חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….

חיות הפלא והיכן למצוא אותן – טלוויזיה, קולנוע ומה שביניהם

קוסם בריטי צעיר מגיע לניו יורק של שנות ה-20 עם מזוודה מלאה חיות פלא. אבל חיות פלא אסורות בארה"ב. כשהן בורחות מהמזוודה, ניוט סקמנדר הקוסם הצעיר שלנו, מנסה בכל כוחו לאסוף אותן חזרה לפני שמשרד הקסמים האמריקאי מגלה עליהן ובדרך נעזר בהילרית שפוטרה מתפקידה וב"אל-קס", (מוגלג בשפת הבריטים) שחולם לפתוח מאפייה אבל מוצא את עצמו נגרר לעולם הקוסמים שלא ידע שקיים. "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" הוא הסרט התשיעי שמתקיים בעולם הקסום (תרתי משמע) שבראה ג'יי קיי רולינג והוא סרט כיפי ומהנה מאוד. דמותו של הקוסם בגילומו של אדי רדמיין חביבה מאוד; החברה שלו, טינה מעט אנמית אבל אחותה מפצה על זה עם הצבעוניות שלה; מר קובלסקי המוגלג מספק שפע של רגעים משעשעים וחיות הפלא מופלאות למדי החל מהיצור הקטן שגונב כל דבר מנצנץ, דרך יצורון ירוק שנראה כמו ענף עץ וכלה בדמוי פניקס או נשר גדול, בוהק ומלכותי.

ולמרות כל הקסם של הסרט, יש תחושה מוזרה שנלווית אליו. לסרט אין באמת עלילה שמהווה את עמוד השדרה שלו. אין קונפליקט, אין תעלומה של ממש, אין אפילו התפתחות של דמויות. מה שיש בשפע הוא הצגה של עולם והחוקים שלו וכן הנפשות הפועלות. הכרנו את הטוב (סקמנדר), הרע (גרינדלוולד) והלא נורא (טינה). הסרט הזה הוא ראשון מתוך סדרה של 3-5 סרטים מתוכננים נוספים ונדמה שהסרט יותר משהוא רוצה לספר סיפור, הוא מהווה אקספוזיציה לסדרת הסרטים העתידית כולה.

בשנים האחרונות הפער וההבדל בין טלוויזיה לקולנוע הולך ומצטמצם. אם בעבר הטלוויזיה הייתה אחותו הקטנה והמטופשת של הקולנוע ונחשבה לבידור זול להמונים, בשנים האחרונות הסדרות המופקות לטלוויזיה עולות באיכותן על לא מעט סרטים ונוגעות בסוגיות חברתיות, כלכליות ואף פוליטיות כבדות משקל. גם מבחינת אורך הפרקים, הפערים הולכים ומצטמצמים. "שרלוק" הבריטית למשל, כוללת למעשה שלושה פרקים באורך של סרט בכל עונה, כשעה וחצי כל אחד. באופן כללי, היוקרה של הטלוויזיה עולה בשנים האחרונות ומשאירה רבים בבית מול המחשב או הטלוויזיה.

אבל הבדל אחד עדיין נשמר, כביכול. אורך הסיפורים. בעוד שסדרות טלוויזיה כוללות מספר רב של פרקים ומאפשרות פיתוח איטי יותר ואולי מעמיק יותר של דמויות וכן מורכבות גדולה יותר של קווי עלילה, סרט צריך לצמצם את עצמו לכדי סיפור אחד שניתן לספר בשעתיים בממוצע. סדרה יכולה לקטוע סיפור ולהמשיך אותו בפרק הבא, ואילו סרט חייב לעמוד בפני עצמו ולכלול סיפור עם התחלה אמצע וסוף בתוך מסגרת הזמן המתוכנן. בסרטים אי אפשר היה לעשות "המשך יבוא…". עד השנים האחרונות.

השינוי הגדול ביותר הגיע ככל הנראה בזכות או בגלל העולם הקולנועי של מארוול. בדומה לטלוויזיה, סרטי מארוול בונים על ידע קודם. הם יוצאים מנקודת הנחה שהצופים שלהם צפו גם בסרטים הקודמים בסדרה של גיבור העל הרלוונטי ועל כן מכירים את ההיסטוריה שלו ואת יחסיו עם דמויות אחרות שחוזרות. צופים שנתקלים בסרטי מארוול לראשונה דרך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" למשל, חווים חוויה מעט סוריאליסטית שדומה אולי לכניסה למועדון שבו כולם מכירים את כולם ואתם החדשים. לוקח זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הסרט כולל לא מעט התייחסויות ובנייה עלילתית שמסתמכת על סרטים קודמים. קשה להבין את הנאמנות של הקפטן לבאקי אם לא ראינו את "קפטן אמריקה: חייל החורף". ואי אפשר להבין את "חייל החורף" בלי לראות את הסרט הראשון של הקפטן. מכאן החשיבות לצפייה "מסודרת" בסרטים של מארוול, או לפחות באלה של גיבור העל הרלוונטי לכם.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

אם עוזבים את עולם הקומיקס, העולם הקולנועי של רולינג וסרטי הארי פוטר הוא אולי העולם הקולנועי הגדול הבא. כולם מתרחשים בתוך עולם קסום עם חוקים ודמויות שחוזרות במרבית הסרטים. אבל בעוד שהסרטים של הארי פוטר מבוססים על ספרים פופולאריים שרוב הצופים קראו טרם הגעתם לקולנוע, במקרה של "חיות הפלא" מרבים הצופים באים משום שראו את הארי פוטר, לא משום שקראו את הספר "חיות הפלא", ולכן הסרט מהווה את הפתיח של סדרת הסרטים ולא רק סרט שעומד בפני עצמו.

הרעיון לעשות סדרת סרטים היא כמובן שיקול כלכלי מוצלח. בניגוד להפקה של סרט המשך, הידיעה מראש על כך שיהיו מספר סרטים בסדרה יוצרת ציפייה בקרב הצופים הפוטנציאלים שמחכים ליציאת הסרט הבא ויוצרים "באזז" עם ההודעה על השחקנים והבמאים, עם יציאת הטריילר וקרוב ליציאתו למסכים. יש בכך פרסום נוסף על הפרסום והקידום הרשמיים וכן האפשרות להשאיר את הסרטים ואת המותג שנלווה אליהם בתודעה זמן ממושך יותר מהזמן הממוצע שסרט בודד נשאר בתודעה. זה גם יוצר קהל קבוע במידה מה, משום שאף אחד לא רוצה לעצור באמצע סיפור ולכן רבים ילכו לראות את הסרטים הבאים ולו רק כדי להשלים לעצמם את התמונה המלאה של הסדרה. כל אלה יוצרים הכנסה כמעט בטוחה מהסרטים ומשמחים מאוד את היוצרים ואת המפיקים.

בסופו של דבר עולה השאלה האם יש הבדל בין טלוויזיה לקולנוע כמדיומים? כמובן שישנם הבדלים רבים עדיין (מקום הצפייה, איכות הטכנולוגיה) אבל מבחינת התוכן והמבנה הולך ונסגר הפער ביניהם גם בסוג הנושאים ובאופן הטיפול בהם וגם בפורמט שבו הם מוצגים. האם זוהי תופעה חיובית? אני לא בטוחה.