קבלו את הדוקטור(ית?)

אחרי ציפייה ארוכה, סערות אינטרנטיות וסרטון מופלא אחד של האנימטורית ליה להב, אתמול בערב שודר הפרק הראשון בעונה החדשה של דוקטור הו. ג'ודי וויטקאר (Jodie Whittaker) הלא היא הדוקטור ה-13, נתנה הופעת בכורה נהדרת והוכיחה שהיא שחקנית מגוונת שיכולה להיות דרמטית (בתור האם הכואבת בת' בברואדצ'רץ') אבל גם הומוריסטית ושובבה. לפי איך שזה נראה כרגע, התגובות לג'ודי טובות ויש סיכוי סביר שהיא תהפוך להיות אחת הדוקטורים האהובים במסורת הארוכה הזאת. 

כיאה לסדרה עם מסורת וכיאה לאופי הסדרות הבריטי היו כמה קריצות להיסטוריה, כמו למשל כשהדוקטור שואלת אם הולם אותה להיות אישה. זה משעשע בכמה רמות שונות. האחת היא שזאת הפעם הראשונה שהדוקטור אישה ובתור הדמות הוא סקרן לדעת אם המראה הולם אותו. זה גם מהדהד את השאלה של הדוקטור של דיוויד טננט כשהוא מתחדש ושואל את רוז "איך אני נראה?" רמה שנייה היא התגובה של הדמויות הסובבות את הדוקטור שכרגע פגשו מישהי שנראית נורמלי אבל מדברת מאוד מוזר ועוד תוהה מדוע פונים אליה בנקבה כשהדבר אמור להיות ברור מאליו. יש לזה אלמנט קומי שמחדד את ההבדל בין הדוקטור שנראה אנושי אבל איננו כזה, לבין בני האדם המקיפים אותו ויוצאים מנקודת הנחה שאם משהו נראה אנושי הוא בהכרח כזה. הרמה השלישית היא כמובן הקריצה אל עבר השיח שסבב את ההודעה על הליהוק של ווטיקאר והשינוי המגדרי של הדוקטור (כביכול. הוא הרי חייזר, מה לו ולדיוני המגדר הארציים האלה?) וזעקת הצופים על כך שהדוקטור חייב להיות גבר. אני יכולה לדמיין את החיוך הממזרי על פניו של  כריס צ'יבנול (Chris Chibnall) כשכתב את השורה הזאת. לשאלתך, דוקטור, כן זה בהחלט הולם אותך. 

כריס צ'יבנול

וכמה מילים על הדיון המגדרי, משום שהיה כזה ומן הראוי להתייחס אליו. הגדולה של הכתיבה והמשחק של הפרק הראשון הוא דווקא בכך שאין דיון ארוך על החילופים המגדריים ואפשר לומר שבכך טמונה האמירה הפמיניסטית העיקרית. פרט לדיון הקצר על למה השוטרת קוראת לדוקטור "גברת", אין שינוי גדול בדמות של הדוקטור. הוא/היא (אויש כמה העברית קשה עם זה!) מצחיקה, חזקה, מבינה את הראש של בני האדם הסובבים אותה, יש לה ידע על העולם הגדול שם בחוץ וחוש הנדסי-יצירתי שמוציא אותם מצרה צרורה. דווקא בכך שהיא לא שונה במובנים האלה מתריסר הגברים שהגיעו לפניה היא מחדדת את האמירה על השיוויון המגדרי, אם רוצים לקרוא את זה בצורה הזאת. יכולת המשחק של וויטקאר וזה שהיא מצליחה to pull off את הקלילות הזאת של הדוקטור רק חיזקה את העניין והוכיחה את הטענה בשתי הרמות, זאת הסיפורית (כי הדמות לא שונה מדמויות קודמות) וזאת החוץ-סיפורית (כי המשחק שלה מעולה והיא נראית מאוד טבעי לסגנון הקליל של הדוקטור). וויטקאר וצ'יבנול בהחלט ענו לכל המבקרים.  

פרט לשינוי של הדמות הראשית היו עוד כמה שינויים מרעננים בגרסה הנוכחית של הדוקטור. העלילה של הפרק מתרחשת בשפילד, וויטקאר שומרת על המבטא היורקשרי שלה, ויש אפילו תפקיד לתעשייה שבזכותה שפילד ידועה: תעשיית הפלדה. זהו שינוי מרענן ללונדון וקרדיף, אבל אני בטוחה שעם הזמן היא תגיע גם אליהן. על אף שכמו וויטקאר, כריס צ'יבנול (הכותב והשואו-ראנר) מוכר כרגע יותר בזכות ברואדצ'רץ', הוא לא זר לעולם של דוקטור הו וכבר כתב בעבר כמה וכמה פרקים לסדרה ולסדרת הבת טורצ'ווד ויהיה מעניין לראות לאן הוא ייקח את הסדרה. על רקע כתוביות הסיום הופיעו לא מעט שחקנים מוכרים שיעשו הופעות אורח במהלך העונה, ככה שבהחלט יש למה לצפות. בינתיים, נראה שהסדרה חוזרת להיות אפ-ביט, כיפית, משעשעת עם נגיעות רגש כמיטב המסורת שהחזיקה את הסדרה למעלה מ-50 שנה על המרקע. ברוך בואך, ג'ודי, נדמה לי שזאת תחילתה של ידידות מופלאה.  

ספוילרים לפרק הראשון מכאן!  

הפרק הראשון היה לא אחיד בקצב שלו. סצינות אקשן נעצרו לטובת נאומים רגשנים-מוסרים שלא תמיד התיישבו כמו שצריך עם דמותו של הדוקטור או עם הקצב של הסיפור, ובאופן כללי הפרק יכול היה להיות מהודק יותר. מצד שני, זהו הפרק הראשון של הדוקטור החדש והוא בעצמו (או שמא היא בעצמה) עוד לא סיימו את תהליך ההתחדשות, ככה שבאופן מטאפורי, חוסר האחידות של הפרק מתיישב טוב עם הבלגן שמתרחש במוח של הדוקטור שעדיין לא "אפוי כהלכה".  

הנבל שאיתו הם מתמודדים מעט מוזר. ראשית משום שהחליפה שלו מזכירה קצת יותר מדי את הגיבורים של מארוול ופחות מדי את היצורים הרגילים של דוקטור הו. הוא נראה יותר מדי כמו איירון-מן: חליפה מתכתית במראה עם עיגול ששולח אנרגיה מהיד. אבל הבעיה העיקרית שלי איתו הייתה כשהוא הוריד את המסכה… סיוטים מובטחים ורצוי לא לאכול לפני הצפייה. חפשו בגוגל תמונות אם הקיבה שלכם חזקה משלי. מצד שני, יכול להיות שזאת רק אני… 

הסיידקיקס לעומתו ולעומת הדוקטור, מעט אנמיים. האקספוזיציה של הפרק שנועדה להכיר לנו אותם הייתה איטית ויצרה תחושה שאין בהם הרבה אופי. ריאן בן ה-19 מנסה ללא הצלחה ללמוד לרכב על אופניים, יסמין (יאס) שלמדה איתו בתיכון היא עכשיו שוטרת וסבתו ובעלה השני נראים כאילו לא מוצאים את עצמם. מעניין לראות לאן יתפתחו, האם יישארו ואיך יגיבו כשימצאו את עצמם מחוץ לכדור הארץ (כי זה יגיע…).  

יש למה לצפות. Stay tuned! 

ג'ודי וויטקאר בתור הדוקטור

דוקטור, אני רק שאלה

חבר טוב אמר לי פעם שאני גיקית של דברים לא גיקיים. כמובן, ההגדרה של "גיק" רחבה מאוד ולמעשה יכולה לכלול אינסוף תחומי עניין, אבל בהכללה גסה גיקים הם חובבי פנטזיה, מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי מחשב. אף אחד מהם לא כוס התה שלי. והנה יום אחד מצאתי את עצמי צופה בלא אחרת מאשר סדרת ההארד-קור מדע בדיוני "ד"ר הו". כן, כן. נסיעה בזמן, פלנטות וגלקסיות אחרות, יצורים לא אנושיים, אדון זמן, טרדיס, ו-sonic screw driver. יושבת וצופה. פרק אחר פרק. עונה אחרי עונה. אפילו אני הופתעתי. ומשום שהתאהבתי בסדרה (ולא רק בדיוויד טננט) ניסיתי להבין מה סוד הקסם. מה יש בסדרה שמושך גם אנשים כמוני, אנשים שהם ומד"ב… איך לומר… לא חברים קרובים. בכל זאת, סדרה מ-1963 ועד היום עם איזה הפסקונת קטנה באמצע…
אז הנה כמה מחשבות.

הז'אנר של מדע בדיוני הוא עצום במגוון האפשרויות שלו. הוא אולי הז'אנר המושלם לבחון בו תשובות אפשריות לשאלה "ומה אם…?" עזבו רעיונות בנאליים כמו "ומה אם יש חיים בפלנטות אחרות?" או "ומה אם החייזרים מתקדמים מאיתנו טכנולוגית?" השאלות המרתקות באמת הן השאלות על החברה האנושית. "ומה אם האנושות תהפוך לאנשי פלדה נטולי רגשות? האם זה שדרוג?" או "ומה אם נהפוך את כל המכוניות לאוטומטיות?" או "ומה אם כל החדשות שאנחנו שומעים יגיעו ממקור אחד והוא יכול להיכנס ישר לראש שלנו ולדעת כל מה שאנחנו יודעים?" ויש גם שאלות על האופי האנושי ומניעיו. "ומה אם יש יצורים שמונעים משנאה לכל מי שהוא לא הם?" (Dalek) "או "ומה אם יש יצורים שבנויים רק למלחמה?" (Santaren) העובדה שזהו מד"ב ולא פנטזיה שומרת על קשר כלשהו עם המציאות ובכך לא מאפשרת לפטור את התשובות כבדיה ותו לא. היכולת של המד"ב להאיר סכנות אפשריות בחברה האנושית הוא אחת מנקודות החזקה של הז'אנר.

המגוון העצום של המדע הבדיוני מאפשר לו להיות מפתיע. יכול להיות שהתפניות בעלילה עדיין מפתיעות אותי משום שלא צפיתי במספיק תוצרים מהז'אנר, ובכל זאת יש בו משהו מרענן. קומדיה רומנטית, מתח, אקשן הכל מתחיל להיות צפוי בשלב מסויים. טרם הגעתי לשלב הזה עם המדע הבדיוני. קצת כמו המלוות של הדוקטור, הסיפורים עדיין מפתיעים אותי. יש רצון להמשיך לפרק הבא ולגלות עוד עולם. מצד שני, הדגש בסדרה הוא לא המדע הבדיוני. הדוקטור לרוב משתמש במונחים סמי-מדעיים אבל לא הקומפניון ולא הצופים מצליחים לעקוב אחריו. הסיפור האנושי, אם אפשר להגיד ככה כשמדובר ביצורים לא אנושיים, הוא העיקר ולסיפור אנושי כל אחד יכול להתחבר.

דמותו האניגמאטית ועם זאת המוכרת של הדוקטור היא עוד נקודה לזכות הסדרה. לכל אחד יש את השחקן החביב עליו, זה שלדעתם גילם את הדוקטור בצורה מושלמת, אבל אם נשאיר את סוגיית השחקן לרגע בצד, יש משהו בדמות של הדוקטור שקוסם לצופה. הוא קשיש חכם ועם זאת ילד. נושא על כתפיו את היקום כולו, אבל חסר אחריות לעיתים. ראה פלנטות וחוות מלחמות, אבל מתלהב מהמין האנושי ולא הופך לציני ומריר. קל מאוד לחבב אותו ולהמשיך אחריו להרפתקאות. מצד שני, יש בו משהו שבור ובודד מאוד. האחרון לאדוני הזמן שנגזר עליו להסתובב ביקום, כשכל חבריו הם בני אדם שקמלים ונמוגים ומתים והוא ממשיך לחיות אחרי כל אחד מהם. מכל הפלנטות והגלקסיות אין אפילו מקום אחד שהוא יכול לקרוא לו "בית" והידיעה שבמו ידיו הרס את הזן שלו כדי למנוע גהנום מקננת בשני הלבבות שלו ללא הרף, גם אם זה היה הדבר הנכון לעשות. יש בדמותו משהו שמעורר הערצה וחמלה בו זמנית.

ואולי הנקודה הטובה ביותר לזכות הסדרה היא שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. הדוקטור, גם אם לרוב מוטלת עליו האחריות להציל את עולם, לא רואה בעצמו גיבור נוסח הגיבורים הפטריוטיים של מארוול, למשל. ברוב המקרים הוא חושב תוך כדי תנועה, אין לו תכנית מראש, וגם בכך קל מאוד לחבב אותו. למי מאיתנו התכניות עובדות כמו שתכננו? השנינות הבריטית הופכת את הסדרה לסדרה כיפית, לא מלודרמה, לא משהו הופך קרביים, אלא תכנית לכל המשפחה שאפשר לצפות בה יחד. העולם עומד להיחרב בערב חג המולד והדוקטור עסוק בלברר אם הגוף החדש שלו מוצא חן בעיני רוז. או בפרק הראשון של העונות החדשות שבו הדוקטור פוגש את רוז ובאמצע הכאוס של בובות הראווה אומר לה: "נעים מאוד, רוז טיילור, נוסי על נפשך." העולם מתפרק והבריטים מוצאים זמן לנימוסים והליכות ולשתיית תה.

"ד"ר הו" מצא את הנוסחא שבין רצינות לשטוטניקיות, בין מחשבות פילוסופיות לקלילות וכיף. אלה הנקודות שלי. מה הסיבות שלכם?