…I Saw the D

את הפוסט הראשון שלי בבלוג פתחתי בתודה לשני המרצים שלי לקולנוע. את הפוסט הזה אני פותחת בתודה לאחד מהם: ד"ר פבלו אוטין על שהציג בפני את הקולנוע הקוריאני. הסרט הראשון שהקרין היה "שבעה צעדים" (Old Boy) והוא היה אגרוף בבטן הרכה שרגילה לקומדיות רומנטיות וסרטים אמריקאים. יום אחד אולי אצפה בו שוב ואכתוב עליו, נראה שמגיעה לו הזדמנות שנייה. הבמאי שלו, פארק צ'אן ווק (Park Chan-wook) יהיה אורח בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים השנה. יש למה לצפות. אבל עד אז נדון בתגלית הנהדרת מהקורס ההוא: הבמאי קים ג'י וון (Kim Jee Woon). ארבעה סרטים שלו ראיתי עד כה וכולם היו נפלאים. ובכן, נפלאים זו אולי לא המילה הנכונה, סך הכל לאף אחד מהם אין עלילה קלילה וכיפית, אבל משהו בשפה הקולנועית שלהם, בצילום, בבימוי תפס אותי ומשום שאינני סטודנטית לקולנוע, אלה כל המושגים הקולנועיים שארשה לעצמי להשתמש בהם.

במסגרת "הקיץ הקוריאני" שהתחיל החודש וימשך עד לאמצע החודש הבא, מוקרנים סרטים של קים ג'י וון בסינמטקים של תל אביב וירושלים. יריית הפתיחה הייתה הסרט הבא:

I_Saw_The_Devil-p3

I Saw the Devil (ראיתי את השטן)

חברתו של קים סו היון (Kim Soo-hyeon) נרצחת באכזריות וגופתה מבותרת. סו היון, סוכן חשאי, נשבע בפניה לנקום את מותה. מהרגע שהוא מוצא את הרוצח מתחיל מרוץ עקוב מדם (תרתי משמע). וכאן מגיע גילוי נאות: הסרט, שכוכביו הם לי ביונג הון (Lee Byung hun) וצ'ה מין שיק (Choi Min Sik), אינו מיועד לבעלי לב חלש, עצבים חלשים או קיבה חלשה. האלימות שבו גרפית מאוד, ולא כולם יכולים או מעוניינים להתמודד איתה.

ובכל זאת, הסרט מעלה שאלה פילוסופית, שאלה שעלתה בסוף הסרט גם מהקהל: אז מיהו השטן? האם הוא הרוצח? האם הוא הסוכן החשאי שמחפש נקמה ולא בוחל בשום אמצעים?

רבות נאמר על הייצוג של טוב ורע בסרטים ובסדרות קוריאניות ועל כך שאין חלוקה ברורה וחד משמעית לgood guy ו-bad guy. סמל היין ויאנג והפילוסופיה הבודהיסטית גורסות כי הטוב והרע שלובים זה בזה. ובכל זאת, יש טוב ורע ואחת ההגדרות שניתנות בהגות הבודהיסטית היא שאדם רע אינו יודע להבדיל בין טוב לרע ואילו אדם טוב יודע. יתרה מזאת, כאשר אדם טוב רואה רע הוא פועל להפסיקו. לא ניכנס כאן לדיון הפילוסופי של הגישה הזו (ואתם יותר ממוזמנים לעשות זאת בתגובות), אבל יש בגישה זו מן התשובה לשאלה "מיהו השטן?"

I Saw the Director (ראיתי את הבמאי!)

כשעלו האורות והקהל החל לעכל לאט לאט את מה שצפה בו על המסך, נכנס לאולם הסינמטק לא אחר מאשר הבמאי של הסרט, קים ג'י וון, שהגיע לארץ כאורח הכבוד של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים ובא לענות על שאלות הקהל. כן כן, במאי קוריאני גדול בארץ הקודש! עזבו אתכם מבקסטריט בויז, כאן קיבלנו הצצה לאופן שבו מוחו של אמן עובד. איזו חוויה!

קים ג'י וון נשאל על הויזואליות הקשה בסרטים שלו ואיך זה לצפות בסרט שביים ממרחק הזמן (הסרט מ-2010), וענה שהוא לא נוהג לצפות בסרטים שלו, כי זה מפחיד אותו, אמירה שלפחות מחצית מהקהל באותו ערב יכלה בלב שלם להזדהות איתה, אם כי הכוונה שלו הייתה לומר שהוא חושש מתגובות הקהל מיד לאחר הסרט.

כשנשאל על פשר שמו של הסרט, ענה שמקור השם הוא בדבריו של ניטשה על כך שאדם שרוצה לתפוס מפלצת הופך בעצמו למפלצת. אם כך, הסרט עוסק לא רק בטוב ורע אלא גם בזהותו של אדם.

אבל מהו מקור הרוע? קים נשאל האם מקור הרוע של הנבל הוא במעמדו הסוציו-אקונומי הנמוך ובעובדה שכל קורבנותיו הם ממעמד סוציו אקונומי גבוה? לטענתו של קים, משום שאין תפיסה של טוב או רע מוחלטים ואינהרנטיים, הטוב והרע מגיעים מהקשרים בין בני אדם ובראש ובראשונה מהקשרים בתוך המשפחה. הכל מתחיל במשפחה, אומר קים ג'י וון, ומבטא בכך את החשיבות העצומה שיש למשפחה בתרבות הקוריאנית.

הקולנוע הקוריאני שמוקרן במערב נתפס, ואף משווק, כקולנוע אלים משום שרבים מהסרטים שמגיעים למערב הם סרטי נקמה או אימה (ביניהם סרטיהם של קים ג'י וון ופארק צ'אן ווק). אחת השאלות שעלתה מהקהל היא האם יש סיבה מדוע דווקא קוריאה מוציאה כל כך הרבה סרטי נקמה. חלק מהתשובה נגע בכך שהסרט מספק סוג של פורקן יצרים לצופים. יש באלימות של הסרט משום ביטוי לשאיפה לנקמה שלא מתבצעת שכן קוריאה היא חברה מאופקת וביטוי כעס לא מתקבלים בה בעין יפה. למעשה, סרטי נקמה אינם רוב הסרטים שמופקים בקוריאה. תעשיית הקולנוע הקוריאנית מגוונת מאוד וכוללת בתוכה מגוון של ז'אנרים החל מסרטי נקמה וכלה בקומדיות רומנטיות. רצוי לומר גם מילה על אופן השיווק והבחירה של המערב אילו סרטים לייבא. המערב, אשר בוחר לייבא דווקא את הסרטים הללו, יצר לקוריאה תדמית של מדינה שטובה בסרטי אימה אלימים. יש שיקראו לזה אוריינטליזם.

לבסוף, נשאל קים על החוויה של עשיית סרטים בהוליווד, בעקבות עבודתו על הסרט The Last Stand בכיכובו של ארנולד שוורצנגר. הוא לא היחיד. מלבד קים ג'י וון, גם פארק צ'אן ווק ובונג ג'ון הו (Bong Joon-ho) ביימו לאחרונה סרטים בהוליווד, אבל רק סרטו של בונג ג'ון הו הצליח. הסיבה, לדעתו של קים, היא בכוחו של ארנולד שוורצנגר, אבל גם בהבדל במעמדו של הבמאי בתעשיית הקולנוע הקוריאני ובהוליווד.

בין הסרטים הנוספים של קים ג'י וון אפשר למנות את "סיפור של שתי אחיות", "סיפור מריר-מתוק" ו"הטוב הרע והמוזר". בהחלט שווה צפייה.

 KIM JEE WOON

(תודה לקטיה-סאן על התמונה!)

מודעות פרסומת

הקומדיה הקוריאנית של דנטה

מה משותף ל"מלכת השלג" של אנדרסן, "הקומדיה האלוהית" של דנטה והסרט E.T של שפילברג? כולם נכסי צאן ברזל של התרבות המערבית ו… כולם מופיעים בסדרות קוריאניות. שלוש סדרות קוריאניות, "מלכת השלג", "השטן" ו"אהבה מכוכב אחר" עושות שימוש, בדרגות שונות, באלמנטים המערביים הללו בין אם בעלילה ובין אם בבניית הדמויות. גימיק שיווקי או שמא השילוב הטבעי שעושה קוריאה המודרנית בין מזרח למערב?

למי שמעוניין לצפות בדרמות המדוברות – זהירות ספויילרים 🙂

"מלכת השלג" (Snow Queen) מספרת על בחור צעיר וגאון במתמטיקה בשם האן טה-וונג (Han Tae-woong) שמתקבל לבית ספר למדעים ומתיידד עם גאון מתמטי נוסף, קים ג'ונג-גיו (Kim Jung-kyu). שניהם מתמודדים על מדליית הזהב באולימפיאדת המתמטיקה, ובניגוד לכל הציפיות ובעיקר לציפיות של אביו, קים ג'ונג-גיו מפסיד את הבכורה לחברו הטוב, לא מסוגל להתמודד עם ההפסד והאכזבה של אביו ומתאבד. טה-וונג שמרגיש אחראי למותו של חברו משום שניצח אותו, עוזב את בית הספר והופך להיות מתאגרף לזכר חברו שאהב אגרוף. בין לבין הוא פגש ילדה קטנה שרצתה לטוס ללפלנד, שם גרה "מלכת השלג".

ההתייחסות למלכת השלג של אנדרסן בסדרה היא יחסית מינורית. יותר מהיותה פרט חשוב בעלילה, "מלכת השלג" היא מטאפורה לקים בו-רה, אותה ילדה קטנה שפגש טה-וונג אשר מתגלה כאחותו הקטנה של חברו הטוב (והמת) אליה הוא מפתח רגשות חיבה עזים. היא אינה מסוגלת לפתח רגש חם ו"ליבה קפוא כמו קרח". אבל זו יכולה להיות גם מטאפורה הולמת לאביה, שלוחץ על האח להיות תחרותי מדי מה שמביא בסופו של דבר להתאבדותו. לפלנד, לעומת זאת, המקום בו מלכת השלג גרה, מתוארת בפי בו-רה כארץ נפלאה של אושר. דווקא המשטחים הקפואים העצומים וההרים מלאי היראה הם האידיאל של בו-רה, רחוק מאביה ומבני האדם איתם קשה לה להסתדר.

The Snow Queen

"השטן" (Mawang/ The Devil) מגוללת את סיפורו של קאנג או-סו (Kang Oh Soo), שוטר מוערך בסיאול. יום אחד הוא מקבל חבילה לא מזוהה עם קלף טארוט ומכתב מודבק בתוכו. מהרגע הזה, חייו הולכים ומשתבשים מפני שיש מישהו שיודע את הסוד ששמר או-סו מאז ימי התיכון ורוצה נקמה. הסדרה הזו מזכירה במידה מה את הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא על אדם שחוזר לנקום בזהות אחרת בכל אותם אנשים שהרסו את חייו, אבל מגלה שהנקמה לא מתוקה כמו שחשב.

הקומדיה האלוהית של דנטה המגוללת את ביקורו של דנטה בגיהנום ובגן העדן, מלווה את הדמויות השונות אשר חוטאות בדרכן לגיהנום. בתחנת הרכבת בה עובר או סונג-הא (Oh Sung Ha) עורך הדין ואחת הדמויות המרכזיות בסדרה, ישנו ציור של שער הגיהנום מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה. וכמו סונג-הא, העומד מול הציור ותוהה מיהו העומד בשערי הגהנום, גם הצופים תוהים מי מהדמויות תעמוד בשעריו? מי תכנס אליו? ומי תצליח לעבור את המכשולים שבדרך ולהגיע לגן העדן והאם גן העדן המיוחל הוא אכן מה שחשבו שהוא.

230px-The_Devil-poster

"אהבה מכוכב אחר" (My Love from Another Star) מספרת על דו מין-ג'ון (Do Min Joon) חייזר שהגיע לארץ אי שם בשנים של שושלת ג'וסון ולא הצליח לחזור לכוכב שלו (נשמע מוכר?). מאז, כבר 400 שנה, הוא חי בין בני האדם, מתפלא על התכונות של היצורים האלה ומנסה שלא להתבלט. עד שיום אחד, הוא פוגש בחורה, צ'ונג סונג-יי (Cheon Song Yi) שמזכירה לו נערה שפגש באחד מפרקי חייו הקודמים בג'וסון, ומשם הדרך לאהבה הייתה (יחסית) קצרה. ואם לרגע חסרה לכם ההתייחסות ל-E.T., למקרה שלא זיהיתם את הקשר, הרי שאחיה הצעיר של סונג-יי אוהב את הסרט של שפילברג גם בגילו המתקדם.

You-Who-Came-From-the-Stars-5

שלושת הסדרות משלבות אלמנטים מערביים מוכרים (מה יותר ומה פחות) כחלק מעולם הדימויים שלהן. בין אם בעיצוב הדמויות או בקווי העלילה, התרבות המערבית משתלבת עם התרבות הקוריאנית לכדי יצירה שלמה אחת. בעוד ששתי הסדרות הראשונות מתרחשות בקוריאה המודרנית, ועל כן אין השילוב מפתיע, הסדרה "אהבה מכוכב אחר" אשר קופצת בזמן בין שושלת ג'וסון לבין המאה ה-21 מהווה שילוב מעניין יותר שכן אמנם אין אמונה בחייזרים בתקופת ג'וסון אבל יש אמונה ברוחות ושדונים שיכולים לשנות דברים בעולם האנושי ויש להם כוחות שאין לאדם. כאן אולי השילוב הוא השלם ביותר משום שהחייזר שמקורו בספרות מדע בדיוני מערבית, לובש צורה של שדון באמונה העממית הקוריאנית. אולי זאת ההוכחה שהעל-טבעי ריתק את האדם מזה שנים רבות, לא משנה איזה שמות הוא נתן ליצורים האלה.

גימיק שיווקי או שילוב טבעי? קשה לומר. אין ספק שהשילוב של אלמנטים מערביים יכול להקל את הקליטה של הסדרות מחוץ לקוריאה ואם מכוונים ליצוא, אין ספק שיש בכך הגיון שיווקי, משום שיש שילוב של משהו מוכר עם האקזוטיות הקוריאנית. מצד שני, קוריאה המודרנית הושפעה, כמו מקומות רבים בעולם, מהתרבות האמריקאית ואף מהנצרות שהכתה בה שורש משנות ה-60 של המאה ה-20, שתי השפעות שהפכו בנות בית בקוריאה של המאה ה-21, והשתלבו לצד המסורת בשעטנז מקומי של ישן וחדש, מזרח ומערב. אם חושבים על השילוב ההיסטורי הזה, הרי שהתרבות הקוריאנית המודרנית היא עצמה פרי השילוב וההשפעות השונות, מערביות ומזרחיות, שספגה במהלך השנים.