או, קנדה – איך לאום נולד

בפוסט הקודם סקרנו את ספרו של ג'סטין טרודו, "מכנה משותף" ונגענו בקצרה באופן שבו הוא רואה ומגדיר את הזהות הלאומית הקנדית. בפוסט הזה נתבונן מעט יותר לעומק ברעיונות שלו בנוגע להגדרה של לאומיות קנדית. אומרים שטוב להתחיל בציטוט? הנה:

"Our modern Canadian identity is no longer based on ethnic, religious, historical, or geographic grounds. Canadians are of every possible colour, culture, and creed, and continue to celebrate and revel in our diversity. We have created a national identity that is based on shared values such as openness, respect, compassion, justice, equality, and opportunity. (Justin Trudeau in his book "Common Ground")

בהתבוננות חטופה בציטוט מתוך ספרו, נקל לראות כי האופן שבו הוא מגדיר לאומיות מהי שונה מהאופן שבו נוהגים להגדיר לאום. לפי יחזקאל קויפמן להגדרה של לאומיות שלושה מאפיינים: מוצא משותף, לשון משותפת ונחלת אבות. כל אומה חולקת את שלושת המאפיינים הללו: יש לה שפה משותפת, מוצא משותף ומיקום גיאוגרפי שבו היא שוכנת ואותו היא משייכת לעצמה היסטורית. לפי הגדרה זו , הלאומיות הקנדית היא צרפתית-אנגלית, כלומר הקנדים הם צאצאים של המהגרים האירופאים שהתיישבו בקנדה והשתלטו עליה. יש להם לשון משותפת (צרפתית או אנגלית), מוצא משותף (צרפת או אנגליה) וקנדה הפכה במהלך הדורות ל"נחלת האבות" שלהם משום שאבותיהם התיישבו בה והקימו בה קהילה שקיימת מזה כמה מאות שנים. הגדרה זו שהיא ההגדרה המקובלת, קיימת בקנדה ומאפיינת בעיקר את הצד השמרני של הפוליטיקה והחברה הקנדית.

אבל קנדה היא מדינת הגירה והחברה הקנדית מורכבת מלאומים רבים ושפות רבות נוסף על הרוב דובר הצרפתית והאנגלית. קהילות מגוונות אלה נתפסות כ"זרות" יחסית לרוב הצרפתי-אנגלי ועל כן, על פי התפיסה השמרנית אינן חולקות זהות קנדית משום ששפתן, מוצאן ולעיתים גם נחלת אבותיהן איננה קנדה. במקרה שהפך לסערה פוליטית, אמר אחד מנציגי המפלגה השמרנית לקנדים איראנים "לחזור למקום ממנו באו", על אף שהם נולדו וגדלו בקנדה. בנקודה זו אולי כדאי לציין גם את קהילות הילידים ("האומות הראשונות") שעל אף שעבורן קנדה היא נחלת אבות יותר מאשר צאצאי המהגרים האירופאים, הם עדיין נתפסים כזרים ללאומיות הקנדית משום שאינם חולקים שפה ותרבות צרפתית או אנגלית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה ניסיון ליישב את כל המגוון העצום של קהילות בקנדה לכדי זהות קנדית כוללת באמצעות "מדיניות הרב תרבותיות" (Canadian Multiculturalism Act) ו"כתב הזכויות של זכויות האדם" (Charter of Human Rights and Freedoms) שקידם פייר טרודו, אביו של ג'סטין טרודו. הרעיונות שעומדים בבסיס שני החוקים הללו הם במקורם רעיונות ליברליים של פתיחות, כבוד וקבלה של שונות שמבקשים למצוא מכנה משותף לכל הקהילות, מכנה משותף שמטבעו נרחב דיו כדי שיוכל להכיל הבדלים ניכרים בשפה ותרבות שקיימים בין הקהילות השונות. החוקים הללו מכירים בתרבויות ובשפות השונות ומאפשרים את המשך קיומם של מנהגים תרבותיים שמקורם בארצות המוצא של המהגרים גם במקומם החדש בקנדה. זוהי גישה שונה מרעיון "כור ההיתוך" שמבקש ליצור, לעיתים בכוח, נרטיב אחיד, מקומי, לכל הקהילות השונות.

פייר אליוט טרודו, ראש ממשלת קנדה שלזכותו נזקפת המדיניות הרב-תרבותית וכן הדו-לשוניות של קנדה.

הגישה של ג'סטין טרודו ללאומיות הקנדית, שרואה בה לאומיות שמבוססת על ערכים משותפים ולא על מוצא, תרבות או דת משותפים לא מפתיעה לאור העובדה שהתחנך על ברכי ראיית העולם של אביו, אותה ראיית עולם שהביאה לניסוח של המדיניות הרב תרבותית שכיום מאפיינת את קנדה. כביכול ניתן לטעון ולומר שהגישה של טרודו היא גישה ליברלית, ואכן יש בכך מן האמת, אך טרודו מקפיד להדגיש בספרו שלא מדובר בגישה ליברלית בלבד כי אם  היום גישה "קנדית". משום שהרב תרבותיות והפתיחות של החברה הפכו למאפיין כלל קנדי מתוקף החוק והחלחול ההדרגתי של הרעיונות לחברה כולה, הפכו הערכים שבמקורם הם ערכים ליברליים לערכים כלל-קנדיים, וגם השמרנים דוגלים ברמה מסויימת בפתיחות הזו.

החיפוש של ג'סטין טרודו אחר "מכנה משותף" עלול להצטייר כרידוד ואף התעלמות מהבדלים תרבותיים משום שטבעו של מכנה משותף, ממש כמו במתמטיקה, הוא להיות הנמוך ביותר ואם מחפשים את המכנה המשותף הנמוך ביותר של בני האדם, לרוב מפשיטים אותם מהבדלי תרבות ושפה. אבל טרודו לא מתעלם מהבדלים תרבותיים והוא עצמו מספר שלאחר כמה שנים בוונקובר דוברת האנגלית הוא התגעגע לחיים בצרפתית והחליט לחזור לקוויבק. לא זאת אף זאת, אלא שכשהוא מספר על אשתו, סופי, הוא מדגיש כמה חשוב לו הרקע התרבותי המשותף שלהם שמאפשר להם איכות תקשורת טובה יותר כבני זוג. עבור טרודו, "מכנה משותף" איננו העלמת ההבדלים אלא ניצול ההבדלים לצמיחה והתבוננות יחדיו אל עבר מטרות משותפות.

טרודו טוען שהלאומיות הקנדית מבוססת על "ערכים משותפים של פתיחות, כבוד, חמלה, צדק, שיוויון והזדמנויות". כביכול ערכים אוניברסאליים שאכן ניתן למצוא בכל חברה. השאלה הגדולה היא כמובן ההגדרה של כל אחד מהערכים הללו. "עד איפה הפתיחות?", "מהו צדק?", ו"אילו הזדמנויות?" תלויים בתרבות שבה הם מוגדרים ועל כן גם דמוקרטיות ברחבי העולם נבדלות זו מזו ברמת הפתיחות שלהן ובהזדמנויות שהן מאפשרות לאזרחיהן. במילים אחרות, גם הערכים שטרודו רואה כמשותפים לכל בני האדם ועל כן לכל הקנדים בלי הבדל תרבות ודת, אינם כה ברורים מאליהם ואינם בהכרח משותפים כפי שנדמה במבט ראשון.

הפתיחות של המדיניות הרב תרבותית הפכה להיות חלק מובהק בהגדרה של זהות קנדית אבל יש לה גם צד שני משום שבדיוק כפי שהיא מאפשרת חופש ופתיחות, היא דורשת מכל הקהילות בחברה הקנדית לקיים את הפתיחות הזו ולכבד את השונה והאחר גם אם אין זה הדבר הטבעי לעשות בתרבות שממנה הם באים. טרודו מתאר בספרו מקרים בהם ניהל שיחות באזור הבחירה שלו פאפינו (Papineau) עם מהגרים שהרקע התרבותי שלהם שמרני יותר ביחס להפלות, נישואין חד מיניים או האישור של מריחואנה. בדיון עם פקיסטנים-קנדים הועלו בפניו תלונות על כך שקנדה מאפשרת נישואין חד מיניים בעוד התרבות המוסלמית-פקיסטנית אוסרת עליהם. גם אם תמכו ביוזמות אחרות של טרודו הצעיר, הם התנגדו נחרצות לרעיון של נישואין חד מיניים. התשובה של טרודו הציגה בפניהם את העובדה שהמדיניות הרב תרבותית היא שני צדדים של אותו מטבע: אותה מדיניות שמאפשרת להם לקיים את תרבותם, מאפשר לאחרים לקיים סגנון חיים אחר. "כתב הזכויות מגן על הזכות לחופש של כולם. אי אפשר להתחיל לבחור איזה זכויות מקיימים ואיזה לא", הוא אומר.

האם החיפוש אחר "מכנה משותף" שעליו אפשר לבנות הוא נאיבי ומתעלם מהבדלים תרבותיים או שמא זהו מבט חלוצי ופתרון לעתיד שבו חברות מערביות רבות הופכות בעל כורחן להטרוגניות ורב-תרבותיות? בעת טיולו בעולם טרודו שם לב שחברות שהיו מגוונות ופתוחות יותר היו גם מאושרות יותר, פחות חששו מה"אחר" ולו רק משום שפגשו אותו על בסיס יומיומי. אבל הרעיון של "המכנה המשותף" והפתיחות דורשת מהחברה ומהמדינה בגרות ואומץ. נראה שהעולם כיום לא צועד בכיוון הזה, אבל טרודו אופטימי. אולי גם אנחנו.