילו לא נמצא על הבמה? ועוד אחרי שבפרק הקודם היא (כמעט) הצליחה לבצע את התרגיל הקשה ביותר של כוכבת המופע? הכוכבת נוזפת בה : "אם את מתלוננת על כך שנאמר לך שזה התפקיד היחיד שפנוי בשבילך – יש לך עוד הרבה להתקדם". למעשה היא אומרת לה: "זה התפקיד שהמנהל החליט שמתאים לך, מלאי אותו על הצד הטוב ביותר". מכיוון שסורה לא מבינה זאת, הניסיון הראשון שלה בחלוקת הצעצועים לא מוצלח: היא לא מתלהבת ולא מלהיבה את הקהל, ולא מצליחה לחלק את כל הצעצועים.

06

בניסיון השני סורה מחליטה שאם התפקיד שלה הוא לחלק צעצועים, אז היא תהיה מחלקת הצעצועים הטובה ביותר בעולם. היא מלהיבה את הקהל בתרגילי אקרובטיקה וכולם רצים אליה לקבל את הצעצועים. היא מצליחה לחלק את כל הצעצועים, ומאוד מרוצה מעצמה, עד שמנהל המופע גוער בה: "את לא מבינה בכלל את הבמה. תחשבי טוב-טוב על התפקיד שלך". סורה לא מבינה את הנזיפה שלו עד שהידיד שלה מעדכן אותה שבגלל שהילדים רצו אליה לקחת את הצעצועים, המופע החל באיחור וחלק מהילדים הלכו לאיבוד ונחבלו.

07

בניסיון השלישי (המוצלח והאחרון, כמובן), סורה מבינה שהיא לא מרכז הבמה. היא מסקרנת את הילדים ועובדת קשה בשביל לחלק להם את הצעצועים בעצמה. בנוסף, היא מעודדת אותם להדליק את האורות ולהניף אותם ברגע השיא של המופע – כך שנוצר אפקט של ים של כוכבים. האפקט גורם למופע להיות טוב יותר, ולקהל ליהנות יותר. סורה מבינה ש"הקהל, הילדים, הם העיקר. המטרה של הבמה היא להעלות חיוך על פניהם". אחרי המופע היא גם זוכה לכך שאחד הילדים יבקש ממנה חתימה.

08

מוסר ההשכל, המוצג תחת סיפור-התבגרות "העבודה הראשונה שלי", הוא מאוד פשוט: הדרך להצליח היא לא לעבוד בחוסר חשק ומתוך מחשבה שמגיע לך יותר טוב. היא גם לא לנסות להיות הכי טוב בעולם ולמקד את תשומת הלב בעצמך. הדרך להצלחה היא להבין את המהות של הקבוצה ואת התפקיד שלך בהשגת המטרה. אם תפעל למלא את תפקידך על הצד הטוב ביותר, כולם יהיו מרוצים וגם תזכה בהצלחה וקידום. מצופה מהאדם להזדהות עם תפקידו ולמלא אותו באופן הטוב ביותר – למען כולם. כאשר האדם מזדהה עם תפקידו וממלא אותו על הצד הטוב ביותר הוא מועיל גם לחברה כולה וגם לעצמו.

כמו שאפשר לראות, בשתי סדרות שונות מאוד המיועדות לקהלים שונים יש דוגמאות של ערכים דומים. המסר הזה, שההצלחה היא תוצאה של מילוי תפקידך, לא מוגבל לעולם העבודה התאגידי אלא מופיע גם בסדרה המיועדת לילדות, ומתרחשת בקרקס. את הערך של  "מילוי תפקידך" אפשר לראות גם בשם אחר: "דע את מקומך". דע את מקומך ב- Ie, ב"בית" , בתוך מרחב ההקשר. פעל בהרמוניה ובהתאמה עם חבריך. אלה הערכים המקובלים בחברה, ערכים המתבטאים בסדרות האנימה ומועברים כך לדור הבא.