קצרצרים: בירדמן – סקירה

רצה הגורל והזדמן לי לצפות במספר סרטים שהיו מועמדים לאוסקר השנה. אחד מהם היה "משחק החיקוי" על אלן טיורינג, האדם שפיצח את האניגמה, מכונת ההצפנה הנאצית, במלחמת העולם השנייה. סרט אחר שהיה מועמד הוא "וויפלאש", שיש שיראו בו סרט על מוסיקה אך בעיני הוא מותחן פסיכולוגי יותר מכל דבר אחר. ציפיתי גם ב"מלון גרנד בודפשט" שהיה… מעניין. אה, וגם ב"שישה גיבורים" אבל זה אנימציה, אז הקטגוריה שונה. (אבל גם הפעם בחרתי לא רע, כי הוא זכה). בקיצור, כשהגעתי סוף סוף לצפות ב"בירדמן" (Birdman) המדובר והזוכה באוסקר, הלכתי בעיקר לראות על מה המהומה.

המסקנה הקצרה: הוליווד אוהבת לאהוב. את עצמה.

למי שפספס את החשיפה התקשורתית של הסרט ולא יודע על מה מדובר, אז הסרט מספר את הסיפור של ריגן תומפסון (מייקל קיטון), ששיחק בהצלחה את דמות הקומיקס "בירדמן", ועכשיו מנסה להעלות עיבוד לתיאטרון לסיפור "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" מאת ריימונד קארבר, על בימות ברודווי. בדרך הוא נאבק עם ביקורת פנימית וחיצונית גם יחד, עם בעיות תקציב, עם שחקנים גרועים (או שחקנים טובים עם אגו גדול) ועם יחסים גרועים עם הבת והאישה לשעבר.

אם התיאטרון כבר השלים עם כך שמקומו לא נתפס יותר כתרבות פופולארית, אלא נשמר כ"חותמת של איכות" שמעטים טורחים ללכת לראות, אבל שחקנים רבים מתים לקבל, עכשיו תורו של הקולנוע (ואיתו הוליווד) לצאת למלחמת הישרדות מול הפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ויוטיוב.

הסרט מלא בקלישאות הוליוודיות מודעות לעצמן. שחקן הוליוודי של שובר קופות שמבוסס על קומיקס מנסה לקבל חותמת של איכות בתיאטרון אחרי שאיבד את אור הזרקורים. קשריו עם אשתו לשעבר טובים (בהתחשב בעובדה שהיא אשתו לשעבר), אבל היחסים עם בתו רעועים, תוצאה של היעדרות ארוכה מחייה. המבקרת מהניו יורק טיימס שאומרת לריגן שהיא מתכוונת לכתוב את הביקורת הכי נוראית שלה משום שהוא "סלב ולא שחקן". שחקן המשנה שמגיע בדקה ה-90 להציל את המחזה, מנסה לשנות את ההפקה, צריך עזרים שונים ומגוונים כדי "להיכנס לדמות" ומרגיש אמיתי על הבמה ומזויף מחוצה לה. דיונים לא מעמיקים על כוח ההמון שעבר עכשיו מכרטיסים לקולנוע ל"עוקבים" ו"ציוצים", ההבדל בין פופולאריות לאיכות והסכנה שבעיבודים לבמה של סיפורים ידועים.

"בירדמן" הוא סרט ייחודי. סגנון הצילום שלו מזכיר באופן משעשע סגנון יפני שנקרא "shiritori", סגנון שבו המצלמה עוברת סצינה דרך מעקב אחרי דמויות שונות בדרך. אבל בסופו של דבר, על אף סיפורים אנושיים מרתקים יותר כמו "משחק החיקוי", "וויפלאש" ו"התיאוריה של הכל" שהיו מועמדים לאוסקר, הוליווד העדיפה סרט על הוליווד.

פנינים מוסיקליות

  התחלה חדשה (Begin Again)

גרטה (קירה נייטלי) הגיעה לניו יורק עם החבר שלה, דייב קוהל (אדם לוין), שחותם בחברת הפקות גדולה. היא עצמה כותבת שירים מדי פעם בפעם, להנאתה שלה, בלי שאיפות גדולות בעולם המוסיקה. דן מאליגן הוא מפיק מוסיקלי שהקים חברת הפקות יחד עם חבר טוב, אבל אחרי 7 שנים חלשות שבהן לא החתים אף מוסיקאי צעיר ומבטיח, הוא מצא את עצמו מפוטר.

אחרי שהשתכר כהוגן, מצא את עצמו בבר שבו חבר של גרטה התעקש להעלות את אותה לבמה לשיר אחד מהשירים שלה, אחרי שהחבר המצליח שלה זרק אותה לטובת עובדת החברה. ואז שניהם התחילו מחדש.

הסרט עוסק בהרבה נושאים שהיו יכולים להיות כבדים לו היה זה סרט אחר. מערכות יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין מפיקים לאמנים צעירים ובין מוסיקאים לבין עצמם. הרבה שאלות עולות במהלך הסרט על הנאמנות לעצמך אל מול התכתיבים של רייטינג, מכירות ומפיקים, על התקדמות עם הטכנולוגיה והאינטרנט או התעקשות על דיסקים שהולכים ונעלמים מהעולם. אבל למרות כל הנושאים הללו, הוא לא סרט כבד. הוא סרט אופטימי ומרחיב לב.

קירה נייטלי מתגלה בסרט כזמרת לא רעה. השירים של הסרט מהווים פסקול מרתק שדרכו מתכתבת גרטה עם החבר שלה אבל גם עם עצמה ועם העיר ניו יורק. ואם כבר ניו יורק, הרי שגרטה ודן מחליטים להקליט את האלבום בחוץ, במקומות שונים בעיר, כשרעשי העיר הסואנת הופכים למוסיקת הרקע של השירים ולדם הזורם בעורקי הסרט. ניתן אפילו לטעון ולומר שהסרט, נוסף על כך שהוא שיר הלל לכל מה שאמריקה פעם ייצגה, הוא שיר הלל לניו יורק משום שמכל המקומות בעולם, רק בעיר הזו יש משהו שמפגיש שני אנשים שנזרקו מהמסגרות שלהם, מוצאים אחד את השני וכנגד כל החוקים והכללים בונים כללים משל עצמם ומצליחים בגדול.

 

וויפלאש (Whiplash) 

פלטצ'ר הוא מנצח על "תזמורת הסטודיו", תזמורת הג'ז הטובה ביותר של בית הספר למוסיקה הטוב ביותר במדינה, "שייפר". הוא ידוע בקשיחות שלו ובכך שהוא דוחף את התלמידים שלו אל מעבר למה שהם חושבים שהם מסוגלים. והוא מחפש את צ'רלי פרקר הבא. אנדרו נימן הוא מתופף צעיר רעב להצלחה שרוצה להיות אחד מהגדולים ומוכן ללכת מאוד רחוק לשם כך. המפגש ביניהם טעון ברגשות שהופכות מהר מאוד לקרב עד זוב דם, ומעבר.

יותר משהסרט הוא על מוסיקת ג'ז או על עולם המוסיקה בכלל, הוא מעלה מגוון שאלות על הוראה, על הוראה של אמנות, על כוח סיבולת ובעיקר על גבולות. עד כמה מורה יכול "לרדת" על התלמיד כדי לדרבן אותו ללמוד יותר? האם באמת המילים הנוראיות ביותר שאפשר לומר למישהו הן "כל הכבוד", כמו שטוען פלטצ'ר? עד כמה תחרות בין נגנים היא בריאה ואיפה היא חוצה את הגבול לתחרות הרסנית? עד כמה הרצון שלא להיכנע לתכתיבי המורה ההרסניים הוא תבוסה או שמא דווקא שמירה על מידת השפיות? עד כמה רחוק המורה מוכן ללכת כדי למצוא את צ'רלי פרקר הבא?

יותר משהסרט הוא סרט מוסיקלי, הוא סרט מתח ואימה. קרב המוחות וכוח הרצון של פלטצ'ר ואנדרו מחזיק את הצופים על קצה הכיסא עד הרגע האחרון של הסרט.

האם פלטצ'ר ימצא את צ'רלי פרקר שהוא מחפש?

Tuba In The City

אחרי מוסיקה פופולארית ומוסיקת ג'ז צריך גם קצת מוזיקה קלאסית, אבל הפעם מדובר במוסיקה קלאסית עם טוויסט: רסיטל לטובה. טובה הומצאה ב-1836 והראשון שכלל אותה ביצירות של ממש היה הקטור ברליוז, אבל לרוב טובה מוצאת את עצמה יושבת בצד עם כלי הנשיפה ממתכת, אחראית על הבסים. לא עוד.

אביטל הנדלר היא נגנית הטובה הראשית של תזמורת סימפונית ראשון לציון, שהיא תזמורת האופרה. היא חברה בתזמורות והרכבים רבים. את לימודיה קיימה באוניברסיטת בוסטון (תואר ראשון במוסיקה ופסיכולוגיה) ובמנהטן סקול אוף מיוזיק (תואר שני במוסיקה). היא ניגנה כסולנית עם מיטב ההרכבים בעולם כולל התזמורת הקאמרית הישראלית, סימפונט רעננה, תזמורת הרדיו הצ'כית ועוד. היא זכתה בפרסים רבים וכיום, נוסף על כל פועלה, מלמדת באקדמיה למוסיקה ומחול בירושליים.

את האלבום Tuba In The City הוציאה בהשתתפותו של הפסנתרן רביב לייבזירר, גם הוא עטור שבחים. הוא שירת בצבא כ"מוסיקאי מצטיין" ובמקביל למד באקדמיה למוסיקה ע"ש בוכמן מהטה באוניברסיטת תל אביב. הוא ניגן כסולן עם מיטב התזמורות בארץ ביניהן סימפונית חיפה, סימפונית אשדוד והתזמורת הסימפונית ראשון לציון. כמו כן, הוא זכה בפרסים רבים ביניהם גם ב"תחרויות האביב" מטעם קרן התרבות אמריקה ישראל. כיום הוא לומד לתואר שני בבית הספר הגבוה למוסיקה בשוויץ.

על אף שהרסיטל התקיים בתיאטרון הסטודיו בבית הכט בחיפה, מקום קטן ואינטימי, הנגינה של רביב ואביטל הייתה יכולה בקלות למלא אולם שלם בצליל עמוק, צלול ויפיפה. אם יזדמן לכם, כדאי ללכת לרסיטל של שניהם, או של רביב ולהתענג.

דן מאליגן אומר לגרטה שהמוסיקה הופכת את המציאות היומיומית לפנינים מיוחדות. לא משנה איזו מוסיקה זו, ותהיה זו מוסיקה פופולארית, ג'ז או מוסיקה קלאסית, יש במשפט הזה סיכום יפה של כוחה של המוסיקה על נפש האדם.

תהנו.