אשתי הפוליטיקאית – השחיתות של הטובים ביותר היא הנוראית מכולן

פוליטיקה היא עסק מלוכלך. היא אדם לאדם זאב במסווה של ידידות. היא משחקי כוח והישרדות על חשבון אחרים. "נאמנות", "כבוד", חברות", כולן מילים ריקות. "כולם אומרים בפרלמנט דבר אחד ועושים דבר אחר. אלה כללי ההתקשרות." אבל בסופו של דבר מדובר באנשים, ומשום שמוסר לא תלוי בתחום העיסוק, יש דברים שלא עושים.

איידן הוינס (דיוויד טננט) התפטר מהפרלמנט במחאה על מדיניות הממשלה והעומד בראשה, אך למעשה היה זה אמור להיות תחילתו של המרוץ לצמרת. חברו מזה 20 שנה, ברוס באביש (אד סטופרד), גם הוא חבר פרלמנט, שתמך בהחלטתו להתפטר ואף דרבן אותו למהלך, בגד בו והסיר את תמיכתו ברגע הקריטי ובכך למעשה זרק את איידן מהפוליטיקה. בעוד כוכבו של איידן דועך, הקריירה הפוליטית של אשתו, פרייה (אמילי ווטסון), נוסקת. האם יצליח לחזור לפוליטיקה? ואיך ישפיעו שינויי הכוחות בחוץ על "הזוג הנוצץ" של ווסטמינסטר?

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

איידן הוינס ומאחוריו אשתו פרייה וחברו הטוב ברוס באביש.

"אשתי הפוליטיקאית" (The Politician's Husband) מצליחה בשלושה פרקים לגעת במגוון שלם של נושאים מבלי לתת תחושה של פיזור. עבודה ובית, פוליטיקה ומשפחה, יחסי כוחות מגדריים ושחיתות, מערכות יחסים וילדים עם צרכים מיוחדים. אבל בין כל זה, בראש ובראשונה זהו סיפור על גיבור טראגי יווני-שייקספירי כמעט והרפרנסים רבים. בכך אולי השם האנגלי "בעלה של הפוליטיקאית" הולם את הסדרה יותר.

לאחר הבגידה של ברוס, איידן מקמט בהפגנתיות צילום משותף ישן שלהם ומצטט מתוך "הסוחר מונציה": "את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל … ואגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי" (מתוך התרגום של אברהם עוז). כמו במחזה, איידן מחפש נקמה על הבגידה של ברוס, אבל בעוד שבמחזה הנקמה לא צולחת, הנקמה של איידן בברוס מצליחה בגדול אבל באיזה מחיר! מקור שמו של איידן (Aiden) הוא באל השמש האירי ופירוש המילה היא "לוהט", ואכן לאחר הבגידה ניצתים באיידן פחדים ישנים וחדשים ומעירים בו אש שמעכלת בדרכה לא רק אותו אלא גם את מי שנקרה בדרכו.

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן, אחרי הכשלון הפוליטי

איידן הוא גיבור טראגי קלאסי כמעט: רם מעלה, אב דואג ובעל אוהב. אבל בניגוד לטרגדיה היוונית שבה הגורל או האלים קובעים מראש שכל ניסיונותיו של הגיבור לשנות את גורלו יעלו חרס, התחושה כאן היא שלו רק בחר איידן שלא להניח לעצמו להיגרר אחרי הנקמה והקנאה (והנה גם המפלצת ירוקת העין מ"אותלו" נכנסת לתמונה) הדברים היו מתגלגלים אחרת. איידן לא מונע על ידי ערך מוסרי כלשהו, הוא מונע על ידי נקמה ופחד. הוא יודע שבמעשיו הוא פוגע באנשים שקרובים לו, בראש ובראשונה באשתו וביחסיהם, ובכל זאת מגיע לשלב שבו הוא מצדיק אותם בעיני עצמו בטענה ש"כך עושות ועושים כולם" וש"מגיע לו (לברוס)". אבל העובדה ש"כולם אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר" לא הופכת את ההתנהלות שלו למוסרית או מקובלת על הדעת. זה לא תירוץ טוב מספיק להשחתה של המידות הטובות (ואין כמו סוף הסדרה כדי להוכיח את זה). הטרגדיה הנוראית של "אשתי הפוליטיקאית" היא לא שהאלים או הגורל מביאים לאבדנו של איידן אלא שהוא עצמו, במו ידיו, הורס את הדברים שהיו לו החשובים ביותר – אהבתה של אשתו ויחסיו עם אביו.

כמו בכל רומן טוב, דמויות המשנה בסדרה מאירות צדדים בדמותו של איידן. אשתו, פרייה (שנקראת על שם אלת האהבה והפיריון הסקנדינבית), שנתנה לבעלה את הבמה ונשארה מאחורי הקלעים במשך שנים, היא סלחנית ומכילה יותר ממנו. היא מכירה בכך שבני אדם טועים ובוחרת שלא לסגור חשבונות או להיגרר לחילופי האשמות. אביו של איידן, מתפקד כקול ההיגיון ומנסה להחזיר את בנו לדרך הישר, לגרום לו לראות גם את הצד של אשתו, לקחת אחריות על מעשיו ולשמור על ההגינות והיושרה שלו. בנו של איידן, נוח, מספק הצצה מרתקת אל אופיו של איידן. נוח סובל מאוטיזם בתפקוד גבוה (אספרגר). הוא מתקשה להבין רגשות של אחרים ולא מסתדר עם שינויים. כמוהו, גם איידן מתקשה להבין את הרגשות של אשתו ושל אביו ולהתחשב בהן וגם הוא סולד משינויים. אבדן המקום שלו בפוליטיקה והחשש לאבד את מקומו בליבה של אשתו לטובת מחזר ותיק (גם אם לא אהוב) מביא אותו לנסות ולהחזיר את הגלגל לאחור, בכל מחיר.

אם מחפשים דוגמא לטרגדיה נוספת הרי שהיא בקשר של איידן עם בנו. אביו של איידן אומר לו שהוא השקיע את כל מרצו וזמנו בפוליטיקה של ווסטמינסטר לאחר שאבחנו את נוח עם אוטיזם, ככל הנראה מתוך רצון לברוח מהצורך להתמודד עם האבחון וההתמודדות היומיומית בבית. איידן עונה לו ש"אני לעולם לא אוכל לגעת בחייו כמו שאת נגעת בשלי" ואביו אומר לו "לעולם אל תגיד לעולם לא". ואכן, אחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב מגיעה לקראת הסוף, כשדווקא הבן האוטיסט מבין את רגשותיו של אביו ומביא לו את רובוט הצעצוע שלו, אותו רובוט אשר עוזר לו עצמו להתמודד עם הסביבה והאנשים בה.

aiden-and-robot

איידן עם הרובוט של בנו, נוח

הרגשות כלפי הגיבור משתנים לאורך הסדרה ונעים מהבנה והזדהות לסלידה ולבסוף למידה מסוימת של רחמים. ההבנה של הכעס של איידן כלפי הבגידה של החבר והרצון לתקוף חזרה, עוברים לסלידה כשהוא תחילה מנסה לנצל את אשתו כדי לנקום בברוס ואף מוציא את הכעס שלו עליה כשהיא לא "עובדת לפי התכנית" ולבסוף לרחמים משום שאדם טוב איבד בגלל הטיפשות והעקשנות שלו עצמו את כל הדברים שאהב. "השחיתות של הטובים ביותר היא (באמת) הנוראית מכולן" (Corruptio Optimi Pessima).

aiden-and-freya-poster

 

דוקטור, אני רק שאלה

חבר טוב אמר לי פעם שאני גיקית של דברים לא גיקיים. כמובן, ההגדרה של "גיק" רחבה מאוד ולמעשה יכולה לכלול אינסוף תחומי עניין, אבל בהכללה גסה גיקים הם חובבי פנטזיה, מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי מחשב. אף אחד מהם לא כוס התה שלי. והנה יום אחד מצאתי את עצמי צופה בלא אחרת מאשר סדרת ההארד-קור מדע בדיוני "ד"ר הו". כן, כן. נסיעה בזמן, פלנטות וגלקסיות אחרות, יצורים לא אנושיים, אדון זמן, טרדיס, ו-sonic screw driver. יושבת וצופה. פרק אחר פרק. עונה אחרי עונה. אפילו אני הופתעתי. ומשום שהתאהבתי בסדרה (ולא רק בדיוויד טננט) ניסיתי להבין מה סוד הקסם. מה יש בסדרה שמושך גם אנשים כמוני, אנשים שהם ומד"ב… איך לומר… לא חברים קרובים. בכל זאת, סדרה מ-1963 ועד היום עם איזה הפסקונת קטנה באמצע…
אז הנה כמה מחשבות.

הז'אנר של מדע בדיוני הוא עצום במגוון האפשרויות שלו. הוא אולי הז'אנר המושלם לבחון בו תשובות אפשריות לשאלה "ומה אם…?" עזבו רעיונות בנאליים כמו "ומה אם יש חיים בפלנטות אחרות?" או "ומה אם החייזרים מתקדמים מאיתנו טכנולוגית?" השאלות המרתקות באמת הן השאלות על החברה האנושית. "ומה אם האנושות תהפוך לאנשי פלדה נטולי רגשות? האם זה שדרוג?" או "ומה אם נהפוך את כל המכוניות לאוטומטיות?" או "ומה אם כל החדשות שאנחנו שומעים יגיעו ממקור אחד והוא יכול להיכנס ישר לראש שלנו ולדעת כל מה שאנחנו יודעים?" ויש גם שאלות על האופי האנושי ומניעיו. "ומה אם יש יצורים שמונעים משנאה לכל מי שהוא לא הם?" (Dalek) "או "ומה אם יש יצורים שבנויים רק למלחמה?" (Santaren) העובדה שזהו מד"ב ולא פנטזיה שומרת על קשר כלשהו עם המציאות ובכך לא מאפשרת לפטור את התשובות כבדיה ותו לא. היכולת של המד"ב להאיר סכנות אפשריות בחברה האנושית הוא אחת מנקודות החזקה של הז'אנר.

המגוון העצום של המדע הבדיוני מאפשר לו להיות מפתיע. יכול להיות שהתפניות בעלילה עדיין מפתיעות אותי משום שלא צפיתי במספיק תוצרים מהז'אנר, ובכל זאת יש בו משהו מרענן. קומדיה רומנטית, מתח, אקשן הכל מתחיל להיות צפוי בשלב מסויים. טרם הגעתי לשלב הזה עם המדע הבדיוני. קצת כמו המלוות של הדוקטור, הסיפורים עדיין מפתיעים אותי. יש רצון להמשיך לפרק הבא ולגלות עוד עולם. מצד שני, הדגש בסדרה הוא לא המדע הבדיוני. הדוקטור לרוב משתמש במונחים סמי-מדעיים אבל לא הקומפניון ולא הצופים מצליחים לעקוב אחריו. הסיפור האנושי, אם אפשר להגיד ככה כשמדובר ביצורים לא אנושיים, הוא העיקר ולסיפור אנושי כל אחד יכול להתחבר.

דמותו האניגמאטית ועם זאת המוכרת של הדוקטור היא עוד נקודה לזכות הסדרה. לכל אחד יש את השחקן החביב עליו, זה שלדעתם גילם את הדוקטור בצורה מושלמת, אבל אם נשאיר את סוגיית השחקן לרגע בצד, יש משהו בדמות של הדוקטור שקוסם לצופה. הוא קשיש חכם ועם זאת ילד. נושא על כתפיו את היקום כולו, אבל חסר אחריות לעיתים. ראה פלנטות וחוות מלחמות, אבל מתלהב מהמין האנושי ולא הופך לציני ומריר. קל מאוד לחבב אותו ולהמשיך אחריו להרפתקאות. מצד שני, יש בו משהו שבור ובודד מאוד. האחרון לאדוני הזמן שנגזר עליו להסתובב ביקום, כשכל חבריו הם בני אדם שקמלים ונמוגים ומתים והוא ממשיך לחיות אחרי כל אחד מהם. מכל הפלנטות והגלקסיות אין אפילו מקום אחד שהוא יכול לקרוא לו "בית" והידיעה שבמו ידיו הרס את הזן שלו כדי למנוע גהנום מקננת בשני הלבבות שלו ללא הרף, גם אם זה היה הדבר הנכון לעשות. יש בדמותו משהו שמעורר הערצה וחמלה בו זמנית.

all_

ואולי הנקודה הטובה ביותר לזכות הסדרה היא שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. הדוקטור, גם אם לרוב מוטלת עליו האחריות להציל את עולם, לא רואה בעצמו גיבור נוסח הגיבורים הפטריוטיים של מארוול, למשל. ברוב המקרים הוא חושב תוך כדי תנועה, אין לו תכנית מראש, וגם בכך קל מאוד לחבב אותו. למי מאיתנו התכניות עובדות כמו שתכננו? השנינות הבריטית הופכת את הסדרה לסדרה כיפית, לא מלודרמה, לא משהו הופך קרביים, אלא תכנית לכל המשפחה שאפשר לצפות בה יחד. העולם עומד להיחרב בערב חג המולד והדוקטור עסוק בלברר אם הגוף החדש שלו מוצא חן בעיני רוז. או בפרק הראשון של העונות החדשות שבו הדוקטור פוגש את רוז ובאמצע הכאוס של בובות הראווה אומר לה: "נעים מאוד, רוז טיילור, נוסי על נפשך." העולם מתפרק והבריטים מוצאים זמן לנימוסים והליכות ולשתיית תה.

"ד"ר הו" מצא את הנוסחא שבין רצינות לשטוטניקיות, בין מחשבות פילוסופיות לקלילות וכיף. אלה הנקודות שלי. מה הסיבות שלכם?

בלקפול – סקירה

כשחושבים על מיוזיקל חושבים על ברודווי או לונדון או יותר סביר להניח Glee או גריז. חושבים על דרמה, חושבים על רומנטיקה וככל הנראה לא חושבים על תעלומות רצח וקזינו. אבל זה בדיוק מה שקורה בסדרה הבריטית "בלקפול" (Blackpool)  – שילוב של תעלומה משטרתית, דרמה משפחתית ומיוזיקל. איך השילוב המעט ביזארי הזה עובד יחד? מסתבר שלא רע.

בדומה לסדרות מוזיקליות אחרות, גם כאן השירים מקדמים את העלילה, מציגים רעיון, או מגלים דבר מה על עולמן הפנימי של הדמויות. בניגוד לסדרות מוזיקליות אחרות, כאן השחקנים שרים עם השיר המקורי, ובאופן כלשהו נעלמת חוויית השירה האמיתית לטובת משהו שדומה יותר לליפסינק (Lipsync), אבל הדבר לא פוגע בהנאה מהסדרה.

ריפלי הולדן (דיוויד מוריסי) מקווה להפוך את העיירה מנומנמת בלקפול ללואס וגאס של בריטניה. יש לו שאיפות גדולות, הוא מלהיב את חברי הקהילה ופותח מרכז שעשועים עם מכונות מזל (Arcade) בתקווה לפתוח בעתיד הקרוב מלון עם קזינו. בערב הפתיחה הוא תופס בחור צעיר שמנסה לתמרן את אחת המכונות ומתעמת איתו. כעבור יומיים אותו בחור נמצא מת במרכז השעשועים של הולדן. פיטר קרלייל (דיוויד טננט), שוטר סקוטי, מגיע לעיירה ומקבל את תיק הרצח, ובמהלך הזמן נדמה שיש לו עניין אישי להכניס את הולדן מאחורי סורג ובריח. בינתיים הולדן מגלה שבתו יוצאת עם אדם בגילו, בנו מסתבך בפלילים ואשתו משום מה נראית יותר מאושרת מכפי שנראתה שנים…

כביכול סיפור לדרמה טיפוסית, אולי אפילו משל מוסרי על אדם שחשב שהוא מלך וגילה שהוא קבצן, אחד שחשב שהוא יכול לסובב את העולם אבל גילה שלעולם יש חוקים משלו, ובעיקר על אדם שחצן שהצופה רק מחכה לראות אותו נופל לבוץ. אבל הסדרה רחוקה מלהיות הקלישאה שהיא הייתה יכולה להיות. פשוט משום שהדמויות לא מתיישבות עם הסטריאוטיפים הכל כך צפויים.

blackpool_tv-516570101-large

גם הולדן וגם קרלייל מעוררים סלידה וסימפטיה בו זמנית. בנעוריו היה הולדן ביריון ונהג להתעמר בנבזיות בילדים בכיתה. כשהתבגר והתעשר האמין שכסף וכריזמה יכולים לקנות הכל – נשים, פקידים ואת אמונם של אנשי בלקפול. הוא לא בעל אוהב במובן הקיטשי של המילה אבל הוא אוהב את אשתו ומשפחתו ויעשה הכל כדי להגן עליהם. קל להעריך אותו על המחויבות שלו לשלום משפחתו ועל הרצון שלו להצליח ובאותה מידה קל לסלוד מדרכיו לנהל את העניינים.

גם את קרלייל קל לחבב. הוא מתאהב, להפתעתו, ויש באהבה שלו לנטלי, אשתו של הולדן, משהו שהופך אותו משוטר בשליטה לגבר מעט חסר אונים, כמו נער שמתאהב לראשונה. מצד שני, הוא משקר לנטלי לגבי העיסוק שלו ולגבי הסיבה הראשונית לפגישה ביניהם ומנסה בדרכים יצירתיות ולא תמיד כשרות להוציא את בעלה מהתמונה.

נטלי, הצלע השלישית והנשית במשולש הזה, מתחילה את הסדרה כאישה ואמא ששמה את משפחתה מעל הכל, אבל קצת מאבדת את עצמה. היא עובדת ב"Samaritans", ארגון שדומה לער"ן, ומנסה דרך העבודה לבנות לעצמה זהות נוספת, שלא תלויה בתפקידיה החברתיים. הכניסה של קרלייל לחייה מעוררת בה את הצורך להיות שוב אינדווידואל, להיות שוב "נטלי". הגילוי שלה בנוגע לעיסוקו האמיתי יוצר אצלה קונפליקט, כמובן, שנפתר דווקא בזכות בעלה שרואה באושר שלה ערך עליון.

נדמה שהסיפור בסופו של דבר הוא סיפור על הפרט והמערכת וציפיותיה, ולא משנה אם זאת המערכת המשפטית, המערכת הכלכלית או המשפחתית. כל אחת מהדמויות, נטלי, הולדן וקרלייל, נאבקים ב"דרך המקובלת" להתנהג. עבור כל אחד מהם, בחירה ב"דרך המקובלת", בדרך שבה מצפים מהם להתנהג, תוביל לסבל. הגשת כתב אישום נגד הולדן, מה שמצופה מקרלייל לעשות, הייתה מפרקת את המשפחה של הולדן ונטלי, סותמת את הגולל על האהבה של נטלי וקרלייל ומחסלת את הקריירה של קרלייל משום שהממונים עליו היו מגלים שהוא היה מעורב רגשית עם אשתו של החשוד העיקרי. אבל הדמויות מוצאות את הדרך לעקוף את המערכת ולפתור את התסבוכת בינם לבין עצמם כך שגם אם הם לא פועלים לפי הדרך הנכונה כביכול לכולם יש סיכוי אמיתי לאושר.

על אף שהסדרה קלילה היא מציגה נושא מורכב. השאלה הנצחית על האם לפעול לפי תכתיבי החברה או האינטרס האישי, האם לעשות את "הדבר הנכון" שהחברה רואה כנכון על אף הסיכוי לאבד הכל, או לעשות את הדבר הלא נכון ולהשאיר לעצמך את הסיכוי לאושר. יש דרכים כיפיות לדון בשאלות גדולות.

 

קרלייל והולדן בדו קרב מוסיקלי.

ברואדצ'רץ' – לא רק חוק וסדר

התלבטתי מה לכתוב על ברואדצ'רץ' (Broadchurch). השנים באקדמיה לימדו אותי לחפש את "המסר", "המטרה", "כוונת המשורר", "המניע" ו"המשמעות" בכל תוצר תרבותי שאנחנו נתקלים בו. אם זה לא מוציא לכם את החשק "להיתקל" ב"תוצרים תרבותיים", אני לא יודעת מה כן. אבל דיוויד טננט, השחקן הראשי, שאמר באחד מהראיונות שהיופי במשחק הוא היכולת לספר סיפור, הזכיר לי שלא כל סיפור חייב להיות משל.

broadchurch1

רצח של נער בן 11 מזעזע את אמות הסיפים של העיירה השקטה ברואדצ'רץ. הוא היה נער שכולם הכירו. חבר טוב של הבן של השוטרת הטובה ביותר בעיירה, חילק עיתונים בבוקר, היה שותף בצופי ים. ואם לא הכירו אותו הרי הכירו את המשפחה, עיירה קטנה, בכל זאת.

אלק הארדי (טננט) מגיע לעיירה לאייש את תפקיד החוקר הראשי, תפקיד שנשמר, או כך הובטח, לשוטרת מספר אחת של העיירה, אלי מילר (אוליביה קולמן). הארדי מגיע כבר עם מטען, בעברו הקרוב תיק רצח לא פתור שלא נותן לו מנוח והוא מגיע לעיירה הקטנה עם כל הציניות והסקפטיזם של חוקר גדול. "אל תאמיני לאף אחד" הוא אומר למילר שמחליטה להצטרף לחקירה למרות הכל. אבל מילר מוצאת את ההנחיה הזו קשה במיוחד. כולם מכירים את כולם בעיירה הקטנה, וקשה להעלות על הדעת שאחד מהם הוא הרוצח.

הרצח הוא נקודת הפתיחה של הסדרה שבעודה עוקבת אחר התפתחות החקירה, שמה דגש גם על ההשפעה של האירוע על כל העיירה כולה וההתמודדות השונה של האנשים עם אבל ואובדן. היא גם מציפה דילמות גדולות. העיתון המקומי וכתביו מוצאים את עצמם נקרעים בין הרצון לפרסם סיפור טוב לבין שמירה על פרטיות המשפחה בזמן כה רגיש. בני הזוג, ההורים, שהסדקים בנישואים שלהם הולכים וגדלים ככל שמתבררים עוד פרטים על הרצח. האחות, שקיבלה את התווית "האחות של הילד שנרצח" ומצאה את עצמה בן רגע מופרדת מחבריה שלא ידעו איך להתנהג בסביבתה. סוחר העיתונים שהחשדות כנגדו מעלות סוד מעברו ומביאות להרבה דעות קדומות לצוף על פני השטח. הכומר של העיירה שמחפש את מקומה של הכנסייה בעיירה שמחפשת תשובות להרבה מדי שאלות, חלקן מופנות גם כלפי אלוהים. וכמובן השוטרים שרוצים להביא למציאת הרוצח בידיעה שהיותו אחד מאנשי העיירה תביא מזור חלקי בלבד לכל תושביה.

שתי העונות של הסדרה הן כמו "חוק וסדר". העונה הראשונה עוקבת אחרי החקירה והתגליות שלה ואילו העונה השנייה עוקבת אחרי המשפט הבלתי נמנע ותוצאותיו. אבל בניגוד לסדרות בסגנון "חוק וסדר" שבהן המוקד הוא החקירה וברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, ברואדצ'רץ' עוסקת בהשפעת הרצח על הקהילה כולה. כל אחת מהדמויות מורכבת, סובלת, מתוסבכת, והצילום הקולנועי כמעט מאפשר הצצה לעולמן הפנימי דרך קלוז-אפים, מונטז'ים וטשטוש.

למי שמחפש סיפור מתח טוב, שאולי לא הכי קליל, אבל בהחלט נכנס ללב, ברואדצ'רץ' היא אופציה מצויינת.

 

סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

חיים ומוות ביד ההגה

"בתאונת דרכים בעמק חפר, אדם אחד נהרג ושניים נפצעו".

"הולך רגל נהרג מפגיעת מכונית ברח' ז'בוטינסקי בפתח תקווה".

"ארבעה אנשים נפצעו, שניים מהם קשה, בהתנגשות בין משאית לרכב פרטי בכביש הערבה".

חדשות. דיווח לאקוני. משפט או שניים. לא אישי, רק עובדות. 327 הרוגים מתחילת השנה. עוד כמה לסטטיסטיקה. אבל זאת לא רק סטטיסטיקה.

בעולם משופע תאונות דרכים, כשחיים נגדעים ברגע, האבל קשה והשאלות רבות. "למה?" ובעיקר "איך ממשיכים מכאן?" רגשות רבים עולים בתקופה של אבל. כעס, עצב עמוק, אולי חרטה על דברים שנאמרו ונעשו או על דברים שלא נאמרו ולא נעשו וגם חוסר אונים. כי פתאום, בגלל רגע אחד, העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

בת זוגו של דייב טיילור, ריטה, מוצאת את מותה בתאונת דרכים כשמכונית משטרה פוגעת בה בעודה רוכבת על אופניים לבחינה חשובה. ארבעת הפרקים של המיני-סדרה "אב חד-הורי" (Single Father) עוקבת אחר ההתמודדות של דייב ושל ארבעת הילדים שהותירה ריטה מאחוריה עם מותה.

כשהאבל מכה, במיוחד אם הוא פתאומי, נדמה שהחיים נשברו לאלפי רסיסים שלעולם לא יתאחו. אבל אם אתה אב לארבעה, אתה נאלץ להדביק רסיס-רסיס וליצור מצג שווא עקום של חיים מתפקדים כביכול, להגיד בקול רם שיהיה בסדר גם אם עמוק בפנים אתה חושב שלא, ודייב מנסה בכל כוחו להגיד שיהיה בסדר ולהחזיק את הבית מתפקד. אבל הדברים מתחילים להתפרק.

ריטה הייתה ה"דבק" של המשפחה. לא רק בעובדת היותה אמא אלא גם בכך שהיא הייתה הקשר של לוסי, הבת הבכורה, בתה ממערכת יחסים קודמת, לדייב ולשאר הילדים. מותה של ריטה הותיר את לוסי לבד, לא שייכת, רק "חצי" משפחה והיא החליטה לחפש לה מקום אחר – את אביה הביולוגי. למורת רוחו של דייב הוא עוזר לה למצוא את אביה ומגלה בדרך פרטים על ריטה שלא היה מודע אליהם. פתאום הוא מגלה שהוא לא באמת הכיר את ריטה, האישה שאהב ואיתה חלק את חייו מזה כ-10 שנים, והעולם מאיים להתמוטט בשנית.

בין העבודה של דייב כצלם, לניהול משפחה עם ארבעה ילדים שמתגעגעים לאמא ומתמודדים עם האבל על מותה לבין מערכת יחסים חדשה שהולכת ונרקמת בינו לבין חברתה של ריטה, דייב מנסה להחזיק מעמד ותוהה האם החיים יחזרו מתישהו למסלול שאפשר לחיות איתו.

 

 

אבל מוות הוא לא התוצאה היחידה האפשרית לתאונות דרכים.

אלן המילטון הוא בעל אוהב לטרישיה ואב אוהב לשני בנים, דין וג'ואל. הוא מנהל מוצלח בחברה בנייה גדולה והיא קוסמטיקאית והחיים שלהם אוהבים ורגילים מאוד. ערב אחד כשאלן יוצא מפאב עם חבר לעבודה פוגעת בו משאית והוא נכנס לתרדמת. השמחה שמתלווה להתעוררות שלו מהתרדמת מתחלפת מהר מאוד בשגרה מתישה. האדם שמתעורר מהתרדמת נראה כמו אלן אבל איננו אלן. הוא סובל מפגיעת ראש, הזיכרון לטווח ארוך אבד לו והוא נע בין להיות מבוגר לא מתפקד וכעסן לילד מפונק וקפריזי. פעולות יומיומיות כמו מקלחת הופכות לאתגר, והכנת טוסט עם חמאה לאסון. משחק ילדים פשוט מוציא ממנו את ה-bad loser שבו והוא מתפרץ על אשתו ועל ילדיו.

טרישיה מגלה שברגע אחד היא איבדה את בעלה ואבי ילדיה, שגם אם הוא חזר הביתה, הוא מתנהג יותר כמו ילד נוסף ופחות כמו בן זוג והבן הבכור, דין, מגלה לפתע שהוא הפך להיות המבוגר האחראי, גם על שני הוריו.

האם אלן יצליח לבנות מחדש חיים שכדאי לחיות אותם?

הסרט "התאוששות" (Recovery) עוקב אחר ההתמודדות של טרישיה, אלן ושני הילדים עם הפציעה של אלן והעובדה שהוא ככל הנראה לא יחזור להיות האלן שלפני התאונה, עם התהפוכות, והמבטים של אנשים והרגשות שעולים של אבדן מסויים וההתבגרות הבלתי נמנעת של הבנים.

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

המיני סדרה "אב חד הורי" והסרט "התאוששות" עוסקים שניהם בחיים שלאחר תאונת הדרכים עבור אלה שנותרו מאחור. הם לא מדריך התמודדות. דייב הוא לא הדמות המושלמת שמדגימה איך להתמודד עם האבל וטרישיה היא לא האישה המושלמת שמתמודדת עם בעל שאינו לגמרי בעל. אבל שניהם סיפורים, סיפורים שונים, שהופכים את הסטטיסטיקה לאנושית, נותנים פנים למספרים, לידיעות הלאקוניות בחדשות. ויותר משהם מדריך, הם אזהרה. ביום שני, ה-21 בנובמבר מציינים זאת השנה התשיעית את יום הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים. בואו נזכור, על הכביש ולא רק עליו, לנהוג בזהירות במכונית ובחייהם של אנשים.