שידור חוזר: מכה גלים – הכיבוש הקוריאני

סונטת חורף והגל הקוריאני ביפן

“הגל הקוריאני” (ביפנית 韓流 (Hanryu, הכה ביפן בשנת 2003, כאשר ערוץ NHK היפני שידר את הדרמה “סונטת חורף” (Winter Sonata), אשר הופקה על ידי רשת הטלויזיה הגדולה ביותר בקוריאה KBS. הדרמה מגוללת את סיפורם של ג’ונג יו-ג’ין (Jeong Yoo-jin) וקאנג ג’ון-סאנג (Kang Joon-sang) אשר נפגשים לראשונה כאשר הוא עובר בית ספר ומגיע לבית הספר בו היא לומדת. הם קובעים להיפגש בערב חג המולד אך הוא נקלע לתאונת דרכים ולא מגיע. כעבור שנים, כאשר היא עומדת להתחתן עם חברה מילדות, היא פוגשת במקרה מישהו שדומה מאוד לאהובה הישן. משם כל עולמה משתנה כאשר היא מגלה שהוא אכן אותו אדם, אך הוא סובל מאבדן זיכרון בעקבות תאונת הדרכים שעבר. הדרמה זכתה לפופולאריות עצומה ואף שודרה בשנית עוד באותה שנה. NHK ניצלו את ההצלחה של הסדרה כדי להפיק ספרים המבוססים על התסריט, DVD ,CD, ספרי לימוד קוריאנית וכן קונצרט המבוסס על פסקול הסדרה, אשר זכו אף הם להצלחה גדולה ביפן.

בעקבות הצלחה זו שידרו NHK גם את הסדרה ההיסטורית “היהלום שבכתר”, סדרה הממוקמת בתקופת צ’וסון ומספרת על נערה שנאבקה כדי להפוך ולהיות אשת חצר בחצר המלך בדומה לאמה המנוחה. גם סדרה זו זכתה להצלחה מסחררת, ובמשאל שערך אסהי שימבון (Asahi Shimbun) בשנת 2008, זכתה דרמה זו לתואר הדרמה הקוריאנית הפופולארית ביותר ביפן, עוקפת בדרך את “סונטת חורף”.

BAE YONG JOON

בה יונג ג'ון, כוכב "סונטת חורף"

השחקנים של “סונטת חורף” הפכו בן-לילה לפנים מוכרות בכל רחבי אסיה, וביפן בפרט. צופות הסדרה הוסיפו את הכינוי “סאמה”, תוספת של כבוד, לשמו של השחקן הראשי, בה יונג-ג’ון (Bae Yong-joon), והוא זכה לכינוי יון-סאמה (yon-sama) בעיקר מפי הצופות הנלהבות של הסדרה, בעיקר נשים מעל גיל שלושים. בשנת 2004, שנת שיא הצלחתה של הסדרה, כ-5000 מעריצות נלהבות כבנות-עשרה, רובן נשים בוגרות, המתינו לו בהתרגשות בשדה התעופה, כאשר הגיע לראשונה ליפן בעקבות ההצלחה.

גם השחקן המשני ב”סונטת חורף”, פארק יונג הא (Park Yong Ha), זכה לעדנה ביפן. בהיותו גם זמר הוא הוציא מספר אלבומים ביפנית ואף הופיע מול קהל מעריצים גדול ביפן. בין השנים 2006-2008 הוא זכה שלוש פעמים ברציפות בטקס “פרסי דיסק הזהב של יפן” (Japan Gold Disk Awards) פעמיים בקטגוריית “האמן האסייתי הטוב ביותר” ופעם אחת בקטגורית “השיר הטוב ביותר”. בשנת 2006 הוא אף זכה בפרס מיוחד לרגל ציון שנת הידידות בין יפן לדרום קוריאה. ב-2008 האלבום שלו “Behind Love” הגיע למקום השלישי המכובד במצעד האוריקון היפני וב-2011, שנתיים לאחר התאבדותו, הוצגה ביפן תערוכה לזכרו, בטוקיו ובנגויה. נראה שהצלחתו ביפן הייתה לא מועטה כלל וכלל.

YON SAMA

בה יונג ג'ון ומעריצות

השפעה על תדמית קוריאה ביפן

לסדרה “סונטת חורף” הייתה השפעה עצומה על יפן ועל יחסיה עם דרום קוריאה. יש האומרים שההשפעה של הסדרה הזו על יחסי יפן-דרום קוריאה הייתה גדולה יותר מהשפעת משחקי המונדיאל, ששתי המדינות אירחו במשותף ב-2002. אחת ההשפעות של הסדרה הייתה על ענף התיירות כאשר הסדרה הביאה לגידול משמעותי בתיירות לקוריאה מיפן. לפי ארגון התיירות הלאומי של קוריאה, בשנת 2004 41.6% מכלל תיירות החוץ לקוריאה הייתה מיפן. מצד שני, גם התיירות ליפן גדלה כאשר בעקבות הסדרה הפופולארית IRIS אשר צולמה בחלקה באקיטה שביפן, גדלה התיירות מקוריאה לאזור זה.

השפעה נוספת הייתה שינוי האופן בו רואים היפנים את קוריאה, אף שקשה לקבוע זאת ללא מחקר מעמיק. בשנת 2004 ערך ערוץ NHK סקר בין צופיו כדי לנסות ולבדוק את השפעות הסדרה על הצופים. 90% מהעונים על הסקר ידעו על שידור הדרמה וקרוב ל-40% צפו בה. על השאלה מה משך אותם בדרמה, התשובות “השחקן”, “המוסיקה” ו”העלילה” זכו להרבה הצבעות. על השאלה לגבי ההשפעות של הסדרה, ענו הנשאלים כי היא הגבירה את התעניינותם בתרבות הקוריאנית ובקוריאה ושינתה את היחס שלהם כלפי קוריאה. בהתחשב ביריבות ארוכת השנים בין שתי המדינות, מדובר בהצלחה עצומה בכל קנה מידה.

אבל לא רק הסדרות הקוריאניות הפכו למצרך מבוקש ביפן, גם המוסיקה הקוריאנית, ה-KPOP, הגיעה ליפן והפכה במהרה להצלחה. החלוצים היו הזמרת BoA ולהקת DBSK אשר הפיקו אלבומים ביפנית. האלבום “Listen to my Heart” של BoA שיצא ביפן בשנת 2002, הגיע למקום הראשון במצעד האוריקון והפך אותה לקוריאנית הראשונה שזוכה להצלחה שכזו.  הסינגל “Purple Line” של DBSK הגיע עם צאתו ב-2008 למקום הראשון במצעד והפך את חמשת הבנים ללהקה הזרה הראשונה שהסינגל שלה מגיע לראש המצעד ביפן. בעקבות ההצלחה שלהם החלו גם להקות אחרות להצליח ביפן וכיום ניתן למנות בין המוצלחות והידועות ביותר את KARA, Girls Generation, Big Bang ועוד.

191px-BoA_in_2006

הזמרת BoA

ביקורת כלפי הגל הקוריאני ביפן

לצד יחסי החיבה שפיתחו היפנים כלפי קוריאה ומוצרי התרבות שלה, יש גם כאלה שלא רואים בעין יפה את ה”כיבוש הקוריאני” את הטלוויזיה והמוסיקה היפנית. השחקן סוסקה טקאוקה (Sousuke Takaoke) התבטא בחשבון הטוויטר שלו כנגד Fuji-TV אשר הפכה, לדבריו, לטלוויזיה קוריאנית לכל דבר ועניין, והוסיף כי יפנים רוצים לצפות בתכנים יפנים. בעקבות התבטאויותיו כנגד “הגל הקוריאני” הוא מצא עצמו מפוטר מהסוכנות שלו אך הוא לא היה היחיד אשר התבטא כנגד Fuji-TV. קבוצה של כ-6000 מפגינים הפגינו מול משרדי הערוץ באוגוסט האחרון, קראו “יחי הקיסר” והניפו דגלי יפן כדי למחות כנגד ריבוי התכנים הקוריאנים המשודרים בערוץ. בערוץ יוטיוב אף ישנו סרטון של כ-12 דקות המפרט את היחס המפלה של הערוץ לטובת תכנים קוריאנים.

גם באינטרנט היו תגובות כנגד “הגל הקוריאני”. אחת המפורסמות שבהן היא המנגה “KenKanRyu)  “嫌韓流) , שפירושו “לשנוא את הגל הקוריאני”. המנגה התפתחה כמנגה אינטרנטית ולאחר כשנתיים בהן סירבו לפרסמה, פורסמה בשנת 2005. הסירוב נבע מהעיסוק האנטי-קוריאני של המנגה במגוון נושאים שעודם מהווים סלעי מחלוקת בין יפן לדרום-קוריאה וביניהם, כמובן, הגל הקוריאני והצלחתו ביפן, אך גם האירוח המשותף של משחקי המונדיאל ב-2002, הכיבוש היפני בקוריאה והקוריאנים שביפן (Zainichi).

אין ספק שגם ביפן, כמו במדינות אחרות בעולם, “הגל הקוריאני” של סדרות קוריאניות ומוסיקה פופולרית קוריאנית, מעורר עניין רב לגבי קוריאה עצמה, על ההיסטוריה, התרבות והשפה שלה. עם זאת, לאור ההיסטוריה הטעונה של יחסי יפן וקוריאה, נתפש “הגל הקוריאני” בקרב מבקריו היפנים, גם כתופעת כיבוש תרבותי קוריאני ביפן. הגל הקוריאני ביפן, אם כן, אינו רק תופעה תרבותית וחברתית המביאה עימה עניין מוגבר בתרבות ובשפה קוריאנית, אלא הוא גם מציף על פני השטח עניינים חמים ובלתי פתורים במערכת היחסים בין יפן לקוריאה, לאו דווקא מתחום התרבות הפופולרית.

מודעות פרסומת

שידור חוזר: מכה גלים – והפעם KPOP

“מדברים כל כך הרבה על המוזיקה אך אומרים כל כך מעט. למעשה אני מאמין שהמילים אינן מספיקות לכך, ולו מצאתי כי הן מספיקות – הייתי בוודאי מוותר על חיבור מוסיקה…” כך אמר פליקס מנדלסון, מלחין גרמני בן המאה ה-19. אמנם מדובר במוסיקה קלאסית אך לכל מוסיקה יש יכולת לגעת בנימי הלב וככזו יש לה גם היכולת לחצות תרבויות, לאומים ושפות. זו אולי הסיבה שקהילת חובבי ה-KPOP, המוסיקה הפופולארית הקוריאנית, בארץ הולכת וגדלה. אחרת קשה להבין מדוע מוסיקה ממדינה כל כך רחוקה, שמרבית המאזינים לה לא מבינים (כמעט) מילה ממה שהזמרים שרים זוכה להצלחה כה כבירה.

על הדרמות והסרטים הקוריאניים כבר נכתב כאן, וודאי ייכתב עוד בהמשך, אך עכשיו תורה של המוסיקה. להקות וזמרים קוריאנים ממלאים אולמות ענק לא רק בקוריאה וביפן אלא גם באירופה ובארה”ב. המאזין הישראלי הממוצע יתהה ודאי על קנקנה של תופעה זו. גלגל”צ עדיין לא משדרים KPOP (לצערם של המעריצים), אז איך נחשפים בישראל למוסיקה הזו שסוחפת את אסיה, אירופה, ארצות הברית ואף את המדינות הערביות?

ותיקי המעריצים של ה-KPOP בארץ מציינים כי הגיעו אליו דווקא מהתרבות המזוהה עם המדינה השכנה, יפן. סצינת האנימה הייתה מפותחת בארץ הרבה לפני הדרמות והמוסיקה הקוריאנית ובפסקולי האנימה שולבו, כצפוי, שירים ביפנית. חובבי האנימה הופתעו לגלות כי את השיר שהם מזמזמים בראש מבצעים בכלל אמנים קוריאנים ידועים כדוגמת BoA, אחת מותיקות ה-KPOP שמקליטה שירים בקוריאנית, יפנית, אנגלית ואף בסינית. חיפוש קצר באינטרנט גילה בפניהם עולם ומלואו של אמנים ולהקות פופ.

בתחילת דרכו של ה- KPOP במחוזותינו, כמו בכל תחביב שאינו פופולארי מדי, היו המעריצים בעיקר הם עצמם והמחשב שסיפק להם גישה למוסיקה הקוריאנית דרך אתרים כמו יוטיוב, אך מאז שהגיעו הסדרות הקוריאניות לארץ, הקהילה גדלה וכיום היא מונה כמה מאות אנשים. חלקם הגיעו ל-KPOP כאמור דרך האנימה, אך חלקם הגיעו בעקבות הפסקולים של הסדרות הקוריאניות. הפסקולים כוללים קטעים איסטרונמטליים, המשלבים לעיתים כלים מערביים עתיקים כמו הצ’מבלו, כלי מקלדת בן המאה ה-16, בתוך דרמה מודרנית לחלוטין; כמו גם שירים של להקות וזמרים מפורסמים בקוריאה. לעיתים אף קורה כי אחד הזמרים בפסקול משחק בדרמה עצמה מה שעוזר לחיפוש בגוגל.

מהו אם כן סוד הקסם? מה מביא אנשים שלא מבינים (כמעט) מילה ממה שהאמנים האהובים עליהם שרים להמשיך ולהקשיב להם? לפי מה שאומרים המעריצים הישראלים זה הרגש, יותר מכל דבר אחר, שעומד מאחורי ההצלחה של ה-KPOP בארץ, אף על פי שגם לאיכויות ההפקה הגבוהות יש משקל של ממש. רבים מהמעריצים מציינים את הבלדות המרגשות של הזמרים והזמרות, תמיד רומנטיות, תמיד נוגות. משהו מהאופי הקוריאני, מה”האן”, אם תרצו, מתבטא במוסיקה ועל אף העובדה שהמילים לא נושאות בחובן משמעות עבור המאזין הממוצע, הרי שהמוסיקה עושה את העבודה.

אל לכם לטעות במחשבה כי המוסיקה הקוריאנית מורכבת רובה ככולה מבלדות רומנטיות על מערכות יחסים ופרידות. הם יודעים גם לעשות פופ מקפיץ, צבעוני ומשמח, רוק מחשמל וראפ מהיר וקבצי. כל אחד ימצא לבטח אמן קוריאני אחד לפחות שיענה על דרישות הסגנון שלו. מבחינה זו, KPOP חוזר אולי להגדרה הראשונה של POP כמוסיקה פופולארית (popular music) כמוסיקה שכוללת מגוון רחב של סגנונות ולאו דווקא כשם של סגנון מסויים אחד.

קהילת המעריצים של ה-KPOP בישראל, הכוללת אנשים מגילאים שונים, הפכה לקהילה בשנת 2010, ובשנת 2011 נפתח דף הפייסבוק של הקבוצה, iKPOP, שמביא עדכונים על הנעשה בתעשיית המוסיקה הקוריאנית למעריצים הישראלים. פרוייקט נוסף של הקהילה הוא אתר ויקי פופ, אשר בדומה לויקיפדיה, מרכז את כל המידע הנחוץ על הלהקות והזמרים הפופולאריים למעריץ המתחיל – והכל בשפה העברית. פעילות הקהילה לא מתרכזת רק בעולם הוירטואלי, ומדי כמה חודשים נערכים מפגשים חברתיים של מעריצי קייפופ שמאפשרים להכיר פנים מול פנים את יתר החברים בקהילה, לשמוע מוסיקה יחד ולדון בפעילות של הלהקות והאמנים האהודים. לא עוד שעות לבד מול המחשב כי אם חוויה חברתית עם אנשים אשר חולקים את ה”שיגעון”.

כמו שאת הדרמות הקוריאניות המשודרות בויוה, נוטים הצופים שלהן להשוות לטלנובלות הלטיניות ולהצביע על מספר הבדלים בולטים אשר, לטענתם, גורמים להעדפה בולטת את הסדרות הקוריאניות על פני שכנותיהן הלטיניות, כך גם אנשי קהילת ה-KPOP בארץ משווים אותו לפופ האמריקאי ומציינים כי הוא עדיף בהרבה. מוסיקה, כמו גם סדרות, היא עניין של טעם אישי, ועל טעם וריח אומרים שאין להתווכח, אך אין ספק שה-KPOP פותח עבור רבים צוהר לקוריאה עצמה, לתרבות ולהיסטוריה שלה וכמובן גם לשפה. למי שמוכן לתת צ’אנס למוסיקה בשפה כל כך שונה, מובטח עולם מרתק של מוסיקה אבל גם של מדינה שלאט אבל בטוח מוצאת את מקומה הייחודי בזירת התרבות הישראלית.

פורסם לראשונה באתר iAsia  ב-2012.

קול ג'פן – Japan's Prized Possessions

 שלושה ישראלים זכו בפרס המנגה הבינלאומי ב-2016. מהו הפרס היוקרתי הזה ואיך הוא קשור למאמצי יפן למתג את עצמה בעולם?

האם יש שחקן שלא חולם לזכות באוסקר? מדען שלא חולם על פרס נובל? ספורטאי שלא חולם על מדליה אולימפית? או עיתונאי שלא חולם על פוליצר? זוהי כמובן לא המוטיבציה לעשייה, אבל לפרסים יש חשיבות גדולה בהכרה בפועלם של אנשים ובאיכות העשייה.

פרסים תמיד שיחקו תפקיד בחברה האנושית. מאז שחר האנושות, אנשים רצו לזכות בהכרה של החברה שבה הם חיים והחברה מצידה ייסדה פרסים, תחרויות וקריטריונים כדי לבחור ולהכיר בטובים ביותר בכל תחום. לפרסים יש תפקיד כפול. מצד המקבל יש בפרס אישור חברתי ולעיתים קרובות גם שיפור סטטוס. ראה ערך התסכול המתמשך והתקוות הנכזבות של הרוקי מורקמי ועמוס עוז בפרס נובל לספרות… שניהם ידועים בעולם ומתורגמים לשפות רבות אבל מחכים לטלפון מהשוודים כמו סופר צעיר שמחכה לתשובה מהעורך הראשון שאליו שלח את ספרו כדי שיוכיח לו שכתיבתו "שווה". המועדון של זוכי פרס נובל בספרות הוא אקסקלוסיבי ומהווה חותמת של איכות גם אם בשנים האחרונות עולים קולות שמטילים ספק בדרך הבחירה של הועדה ובאופן כלשהו הולכים ו"נוגסים" באיכות הפרס.

מהצד המעניק, ממשלות ומשטרים השתמשו בפרסים כדי ליצור זיקה בין האמנים לשלטון. הנחה אנושית בסיסית היא שאם נותנים לך משהו, אתה חייב לתת משהו בחזרה, ועל כן אם קיבלת פרס מהשלטון עליך לתת לשלטון משהו, נאמנות למשל (או הסכמה שבשתיקה שלא להעביר ביקורת בוטה מדי…). משטרים טוטליטריים וגם לא טוטליטריים נהגו לתגמל אמנים ויוצרים על תוצרים שלהם בין אם ייצגו נאמנה את ערכי השלטון ובין אם קצת פחות אבל היו אהודים בציבור. אם כי, יש לזכור, שלעיתים האמנים לא מעוניינים לקבל את הפרס משום שאינם רוצים להיות "חייבים" משהו לשלטון, בייחוד אם דעותיהם לא מתיישבות עם האג'נדה השלטונית…

מדליית פרס לנין
הוענקה בין השנים 1925-1990

במקרה של יפן, נוסף על חיזוק הזיקה של תעשיות התרבות לשלטון והעלת קרנן בקרב הציבור, ההחלטה להקים פרסים, בייחוד פרסים בינלאומיים, נועדה לקחת בעלות על תחומים וסגנונות יצירה ולמצב את עצמה כבת סמכא בתחומים אלה. התחומים שבהם יפן הקימה פרסים ותחרויות הם תחומים מזוהים עם יפן או כאלה שיפן רוצה שיהיו מזוהים איתה, ביניהם מנגה, קוספליי ואוכל יפני (ובייחוד סושי). פרס המנגה הבינלאומי (International Manga Award) נוסד ב-2006 תחת שלטונו של טארו אסו (Taro Aso), ראש ממשלת יפן דאז וחובב מנגה ידוע. הוא מתקיים מאז מדי שנה תחת הפיקוח של משרד החוץ וכל שנה יותר ויותר אמני מנגה מכל העולם מגישים יצירות. שנה שעברה (2016) זכו שלושה ישראלים אסף חנוכה, תומר חנוכה ובועז לוי בפרס על יצירתם The Divine, שמגוללת את סיפורו של איש צבא שמצטרף לחבר להילחם במדינה בדרום מזרח אסיה ופוגש תאומים עם כוחות על טבעיים.

גם בתחום הקוספליי (Cosplay) יפן הקימה תחרות בינלאומית, אבל הפעם הייתה זו יוזמה אישית של תחנת טלוויזיה מנאגויה שהקימה את "מפגש הקוספליי הבינלאומי" (World Cosplay Summit) בשנת 2003. זוהי תחרות בינלאומית שבה נבחר הקוספליי הטוב ביותר ונציגים רבים ממדינות שונות בעולם מגיעים להשתתף. בשנת2007  נתנה ממשלת יפן ובראשם משרד החוץ את חסותה לאירוע ומאז מתקיימים גם שלבים מקדימים לתחרות במדינות שונות במסגרת אירועי תרבות יפן.

אם בתחומי הקוספליי והמנגה הרעיון של הפרסים עבר טוב, בתחום האוכל הפרסים והתחרויות היו "תכנית ב'". אחרי הניסיונות להפוך את הסושי ל"אותנטי" והצעקה שקמה בעולם מחשש שיפן שוב פונה לקווים לאומניים, מצאו היפנים דרך אחרת לגרום לסושי להיות יותר "אותנטי" – תחרות סושי בינלאומית. "גביע הסושי העולמי" (World Sushi Cup) ו"אתגר הסושי הבינלאומי" (Global Sushi Challenge) בודקים את יכולותיהם של שפים של סושי תחת עינם הפקוחה של השופטים. כמו "משחקי השף" אבל הרבה יותר מותח. המתמודדים מגיעים מכל קצות תבל, ועל אף שישנו ייצוג מכובד של יפן, יש נוכחות מכובדת של גם נציגים מארה"ב, סקנדינביה, אירופה, אפריקה.

הבחירה בפרסים כדרך לקידום יפן בעולם אינה מקרית. הענקת פרס כוללת בתוכה גם את קביעת הקריטריונים לפיהם הפרס ניתן, ומשום שיפן היא זו שמעניקה את הפרסים היא גם זו שקובעת את הקריטריונים לפיהם הפרס מוענק. השיפוט מהי "מנגה טובה", מהו "סושי טוב" ומהו "קוספליי טוב" מציב את יפן כבת סמכא בתחומים הללו והופך אותם למזוהים עם יפן. יפן בוחרת את התחומים עליהם היא מבקשת לפרוש חסות, "להלאים" במובן מסוים, ולהזכיר לעולם מהי ארץ המקור של כל אותם דברים שמוצאים חן כל כך בעיניו.

כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!

ירח חסר

בשנת 2015 עלה לאוויר הבלוג "ירח חסר – הייקו בעברית" ובו מפרסם מדי יום שיר הייקו, לעיתים מקורי ולעיתים מתורגם. את הבלוג הקימו חבורה של חובבי, חוקרי וכותבי הייקו, ליאת קפלן, דרור בורשטיין, אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, יעקב רז, יובל אידו טל.

שירת ההייקו היא שירה יפנית קצרה. היא התפתחה משירה ארוכה יותר כמו הוואקה והטנקה ופרחה במאות ה-17-18 בייחוד בידיו המוכשרות של מי שנחשב לגדול משוררי ההייקו – מאצואו באשו. טיבו של שיר ההייקו הוא שהוא מתרחש בהווה. אין זו שירת טרובדורים על קרבות הירואיים או בלדות נוגות על אהבה נכזבת. זהו מעין צילום במילים, הקפאה של הרגע הזה. נושאי השיר מגוונים מאוד ויכולים לנוע משגרת היום-יום ועד אירועים מיוחדים.

עם השנים הפך ההייקו לצורת שירה בינלאומית, וכיום נכתב הייקו בשפות רבות. כמובן, כל שפה ומגבלותיה ואחד האתגרים הן בכתיבה והן בתרגום הייקו הוא המאמץ לשמור על תמציתיות שמאפיינת את השירה היפנית. ההייקו נכתב בשלוש שורות, 17 הברות סך הכל ובדרך כלל כולל מילה שמעידה על עונות השנה (ציפור, צמח או שם העונה), אבל המבנה הזה הולם את השפה היפנית ואילו שפות אחרות מתקשות לעמוד באותם הכללים. ולמרות השוני והמגבלות של כל שפה, משתדלים לשמור על שורות קצרות, אם לא על מספר ההברות.

ב-2016 הבשיל הפרויקט של הבלוג לכדי הוצאה לאור קטנה, "ספרי ירח חסר" שכל מטרתה היא לפרסם שירת הייקו מקורית ומתורגמת. הסנונית הראשונה היא הספר "יותר חלונות מבית", קובץ שירי הייקו פרי עטו של המשורר האמריקאי גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין.

על גארי הות'ם לא ידוע הרבה. הוא נולד וגדל בארה"ב ואת ספר ההייקו הראשון שלו פרסם בשנת 1975. הנושאים שהות'ם עוסק בהם גם הם נעים בין היומיומי ליוצא דופן וכמובן לטבע.

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-2

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-3

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-4

%d7%94%d7%95%d7%aa%d7%9d-1

כמו שירת ההייקו, גם הספרים של ההוצאה הם ספרים קטנים, קצת כמו ספרי כיס. אבל בתוכם נחבא עולם ומלואו של שירה קסומה. מילים קטנות, ארוזות ועטופות, מביאות קסם.

לרכישת הספר הקליקו כאן

 

שידור חוזר: “אופק חדש” ביפן – רפורמות במערכת החינוך

בכתבה הקודמת דובר על הצרות של מערכת החינוך היפנית ועל הרצון של ראש הממשלה נקסונה (Nakasone) לקדם בה רפורמות מקיפות. ואכן ביפן יצאה לדרך רפורמה, שרבים מייחסים לה חשיבות גדולה ואף טוענים כי זוהי הרפורמה השלישית בגודלה במערכת החינוך היפנית לאחר הרפורמה של מייג’י והרפורמות שלאחר מלחמת העולם השנייה. מסתמן כי ביפן יש אופק חדש למערכת החינוך. מה הוא כולל?

שינוי מערכת הלימודים

השאיפה הראשונית הייתה להקל מעט את הלחץ העצום המופעל על התלמידים, לחץ שנתפס לא פעם כאחד הגורמים העיקריים לתחלואים במערכת. הניסיון לאפשר לתלמידים לפתח תחומי עניין נוספים שבהם יוכלו להביע את כישוריהם ואת ייחודיותם נתפס כאחת התשובות האפשריות לתחלואים אלה. בין הצעדים שננקטו לשם כך היו ריווח מערכת השעות והכנסת מקצועות כמו אמנות ומוזיקה גם בכיתות גבוהות יותר מתוך כוונה לפתח יחס אינדיבידואלי לכל תלמיד. מקצועות שונים כמו מדעים ומתמטיקה הועברו מהכיתות הגבוהות לכיתות הנמוכות יותר.

למרות שרבים ראו בכך יוזמה מבורכת, אחרים חששו שהפער בין המצטיינים למתקשים יתחיל עוד לפני חטיבת הביניים, דבר אשר יעמיק את הפערים האקדמיים בין התלמידים כבר מגיל צעיר. זאת בעוד שבתי הספר היסודיים שמים דגש על קבוצתיות ועל שוויון בין התלמידים; התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות, וכל קבוצה אחראית על נושא אחר בחיי בית הספר: ניקיון הכיתה, טיפול בחלקת גינה או הכנה של פעילות לקראת חג. כל הקבוצה אחראית להצלחה בתחום אחריותה, ובאופן זה הילדים לומדים לעבור בצוות ולפתח ערבות הדדית שבה כל אחד עוזר לאחר.

צעד נוסף להקלה על תלמידי בית הספר הוא מעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע. כך יוכלו התלמידים לבלות את סופי השבוע הפנויים עם ההורים (אם לא בג’וקו או בהכנת שיעורי בית). הורים רבים מצאו בכך אפשרות לבלות זמן איכות עם ילדיהם, ואילו אחרים חששו מפני ההידרדרות של התלמידים בלימודים. סיבה נוספת למעבר זה הייתה התפיסה של נקסונה כי חינוך אינו תפקידו של בית הספר בלבד, אלא תפקיד ההורים והקהילה גם כן. אם הילדים יכולים לבלות זמן רב יותר עם ההורים והקהילה, הרי שהם זוכים לחינוך טוב ושלם יותר.

ראש הממשלה נקסונה

נושא לדיון – החזרת ההמנון והדגל

אחת הנקודות שגרמו לדיונים ולוויכוחים הייתה ההחזרה של שירת ההמנון והנפת הדגל בבתי הספר – שני דברים שנעלמו מנוף בתי הספר לאחר מלחמת העולם השנייה. נקסונה תמך ברעיון להחזיר מאפיינים יפניים אלו אל מערכת החינוך, מהסיבה שהם מחברים את התלמידים לא רק לבית הספר אלא ליפן כמדינה ולשאר האזרחים בה. לטענת נקסונה, כדי ללמוד על העולם, על היפנים להכיר את עצמם תחילה. עם זאת, בזיכרונם של היפנים נותרו שרידים של האינדוקטרינציה במערכת החינוך טרם מלחמת העולם השנייה, אותו חינוך שהצליח להביא להצלחות הגדולות של הכיבושים היפניים, אבל גם גרם למלחמה להימשך זמן רב יותר ולשבר האידיאולוגי שבא אחריה להיות גדול ומשמעותי יותר. בין המתנגדים החריפים ביותר להחזרה של ההמנון והדגל היה ארגון המורים היפני, הנינקיוסו (ninkyoso), אך מאבק זה לא צלח, ובשנת 1999 עבר “חוק הדגל וההמנון” בפרלמנט היפני, הוחזר לבתי הספר. למרות זאת, החוק נחשב לאחד החוקים השנויים במחלוקת שנחקקו בשנות התשעים.

“למידה במהלך החיים” Lifelong Learning

רפורמה נוספת שנועדה להקל את הלחץ על התלמידים הלומדים לבחינות היא פתיחת מסלולים באוניברסיטאות אשר מאפשרים גם למבוגרים לרכוש השכלה. בעבר, בחינת הכניסה לאוניברסיטה הייתה הבחינה הגורלית ביותר בחייו של אדם, מפני שהיא קבעה את איכות האוניברסיטה שבה ילמד ולאחר מכן את איכות החברה שבה יעבוד. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית של ממש. הבחינה לאוניברסיטאות נערכה בכל האוניברסיטאות באותו היום, מה שהקשה על התלמידים להגיש מועמדות לכמה אוניברסיטאות בו זמנית. אם, למשל, תלמיד נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה שרצה, האפשרות היחידה שעמדה בפניו היא שנה נוספת של לימודים מאומצים לבחינה של שנה הבאה. זאת כמובן רק בתנאי שהוריו יכולים לכלכל אותו בשנה הזאת, שכן אם לא, התלמיד נאלץ לצאת לעבוד, ולמעשה הכישלון בבחינה היה סותם את הגולל על הסיכוי להמשיך ללימודים אקדמיים.

המטרה של משרד החינוך היפני ברפורמה “לימודים במהלך החיים” (Lifelong learning), נועדה לאפשר גם לאנשים העובדים לקחת קורסים באוניברסיטה, ולאפשר לתלמידים לרכוש השכלה אקדמית גם לאחר שהם מתחילים לעבוד. האוניברסיטאות השונות אכן הכינו תוכניות לימודים המותאמות לאנשים עובדים, וסקרים של משרד החינוך העלו כי יש רצון בקרב היפנים להרחיב אופקים באמצעות קורסים אקדמיים, אך העובדה שהמחיר של הקורסים יחסית גבוה, וכן שרוב האנשים העובדים נוטים להשקיע את מרבית זמנם בעבודה כדי לקיים את משפחותיהם, מונעת מרבים מהם לנצל את האפשרות הזאת.

אם כן, רפורמות רבות נועדו להקל על התלמידים את הלחץ האקדמי העצום שמופעל עליהם. אם במעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, אם בריווח מערכת השעות או אם במתן האפשרות להמשיך וללמוד גם לאחר סיום התיכון, המטרה הייתה לפתוח בפני התלמידים היפנים אפשרויות נוספות על האפשרות של תיכון־אוניברסיטה־עבודה. אך האומנם האפשרויות האלה באמת קיימות?

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.