חיות הפלא 2 או מה שנקרא: "המשך יבוא…" (מתישהו)

כשסקרנו כאן בבלוג את הסרט הראשון בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, חיות הפלא והיכן למצוא אותן, דנו בגבול ההולך ומטשטש בין הטלוויזיה לקולנוע. הסרט הראשון היה מעין אקספוזיציה לסדרה של חמישה סרטים ובא להציג את הדמויות העיקריות בסדרה. אכן הוא היה כזה, אבל אם ציפינו שהסרט השני, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד, יספק מעט יותר בשר, ובכן… עלינו לחשב מסלול מחדש.

ראשית עלי לומר, כדי שלא יצטייר חלילה כאילו מדובר בביקורת קוטלת, שהסרט הוא תענוג לצפייה. אם אתם מאנשי ה"תמונה אחת שווה אלף מילים" הוא מספק 134 דקות של תאווה ויזואלית לעיניים. הנופים מדהימים, וסצינות כמו במשרד הקסמים הצרפתי הן תענוג לצופים (ואני מנחשת שהיו גם תענוג לאנשי ה-CGI. או סיוט). גם המוסיקה, כמובן, נפלאה. היא משרתת את הסרט בצורה יעילה ואף יכולה לעמוד בזכות עצמה בשורה אחת עם קלאסיקות אחרות שנכתבו בעקבות סיפורים או מחזות. "המנגינה של הדוויג" כבר מזמן איננה רק של הדוויג ולמעשה הפכה לסימן ההכר של כל עולם הקסמים של רולינג. ההשמעה שלה בפתיחה של סרטי חיות הפלא מאותת לצופים שהנה הם חזרו לעולם הקוסמים שהם אוהבים. ואין ספק, כיף לחזור לעולם הקוסמים של רולינג.

אם נניח לרגע את הביקורת בצד (כי היא תגיע עוד מעט, מבטיחה לכם), כיף לפגוש שוב את הדמויות שלמדנו לאהוב. ניוט סקמנדר (אדי רדמיין) מקסים כהרגלו. אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו) הוא תוספת נהדרת. דמבלדור של לאו הוא מיושב בדעתו ולא נוטה להיסטריה כמו דמבלדור של סרטי הארי פוטר על אף שהוא צעיר יותר והיינו מצפים שיטה קצת יותר לאימפולסיביות שמאפיינת את הגיל. זה נחמד מאוד גם לפגוש שוב את טינה וקוויני וג'ייקוב, וכמובן את קרידנס ונגיני, שהיא אולי ההפתעה הכי גדולה בתוספת לדמויות הקיימות.

אבל דווקא בגלל הקאסט הנהדר, החסרונות של הסרט כואבים כל כך. בשונה מספרי וסרטי הארי פוטר, לסרטים של חיות הפלא אין קשת סיפורית שעומדת בפני עצמה. כל סרט הוא כמו פרק גדול מדי, מתוקצב מדי ומצועצע מדי של סדרת טלוויזיה, רק שבמקום לחכות שבוע עד הפרק הבא אנחנו מחכים שנה ומשהו. הוא גם נגמר, כמו בטלוויזיה, בסוג של קליף-האנגר קל, שנועד להחזיק את הקהל חושב ורעב לפרק הבא. הגם שסוף הסרט אמור לספק את הקליימקס המתבקש, וויזואלית ומוסיקלית הוא בהחלט מספק משהו שכזה, מבחינת העלילה (ועל כן גם התגובה הרגשית שלנו) כולנו מודעים לזה שזה לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר.

כמו בסדרה טלוויזיה, הסרט בונה על ההיכרות המוקדמת שלנו עם הדמויות. את הדמויות הראשיות אנחנו מכירים מהסרט הקודם, ואת התוספות של נגיני ודמבלדור אנחנו מכירים מסרטי הארי פוטר. אבל זאת בדיוק הבעיה. אף אחת מהדמויות לא עוברת איזושהי התפתחות. כולם איפה שהם היו כשעזבנו אותם בסרט הקודם (לפעמים too much so). ניתן היה בקלות יחסית לבחור שהסרט הזה יעסוק בקרידנס וברצון שלו למצוא את הוריו ואת זהותו. זה היה נותן לסרט עמוד שדרה שסביבו ניתן לחבר את שאר הדמויות. הרי ממילא הוא די מרכז הסיפור… ניתן היה למשל, לתאר קצת יותר את הקשר שלו עם נגיני ודרך זה גם לספר עליה קצת יותר ממה שמספר בעל הקרקס לקהל. נגיני היא דמות שאנחנו מכירים היטב ופיתוח של הסיפור שלה כאן, לפני שהפכה לנחש ולהורקרוקס המפורסם של וולדמורט היה נותן לסרט מעט יותר נפח רגשי. גם הקשר שלה עם קרידנס היה יכול לתת לסרט מעט יותר מאשר הרומן-לא רומן של ניוט וטינה. הבחירה לנסות ולהתרכז ברביעייה המוכרת פלוס הדמויות החדשות יצרה סרט של "תפסת מרובה – לא תפסת". ריבוי דמויות וקווי עלילה שכאלה הולמים את הטלוויזיה יותר מאשר את הקולנוע.

בסופו של דבר, כן, חיות הפלא: פשעיו של גרינדנוולד הוא סרט נהדר לקולנוע. הוא מנצל היטב את הרוחב של המסך ואת הסאונד של האולם, שנותן לו את הבמה המושלמת לגרנדיוזיות האודיו-ויזואלית שהוא נהנה לספק. ואם אתם מעריצים של הארי פוטר ואוהבים לבלות את הזמן בעולם הקוסמים של רולינג (בינינו, מי לא?) הוא בהחלט מספק את הסחורה. במונחים של עלילה או קתרזיס? כנראה שנצטרך לחכות לסרט החמישי….

אחרי 20 שנה – הארי פוטר ועולם טוב יותר

בנובמבר 2017 פורסמה בוואלה הכתבה "קריאת ספרי הארי פוטר תהפוך אתכם לאנשים טובים יותר" והשמחה הייתה רבה. הנה, תראו, זה לא "סתם סיפור על קוסם", כמו שהמבוגרים (המוגלגים) אומרים. יש לו ערך מוסף! אז הבלוג, בתור מבוגר אחראי, החליט ללכת למקורות ולבדוק עד כמה רחוקה הכותרת בוואלה מטענות המאמר… נבירה קטנה במאגרים אקדמיים והמאמר בידינו! הפרסום בוואלה (כמו גם בפרסומים באנגלית) מתבסס על מאמר שהופיע בשנת 2015 בירחון לפסיכולוגיה חברתית יישומית (Journal of Applied Social Psychology) תחת הכותרת "הקסם הגדול ביותר של הארי פוטר: צמצום דעות קדומות" אשר מבקש להראות את השימוש שניתן לעשות בספרים פופולאריים, במקרה הזה ספרי "הארי פוטר", כדי להעביר ערכים בבתי הספר.

שתי הנחות עומדות בבסיס המחקר. האחת היא, שהזדהות עם דמויות פיקטיביות, מאפשרת "לצבור חוויות" והבנה שניתן להכיל על העולם האמיתי, ובכך ללמד אותנו שיעורים חשובים על האדם והחברה דרך "צבירת ניסיון" מבלי לחוות את האסונות על בשרינו. כוחה של ספרות בכך שהיא מאפשרת לנו לצלול אל מוחו של מישהו אחר (דרך מוחו וכתיבתו של הסופר). בעולם האמיתי היומיומי אנחנו כלואים במוחנו בלבד, חווים את העולם רק דרך העיניים שלנו. הספרות, ובייחוד ספרות טובה, מאפשרת לנו לחיות חיים של אחרים, לחוות חוויות של אחרים, לראות את העולם דרך עיניים של אחרים ולהרגיש רגשות של אחרים (וכל זה בלי לצאת מהבית!). הקריאה מפתחת בין היתר את הרגש החמקמק שנקרא "אמפתיה", היכולת להרגיש את כאבו של האחר ולהזדהות איתו. אבל הזדהות נבנית על הכרות ואם איננו מכירים את הרגש או המצב של האחר נתקשה להזדהות עמו.

ההנחה השנייה היא שניתן להשתמש בספרות קיימת כדי להעביר נושאים חינוכיים. מרבית הספרים החינוכיים נכתבים "אד הוק". הם נכתבים למען מערכת החינוך ועל כן מדגישים (יתר על המידה, בדרך כלל) את המסר. ההרגשה הכללית של הספרים האלה היא שמנסים לדחוף לך תרופה מגעילה במורד הגרון וזה עוד בלי כפית הסוכר. דרך זו יוצרת לא מעט התנגדות מצד המושאים של החינוך, קרי הילדים, ומשיגה לעיתים תוצאה הפוכה מהרצוי: מרוב רצון להעביר את המסר נוצרת התנגדות למסר והתנהגות הפוכה של "דווקא". המחקר בא להציע להשתמש בספרות יפה קיימת כדי להעביר את המסר, וזאת משתי סיבות. האחת, ספרות יפה קיימת מייתרת את הצורך בהוצאה של ספרים במיוחד ומאפשרת לנצל משאבים קיימים. השנייה, הילדים יאהבו אותה הרבה יותר מאשר ספרות מכוונת. ואני אוסיף שספרות יפה וטובה נמנעת מלתת את הפאנץ' ליין בפרצוף. היא מציגה את כל הראיות ונותנת לקורא להבין את המסקנה לבד. בכך הילד/הקורא מרגיש שהוא הוא אשר הגיע למסקנה הזו ואיש לא הכריח אותו להגיע אליה, ועל כן אין בו התנגדות כנגד המסר.

המחקר סובל מכמה בעיות, או כמה נקודות תורפה, שאמנם אולי לא מטילות ספק באמינותו אבל בהחלט מעלות כמה שאלות ששווה להרהר בהן. המחקר נערך בשתי מדינות ובדק בהן יחס לשתי קבוצות שונות. המחקר באיטליה בחן את ההשפעה של הארי פוטר על היחס להומוסקסואלים ואילו המחקר בבריטניה בדק את היחס למהגרים. עם זאת, המחקר לא מציין את היחס כלפי הקבוצות לפני הקריאה, ואף מניח כמובן מאליו שאיטליה ובריטניה חולקות תרבות אחד לאחד ואין הבדלים בגישה כלפי הקבוצות. מה גם שהבחירה בקבוצות יחס שונות מעלה תהיה. מדוע נבחרו דווקא הומוסקסואלים באיטליה ומהגרים באנגליה? יחסם הסטטיסטי בחברה? השיח הציבורי שנוגע לקבוצות אלה? גילויי אלימות כלפי הקבוצות הללו במדינות המדוברות? לשאלות אלה אין במאמר תשובה מספקת. נוסף על כך, המחקר יוצא מנקודת הנחה שמדובר בדיכוטומיה. הזדהות עם הארי (או סלידה מוולדמורט) תלמד אותנו אמפתיה ואילו הזדהות עם וולדמורט לא. אבל מה קורה אם אנחנו מזדהים עם דמויות אחרות?

ועם זאת, הבחירה לבדוק הזדהות דווקא עם הגיבור טבעית ושימושית. משום שהסםר כתוב מנקודת מבטו, העולם הרגשי שלו הוא המפותח והברור ביותר לעין הקוראת. והעולם הזה לא פשוט. רולינג מראה דרך דמותו של הארי מגוון עצום של חוויות ורגשות אנושיים ולכל הרגשות האלה יש מקום, גם לשליליים שבהם. ולא רק שיש להם מקום אלא שיש עיבוד והתמודדות איתם. הכעס של הארי על דמבלדור, האשמה שהוא חש על מותו של סיריוס מעורבבת עם האבל על האובדן מוצאים את ביטויים בהריסתו של המשרד של דמבלדור. אבל במקום להעמיד את הארי במקום דמבלדור מאפשר לו לפרוק את הרגשות, מאפשר לו להביא אותן לידי ביטוי וסולח לו על שבירת החפצים (מה זה משנה, אפשר להדביק אותם עם קסם) ועל המילים הקשות שהארי מטיח בו. הארי מקבל את המקום לתת לרגשות השליליים שלו ביטוי ובכך מתאפשר לו לעבד אותן ולהתמודד איתן. היעדרו של סיריוס מורגש גם בתחילת הספר השישי, הגעגועים לבית שכמעט היה לו עדיין שם, אבל הוא לא נותן להם להשתלט עליו ולא הופך לפקעת שיושבת במרכז הבטן ומתפרצת מדי פעם. ההתמודדות עם המוות של דובי, למשל, היא אחרת. שם דווקא התיעול של הרגש לעבודה פיזית מאומצת הוא זה שמאפשר פתרון. עכשיו דמיינו אם הוא לא היה מתעל את הרגשות הללו, כמה בלתי נסבל ואפילו אלים הוא היה הופך להיות?

הארי ודובי

הבחירה במאמר דווקא בספרי הארי פוטר איננה מקרית. בסוף שנות ה-90 תחילת ה-2000, כשכבר התחילו להיות מחשבים בכל בית ופלאפונים עם סנייק בכל כיס של טינייג'ר, סדרת הספרים של הארי פוטר עשתה את הלא יאומן וגרמה לילדים לקרוא. ספר, אמיתי ומודפס. הוא הפך לפופולארי עד כדי כך שהמורה לספרות בבית הספר ביקשה במפורש לקבל יומני קריאה על ספרים שאינם הארי פוטר…. זה הגיוני להשתמש בספר שממילא פופולארי בקרב הקוראים וממילא מלא בכל טוב כדי לפתח שיחה סביב נושאים חינוכיים. האם סדרת ספרי "הארי פוטר" באמת הופכת אנשים לטובים יותר? המממ… לא הייתי רוצה להטיל על כתפיו הרזות והצעירות של הארי את עתיד האנושות כולה. הוא כבר הציל אותה פעם והיה לו די והותר. אבל אם נוכל ללמוד משהו מהספרים הרי שזה היכולת לראות את האנשים שסביבנו כדמויות מורכבות שאין לסכמן במילה אחת (הכניסו מילה פייבוריטית כאן…), שרצוי לא לשפוט במהירות פן נפעל על בסיס עובדות חלקיות ונגרום נזק (אהמ הארי רוצה להרוג את סיריוס…) ובאופן כללי שאנשים הם חיות מורכבות, מתוסבכות ושרצוי להבין אותן כמה שיותר כדי לדעת להתנהל איתן נכון. גם אם יש במאמר כמה בעיות, הרי שהמחקר הוא הוכחה, שוב, לכוחה של ספרות טובה לפתח את האנושיות שבנו. לחיי עוד הרבה ספרים טובים (ובעיקר, זמן לקרוא…)

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הסרטים

בימים העתיקים של חטיבת הביניים, בזמן שחברי לכיתה כילו את זמנם בקולנוע, אני ביליתי את זמני בקריאה. בהפסקות בפינה מוארת אך נסתרת בספרייה, בשיעורים משעממים עם ספר פתוח על ברכי מתחת לשולחן, צוללת מעולם הגיאוגרפיה והשירה המדוכדכת אל מחוזותיה של נובה סקוטיה, הארץ התיכונה או דרום ארה"ב לאורך המיסיסיפי. ואם במקרה יצא סרט מבוסס ספר וחברי היו שואלים אותי אם צפיתי בו התשובה הקבועה הייתה "קראתי את הספר" שאמנם נאמרה בטון מלא חשיבות עצמית ומעט התנשאות מעל אלה שלא קראו, אבל גרר לרוב מבטים זהים מצד אלה שלא קראו את הספרים אבל צפו בסרטים.

הפתיחה הארוכה והנוסטלגית הזאת באה לבסס את היותי אשת ספר שמאמינה בכל ליבה ש-400 עמודים כתובים היטב עדיפים על שעתיים של עיבוד קולנועי ויסכימו איתי כל אלה שהתאכזבו מתישהו מעיבודים קולנועיים. עיבודים כאלה מוגבלים בזמן מסך ואילוצים טכניים שספרות חופשיה מהם. הדבר גורר שינוי מהותי של הסיפור, הפשטה שלו (לעיתים עד כדי רידוד) ולרוב החסרה של כל החלקים הטובים… 😛

איך מרגיש סרט יחסית לספר….

אם עקבתם אחרי הבלוג, אתם כבר יודעים שאת ספרי "הארי פוטר" קראתי לראשונה כשהייתי בת טיפש-עשרה, בתקופה שבה היינו צריכים לחכות עד שיצא הספר הבא ויתורגם, ואז לחכות שיגיע לספרייה הבית-ספרית וככל הנראה גם לחכות שהוא יוחזר על ידי תלמיד זריז יותר מאיתנו. כמו כולם, גם אני קראתי אותם בהנאה רבה. אבל בניגוד לחלק מחברי לספסל הלימודים, הם לא הפכו אותי לפוטרהאד. ומשום שלא הייתי פוטרהאד, וגם מכמה סיבות נוספות, לא צפיתי בסרטים של הארי פוטר כשיצאו, והסרט היחיד שכן ראיתי עד עכשיו היה הסרט הראשון אותו הצלחתי לתפוס כששודר בטלוויזיה. אני מציינת את זה כסוג של גילוי נאות שמן הראוי לעשות כשאני באה לכתוב על הסרטים של הארי פוטר עכשיו, ב-2018, כמעט 10 שנים לאחר שיצא הסרט האחרון בסדרה. אז לאחרונה השלמתי את כל שמונת הסרטים של הארי פוטר ונהניתי. כן, נהניתי. ככל הנראה העובדה שהספרים לא היו טריים מדי בזיכרוני סייעה בידי ליהנות מהסרטים. הצלחתי להימנע מההשוואה הבלתי נמנעת וכמעט לא רצונית שאנחנו עושים כשאנחנו צופים בסרט שמבוסס על ספר שאנחנו אוהבים.

הסרטים לא חפים מטעויות ובעיות. המדיום של הקולנוע נותן כלים שונים מהמדיום של הספרות, והטעות הראשונה (ואולי הטראגית) הייתה לנסות ולהעביר את הספרות כמו שהיא אל הקולנוע. התוצאה היא ניסיון מעורר רחמים לדחוס 400 עמודים לשעתיים ומשהו של סרט. נדמה שמרוב רצון להעביר את הסצינות החשובות, או הרגשות העיקריים בסדרה, ההקשרים בין הסצינות הלכו לאיבוד. יש קפיצות מידע שלא ברור כיצד הגענו אליהן (איך הארי ידע על אבן הביזור? אה, לא בסרט….) ומשפטים שנאמרים לא על ידי הדמויות שאמרו אותן בספר (אהמ, מה קרה לכל הטקסט של רון?). במקום לבנות סרט עם הגיון פנימי שעובר אולי לא על כל הדברים החשובים בספרים אלא על עיקרי הסיפור המרכזי הם ניסו להעביר מספר התפתחויות במספר סיפורים שההקשרים ביניהם נעלמים. קריאת הספרים טרם הצפייה היא חרב פיפיות. מצד אחד היא נותנת את המידע הנחוץ כדי להבין את הקפיצות הלוגיות בסרטים ועונה על מספר לא קטן של שאלות. מצד שני, אם הספרים טריים במוחכם סביר להניח שהסרטים יסבו לכם יותר עוגמת נפש מהנאה.

מבחינה סיפורית, הסרטים שינו לא מעט, הפכו חלק מההתרחשויות בספרים למוחצנות יותר (כמו הסצינה של הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט) ואף הוסיפו סצינות שלא קיימות במקור הספרותי (משום מה בעיקר סצינות ריקוד). אבל שימוש נכון במדיום הקולנועי, גם אם הוא מוסיף לעיתים דברים שהספרים לא כוללים, או שהספרים רק רמזו עליו יכול להוסיף לסיפור שכן ניתן, באמצעים הקוליים-ויזואליים של המדיום למלא פערים ולהעביר משמעות עמוקה שלא נזדקקה למילים. אחת מהסצינות האלה היא סצינת הריקוד באוהל של הארי והרמיוני בסרט האחרון. רון עזב בטריקת הבד של האוהל, מלחמה גועשת מסביב, הארי והרמיוני רחוקים מכל האנשים שהם אוהבים, לבדם מול העולם האפל שבחוץ. ברדיו מתחיל להתנגן שיר והארי לוקח את ידה של הרמיוני ומשכנע אותה לרקוד, ריקוד של חברים טובים שדואגים זה לזה. גם אם זה לא פותר את בעיותיהם, זה משפר מעט את ההרגשה שלה. Mission Accomplished. אבל השימוש המעניין ביותר בסצינה הוא דווקא הפסקול. השיר ברדיו מתחיל כשיר ברדיו, עובר כשיר של הפסקול לזמן הריקוד (ובכך מקיף אותם בבועה נפרדת מהעולם שבחוץ) וחוזר לשיר ברדיו כשהריקוד מסתיים (חזרה למציאות). מילות השיר, O Children של ניק קייב, הן פנייה של המבוגרים אל הילדים שבה הם מספרים על העולם האכזר והאלים שבחוץ שהמבוגרים אחראים עליו. המילים מתכתבות יפה עם העלילה משום שזהו אכן המצב, המבוגרים הביאו למלחמה שבה הילדים נאלצו להתבגר מהר ולהילחם גם. הבקשה של המבוגרים, לשמוח, נראית מיותרת, מאולצת, ונדמה שהילדים הופכים להיות התקווה האחרונה והיחידה של העולם. שימוש נכון במדיום ובפסקול (גם אם ניתן להתווכח על הצורך בתוספת הזאת) מאפשר העברת משמעות סמלית בלי הצורך בשיחה.

הסרטים הם נקודת פתיחה לדור של ילדים שרגילים למסכים, שרגילים ל"טוב מראה עיניים", ושלא רגילים לקרוא וכבר יצא לי לפגוש כמה שצפו בסרטים קודם, התאהבו, והלכו לקרוא את הספרים. כן, עבור מי שקרא את הספרים, עבור מי שגדל על הספרים, היפוך הסדר עלול להיראות מוזר, חילול קודש ממש, אבל בינינו, במאבק לגרום לצעירים של היום לקרוא כל האמצעים כשרים (סליחה על שאני נשמעת בת מאה…. 😛 ). נוסף על כך, הסרטים של הארי פוטר מציגים לקהל הרחב כמה וכמה מהשחקנים הידועים והטובים ביותר של אנגליה. אלן ריקמן, ג'ולי וולטרס, ג'ון הארט, דייויד בראדלי, דייוויד טננט, קנת' בראנה, הלנה בונהם קרטר, ג'ון קליז ודאם מגי סמית' שגילתה שפתאום קהל שלם של בני אדם קטנים מזהים אותה (גם אם לפעמים לוקח להם קצת זמן…). גם אם השמות שלהם נעלמו מעיניהם של הצופים הצעירים, הפרצופים שלהם הפכו להיות מוכרים. בפעם הבאה שהם נתקלים במי מהם בקולנוע או בטלוויזיה זה כבר לא יהיה "מי זה בכלל?" אלא "אה! הוא/היא היו בהארי פוטר!"

גם אם הסרטים לא מושלמים (וכאמור אין עיבודים מושלמים), ניתן ליהנות מהם די בקלות. העולם הויזואלי המפורט, פרי יצירתה של רולינג, אבל בעיקר יצירתם של המעצבים הגרפיים של הסרטים, מירפורה מינה ואדוארדו לימה (הידועים כצמד מינלימה) מפיח רוח חיים בספרים שמוסיפה להם נופח קסום ומקיימת פאנדום וקוספליי רחבים וחוצי תרבויות. מספיק לראות ילד כבן 12 בתלבושת גריפינדור באחת מתחנות הרכבת התחתית בלונדון כדי להכיר בכך שכוחו של עולם הקסם הויזואלי גדול ויש לו מקום של כבוד. גם אם אני עדיין, ככל הנראה, אעדיף את הספרים. 😛

קנת' בראנה (בתפקיד גילדרוי לוקהרט) נהנה מתשומת הלב

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

מקור: גוגל.

 

חיות הפלא והיכן למצוא אותן – טלוויזיה, קולנוע ומה שביניהם

קוסם בריטי צעיר מגיע לניו יורק של שנות ה-20 עם מזוודה מלאה חיות פלא. אבל חיות פלא אסורות בארה"ב. כשהן בורחות מהמזוודה, ניוט סקמנדר הקוסם הצעיר שלנו, מנסה בכל כוחו לאסוף אותן חזרה לפני שמשרד הקסמים האמריקאי מגלה עליהן ובדרך נעזר בהילרית שפוטרה מתפקידה וב"אל-קס", (מוגלג בשפת הבריטים) שחולם לפתוח מאפייה אבל מוצא את עצמו נגרר לעולם הקוסמים שלא ידע שקיים. "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" הוא הסרט התשיעי שמתקיים בעולם הקסום (תרתי משמע) שבראה ג'יי קיי רולינג והוא סרט כיפי ומהנה מאוד. דמותו של הקוסם בגילומו של אדי רדמיין חביבה מאוד; החברה שלו, טינה מעט אנמית אבל אחותה מפצה על זה עם הצבעוניות שלה; מר קובלסקי המוגלג מספק שפע של רגעים משעשעים וחיות הפלא מופלאות למדי החל מהיצור הקטן שגונב כל דבר מנצנץ, דרך יצורון ירוק שנראה כמו ענף עץ וכלה בדמוי פניקס או נשר גדול, בוהק ומלכותי.

ולמרות כל הקסם של הסרט, יש תחושה מוזרה שנלווית אליו. לסרט אין באמת עלילה שמהווה את עמוד השדרה שלו. אין קונפליקט, אין תעלומה של ממש, אין אפילו התפתחות של דמויות. מה שיש בשפע הוא הצגה של עולם והחוקים שלו וכן הנפשות הפועלות. הכרנו את הטוב (סקמנדר), הרע (גרינדלוולד) והלא נורא (טינה). הסרט הזה הוא ראשון מתוך סדרה של 3-5 סרטים מתוכננים נוספים ונדמה שהסרט יותר משהוא רוצה לספר סיפור, הוא מהווה אקספוזיציה לסדרת הסרטים העתידית כולה.

בשנים האחרונות הפער וההבדל בין טלוויזיה לקולנוע הולך ומצטמצם. אם בעבר הטלוויזיה הייתה אחותו הקטנה והמטופשת של הקולנוע ונחשבה לבידור זול להמונים, בשנים האחרונות הסדרות המופקות לטלוויזיה עולות באיכותן על לא מעט סרטים ונוגעות בסוגיות חברתיות, כלכליות ואף פוליטיות כבדות משקל. גם מבחינת אורך הפרקים, הפערים הולכים ומצטמצמים. "שרלוק" הבריטית למשל, כוללת למעשה שלושה פרקים באורך של סרט בכל עונה, כשעה וחצי כל אחד. באופן כללי, היוקרה של הטלוויזיה עולה בשנים האחרונות ומשאירה רבים בבית מול המחשב או הטלוויזיה.

אבל הבדל אחד עדיין נשמר, כביכול. אורך הסיפורים. בעוד שסדרות טלוויזיה כוללות מספר רב של פרקים ומאפשרות פיתוח איטי יותר ואולי מעמיק יותר של דמויות וכן מורכבות גדולה יותר של קווי עלילה, סרט צריך לצמצם את עצמו לכדי סיפור אחד שניתן לספר בשעתיים בממוצע. סדרה יכולה לקטוע סיפור ולהמשיך אותו בפרק הבא, ואילו סרט חייב לעמוד בפני עצמו ולכלול סיפור עם התחלה אמצע וסוף בתוך מסגרת הזמן המתוכנן. בסרטים אי אפשר היה לעשות "המשך יבוא…". עד השנים האחרונות.

השינוי הגדול ביותר הגיע ככל הנראה בזכות או בגלל העולם הקולנועי של מארוול. בדומה לטלוויזיה, סרטי מארוול בונים על ידע קודם. הם יוצאים מנקודת הנחה שהצופים שלהם צפו גם בסרטים הקודמים בסדרה של גיבור העל הרלוונטי ועל כן מכירים את ההיסטוריה שלו ואת יחסיו עם דמויות אחרות שחוזרות. צופים שנתקלים בסרטי מארוול לראשונה דרך "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" למשל, חווים חוויה מעט סוריאליסטית שדומה אולי לכניסה למועדון שבו כולם מכירים את כולם ואתם החדשים. לוקח זמן להבין מי זה מי ומי נגד מי. הסרט כולל לא מעט התייחסויות ובנייה עלילתית שמסתמכת על סרטים קודמים. קשה להבין את הנאמנות של הקפטן לבאקי אם לא ראינו את "קפטן אמריקה: חייל החורף". ואי אפשר להבין את "חייל החורף" בלי לראות את הסרט הראשון של הקפטן. מכאן החשיבות לצפייה "מסודרת" בסרטים של מארוול, או לפחות באלה של גיבור העל הרלוונטי לכם.

קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים

אם עוזבים את עולם הקומיקס, העולם הקולנועי של רולינג וסרטי הארי פוטר הוא אולי העולם הקולנועי הגדול הבא. כולם מתרחשים בתוך עולם קסום עם חוקים ודמויות שחוזרות במרבית הסרטים. אבל בעוד שהסרטים של הארי פוטר מבוססים על ספרים פופולאריים שרוב הצופים קראו טרם הגעתם לקולנוע, במקרה של "חיות הפלא" מרבים הצופים באים משום שראו את הארי פוטר, לא משום שקראו את הספר "חיות הפלא", ולכן הסרט מהווה את הפתיח של סדרת הסרטים ולא רק סרט שעומד בפני עצמו.

הרעיון לעשות סדרת סרטים היא כמובן שיקול כלכלי מוצלח. בניגוד להפקה של סרט המשך, הידיעה מראש על כך שיהיו מספר סרטים בסדרה יוצרת ציפייה בקרב הצופים הפוטנציאלים שמחכים ליציאת הסרט הבא ויוצרים "באזז" עם ההודעה על השחקנים והבמאים, עם יציאת הטריילר וקרוב ליציאתו למסכים. יש בכך פרסום נוסף על הפרסום והקידום הרשמיים וכן האפשרות להשאיר את הסרטים ואת המותג שנלווה אליהם בתודעה זמן ממושך יותר מהזמן הממוצע שסרט בודד נשאר בתודעה. זה גם יוצר קהל קבוע במידה מה, משום שאף אחד לא רוצה לעצור באמצע סיפור ולכן רבים ילכו לראות את הסרטים הבאים ולו רק כדי להשלים לעצמם את התמונה המלאה של הסדרה. כל אלה יוצרים הכנסה כמעט בטוחה מהסרטים ומשמחים מאוד את היוצרים ואת המפיקים.

בסופו של דבר עולה השאלה האם יש הבדל בין טלוויזיה לקולנוע כמדיומים? כמובן שישנם הבדלים רבים עדיין (מקום הצפייה, איכות הטכנולוגיה) אבל מבחינת התוכן והמבנה הולך ונסגר הפער ביניהם גם בסוג הנושאים ובאופן הטיפול בהם וגם בפורמט שבו הם מוצגים. האם זוהי תופעה חיובית? אני לא בטוחה.