כתוביות או דיבוב, זאת השאלה

אמרה ידועה על תרגום ומתרגמים אומרת " tradutore traidore" שפירושה המילולי הוא "מתרגם, בוגד". קצת כמו הרגשת האי נוחות שאנחנו חשים כאשר מישהו לידינו מדבר בשפה שאיננו מבינים, ואנו עלולים לחשוב שהוא מדבר עלינו רכיל, מתרגמים לאורך ההיסטוריה מילאו תפקידים חשובים בקשרים בין תרבויות אבל סבלו תמיד מחשדות על טיב הנאמנות שלהם. גם מלאכת התרגום עצמה טומנת בחובה בגידה כלשהי או במקור או בתרגום. משהו ילך לאיבוד במעבר הזה. אז כשמדובר בשתי מדינות כמו יפן ודרום קוריאה, שההיסטוריה ביניהן ארוכה וסבוכה, התרגום עלול להוביל לתקרית דיפלומטית של ממש.

%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99-%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%94

הלוגו של פוג'י TV שהפך לדגל של דרום קוריאה ומתחתיו הכיתוב: Korean Wave Mind Control

בשנות ה-2000 כבש "הגל הקוריאני" בסערה את כל אסיה וקוריאה התמלאה בסדרות קוריאניות מקוריות שיוצאו לעולם. ביפן הסנונית הראשונה הייתה הסדרה "סונטת חורף" (Winter Sonata) שבמרכזה סיפור אהבה מלודרמטי וטראגי. הסדרה זכתה להצלחה מסחררת והשחקן הראשי בה יונג-ג'ון (Bae Yong-jun) זכה למעמד של כוכב. בעקבות ההצלחה של הסדרה ששודרה בערוץ הציבורי היפני NHK, ערוצים נוספים החליטו לרכב על גל ההצלחה והחלו לייבוא סדרות קוריאניות. בין הערוצים שרכבו על הגל היה הערוץ FUJI TV, ערוץ הטלוויזיה של הקונגלומרט הגדול.  בין 2010-2012 פוג'י שידרה לא פחות מ-44 סדרות קוריאניות, יותר ממה שהפיקה באופן מקורי. אבל הוא החליט לעשות משהו שלא עשו לפניו. הוא השתמש בתרגום כתוביות במקום בדיבוב.

דיבוב וכתוביות הן שתי שיטות התרגום לטלוויזיה הנפוצות ביותר. היתרון בכתוביות הוא מחירן הנמוך והזמינות שלהן. כל מה שצריך הוא מתרגם ותכנת מחשב שמאפשרת תרגום של כתוביות. זוהי גם דרך שמאפשרת יצירה של כמה כתוביות בשפות שונות בזמן יחסית קצר. החסרון הגדול הוא שהן מצריכות ידיעת קריאה וקריאה מהירה יחסית. דיבוב לעומת זאת לא מצריך קריאה בכלל ולכן פונה לקהל רחב יותר. היא גם מאפשרת לשמוע את שפת המקום שבו הסדרה משודרת. מצד שני, דיבוב הוא עסק יקר יותר, משום שהוא מצריך תרגום מתאים והקלטה מחודשת של כל הפסקול. לרוב, מדינות שונות בוחרות לדבוק בשיטת תרגום אחת, וביפן שיטת הדיבוב היא הנפוצה יותר.

ובכל זאת, FUJI TV בחר בכתוביות על פני דיבוב ובכך השאיר את הקוריאנית ברקע. חלק מהסיבה היה הניסיון לייחד את השידורים של פוג'י משידורים של ערוצים אחרים. סיבה נוספת היא העלייה בהתעניינות בלימודי קוריאנית ביפן שהתלוותה להצלחה של הסדרות. בבחירה בכתוביות פוג'י אפשרה לצופים לשמוע הקוריאנית בטלוויזיה. אבל למרות החיבה ההולכת וגדלה לקוריאה בזכות הסדרות, היו כאלה שלא התלהבו מההתלהבות של פוג'י TV מהקוריאנים. בשנת 2011 נערכו שתי הפגנות מול משרדי החברה באודאיבה, שבטוקיו בטענות שפוג'י TV "כופה על היפנים את התרבות הקוריאנית". פוג'י TV לא שידרה יותר סדרות קוריאניות מערוצים אחרים, אבל העובדה שבחרה להשמיע קוריאנית יצרה תחושה של דומיננטיות גדולה יותר של קוריאה על המסך הקטן. המפגינים אף טענו כי פוג'י TV הפכה להיות "תחנת טלוויזיה קוריאנית" ושהיא מוטה לטובת קוריאה. לא מדובר רק בכמות הסדרות הקוריאניות. סרטון מעריצים סקר את זמן האוויר שניתן בערוץ למחליקה היפנית על הקרח, מאו אסאדה לעומת יריבתה מקוריאה, קים יונה. טענת הסרטון היא שהערוץ מעדיף את היריבה מקוריאה על פני הנציגה המקומית ועל כן מציג אותה באופן חיובי יותר.

כאמור,פוג'י היא לא היחידה ששידרה סדרות קוריאניות אבל היא הראשונה שחטפה על זה. אחת הסיבות היא הבחירה להשמיע את השפה הקוריאנית. השמעה של שפה, בדיוק כמו דיבור בשפה הוא עניין לאומי, גם השפה של הטלוויזיה היא שפה לאומית וקשורה קשר הדוק לזהות הלאומית. על כן, השמעה של קוריאנית בערוץ שנחשב ליפני נתפסה בעיני חלק מהציבור כאיום על הזהות היפנית של הערוץ ושל הצופים.

פוג'י TV החליטו בסופו של דבר להוריד את כמות הדרמות הקוריאניות ולהעלות את כמות הדרמות המקוריות שהיא מפיקה בשנה ובשנת 2015 NHK, שהייתה הראשונה לשדר סדרות קוריאניות ביפן החליטה להפסיק לשדר סדרות קוריאניות. הטענה היא שהאיכות של הסדרות הקוריאניות השתנתה והיא איננה תואמת יותר את הסטנדרטים של הערוצים היפנים. יש בכך מן האמת משום שכמו כל תעשייה גדולה, תעשיית סדרות הטלוויזיה בקוריאה גדלה ובהתאם האיכות של הסדרות לא אחידה. ועם זאת, אין ספק שיש בהחלטה גם גאווה לאומית שמבקשת שוב לתעדף תוצרת מקומית על פני המתחרים. סדרות טלוויזיה והשפה בה הן משודרות הן עניין לאומי, ולעיתים החלטה פשוטה על שיטת התרגום יכולה להיות הדבר שעליו הכל קם ונופל.

 

שידור חוזר: מכה גלים – הגל הקוריאני שוטף את אסיה

בעקבות פסטיבל הקולנוע הקוריאני שנערך זה מכבר בישראל, החלטנו להקדיש את הכתבה הזו לתופעת “הגל הקוריאני”. מדובר למעשה בתופעה מרתקת שבעקבותיה זוכה התרבות הפופולארית הדרום קוריאנית להצלחה חסרת תקדים ברחבי מדינות אסיה –  ואף במקומות נוספים בעולם. עם הפיכתה של קוריאה למדינה דמוקרטית בסוף שנות ה-80, הוסרו מחסומי הצנזורה החמורים וניתנה אפשרות לחברות מסחריות להשקיע בקולנוע ובטלוויזיה ולהיות אחראיות על התכנים. המונח “הגל הקוריאני” (Hallyu) אמנם לא הומצא ע”י הממשל הקוריאני אך אומץ על ידו. כיום מקדם הממשל את התרבות הקוריאנית תחת הכותרת הזו.

אז מה הוא בעצם ה”גל הקוריאני”?

“הגל הקוריאני” כולל בתוכו סרטים, מוסיקה פופולארית וסדרות טלוויזיה.  רבות כבר נכתב ועוד ייכתב על הסרטים הדרום-קוריאניים. פסטיבל הסרטים האחרון שנערך בישראל היה בבחינת מחווה לקולנוע הקוריאני,  אבל מה עם המוסיקה וסדרות הטלוויזיה?

המוסיקה הקוריאנית זוכה להתעניינות רבה באסיה וברחבי העולם. אמנים קוריאנים מוציאים אלבומים בקוריאנית אך מקפידים, לרוב, לשיר לפחות שיר אחד ביפנית או בסינית ובשנים האחרונות הם אף מוציאים אלבומים שלמים ביפנית. הקהל היפני לא נשאר אדיש, ולהקת קוריאניות רבות נהנות מאינספור מעריצים ביפן ואף מוצאות את עצמן מככבות במצעד האוריקון (Oricon) – מצעד הלהיטים היפני. לשם המחשה, הלהקה JYJ הוציאה לאחרונה דיסק שלם באנגלית בשיתופם של אמנים אמריקאים כמו קנייה וסט והלהקה הקוריאנית Big Bang אשר זכתה בפרס שהוענק לה בטקס פרסי ה-MTV האחרון. לבסוף, באירופה ובארצות הברית נערכים קונצרטים רבי משתתפים של אמנים קוריאנים ואם זה לא מספיק הרי שאתר Youtube אף הודיע זה מכבר כי יקדיש מקום ייעודי למוסיקה קוריאנית.

סדרות טלוויזיה קוריאניות רבות שמופקות כיום מכסות מגוון רחב של נושאים. חלקן עיבוד של סדרות יפניות אך חלק הולך וגדל מהן הן סדרות קוריאניות המציגות את ההיסטוריה והתרבות הקוריאנית. קהל היעד של הסדרות הללו הוא קוריאני אך גם כלל אסיאתי ואף גלובלי. דרום קוריאה, שסבלה במשך שנים מהתעלמות בזירה הבינלאומית והפנים-אסייתית, מנצלת את תרבותה המגוונת כדי לשים את עצמה על המפה. מצד שני, בתור הכלכלה ה-15 בעולם, לא רק התרבות משנה את התדמית הקוריאנית בקרבן של אומות העולם.

שתי סדרות הפכו את “הגל הקוריאני” לשם דבר ביפן. הראשונה שבהן היא “היהלום שבכתר” (Dea Jang Geum) סדרה היסטורית על נערה שמפלסת את דרכה למעמד מכובד בחצר המלך בחברה אשר נשלטת ע”י גברים בתקופת שושלת צ’וסון. השנייה, “סונטת חורף” (Winter Sonata) סיפור אהבה קורע לב בכיכובו של בה יונג-ג’ון (Bea Yung-Joon), שהפך לפנים של “הגל הקוריאני” והתקבל בצווחות מעריצים (ובעיקר מעריצות) כאשר הגיע ליפן. שחקן המשנה בסדרה הזו, פארק יונג-הא (Park Yong-Ha), שהיה גם זמר מצליח אשר הוציא תקליטים ביפן ובקוריאה התאבד לפני למעלה משנה. תעשיית הזוהר בקוריאה, כמו בכל מקום בעולם, לא תמיד זוהרת.

סדרה פופולארית נוספת, אשר זכתה לשידור גם בארץ תחת השם “בחורים רעים”, היא עיבוד קוריאני לסדרה Boys Over Flower היפנית שהיא בעצמה עיבוד של מנגה ואנימה באותו שם. הסדרה מתמקדת בבחורה ענייה שמתקבלת לבית ספר לעשירים ומתאהבת, איך לא, במנהיג “ארבעת המופלאים” של בית הספר שנוהג להציק ולרדת לחייהם של תלמידים. הסדרה המקורית היפנית זכתה לאהדה גדולה וכללה שתי עונות, הסדרה הקוריאנית הפכה את שחקניה לכוכבים והסיפור עצמו זכה גם לעיבוד טיוואני וסיני. הצלחה אסייתית כבר אמרנו?

התרבות הפופולארית הקוריאנית, מוסיקה, סדרות וסרטים מעלה את קרנה של קוריאה בקרב אומות אסיה השכנות. לא עוד קוריאה כאנדרדוג אסיאתי, אלא קוריאה כמובילה של טרנד תרבותי שאליו נושאות השכנות את עיניהן – דבר אשר מדברן יצירה תרבותית גם אצלן. יפן למשל, מפיקה עיבוד קולנועי חדש ל”גנג’י מונוגטארי” הרומן המונומנטלי בן המאה ה-11 ביפן (צפוי לצאת במהלך החודש). אף על פי שכבר היו לסיפור מספר עיבודים. הפרומו, שמזכיר לא מעט את חצר המלך הקוריאני בצבעים העזים ובחצר הגדולה, מעלה את השאלה מדוע דווקא הסיפור הזה ולמה דווקא עכשיו?

ומה בישראל ? על כך בכתבה הבאה.

פורסם לראשונה באתר iAsia (בשנת 2011).