מערכת החינוך היפנית – רפורמה קדימה שתיים אחורה

כשמדברים בארץ על רפורמה במערכת החינוך בדרך כלל מתכוונים לשינוי יסודי של כל מה שהיה קודם. לרוב מתלווים למילה "רפורמה" ביטויים כמו "לקדם את מערכת החינוך" ו"להתאים את המערכת למאה ה-21" (כמובן עם ההנחה שהנוער של היום הוא לא מה שהוא היה פעם…). רפורמה תמיד נתפסת כקידמה. גם ביפן, הרפורמה במערכת החינוך נועדה לקדם את המערכת למאה ה-21. אך האמנם כיוון הרפורמה הוא קדימה?

בפוסט הקודם על הסדרה הפופולארית "גוקוסן", דנו ברפורמות של מערכת החינוך וכיצד מתארים אותן בתרבות הפופולארית. הסדרה "גוקוסן" מציגה את הרפורמות כמוצלחות אבל גם דורשות אנשים מסוג מיוחד. יאנקומי, דור רביעי למשפחת יאקוזה, היא זו שמצליחה בדרכים יצירתיות להחזיר את תלמידיה לתלם של הלימודים ולהביא אותם לבגרות. אבל איך היא עושה את זה ומה היא מלמדת אותם?

אחד מהתחלואים של מערכת החינוך היפנית, כפי שהיפנים ראו אותה, היא התגברות האינדיווידואליזם. יפן נחשבת לחברה קולקטיביסטית, חברה שבה יש חשיבות רבה לפרט כחלק ממארג קהילתי וחברתי שלם ועל כן כדי לשמור על המארג על הפרט להתאים את עצמו לכללים ולנורמות של החברה. עם זאת, המאה ה-20 ביפן ראתה את עלייתו של האינדיווידואליזם, הגם שלא בקיצוניות האמריקאית, אבל חשיבות הפרט ורצונותיו זכתה לתשומת לב רבה גם במערכת החינוך כאשר היה ניסיון לפתח ולקדם את המצטיינים (לעיתים על חשבון המתקשים יותר). יש שטענו כי המרוץ לאוניברסיטה שמאפיין את התפיסה הרווחת ביפן של עתידו של הגבר הצעיר, הביא לכך שהלימודים תפסו את מרכז תשומת הלב ובאו על חשבון פעילויות חברתיות חשובות שבונות את הפרט בתוך החברה. גם המעבר לחברה עירונית ולמשפחות גרעיניות יותר הביאה להחלשה של קשרי הפרט והקהילה ובעקבות זה לתחושה של בדידות (שהביאה בתורה לתופעות כמו היקיקומורי (Hikikomori), צעירים שמסתגרים בחדרם במשך שנים בלי לצאת).

גם בסדרה, יאנקומי מתחלחלת מחוסר האכפתיות של החברים לכיתה זה מזה כשהיא פוגשת אותם לראשונה. אם אחד התלמידים לא מגיע לבית הספר, השאר לא יודעים איפה הוא. אם אחד מהם עומד להיות מסולק, לשאר הכיתה לא אכפת. יאנקומי, שמגיעה ממשפחת יאקוזה, משפחה שבה הקשרים החברתיים והמשפחתיים חזקים וחשובים מאוד, מנסה ללמד את תלמידיה מהי קהילה ומהי חברות. לשם כך, היא משתמשת לא אחת במושגים "גירי" ו"נינג'ו".

המונחים "גירי" ו"נינג'ו" התפתחו בתקופת טוקוגאווה (1600-1868). "גירי" הוא החובה שיש לאדם לחברה, למשפחה, לבוס ולמערכות החברתיות בהן הוא שותף. "נינג'ו", לעומת זאת, הוא הרצונות האישיים של כל פרט ופרט בחברה. בתקופת טוקוגאווה המתח בין ה"גירי" ל"נינג'ו" היה אחד הנושאים המרכזיים במחזות הבונראקו (Bunraku) והקבוקי (Kabuki) שכן החברה הייתה מעמדית ומקובעת ולכל מעמד היו חובות וזכויות שונות. נייחות זו הגבילה מאוד את הפרט בחברה וכפתה עליו התנהגות שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם רצונותיו ושאיפותיו בתחומים השונים בחייו החל מחיי המשפחה ועד העבודה וההתנהגות בחברה.

בונרקו – תיאטרון בובות יפני. מתוך המחזה "התאבדות האוהבים"

התלמידים של יאנקומי מזלזלים בחובותיהם כלפי בית הספר, המורים, ההורים ושאר החברה ועל כן מוצאים את עצמם שוב ושוב מסתבכים בצרות. הם אינם יודעים מהו ה"גירי" שלהם ומה עליהם לעשות כדי לקיימו. הם רגילים לחיות לפי רצונותיהם בלבד, לפי ה"נינג'ו" בלבד. יאנקומי שמה לעצמה למטרה ללמד אותם כי יש דברים שעליהם לעשות גם אם אינם לרוחם (ללמוד למשל), אבל שיש לכך תמורה וחייהם הופכים לקלים מעט יותר ברגע שהם לומדים לכבד את הכללים והקודים הנהוגים בחברה, גם אם הם עדיין מגמישים את הכללים לא מעט.

שיעור חשוב וישן נוסף שיאנקומי מנסה ללמד את תלמידיה הוא החשיבות לעשות כל עבודה היטב, ולא משנה איזו עבודה זו. גם זה ערך שמקורו ישן יותר מהתקופה המודרנית והרפורמות שלה. בתקופת טוקוגאווה חלחלו ערכים סמוראים גם למעמדות הנמוכים של הסוחרים. מעמד הסוחרים אימץ לעצמו את הנאמנות האופיינית לסמוראים, אך מושא הנאמנות הפך להיות לא האדון אלא העסק. רעיון זה עבר בירושה גם ליפן המודרנית, בה העובדים בחברות נהגו לבלות שעות בעבודה ואף לזהות את עצמם עם מקום עבודתם. בשנים האחרונות מתרבה התופעה של עובדים זמניים בחברות היפניות, עובדים שלא נכנסים לתוך המערכת אלא באים לעבוד לתקופה קצרה בלבד. עובדים זמניים אלה הם בדרך כלל צעירים שלא הצליחו להתברג לאוניברסיטאות הטובות (ובהמשך למקום קבוע בחברות), אבל לעיתים גם אנשים בעלי השכלה אקדמית טובה או עובדים שפוטרו מחברות אחרות אשר מוצאים את עצמם עובדים בעבודות זמניות שכאלה. הסיבה העיקרית היא המיתון המתמשך ביפן שלא מאפשר לחברות כיום לשמר את כל כוח האדם ב"תעסוקה לכל החיים", תעסוקה באותה חברה מרגע הכניסה אליה אחרי האוניברסיטה ועד הפנסיה. צעירים אלה נקראים Freeter (שילוב של המילים "חופשי" ו"עבודה" בגרמנית) והמילה עצמה מתארת את הזמניות וחוסר המחויבות של העובדים. אחד המאפיינים של עבודות זמניות ועובדים זמניים הוא ה"חפיפניקיות" שלהם. משום שהם נשארים בחברות זמן קצר וקצוב בלבד, הם לא מפתחים את הנאמנות לחברה שמפתחים העובדים הקבועים ועל כן לא מרגישים צורך להשקיע בעבודה.

יאנקומי מבקשת ללמד את תלמידיה שגם אם הם "פריטר", גם אם הם עובדים בעבודות זמניות, עליהם לעבוד ברצינות ובאחריות (מי יודע, אולי הם יהפכו לעובדים קבועים? כמו בסדרה Freeter Ie O Kau בתרגום חופשי "פריטר קונה בית"). כל עבודה מכבדת את בעליה, ואם הם יכבדו את העבודה הרי ששני הצדדים יצאו נשכרים, המעסיק יזכה בעובדים חרוצים ואילו העובדים אולי יזכו במשרה קבועה, ואם לא, אז לפחות בהמלצות טובות לעבודה הבאה. גם הנאמנות הזו לעבודה היא ערך ישן שיאנקומי מלמדת את תלמידיה.

מתוך הסדרה Freeter ie o kau

הערכים שיאנקומי מלמדת את תלמידיה מקורם בתקופות העתיקות יותר של יפן. אין ב"רפורמה" שלה ניסיון למצוא דרכים חדשות אלא לחזור אל הדרכים שאפיינו את יפן במשך מאות שנים, מאפיינים ודרכים שהביאו את יפן להיות הכלכלה השנייה בגודלה בעולם עד לפני כמה שנים. האם זה מה שיצליח לשפר את מעמדה של יפן? או שמא העולם השתנה מדי בשביל לחזור לרעיונות ישנים? נצטרך לחכות ולראות.

גוקוסן ומערכת החינוך היפנית

מערכת החינוך היפנית הייתה במשך שנים מוקד לסקרנות לאומות העולם ומקור לגאווה של יפן. היא נתפסה בעיני היפנים כמערכת אשר מעודדת כל ילד להתפתח ולמצות את יכולותיו האקדמיות ולמצוא את מקומו בחברה היפנית, וכן כאחת הסיבות לנס הכלכלי היפני בשנות ה-60. עם זאת, לאורך השנים לא חפה המערכת מביקורת ותחלואים, בעיות אשר הביאו בשנות ה-80 לקידום רפורמות אשר נועדו לפתור בעיות אלה. על הבעיות והרפורמות כתבתי לאתר iAsia ואתם מוזמנים לקרוא כאן וכאן. הפעם מוקד הדיון שלנו יהיה סדרת טלוויזיה מצליחה העונה לשם "גוקוסן" (Gokusen), שרצה במשך 3 עונות, שני ספיישלים וסרט אחד בין השנים 2002-2009. צוות השחקנים כלל פנים מוכרות כמו מטסומוטו ג'ון (Matsumoto Jun) מלהקת אראשי (ARASHI), קאמנשי קאזויה (Kamenashi Kazuya) מלהקת קאט-טון (KAT-TUN) ומיורה הארומה (Miura Haruma), והשחקנית הראשית, יוקיאה נקאמה (Yukie Nakama) זכתה שלוש שנים ברציפות בפרס השחקנית הטובה ביותר בסדרת טלוויזיה על משחקה בסדרה.

יאמגוצ'י קומיקו (יאנקומי בפי תלמידיה) היא מורה צעירה ונלהבת למתמטיקה שמקבלת לחנך את הכיתה הכי בעייתית בבית ספר תיכון לבנים בלבד, כיתה שמורכבת מכל אותם צעירים שנזרקו ממסגרות אחרות וכיתות אחרות עקב בעיות משמעת, כישלון בלימודים או אלימות. ביום הראשון ללימודים, בעודה מתרגשת לקראת הכיתה הראשונה שתחנך, ממליצים לה המורים הותיקים להחליף לבגדי התעמלות כדי שתוכל "לברוח מהסכנה". קבלת הפנים של התלמידים לא הייתה טובה יותר. אחד מהם ניגש אליה, תפס לה בחולצה וביקש ממנה, לא בנימוס, לא לדחוף את האף שלה לעניינים לא לה לקול עידודם של חבריו. בסוף היום הם הימרו אם תחזור למחרת.

gokusen-the-gank

אבל היא חזרה, והחזירה איתה את התקווה שלהם לעתיד טוב יותר ממה שהסביבה שלהם חשבה שהם מסוגלים לו, והסביבה מדדה אותם לפי מודל ה"סלרימן". סלרימן הוא כינוי לעובדי החברות, אותם עובדי חברה שנשארים שעות נוספות, שמחויבים לעבודה ונוסעים מוקדם בבוקר חנוטים בחליפה ברכבת התחתית בדרכם למשרד. מקור שמם הוא השילוב בין "משכורת" (Salary) ו"איש" (Man), השם המצביע על כך שהם עובדים שכירים. אבל לעבודה כסלרימן היו יתרונות רבים בצידה, יתרונות שהפכו אותה עם השנים למודל נחשק עבור הגבר היפני. הכניסה לחברה נעשתה מיד עם תום הלימודים באוניברסיטה והעבודה בה נמשכה עד היציאה לפנסיה, בסביבות גיל ה-55. הקביעות הזו, וההתקדמות בחברה כפונקציה של ותק הייתה גורם מכריע בהחלטה של האנשים לנסות ולהשיג משרה קבועה שכזו. הגם שמשכורת הסלרימן לא הייתה גבוהה (והייתה שונה מחברה לחברה), הידיעה שהמשכורת תגיע במועדה היוותה עוגן כלכלי לסלרימן ולמשפחתו. דבר נוסף שהחברות סיפקו הוא מעטפת חברתית למשפחת הסלרימן. לעיתים קרובות הם סיפקו מגורים וכן דאגו לפעילות חברתית עבור הילדים והנשים. מעבר למקום עבודה, הייתה עבודת הסלרימן מספקת את כל הצרכים הכלכליים והחברתיים של הגבר ומשפחתו.

הגם שבשנים האחרונות מצב אידיאלי זה הולך ומשתנה אל מול המשבר הכלכלי ארוך השנים שפוקד את יפן, מודל של הסלרימן עדיין נתפס כמודל עממי (Folk Model) אשר רבים מזדהים איתו ורואים בו עדיין את המסלול המועדף והרצוי עבור הגבר היפני, זאת על אף שגם בשנים של הנס הכלכלי הסלרימן לא היו רוב כוח העבודה של יפן. משום שהמסלול המבוקש הזה מתחיל באוניברסיטה מפני שלימודים באוניברסיטה טובה מבטיחים עבודה בחברה טובה, למעשה הוא מתחיל עוד בתיכון, באותה תקופה שבה התלמידים מתכוננים לבחינות הכניסה לאוניברסיטה, בחינות שזכו לא אחת לכינוי "גיהנום". אלה שלא מסוגלים או לא מעוניינים לעבור בחינות לאוניברסיטה טובה, מוצאים את עצמם נזרקים לצידי הדרכים במרוץ אחר ה"סלרימן".

salaryman

זוהי הגישה שניתן לראות בקרב דמויות רבות ב"גוקוסן". תלמידיה של יאנקומי מסווגים כ"בעייתיים", "עצלנים" או "קשים" משום שאין להם שאיפות אקדמיות או שאין להם אפשרות להשיג מטרות שכאלה. בית הספר רואה בהם מטרד משום שהם מוציאים לו שם רע. לעומתם, מקפיד בית הספר להשאיר אצלו תלמידים עם התנהגות בעייתית אם הם טובים בלימודים משום שהם תורמים לתדמית האקדמית של בית הספר, תדמית שנבנית על מספר התלמידים שמצליחים להתקבל לאוניברסיטאות טובות. המורה הראשי מכנה אותם "זבל", המשטרה חושדת בהם ראשונים כשקורות תקריות אלימות או פשעים בקרבת מקום, וחברים מבתי ספר טובים יותר אומרים להם שהעתיד שלהם "שחור". התלמידים של יאנקומי מפנימים את האווירה ולא אחת טוענים בעצמם שאין להם עתיד ושזה כלל לא משנה אם יסיימו או לא יסיימו תיכון.

אבל זה משנה. יאנקומי היא קול הרפורמה. היא מאמינה שלפני הצלחה אקדמית, על התלמיד להיות בן אדם ו"אין להסתכל על הקנקן אלא על מה שיש בתוכו". גם אם אינם נראים מסודרים, לא לובשים תלבושת בית ספר מהוגנת ולחלקם שיער מחומצן, הלב, הקוקורו, שלהם הוא במקום הנכון. כל תלמיד ותלמיד דואג לעצמו ולחבריו, משקיע מאמץ בדברים שהוא מוצא מעניינים וטובים ומכבד את הבריות.

היא מאמינה שלפני טובת בית הספר מגיעה טובת התלמידים גם אם זה אומר לצאת כנגד התפיסה של בית הספר ושם החברה את תלמידיה. מבחינתה גם אם הם לא יגיעו להיות סלרימן, אין בכך כל רע, כל עוד ימצאו עבודה שתתאים להם ויוכלו להתמיד בה. "כל עבודה מכבדת את בעליה" היא משהו שיאנקומי מאמינה בו בכל ליבה, וזו גם האמונה שהיא מעבירה לתלמידיה.

מעבר להנאה בצפייה ולהצלחה העצומה לה זכתה הסדרה, שמבוססת על מנגה ואנימה באותו שם, היא מהווה נדבך נוסף בדיון על מערכת החינוך היפנית. אולי שינוי הגישה בחברה יגיע דווקא דרך דמותה האהודה של יאנקומי?

class GOKUSEN