התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

מודעות פרסומת

קצרצרים – "המלט"

כששמעתי על ההקרנה של "המלט" של בנדיקט קמברבאץ' מהברביקן בסינמטק ציפיתי לאולם מלא. בכל זאת, לא בכל יום מזדמן לך לצפות בהפקה לונדונית של מחזה שייקספירי, ועוד קרוב לבית. כמובן שהחוויה שונה מלהיות בקהל ולצפות במחזה live אבל זוהי הזדמנות פז של ממש ולתומי חשבתי שרבים יקפצו על המציאה. אז חשבתי. הייתה לי שורה שלמה לעצמי. אפילו שתיים אם תרצו. יחסית לציפייה שלי ולעובדה שבכל המופעים בלונדון אזלו הכרטיסים תוך שעות הקהל היה מועט. אז אני לא יודעת אם זה השעה, או המיקום, או העובדה שזה מחזה מוסרט (שהוא לא תיאטרון ולא סרט) או רמת התרבות של הציבור הישראלי, או שליחו של המחזה השייקספירי המופלא נס, או שמא שייקספיר כולו מזכיר לציבור הרחב מן קשישא זקן שלא יודע מה זה אינסטוש ומעלה ריח חזק של נפטלין, אבל הנוכחות הדלה הייתה קצת מעציבה. מצד שני, לא באתי בשביל הקהל.

כמו בציטוט המפורסם של מארק טווין, "A classic is something that everybody wants to have read and nobody wants to read", שייקספיר נחשב לקלאסיקה בעיני רבים וטובים בעולם אבל מעטים צללו אל תוך מעמקי הטקסטים של המחזאי הגדול. השפה הארכאית וגם המעמד שלו כ"קלאסיקה" מרתיעים רבים. הם יודעים לדקלם את ההתחלה של "להיות או לא להיות", וחלק עושים זאת כשהם צופים במחזה (זוהי אולי המקבילה התיאטרלית לאנשים שמזמזמים עם התזמורת בקונצרטים) אבל מעטים יודעים את המונולוג במלואו. גם אני בכל שנות היכרותי עם המלט, החל מבית הספר וכלה בקורס שלם על שייקספיר במסגרת לימודי לתואר בספרות אנגלית, מצאתי את מחזותיו של גדול המחזאים של אנגליה מעט משמימים. השפה ארכאית, העלבונות הציוריים לא מובנים, והניתוח הספרותי-טקסטואלי (כל מי שחווה כזה יודע) הוציא את שארית היופי שעוד נותרה במחזה האלמותי הזה. אבל משהו מופלא קרה באותו ערב. המחזה קם לחיים. בנדיקט קמברבאץ' וההפקה של ה"ברביקן" הפכו את המלט לבשר ודם עבורי. לא עוד טקסט מת על גבי דפים מצהיבים, אלא דמות אדם, עם ספקות ומאוויים, ותשוקות ותהומות ייאוש וניסיונות נקם. זוהי הוכחה ניצחת שהמחזות האלה צריכים להיות מוצגים. חייבים להיות מוצגים. אף קריאה, אקדמית ומלומדת ככל שתהיה לא תתקרב למידת האפקט שיש להופעה חיה של שחקנים על במה.

על אף שזוהי טרגדיה וכולם מתים בסוף (אני מקווה שלא עשיתי ספויילר לאף אחד…), יש במחזה לא מעט רגעים שמעלים צחוק קל. הערותיו של המלט, השיחה שלו עם הקברן, הדרך שבה הוא מעיר הערות תוך כדי המחזה שמעלים השחקנים בפני המלך, כולם מזכירים שזהו מחזה שייקספירי ולא מלודרמה הוליוודית, וככזה הוא נאמן יותר למציאות שבה לעיתים קרובות בתוך טרגדיה יש הומור. אם לצטט שוב את מארק טווין, הומור מתקיים במקום שבו יש עצב.

הגרסה של ההפקה הזו מטשטשת את המקום והזמן של המחזה. היא לא הפקה היסטורית שייקספירית אבל היא גם לא הפקה מודרנית לגמרי משום שהשפה עדיין שייקספירית והתלבושות נעות בין הידור מלכותי ישן לבין חליפות וטרנינג. מצד אחד זה מקשה למצוא את הקרקע היציבה שתעגן את הצופה, מצד שני זה יוצר מחזה אוניברסאלי של ממש, כזה יכול להתאים לכל תקופה. בהתחשב בעובדה שהמחזה רץ על במות שונות כבר 400 שנה ועבר אין ספור שחקנים, עיבודים וגרסאות, נדמה שהזמן והמקום אינם באמת העיקר. ההתרחשות, דמותו של המלט היא העיקר.

הקסם של המלט הוא האוניברסאליות שלו והאנושיות הגדולה שבו. זהו סיפור על אדם שמחפש נקמה על רצח אביו אבל לא מצליח למצוא את הדרך הנכונה עבורו לנקום ומתחיל לשנוא את עצמו על ההתמהמהות והספקות שתופסים בו בכל פעם שהוא רוצה לפעול. זהו סיפור על אהבה נכזבת משני הצדדים. זהו סיפור על אכזבה עמוקה מהמין האנושי כולו וייאוש עמוק ומחשבות אובדניות. זהו סיפור על מאבק עם הגורל והשלמה איתו.

עד כמה המלט אוניברסאלי? לורה בוהנאן (Laura Bohannan), אנתרופולוגית מאוניברסיטת אילינויי מספרת כיצד נסעה לערוך מחקר במערב אפריקה וידיד נתן לה עותק של המלט כדי להעביר את הזמן, משום שבתקופת הביצות השבט נשאר מנותק לחלוטין משבטים אחרים עד אשר יורדים המים וניתן ללכת. באחד הערבים הזמינו אותה זקני השבט לשבת איתם ולספר להם את "המעשה הישן" של החברה שלה וכך מצאה את עצמה החוקרת מספרת לשבט אפריקאי את "המלט" של שייקספיר. כמובן, המלט עבר שינויים בשל מוגבלויות שפה, כמו המעמד שלו שהשתנה מנסיך לבן של צ'יף. ככל שהתקדם הסיפור, נכנסו לסיפור אלמנטים שלא היו בו קודם, למשל, המלט השתגע משום שקרוב משפחה שרוצה ברעתו הטיל עליו כישוף (הסבר מעניין לקשר שבין קלודיוס והמלט). אבל על אף שההסברים שלהם להתרחשויות במחזה רחוקים מאוד מרעיונותיו של שייקספיר, המעשה הוא אותו מעשה. הם צדקו בכך שקלאודיוס מנסה להיפטר מהמלט וניחשו נכון שלארטיס ינסה להרוג את המלט (אם כי הניחו שזה יהיה משום שהמלט מנע ממנו מלמכור את גופתה של אופליה למכשפה ובכך להרוויח מעט כסף כדי לכסות את הפסדי ההימורים שלו מפריז…). בוהנאן מתארת את ההרגשה ש"המלט" איננו "המלט" יותר, אבל מצד שני, הסיפור של המלט נשמע הגיוני באירופה ובאפריקה. אולי בכך סוד הקסם והגדולה של שייקספיר.

 

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

tumblr_m3sbzsEuc31qdo6ou

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.

sherlock-02_0