מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

שידור חוזר: “אופק חדש” ביפן – רפורמות במערכת החינוך

בכתבה הקודמת דובר על הצרות של מערכת החינוך היפנית ועל הרצון של ראש הממשלה נקסונה (Nakasone) לקדם בה רפורמות מקיפות. ואכן ביפן יצאה לדרך רפורמה, שרבים מייחסים לה חשיבות גדולה ואף טוענים כי זוהי הרפורמה השלישית בגודלה במערכת החינוך היפנית לאחר הרפורמה של מייג’י והרפורמות שלאחר מלחמת העולם השנייה. מסתמן כי ביפן יש אופק חדש למערכת החינוך. מה הוא כולל?

שינוי מערכת הלימודים

השאיפה הראשונית הייתה להקל מעט את הלחץ העצום המופעל על התלמידים, לחץ שנתפס לא פעם כאחד הגורמים העיקריים לתחלואים במערכת. הניסיון לאפשר לתלמידים לפתח תחומי עניין נוספים שבהם יוכלו להביע את כישוריהם ואת ייחודיותם נתפס כאחת התשובות האפשריות לתחלואים אלה. בין הצעדים שננקטו לשם כך היו ריווח מערכת השעות והכנסת מקצועות כמו אמנות ומוזיקה גם בכיתות גבוהות יותר מתוך כוונה לפתח יחס אינדיבידואלי לכל תלמיד. מקצועות שונים כמו מדעים ומתמטיקה הועברו מהכיתות הגבוהות לכיתות הנמוכות יותר.

למרות שרבים ראו בכך יוזמה מבורכת, אחרים חששו שהפער בין המצטיינים למתקשים יתחיל עוד לפני חטיבת הביניים, דבר אשר יעמיק את הפערים האקדמיים בין התלמידים כבר מגיל צעיר. זאת בעוד שבתי הספר היסודיים שמים דגש על קבוצתיות ועל שוויון בין התלמידים; התלמידים מחולקים לקבוצות קטנות, וכל קבוצה אחראית על נושא אחר בחיי בית הספר: ניקיון הכיתה, טיפול בחלקת גינה או הכנה של פעילות לקראת חג. כל הקבוצה אחראית להצלחה בתחום אחריותה, ובאופן זה הילדים לומדים לעבור בצוות ולפתח ערבות הדדית שבה כל אחד עוזר לאחר.

צעד נוסף להקלה על תלמידי בית הספר הוא מעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע. כך יוכלו התלמידים לבלות את סופי השבוע הפנויים עם ההורים (אם לא בג’וקו או בהכנת שיעורי בית). הורים רבים מצאו בכך אפשרות לבלות זמן איכות עם ילדיהם, ואילו אחרים חששו מפני ההידרדרות של התלמידים בלימודים. סיבה נוספת למעבר זה הייתה התפיסה של נקסונה כי חינוך אינו תפקידו של בית הספר בלבד, אלא תפקיד ההורים והקהילה גם כן. אם הילדים יכולים לבלות זמן רב יותר עם ההורים והקהילה, הרי שהם זוכים לחינוך טוב ושלם יותר.

ראש הממשלה נקסונה

נושא לדיון – החזרת ההמנון והדגל

אחת הנקודות שגרמו לדיונים ולוויכוחים הייתה ההחזרה של שירת ההמנון והנפת הדגל בבתי הספר – שני דברים שנעלמו מנוף בתי הספר לאחר מלחמת העולם השנייה. נקסונה תמך ברעיון להחזיר מאפיינים יפניים אלו אל מערכת החינוך, מהסיבה שהם מחברים את התלמידים לא רק לבית הספר אלא ליפן כמדינה ולשאר האזרחים בה. לטענת נקסונה, כדי ללמוד על העולם, על היפנים להכיר את עצמם תחילה. עם זאת, בזיכרונם של היפנים נותרו שרידים של האינדוקטרינציה במערכת החינוך טרם מלחמת העולם השנייה, אותו חינוך שהצליח להביא להצלחות הגדולות של הכיבושים היפניים, אבל גם גרם למלחמה להימשך זמן רב יותר ולשבר האידיאולוגי שבא אחריה להיות גדול ומשמעותי יותר. בין המתנגדים החריפים ביותר להחזרה של ההמנון והדגל היה ארגון המורים היפני, הנינקיוסו (ninkyoso), אך מאבק זה לא צלח, ובשנת 1999 עבר “חוק הדגל וההמנון” בפרלמנט היפני, הוחזר לבתי הספר. למרות זאת, החוק נחשב לאחד החוקים השנויים במחלוקת שנחקקו בשנות התשעים.

“למידה במהלך החיים” Lifelong Learning

רפורמה נוספת שנועדה להקל את הלחץ על התלמידים הלומדים לבחינות היא פתיחת מסלולים באוניברסיטאות אשר מאפשרים גם למבוגרים לרכוש השכלה. בעבר, בחינת הכניסה לאוניברסיטה הייתה הבחינה הגורלית ביותר בחייו של אדם, מפני שהיא קבעה את איכות האוניברסיטה שבה ילמד ולאחר מכן את איכות החברה שבה יעבוד. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית של ממש. הבחינה לאוניברסיטאות נערכה בכל האוניברסיטאות באותו היום, מה שהקשה על התלמידים להגיש מועמדות לכמה אוניברסיטאות בו זמנית. אם, למשל, תלמיד נכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה שרצה, האפשרות היחידה שעמדה בפניו היא שנה נוספת של לימודים מאומצים לבחינה של שנה הבאה. זאת כמובן רק בתנאי שהוריו יכולים לכלכל אותו בשנה הזאת, שכן אם לא, התלמיד נאלץ לצאת לעבוד, ולמעשה הכישלון בבחינה היה סותם את הגולל על הסיכוי להמשיך ללימודים אקדמיים.

המטרה של משרד החינוך היפני ברפורמה “לימודים במהלך החיים” (Lifelong learning), נועדה לאפשר גם לאנשים העובדים לקחת קורסים באוניברסיטה, ולאפשר לתלמידים לרכוש השכלה אקדמית גם לאחר שהם מתחילים לעבוד. האוניברסיטאות השונות אכן הכינו תוכניות לימודים המותאמות לאנשים עובדים, וסקרים של משרד החינוך העלו כי יש רצון בקרב היפנים להרחיב אופקים באמצעות קורסים אקדמיים, אך העובדה שהמחיר של הקורסים יחסית גבוה, וכן שרוב האנשים העובדים נוטים להשקיע את מרבית זמנם בעבודה כדי לקיים את משפחותיהם, מונעת מרבים מהם לנצל את האפשרות הזאת.

אם כן, רפורמות רבות נועדו להקל על התלמידים את הלחץ האקדמי העצום שמופעל עליהם. אם במעבר לחמישה ימי לימודים בשבוע, אם בריווח מערכת השעות או אם במתן האפשרות להמשיך וללמוד גם לאחר סיום התיכון, המטרה הייתה לפתוח בפני התלמידים היפנים אפשרויות נוספות על האפשרות של תיכון־אוניברסיטה־עבודה. אך האומנם האפשרויות האלה באמת קיימות?

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

שידור חוזר: מערכת החינוך היפנית – מופת לדוגמא או חברים לצרה?

כמדי שנה עם פתיחת הלימודים שבות ועולות הטרוניות על מערכת החינוך הישראלית. האלימות הגוברת, המיקום הנמוך במבחנים בינלאומיים, “בית חרושת לציונים”, כולן טענות מוכרות. ותמיד, ובמיוחד כשמתפרסמות תוצאות המבחנים הבינ“ל, עולות דוגמאות ממערכות החינוך של מדינות אסיה, סינגפור, שנגחאי (שבאופן מוזר מוצגת בנפרד מסין) וכמובן יפן אשר שנה אחר שנה מגיעות לראש טבלת ההישגים. במשך שנים נתפסה מערכת החינוך היפנית כמערכת מוצלחת ואף כאחת האחראיות ל”נס הכלכלי” היפני. מצד שני, אם תשאלו אנשים בישראל חלקם יגיד שהיפנים הם “רובוטים”, “מתוכנתים” ויותר מדי “הולכים בתלם” ושרצוי שהיצירתיות הישראלית, האחראית הראשית לכינוי “מדינת סטארט-אפ” תישמר. האמת היא, כמו תמיד, איפשהו באמצע.

כיתה טיפוסית

החל משנות ה-80 של המאה הקודמת תפסה מערכת החינוך ביפן מקום נכבד בשיח הציבורי הפנימי. ראש הממשלה, יאסוהירו נקסונה (Yasuhiro Nakasone), שם לממשלתו למטרה לקדם שינוי במערכת החינוך מתוך תקווה כי הדור הבא היוצא משעריה יהיה ערוך יותר ומתאים יותר לזמנים המשתנים במהירות ביפן ובעולם כולו. אז מה כל כך רקוב בממלכת יפן שראש הממשלה מבקש לשנותה?

אם מישהו חשב שהתיכון הישראלי הוא “בית חרושת לציונים” שינסה להתחלף עם תלמיד תיכון יפני שבדרך כלל מבלה את השעות שלאחר בית הספר בג’וקו (juku), בית ספר פרטי נוסף בו הוא לומד שוב ושוב את החומר של בית הספר עד שעה מאוחרת. וכשאומרים מאוחרת מתכוונים ל-10 בערב. מרבית תלמידי יפן הולכים לג’וקו כאשר בדומה למערכת החינוך הממשלתית גם הג’וקו מחולק לפי רמות החל מיסודי וכלה בתיכון. אין ספק שהתלמיד היפני ישמח להתחלף עם עמיתו הישראלי, השאלה היא אם הישראלי ישמח להתחלף…

המטרה של הלימודים הנוספים היא להכין את התלמיד היטב לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לכינוי הפופולארי “גיהנום הבחינות”. מרבית בתי הספר מכוונים את תלמידיהם לבחינות הללו בהן ערכו של התלמיד נמדד לא לפי הצלחתו בלימודים בתיכון, אלא לפי הצלחתו בבחינות הכניסה לאוניברסיטה טובה כדוגמת Keio או Todai (ועוד לפני כן לתיכון טוב שכן יש גם בחינות לתיכונים). בחינות אלה במשך שנים היוו את קרש הקפיצה הישיר לעבודה בחברה טובה ומסודרת ועבודה קבועה לכל החיים (בייחוד עבור הגברים).

חגיגות הקבלה לאוניברסיטת טוקיו

מה כל כך גרוע בשאיפה למצוינות? הרי השקדנות היפנית ידועה לטובה בכל העולם ואכן לתלמידים היפנים לרוב נאמר כי עליהם להשקיע את כל כוחם בלימודים ויש המוסיפים כי ההבדל בין הצלחה בבחינות לכישלון הוא מספר שעות השינה בלילה. שלוש שעות ומצליחים, אבל ארבע זה כבר שעה אחת יותר מדי שינה… ומה עם כשרון? זו לא מילה מוכרת כל כך בלקסיקון החינוכי היפני. בתודעה הציבורית כשרון הוא דבר נחמד אבל שולי ולא משחק תפקיד חשוב בהצלחה של הילד בכל דבר ובמיוחד בלימודים. משהו בדומה למשפט הישראלי “אין לא יכול, יש לא רוצה” לכולם יש פוטנציאל להצליח, כל עוד הם משקיעים את זמנם בלימודים.

ומה אם אלה שלא יכולים? הרי אין ספק שיש כאלה שלא מכוונים לאוניברסיטאות הטובות ואולי אף לאוניברסיטה בכלל. ובכן, הם מסווגים כסוג ב’, נתפסים בעיני החברה כעצלנים וככאלה מתקשים למצוא את מקומם בתיכונים האקדמיים, תיכונים שמכוונים את תלמידיהם לאוניברסיטה, אשר מהווים את הרוב של התיכונים ביפן (למעלה מ-70%). כאן אולי המקום לציין את “ההליכה בתלם” היפנית. מערכת החינוך לא ערוכה או פתוחה לקבל אלטרנטיבות אמיתיות לסדר היום האוניברסיטאי שלה (שבתקופת הבחינות מעסיק רבות גם את התקשורת), ודאי שלא בתיכונים.

הסדרה היפנית "לייף" שעוסקת באיג'ימה.

ובכל זאת ראש הממשלה ואנשיו ביקשו לשנות, והסיבה שהם ביקשו לשנות נעוצה בעובדה שרבים ביפן החלו לראות בדגש הרב על הפן הלימודי בבתי הספר דגש מוגזם אשר גוזל מהילדים הנאה של שנות הילדות ויותר מזה, החינוך הערכי נעלם בסבך הבחינות, הלימודים והג’וקו בתקופה שבה המשפחות גרעיניות יותר והקשרים בקהילה רופפים יותר ורוב נטל החינוך נופל על מערכת החינוך בלבד, אשר כאמור עסוקה יותר בלימוד.

זה אולי לא יאמן, אבל גם היפנים מתלוננים על “הנוער של היום”. אחת התופעות שנקשרו ב”עודף לימודים” היא תופעת האיג’ימה (Ijime), התעללות של חברים לכיתה או לבית הספר בחבריהם לספסל הלימודים. תופעת האיג’ימה עלתה לכותרות לראשונה ב-1986 ולאחר מכן ב-1994 ו-2006 בכל פעם לאחר מקרה התאבדות אחר של נערים ונערות צעירים כאשר טענו כי הסיבה להתאבדות הייתה התעללות חוזרת ונשנית מצד חבריהם ללימודים.

הסדרה היפנית Life אשר יצאה ב-2007 ועסקה בתופעת האיג’ימה קישרה במובהק בין בית ספר אליטיסטי אשר מכוון את תלמידיו לטופ של האוניברסיטאות ביפן לבין הריקבון הערכי שמוביל להתעללות בשתיים מבנות הכיתה. ההתעלמות המכוונת (או שלא) של צוות המורים וההורים בולטת עוד יותר על רקע מורה אחת אשר מנסה לצייר תמונה מורכבת יותר של היחסים בין התלמידים ולרמוז שהתלמידה המצטיינת אינה כה נהדרת כלל וכלל.

אלימות? “בית חרושת לציונים”? נדמה כי גם בארץ השמש העולה זורחת השמש על כמה וכמה בעיות טעונות טיפול במערכת החינוך.

המאמר פורסם לראשונה באתר iAsia.

פוסט אורח: חינוך ואמנות אחזקת האנימה/ דרור בדרק

בימים אלה נפתחה שנת לימודים חדשה. תלמידים רבים, חדשים וותיקים,  נרגשים יותר או פחות, חוזרים לבית-הספר ובציפייה ללמוד משהו.  מערכת החינוך עומדת דרוכה ומוכנה ללמד אותם וללוש אותם לתבנית החברתית הרצוייה. בתי-הספר הם לא רק מקום בו לומדים מידע (בתיאוריה, לפחות), הם גם המקום בו לומדים כיצד להתנהג ולהכיר את החברה בה חיים. למזלנו, התלמידים לא לומדים רק מבתי-הספר אלא גם מהוריהם, מחבריהם ומהניסיון האישי של כל אחד ואחד. אבל יש עוד מקום, אולי מפתיע, שמחנך אותנו כיצד יש לנהוג בחברה ואלה הם מוצרי התרבות: החדשות, הסרטים, המוזיקה וגם – תוכניות טלוויזיה. לא עדיף לראות טלוויזיה במקום להיות בבית-הספר?

כיצד סדרות טלוויזיה מחנכות? ואין הכוונה רק לסדרות חינוכיות או לימודיות, אלא  בעיקר לסדרות המסחריות, הבידוריות, שמטרתן (לכאורה!)  לאפשר בריחה של חצי שעה למציאות אחרת. ובכן, בכל סדרה הצופים רואים כיצד דמויות "טובות" מתנהגות (נחמדות לחיות פרוותיות),וכיצד מתנהגות הדמויות ה"רעות". כך הצופים לומדים ערכים ומשכפלים אותם ("וואו, הוא כזה קול! אני רוצה להיות כמוהו!").כדאי לזכור שהיוצרים והכותבים הם גם אנשים החיים בתרבות הכללית ומחזיקים (או לפחות מכירים) בערכים המקובלים בה, ועל-פיהן הם בונים את הסדרה.

 כל זה יכול לעזור לנו להבין את סדרות האנימה ואת הקשר שלהן לעולם העבודה היפני. סדרות אנימה, אנימציה יפנית, הן סדרות פופולריות מאוד ביפן (וגם בתת-תרבויות מסוימות ברחבי העולם). אפשר לראות אותן כמעט בכל הערוצים ביפן, בכל שעות היממה, ויש סדרות המתאימות לכל קהל-צופים אפשרי (טוב, בעיקר בנים. אבל קהלים של גברים מבוגרים, נשים, ובעיקר ילדות מהווים גם הם קהל צופים ומעריצים גדול). הסדרות הן מוצר תרבותי נפוץ וחשוב, ואם-כך, אפשר ללמוד דרכן על החברה שמייצרת אותן. בסדרות האנימה מציגים כיצד על האדם להיות חלק מהחברה בה הוא חי, מהו מוסר עבודה ראוי, וכיצד יש לנהוג כחלק ממערכת.

המיתוס המקובל לגבי עולם המבוגרים היפני הוא שהעובד מתקבל לעבודה בחברה (Kaisha 会社) מיד עם סיום לימודיו, והוא יעבוד באותה החברה עד הפנסיה. העובד יהיה נאמן לחברה והיא תגמול לו על נאמנותו בתעסוקה קבועה, בונוסים וחשבון הוצאות. עובד צווארון לבן, במשרה מלאה וחליפה נקרא סאלארימן –  Salaryman. מונח נוסף שכדאי להכיר, ומשמש רבות להסברת החברה היפנית, הוא 家 – Ie – בית, או משפחה. מקובל לחשוב שהאדם היפני תמיד רואה עצמו חלק מ"בית" מסוים, אם זה משפחתו, הכיתה שהוא לומד בה, בית-הספר, או – החברה שמעסיקה אותו. האם המיתוסים האלה נכונים? התמונה, מן-הסתם, הרבה יותר מורכבת, בעיקר בימינו כאשר המודל של "העסקה לכל החיים" הולך ונחלש. אבל שווה להכיר אותם. דרך סדרות האנימה, שמטרתן לבדר ולא לחנך, אפשר לראות את הערכים המנחים את מודל הסאלארימן, וגם כיצד הם מתאימים לחברה כולה.

הסידרה Salaryman Kintaro, ששודרה בשנת 2001, כוונה בעיקר לקהל של גברים צעירים. היא מספרת על עלייתו של קינטארו יאג'ימה (Kintarō Yajima) בסולם הדרגות בחברת בנייה גדולה. לפני שקינטארו התחיל לעבוד בחברת הבניה הוא היה מנהיג חבורת אופנוענים (Bōsōzoku), אבל לא סתם חבורת אופנוענים, אלא חבורת האופנוענים הגדולה ביותר בטוקיו, והוא משל בה ביד רמה ובזרוע נטויה. עד שיום אחד הוא התאהב, התחתן, נולד לו ילד, ובעקבות הבטחה לאישתו הוא עזב את חייו הקודמים והתחיל לעבוד במיינסטרים של החברה היפנית – כסאלארימן בחברת בנייה. חברות הבנייה היפניות נחשבו לגורם משמעותי בצמיחה הכלכלית, אבל החל משנות ה-80 של המאה העשרים החלו להיחשף פרשיות שחיתות הקשורות בחברות הבניה ובחוזים ממשלתיים. כך שמצד אחד יש לנו את המנהיג שנמצא מחוץ לחברה (פושע), ומצד שני את החברה הממוסדת אך מנוונת.

 

קינטארו נכנס לעבודה בחברת-הבנייה כעובד צווארון לבן, כמנהל, אבל המנהלים במחלקה, החשדנים כלפי אדם שבא מבחוץ, מטילים עליו את התפקיד הזוטר ביותר האפשרי: לחדד עפרונות בשביל מחלקת התכנון והשרטוט. למרות הקשיחות שלו וחוסר-הצייתנות הטבעי שלו, קינטארו עושה את זה בתשומת-לב ובחריצות. בסופו-של-דבר, מגיע מישהו ממחלקת השירטוט לבדוק מי הבחורה שמחדדת עפרונות כל-כך טוב (חידוד עפרונות, כמו שכפולים ומטלות משרדיות אחרות, הן התפקיד המסורתי  של ה-Office Ladies, בחורות צעירות שעובדות בחברה עד לנישואין. בדרך-כלל לסאלארימן מאותה חברה). המסר ברור – לא חשוב מה תפקידך, בצע אותו על הצד הטוב ביותר.

 

בפרק מאוחר יותר אפשר לראות רעיון משלים:  יש לבצע את תפקידך, ורק את תפקידך, ולא כדאי "לקפוץ" גבוה יותר מדי. בחברת הבנייה מתנהל מאבק-כוחות, כאשר קבוצה של פקידי ממשל לשעבר מנסה להשתלט על ניהול החברה. כמו במקומות אחרים בעולם, מקובל ביפן שפקידי ממשל בכירים עוברים לעבוד בחברות פרטיות בתחום עם סיום תפקידם הממשלתי, תופעה שקיבלה את השם Amakudari – ירידה מהשמיים. מול קבוצה זו עומדת קבוצה של מנהלים הנאמנים למייסד החברה, כולם עובדים שהיו בחברה כל הקריירה וצמחו איתה. קינטארו וחבריו כמובן נאמנים לקבוצה זו.

חבריו של קינטארו מנסים להוכיח כי קבוצת הביורוקרטים מושחתת ומועלת בכספי החברה. בתרגילי חשבונאות ומיחשוב עילאיים הם עובדים לילות שלמים להוכיח זאת לפני הצבעה קריטית להדחת מייסד החברה. אבל תוך כדי המרוץ להשגת ההוכחה, קורה משהו בישיבת ההנהלה. המייסד משתמש בכישורי המנהיגות שלו על-מנת להדיח את מנהיג קבוצת הביורוקרטים-לשעבר, ובכך הופך את המאמץ שלהם למיותר. אחרי שהם משיגים את ההוכחה הוא מבקש מהם לא לחשוף את השחיתות, מכיוון שזה יזיק לשמה של החברה. בנוסף, סגנו מגלה שהוא יודע כבר את אותם הדברים שחשפו, והתכוון להשתמש בהם רק אם ההצבעה לא תצליח. המסקנה ברורה: למרות שגילויים של נאמנות הם בסך-הכול דבר חיובי, האנשים שבפסגה הם בדרגה אחרת מהאנשים שבתחתית. אין צורך שהעובדים הזוטרים יתערבו במאבקים של הניהול הגבוה.

מכיוון שהצלחה דורשת בעיקר הזדהות עם התפקיד ולא מיומנות ספציפית או כישרון טבעי, אפשר להבין שעולם העבודה היפני מעדיף (או העדיף, זה משתנה) אנשים בעלי השכלה כללית ולא מומחים, ומאמין שאדם טוב ואיכותי יצליח בכל מקום. קינטארו, שעולה במהירות בסולם הדרגות, הוא אדם איכותי שאינו מכיר את עולם העסקים ואיכותו מתבטאת בכך שהיה מנהיג חבורת האופנוענים הגדולה ביותר בטוקיו. הוא מצליח ב-Kaisha, המקום הרחוק ביותר מהסביבה הטבעית שלו, בזכות נאמנות ועבודה קשה. חידוד עפרונות הוא לא הדוגמא היחידה: בכל-פעם שקינטארו מקודם לתפקיד חדש, הוא לומד את ספרי ההדרכה והתקנות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. אין מסר מתאים יותר להעביר לתלמיד-התיכון היפני הלומד לבחינות הגמר.

 

סדרה נוספת שמציגה דוגמא למוסר-עבודה ראוי היא Kaleido Star , שאפילו שודרה בארץ הקודש לפני מספר שנים. זו סדרה שקהל היעד שלה הוא ילדות, והיא מלווה בסדרת קלפים, צעצועים, אביזרי אופנה וכל המרצ'נדייזינג הרגיל, כך שזו סדרה מסחרית לחלוטין וללא יומרות חינוכיות מוצהרות. גיבורת הסדרה היא סורה, נערה מיפן שמגיעה לארה"ב בשביל להצטרף למופע לוליינות (העובדה שהסדרה מתרחשת בארה"ב לא מפריעה לכולם לדבר יפנית שוטפת. או לשיער להיות ורוד). למרות שהצופים יודעים שהיא מיועדת להיות הכוכבת של המופע, העלייה שלה לגדולה לא חלקה. כמו באגדות, היא פורצת למופע כמחליפה של מופיעה אחרת שנפצעת (קצת באשמת סורה) – אבל שלא כמו באגדות היא לא זורחת מיד, אלא מפשלת, מפספסת וכמעט נופלת.

התפקיד הראשון שסורה מקבלת כחברה בלהקה הוא לחלק צעצועים – סוג של מטה מנצנץ – בהפסקת האמצע. היא מאוד נעלבת מכך – איזה מין תפקיד זה, שאפילו לא נמצא על הבמה? ועוד אחרי שבפרק הקודם היא (כמעט) הצליחה לבצע את התרגיל הקשה ביותר של כוכבת המופע? הכוכבת נוזפת בה : "אם את מתלוננת על כך שנאמר לך שזה התפקיד היחיד שפנוי בשבילך – יש לך עוד הרבה להתקדם". למעשה היא אומרת לה: "זה התפקיד שהמנהל החליט שמתאים לך, מלאי אותו על הצד הטוב ביותר". מכיוון שסורה לא מבינה זאת, הניסיון הראשון שלה בחלוקת הצעצועים לא מוצלח: היא לא מתלהבת ולא מלהיבה את הקהל, ולא מצליחה לחלק את כל הצעצועים.

בניסיון השני סורה מחליטה שאם התפקיד שלה הוא לחלק צעצועים, אז היא תהיה מחלקת הצעצועים הטובה ביותר בעולם. היא מלהיבה את הקהל בתרגילי אקרובטיקה וכולם רצים אליה לקבל את הצעצועים. היא מצליחה לחלק את כל הצעצועים, ומאוד מרוצה מעצמה, עד שמנהל המופע גוער בה: "את לא מבינה בכלל את הבמה. תחשבי טוב-טוב על התפקיד שלך". סורה לא מבינה את הנזיפה שלו עד שהידיד שלה מעדכן אותה שבגלל שהילדים רצו אליה לקחת את הצעצועים, המופע החל באיחור וחלק מהילדים הלכו לאיבוד ונחבלו.

בניסיון השלישי (המוצלח והאחרון, כמובן), סורה מבינה שהיא לא מרכז הבמה. היא מסקרנת את הילדים ועובדת קשה בשביל לחלק להם את הצעצועים בעצמה. בנוסף, היא מעודדת אותם להדליק את האורות ולהניף אותם ברגע השיא של המופע – כך שנוצר אפקט של ים של כוכבים. האפקט גורם למופע להיות טוב יותר, ולקהל ליהנות יותר. סורה מבינה ש"הקהל, הילדים, הם העיקר. המטרה של הבמה היא להעלות חיוך על פניהם". אחרי המופע היא גם זוכה לכך שאחד הילדים יבקש ממנה חתימה.

מוסר ההשכל, המוצג תחת סיפור-התבגרות "העבודה הראשונה שלי", הוא מאוד פשוט: הדרך להצליח היא לא לעבוד בחוסר חשק ומתוך מחשבה שמגיע לך יותר טוב. היא גם לא לנסות להיות הכי טוב בעולם ולמקד את תשומת הלב בעצמך. הדרך להצלחה היא להבין את המהות של הקבוצה ואת התפקיד שלך בהשגת המטרה. אם תפעל למלא את תפקידך על הצד הטוב ביותר, כולם יהיו מרוצים וגם תזכה בהצלחה וקידום. מצופה מהאדם להזדהות עם תפקידו ולמלא אותו באופן הטוב ביותר – למען כולם. כאשר האדם מזדהה עם תפקידו וממלא אותו על הצד הטוב ביותר הוא מועיל גם לחברה כולה וגם לעצמו.

כמו שאפשר לראות, בשתי סדרות שונות מאוד המיועדות לקהלים שונים יש דוגמאות של ערכים דומים. המסר הזה, שההצלחה היא תוצאה של מילוי תפקידך, לא מוגבל לעולם העבודה התאגידי אלא מופיע גם בסדרה המיועדת לילדות, ומתרחשת בקרקס. את הערך של  "מילוי תפקידך" אפשר לראות גם בשם אחר: "דע את מקומך". דע את מקומך ב- Ie, ב"בית" , בתוך מרחב ההקשר. פעל בהרמוניה ובהתאמה עם חבריך. אלה הערכים המקובלים בחברה, ערכים המתבטאים בסדרות האנימה ומועברים כך לדור הבא.