המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.

קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.

כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!

ירח חסר

בשנת 2015 עלה לאוויר הבלוג "ירח חסר – הייקו בעברית" ובו מפרסם מדי יום שיר הייקו, לעיתים מקורי ולעיתים מתורגם. את הבלוג הקימו חבורה של חובבי, חוקרי וכותבי הייקו, ליאת קפלן, דרור בורשטיין, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, יעקב רז, יובל אידו טל.

שירת ההייקו היא שירה יפנית קצרה. היא התפתחה משירה ארוכה יותר כמו הוואקה והטנקה ופרחה במאות ה-17-18 בייחוד בידיו המוכשרות של מי שנחשב לגדול משוררי ההייקו – מאצואו באשו. טיבו של שיר ההייקו הוא שהוא מתרחש בהווה. אין זו שירת טרובדורים על קרבות הירואיים או בלדות נוגות על אהבה נכזבת. זהו מעין צילום במילים, הקפאה של הרגע הזה. נושאי השיר מגוונים מאוד ויכולים לנוע משגרת היום-יום ועד אירועים מיוחדים.

עם השנים הפך ההייקו לצורת שירה בינלאומית, וכיום נכתב הייקו בשפות רבות. כמובן, כל שפה ומגבלותיה ואחד האתגרים הן בכתיבה והן בתרגום הייקו הוא המאמץ לשמור על תמציתיות שמאפיינת את השירה היפנית. ההייקו נכתב בשלוש שורות, 17 הברות סך הכל ובדרך כלל כולל מילה שמעידה על עונות השנה (ציפור, צמח או שם העונה), אבל המבנה הזה הולם את השפה היפנית ואילו שפות אחרות מתקשות לעמוד באותם הכללים. ולמרות השוני והמגבלות של כל שפה, משתדלים לשמור על שורות קצרות, אם לא על מספר ההברות.

ב-2016 הבשיל הפרויקט של הבלוג לכדי הוצאה לאור קטנה, "ספרי ירח חסר" שכל מטרתה היא לפרסם שירת הייקו מקורית ומתורגמת. הסנונית הראשונה היא הספר "יותר חלונות מבית", קובץ שירי הייקו פרי עטו של המשורר האמריקאי גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין.

על גארי הות'ם לא ידוע הרבה. הוא נולד וגדל בארה"ב ואת ספר ההייקו הראשון שלו פרסם בשנת 1975. הנושאים שהות'ם עוסק בהם גם הם נעים בין היומיומי ליוצא דופן וכמובן לטבע.

כמו שירת ההייקו, גם הספרים של ההוצאה הם ספרים קטנים, קצת כמו ספרי כיס. אבל בתוכם נחבא עולם ומלואו של שירה קסומה. מילים קטנות, ארוזות ועטופות, מביאות קסם.

לרכישת הספר הקליקו כאן

 

שידור חוזר: “אופק חדש” ביפן – רפורמות במערכת החינוך

בכתבה הקודמת דובר על הצרות של מערכת החינוך היפנית ועל הרצון של ראש הממשלה נקסונה (Nakasone) לקדם בה רפורמות מקיפות. ואכן ביפן יצאה לדרך רפורמה, שרבים מייחסים לה חשיבות גדולה ואף טוענים כי זוהי הרפורמה השלישית בגודלה במערכת החינוך היפנית לאחר הרפורמה של מייג’י והרפורמות שלאחר מלחמת העולם השנייה. מסתמן כי ביפן יש אופק חדש למערכת החינוך. מה הוא כולל?

שינוי מערכת הלימודים

השאיפה הראשונית הייתה להקל מעט את הלחץ העצום המופעל על התלמידים, לחץ שנתפס לא פעם כאחד הגורמים העיקריים לתחלואים במערכת. הניסיון לאפשר לתלמידים לפתח תחומי עניין נוספים שבהם יוכלו להביע את כישוריהם ואת ייחודיותם נתפס כאחת התשובות האפשריות לתחלואים אלה. בין הצעדים שננקטו לשם כך היו ריווח מערכת השעות והכנסת מקצועות כמו אמנות ומוזיקה גם בכיתות גבוהות יותר מתוך כוונה לפתח יחס אינדיבידואלי לכל תלמיד. מקצועות שונים כמו מדעים ומתמטיקה הועברו מהכיתות הגבוהות לכיתות הנמוכות יותר.

למרות שרבים ראו בכך יוזמה מבורכת, אחרים חששו שהפער בין המצטיינים למתקשים יתחיל עוד לפני חטיבת הביניים, דבר אשר יעמיק את הפערים האקדמיים בין התלמידים כבר מגיל צעיר. זאת בעוד שבתי הספר היסודיים שמים דגש על קבוצתיות ועל שוויון בין התלמידים; התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות, וכל קבוצה אחראית על נושא אחר בחיי בית הספר: ניקיון הכיתה, טיפול בחלקת גינה או הכנה של פעילות לקראת חג. כל הקבוצה אחראית להצלחה בתחום אחריותה, ובאופן זה הילדים לומדים לעבור בצוות ולפתח ערבות הדדית שבה כל אחד עוזר לאחר.

צעד נוסף להקלה על תלמידי בית הספר הוא מעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע. כך יוכלו התלמידים לבלות את סופי השבוע הפנויים עם ההורים (אם לא בג’וקו או בהכנת שיעורי בית). הורים רבים מצאו בכך אפשרות לבלות זמן איכות עם ילדיהם, ואילו אחרים חששו מפני ההידרדרות של התלמידים בלימודים. סיבה נוספת למעבר זה הייתה התפיסה של נקסונה כי חינוך אינו תפקידו של בית הספר בלבד, אלא תפקיד ההורים והקהילה גם כן. אם הילדים יכולים לבלות זמן רב יותר עם ההורים והקהילה, הרי שהם זוכים לחינוך טוב ושלם יותר.

ראש הממשלה נקסונה

נושא לדיון – החזרת ההמנון והדגל

אחת הנקודות שגרמו לדיונים ולוויכוחים הייתה ההחזרה של שירת ההמנון והנפת הדגל בבתי הספר – שני דברים שנעלמו מנוף בתי הספר לאחר מלחמת העולם השנייה. נקסונה תמך ברעיון להחזיר מאפיינים יפניים אלו אל מערכת החינוך, מהסיבה שהם מחברים את התלמידים לא רק לבית הספר אלא ליפן כמדינה ולשאר האזרחים בה. לטענת נקסונה, כדי ללמוד על העולם, על היפנים להכיר את עצמם תחילה. עם זאת, בזיכרונם של היפנים נותרו שרידים של האינדוקטרינציה במערכת החינוך טרם מלחמת העולם השנייה, אותו חינוך שהצליח להביא להצלחות הגדולות של הכיבושים היפניים, אבל גם גרם למלחמה להימשך זמן רב יותר ולשבר האידיאולוגי שבא אחריה להיות גדול ומשמעותי יותר. בין המתנגדים החריפים ביותר להחזרה של ההמנון והדגל היה ארגון המורים היפני, הנינקיוסו (ninkyoso), אך מאבק זה לא צלח, ובשנת 1999 עבר “חוק הדגל וההמנון” בפרלמנט היפני, הוחזר לבתי הספר. למרות זאת, החוק נחשב לאחד החוקים השנויים במחלוקת שנחקקו בשנות התשעים.

“למידה במהלך החיים” Lifelong Learning

רפורמה נוספת שנועדה להקל את הלחץ על התלמידים הלומדים לבחינות היא פתיחת מסלולים באוניברסיטאות אשר מאפשרים גם למבוגרים לרכוש השכלה. בעבר, בחינת הכניסה לאוניברסיטה הייתה הבחינה הגורלית ביותר בחייו של אדם, מפני שהיא קבעה את איכות האוניברסיטה שבה ילמד ולאחר מכן את איכות החברה שבה יעבוד. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית של ממש. הבחינה לאוניברסיטאות נערכה בכל האוניברסיטאות באותו היום, מה שהקשה על התלמידים להגיש מועמדות לכמה אוניברסיטאות בו זמנית. אם, למשל, תלמיד נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה שרצה, האפשרות היחידה שעמדה בפניו היא שנה נוספת של לימודים מאומצים לבחינה של שנה הבאה. זאת כמובן רק בתנאי שהוריו יכולים לכלכל אותו בשנה הזאת, שכן אם לא, התלמיד נאלץ לצאת לעבוד, ולמעשה הכישלון בבחינה היה סותם את הגולל על הסיכוי להמשיך ללימודים אקדמיים.

המטרה של משרד החינוך היפני ברפורמה “לימודים במהלך החיים” (Lifelong learning), נועדה לאפשר גם לאנשים העובדים לקחת קורסים באוניברסיטה, ולאפשר לתלמידים לרכוש השכלה אקדמית גם לאחר שהם מתחילים לעבוד. האוניברסיטאות השונות אכן הכינו תוכניות לימודים המותאמות לאנשים עובדים, וסקרים של משרד החינוך העלו כי יש רצון בקרב היפנים להרחיב אופקים באמצעות קורסים אקדמיים, אך העובדה שהמחיר של הקורסים יחסית גבוה, וכן שרוב האנשים העובדים נוטים להשקיע את מרבית זמנם בעבודה כדי לקיים את משפחותיהם, מונעת מרבים מהם לנצל את האפשרות הזאת.

אם כן, רפורמות רבות נועדו להקל על התלמידים את הלחץ האקדמי העצום שמופעל עליהם. אם במעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, אם בריווח מערכת השעות או אם במתן האפשרות להמשיך וללמוד גם לאחר סיום התיכון, המטרה הייתה לפתוח בפני התלמידים היפנים אפשרויות נוספות על האפשרות של תיכון־אוניברסיטה־עבודה. אך האומנם האפשרויות האלה באמת קיימות?

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

שידור חוזר: מערכת החינוך היפנית – מופת לדוגמא או חברים לצרה?

כמדי שנה עם פתיחת הלימודים שבות ועולות הטרוניות על מערכת החינוך הישראלית. האלימות הגוברת, המיקום הנמוך במבחנים בינלאומיים, “בית חרושת לציונים”, כולן טענות מוכרות. ותמיד, ובמיוחד כשמתפרסמות תוצאות המבחנים הבינ“ל, עולות דוגמאות ממערכות החינוך של מדינות אסיה, סינגפור, שנגחאי (שבאופן מוזר מוצגת בנפרד מסין) וכמובן יפן אשר שנה אחר שנה מגיעות לראש טבלת ההישגים. במשך שנים נתפסה מערכת החינוך היפנית כמערכת מוצלחת ואף כאחת האחראיות ל”נס הכלכלי” היפני. מצד שני, אם תשאלו אנשים בישראל חלקם יגיד שהיפנים הם “רובוטים”, “מתוכנתים” ויותר מדי “הולכים בתלם” ושרצוי שהיצירתיות הישראלית, האחראית הראשית לכינוי “מדינת סטארט-אפ” תישמר. האמת היא, כמו תמיד, איפשהו באמצע.

כיתה טיפוסית

החל משנות ה-80 של המאה הקודמת תפסה מערכת החינוך ביפן מקום נכבד בשיח הציבורי הפנימי. ראש הממשלה, יאסוהירו נקסונה (Yasuhiro Nakasone), שם לממשלתו למטרה לקדם שינוי במערכת החינוך מתוך תקווה כי הדור הבא היוצא משעריה יהיה ערוך יותר ומתאים יותר לזמנים המשתנים במהירות ביפן ובעולם כולו. אז מה כל כך רקוב בממלכת יפן שראש הממשלה מבקש לשנותה?

אם מישהו חשב שהתיכון הישראלי הוא “בית חרושת לציונים” שינסה להתחלף עם תלמיד תיכון יפני שבדרך כלל מבלה את השעות שלאחר בית הספר בג’וקו (juku), בית ספר פרטי נוסף בו הוא לומד שוב ושוב את החומר של בית הספר עד שעה מאוחרת. וכשאומרים מאוחרת מתכוונים ל-10 בערב. מרבית תלמידי יפן הולכים לג’וקו כאשר בדומה למערכת החינוך הממשלתית גם הג’וקו מחולק לפי רמות החל מיסודי וכלה בתיכון. אין ספק שהתלמיד היפני ישמח להתחלף עם עמיתו הישראלי, השאלה היא אם הישראלי ישמח להתחלף…

המטרה של הלימודים הנוספים היא להכין את התלמיד היטב לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לכינוי הפופולארי “גיהנום הבחינות”. מרבית בתי הספר מכוונים את תלמידיהם לבחינות הללו בהן ערכו של התלמיד נמדד לא לפי הצלחתו בלימודים בתיכון, אלא לפי הצלחתו בבחינות הכניסה לאוניברסיטה טובה כדוגמת Keio או Todai (ועוד לפני כן לתיכון טוב שכן יש גם בחינות לתיכונים). בחינות אלה במשך שנים היוו את קרש הקפיצה הישיר לעבודה בחברה טובה ומסודרת ועבודה קבועה לכל החיים (בייחוד עבור הגברים).

חגיגות הקבלה לאוניברסיטת טוקיו

מה כל כך גרוע בשאיפה למצוינות? הרי השקדנות היפנית ידועה לטובה בכל העולם ואכן לתלמידים היפנים לרוב נאמר כי עליהם להשקיע את כל כוחם בלימודים ויש המוסיפים כי ההבדל בין הצלחה בבחינות לכישלון הוא מספר שעות השינה בלילה. שלוש שעות ומצליחים, אבל ארבע זה כבר שעה אחת יותר מדי שינה… ומה עם כשרון? זו לא מילה מוכרת כל כך בלקסיקון החינוכי היפני. בתודעה הציבורית כשרון הוא דבר נחמד אבל שולי ולא משחק תפקיד חשוב בהצלחה של הילד בכל דבר ובמיוחד בלימודים. משהו בדומה למשפט הישראלי “אין לא יכול, יש לא רוצה” לכולם יש פוטנציאל להצליח, כל עוד הם משקיעים את זמנם בלימודים.

ומה אם אלה שלא יכולים? הרי אין ספק שיש כאלה שלא מכוונים לאוניברסיטאות הטובות ואולי אף לאוניברסיטה בכלל. ובכן, הם מסווגים כסוג ב’, נתפסים בעיני החברה כעצלנים וככאלה מתקשים למצוא את מקומם בתיכונים האקדמיים, תיכונים שמכוונים את תלמידיהם לאוניברסיטה, אשר מהווים את הרוב של התיכונים ביפן (למעלה מ-70%). כאן אולי המקום לציין את “ההליכה בתלם” היפנית. מערכת החינוך לא ערוכה או פתוחה לקבל אלטרנטיבות אמיתיות לסדר היום האוניברסיטאי שלה (שבתקופת הבחינות מעסיק רבות גם את התקשורת), ודאי שלא בתיכונים.

הסדרה היפנית "לייף" שעוסקת באיג'ימה.

ובכל זאת ראש הממשלה ואנשיו ביקשו לשנות, והסיבה שהם ביקשו לשנות נעוצה בעובדה שרבים ביפן החלו לראות בדגש הרב על הפן הלימודי בבתי הספר דגש מוגזם אשר גוזל מהילדים הנאה של שנות הילדות ויותר מזה, החינוך הערכי נעלם בסבך הבחינות, הלימודים והג’וקו בתקופה שבה המשפחות גרעיניות יותר והקשרים בקהילה רופפים יותר ורוב נטל החינוך נופל על מערכת החינוך בלבד, אשר כאמור עסוקה יותר בלימוד.

זה אולי לא יאמן, אבל גם היפנים מתלוננים על “הנוער של היום”. אחת התופעות שנקשרו ב”עודף לימודים” היא תופעת האיג’ימה (Ijime), התעללות של חברים לכיתה או לבית הספר בחבריהם לספסל הלימודים. תופעת האיג’ימה עלתה לכותרות לראשונה ב-1986 ולאחר מכן ב-1994 ו-2006 בכל פעם לאחר מקרה התאבדות אחר של נערים ונערות צעירים כאשר טענו כי הסיבה להתאבדות הייתה התעללות חוזרת ונשנית מצד חבריהם ללימודים.

הסדרה היפנית Life אשר יצאה ב-2007 ועסקה בתופעת האיג’ימה קישרה במובהק בין בית ספר אליטיסטי אשר מכוון את תלמידיו לטופ של האוניברסיטאות ביפן לבין הריקבון הערכי שמוביל להתעללות בשתיים מבנות הכיתה. ההתעלמות המכוונת (או שלא) של צוות המורים וההורים בולטת עוד יותר על רקע מורה אחת אשר מנסה לצייר תמונה מורכבת יותר של היחסים בין התלמידים ולרמוז שהתלמידה המצטיינת אינה כה נהדרת כלל וכלל.

אלימות? “בית חרושת לציונים”? נדמה כי גם בארץ השמש העולה זורחת השמש על כמה וכמה בעיות טעונות טיפול במערכת החינוך.

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

ה"תקרית"

ה-20 במרץ 1995 התחיל כיום שני ככל הימים. תחילת שבוע והרכבת התחתית בטוקיו עמוסה אנשי עסקים, עובדי חברות, צעירים בדרכם לעבודה, לסידורים, לבית הספר. אנשים שרגילים לעלות על אותה רכבת, להתיישב באותו קרון, להירדם עד לתחנה שבה צריכים לרדת, הגוף רגיל להתעורר בתחנה הרגילה. אבל ה-20 במרץ 1995 לא היה יום שני רגיל. הוא היום שבו חוותה יפן, לראשונה בתולדותיה, מתקפת טרור. בניגוד לקונוטציות המערביות של המילה "טרור" שבדרך כלל מתכוונות לטרור מבחוץ, מתקפה הזו הייתה טרור-מבית. כת האום-שין-ריקיו (Aun ShinRikyo, כת האמת העליונה) פיזרה גז סארין בארבע רכבות עמוסות נוסעים ברכבת התחתית בטוקיו, מתקפה מתוכננת היטב שהביאה למותם של 12 איש ולפציעתם של קרוב ל-4000. היפנים מתייחסים למתקפה הזו בכינוי "התקרית", אבל ל"תקרית" הזו היו השלכות מרחיקות לכת על התקשורת היפנית ועל החברה היפנית כולה.

שירותי בטחון מפנים נפגעים מתחנת רכבת תחתית בטוקיו

כת האום שין ריקיו נוסדה ב-1984 על ידי המנהיג הכריזמטי שוקו אסאהארה (Shoko Asahara) והיא כת לכל דבר. עקרונות האמונה שלה שואבים השראה ממקורות שונים ומשלבים אלמנטים בודהיסטיים, נוצריים ואף יהודיים, שילוב שמאפיין את הדתות החדשות שנוצרו ביפן מסוף המאה ה-19. כמו בכתות רבות ברחבי העולם, דמותו הכריזמטית של המנהיג סחפה אחריה רבים מהמאמינים. אסאהארה הציג את עצמו כגלגולו של ישו, כ"מואר" הראשון מאז בודהה וכאדם בעל כוחות על טבעיים.

שוקו אסהארה, מנהיג הכת

אמונתה של הכת התרכזה באמונה ביום הדין שעתיד לבוא על העולם ועל יפן ואסאהארה טען תחילה כי הוא מלמד את מאמיניו להפוך אנרגיה שלילית לאנרגיה חיובית ובכך לדחות את השואה הגרעינית שצפויה לבוא בסוף המאה בשאיפה ללמד את כל האנושות שאמונה ופרקטיקה דתית כמו זו שאסאהארה מלמד תגאל אותם מהאסון העומד לבוא. לאחר מכן, התרכזו מאמציו בהצלת חברי הכת והמאמינים בלבד דרך ניסיון להשיג תכונות על אנושיות, ביניהן פיתוח עמידות לנשק כימי וביולוגי. נוצרה התחושה שחברי הכת הם "נבחרים" ואנשים שאינם נמנים על חברי הכת או מאמיניה נתפסים כאויבים, בני חושך שמותם זניח. האל בו האמינו הוא האל ההינדי שיווה, אל ההרס והבריאה, וחברי הכת האמינו כי אחרי יום הדין יוכלו חברי הכת להיות הגרעין ממנו תצמח האנושות מחדש.

מתקפת הסארין בטוקיו ב-95' לא הייתה המאמץ הראשון של הכת להשפיע על הנעשה ביפן. ב-1989 הקימה הכת מפלגה שרצה בבחירות אבל כשלה בהן וחבריה לא נבחרו לפרלמנט היפני. כשלון זה הביא לפנייה לדרכים קיצוניות יותר. בשנת 1990 ניסו לפזר Botulin toxin באזור הפרלמנט היפני, ב-93' ניסו לפזר אותו שוב בחתונה של הנסיך. שתי התקריות הסתיימו ללא נפגעים. "ניסוי הכלים" בגז הסארין היה בשנת 94' באזור מטסומוטו, שם התגלע ויכוח בין הכת לבין האוכלוסייה בנוגע לשימוש באזור. בית המשפט צפוי היה לפסוק לטובת הציבור ועל כן הכת ביצעה פיגוע סארין באזור, פיגוע שנועד לפגוע בשופטים, גבה את חייהם של 7 איש ופצע קרוב ל-500.

את הבסיס הכלכלי והטכנולוגי סיפקו חברי הכת. עם ההצטרפות לכת נאלצו כל חבריה להעביר את כל כספם ורכושם לכת, מנהג נפוץ בקרב כתות ברחבי העולם. שאר הכסף הגיע מניהול של עסקים לגיטימיים כמו שיעורי יוגה והרצאות ומסחיטה של ערים שלא רצו שחברי הכת ישתכנו בהן. עד 1995 מנתה הכת אלפי חברים והחזיקה בסניפים במקומות שונים בעולם. בין חבריה נמנו מדענים וסטודנטים לכימיה, ביולוגיה, פיסיקה, רפואה ואקטרוניקה, חלקם בוגר של אוניברסיטאות נחשבות כמו אוניברסיטת טוקיו.

תקרית הסארין גרמה לשינוי היחס של היפנים לכתות החדשות ביפן. הממשלה הידקה את הפיקוח על הדתות החדשות והן חויבו למסור לרשויות דין וחשבון על המצב הפיננסי שלהם ומקורו, על חברי הכת ומספרם ולרשויות ניתנה האפשרות לדרוש ולקבל נתונים נוספים על פעילות הכת במקרה שבו עולה חשד לפעילות שעוברת על החוק. נוצר גם פיקוח על הקשר בין הכתות השונות לתקשורת. ב-1989 רשת TBS (Tokyo Broadcasting System) ראיינה את עורך הדין סקאמוטו טסוטסומי (Sakamoto Tsutsumi) שייצג מספר משפחות שביקשו להוציא את ילדיהן מהכת. שלושה מחברי הכת צפו בראיון טרם שידורו וחששו שהראיון יפגע בכת.הם איימו על אנשי TBS ואמרו שאם יגנזו את הראיון הם ישיגו להם בתמורה ראיון עם מנהיג הכת, אסאהארה. הראיון נגנז ועורך הדין ומשפחתו נרצחו על ידי חברי הכת. גופותיהם התגלו רק לאחר המעצרים ב-95' כשאחד החברים הודה ברצח. TBS זכתה למנת ביקורת על שהראתה את הראיון לחברי הכת טרם השידור והביאה לרציחתו של סקאמוטו.

לאחר פיגוע הסארין ברכבת התחתית בטוקיו רבים מחברי הכת נעצרו והמשטרה פשטה על הבתים והמפעל בו הפיקו חומרים כימיים וביולוגיים. חלק מחברי הכת נשפטו לזמני מאסר שונים ואחד אף הוצא להורג. למרות זאת, הכת עצמה ממשיכה לפעול גם כיום, תחת השם "אלף".

אנדרגראונד – הרוקי מורקאמי

הרוקי מורקאמי, שידוע בעולם בעיקר בזכות ספרי הפרוזה שכתב, חיבר ספר בעקבות התקרית שכלל ראיונות עם אנשים ששרדו את המתקפה, בני משפחה של ההרוגים וגם חברי הכת (לשעבר). בפרולוג לספר כתב מורקאמי שמה שהוא מבקש להשיג בכתיבת הספר הוא להראות את הרעיונות והרגשות של שני הצדדים משום שחברה שבה דבר כזה התרחש היא חברה שצריכה לעשות חושבים ולבחון את עצמה וככל הנראה גם לשנות דברים בתוכה.

הסיפורים של הניצולים מעידים על אזלת היד של השלטונות ושל שירותי ההצלה. למרות ניסיונות קודמים של הכת לפיגועי טרור המשטרה לא בחנה את פעילות הכת לעומק משום שבהתאם לחוק היפני המאפשר חופש דת, פעילותה של הכת זכתה לחיסיון יחסי החל משנת 1989. שירותי ההצלה ובתי החולים לא היו ערוכים לאירוע רב נפגעים, וגם העובדה שהיה זה פיגוע בלתי קונבנציונאלי הקשתה על זיהוי הגז וטיפול הולם.

הספר מספק הצצה מרתקת לחברה היפנית, החל מעובדי הרכבת שניסו להתמודד עם האיום בלי לדעת מול מה הם ניצבים, דרך הנוסעים השונים וסיפורי ההצלה שלהם ועד כמה הגורל מתעתע ואינו ידוע, וכלה בחברי הכת שביקשו לחפש גאולה ומצאו את הגהנום.

Bloody Monday (יום שני העקוב מדם)

על אף ש"התקרית" איננה משהו שנהוג לדון בו בחברה היפנית, מדי פעם נוגעת התרבות הפופולארית גם בנושאים כאלה. בשנת 2007 יצא לאור מנגה בשם Bloody Monday, ובשנת 2008 יצאה דרמה ברשת TBS. טקאגי פוג'ימארו (Takagi Fujimaru) אותו מגלם מיורה הארומה (Miura Haruma) הוא האקר צעיר שמסתבך עם החוק. כשעיירה שלמה ברוסיה נעלמת, שירות הביטחון היפני חושש שאותו וירוס מסתורי מצא את דרכו ליפן ומאיים על טוקיו רבתי. פוג'ימארו נקרא לסייע לשירות הביטחון לעלות על הטרוריסטים ולמנוע את הפיגוע. אבל החלטתו לשתף פעולה עם שירות הביטחון תגבה ממנו מחיר גבוה.

הסדרה לא מזכירה את תקרית הסארין במפורש, אבל קווי העלילה דומים מאוד. גם כאן, יש קבוצה מאורגנת עם היררכיה ותפקידים מוגדרים שמבקשת להביא את יום הדין על טוקיו בצורה של וירוס שיביא למותם של כ-8 מיליון איש. גם כאן, ראש הקבוצה הוא אדם דמוי אלוהים בשם קאמישימה (קאמי – אלים), ואחד מחברי הקבוצה הוא מתמטיקאי. גם כאן, חברי הכת רואים בעצמם בני אור שמתמודדים מול בני חושך וכל השיטות כשרות. אבל בסדרה כמו בסדרה יש גיבורים שמצילים את טוקיו. חלקית.