רגע לפני
שנכתבו המילים
צבעי הענן.
זהו אחד משירי ההייקו שכלולים בספר קֹמֶץ, אוסף שירי הייקו בעברית פרי עטם של ששת חברי הוצאת "ירח חסר". על הייקו, על ההוצאה, ועל הספר הראשון שהוציאו, שירי הייקו מאת גארי הות'ם בתרגומו של דרור בורנשטיין, כתבתי בבלוג בעבר ואתם מוזמנים לקרוא כאן.
האירוע לשמו התכנסו הפעם ארבעה מכותבי ההייקו של הספר, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן ואלכס בן-ארי באודיטוריום במוזיאון טיקוטין בחיפה הוא השקה לספרם החדש שמאגד בתוכו מבחר שירי הייקו שנכתבו בידי כל ששת החברים בשנים 2015-2016. את הערב פתחו הארבעה בקריאת החלק הראשון של הספר. שיר הייקו. הפסקה קצרה. שיר הייקו. כמו כתיבת ההייקו, כמו רגעי ההייקו הפזורים על פני שגרת היום-יום, גם ההקראה הייתה בין שתיקה לשתיקה ויצרה את האווירה המתאימה לשיחה על הסוגה הזו ועל הספר. האירוע היה יפה ואינטימי. בקהל – אנשים שכותבים הייקו וכאלה שלא שמעו או קראו הייקו מימיהם. חובבי יפן וכאלה שיפן רחוקה מהם. צעירים ומבוגרים. והשיחה התגלגלה בנינוחות ובלי מילים מיותרות.
קשה לדבר על הייקו, אבל רבים מנסים. נדמה כי לכתוב תילי תילים על השירה הקצרה הזו שלוכדת במילים רגע שקשה לבטא במילים חוטאת לו. להכביר במילים פירושו לחטוא לרגע. להרוס את הקסם שלו. אז למה בכלל לכתוב הייקו?
יש בחיים רגעים של WOW. רגעים שעוצרים את נשימתנו לרגע. רגעים שנחרטים בזיכרון. חלקם אירועים חשובים בחיינו. רובם, רגעים יפים חולפים בשגרה היומיומית שלנו. גור חתולים משחק, ירח מציץ מגורד שחקים, ציפור שפתאום קוראת לנו. ולאחר שהרגשנו את הרגע יש לנו שתי אפשרויות. האחת לשתוק. לנצור את הרגע לעצמינו. השנייה להכביר מילים. לנסות ולהעביר את ההרגשה החמקמקה הזו לאחרים במילות תואר ומטאפורות, בניסיון נואש כמעט לחלוק עם אחרים את הקסם שהרגשנו אנחנו. אבל, אומרים הכותבים, שני הפתרונות אינם הולמים באמת. הראשון שומר את היופי לעצמינו והשני הורס אותו לחלוטין במילים רועשות. שירת ההייקו היא שתיקה מדברת. הדרך להביע במעט מילים את ההרגשה שקדמה להן.
רוצים כמה דוגמאות מהספר? הרי הן לפניכם.
לרכישת הספר: האתר של "ירח חסר".
Cultureroll 