40 שנה ל"כן, אדוני השר"

אתמול (17.01.20) הלך לעולמו השחקן דרק פולדס (Derek Fowlds), שמוכר בעיקר בתור ברנרד מ"כן, אדוני השר". אחת הצלעות במשולש השחקנים הנהדר של הקומדיה הזאת, הוא הזדמנות להאיר ולהזכיר את ברנרד ואת "כן אדוני השר" וההמשך שלה "כן, אדוני ראש הממשלה" ולדבר מעט על פוליטיקה, טלוויזיה, סאטירה וכוחה של קומדיה.

מימין לשמאל: דרק פולדס, פול אדינגטון, נייג'ל הות'ורן מול הכניסה לדאונינג 10.

"כן, אדוני השר" עלתה לשידור ב-BBC ב-1980 ורצה 4 שנים. הכותבים, סר אנתוני ג'יי וג'ונתן לין, החליטו לנסות את ידם בכתיבת קומדיה שהדמויות הראשיות בה הן אנשי הממשל והשירות הציבורי. כביכול, נושא מאוד לא צפוי לסיטקום. סך הכל, מדובר בשלושה גברים בגיל העמידה, פוליטיקאים ועובדי ממשל, שמדברים על מדיניות, ומאזן מסחרי, לא בדיוק החומר ממנו עשויות קומדיות. בניגוד לקומדיות רבות אין כאן קללות או בדיחות גסות שנועדו לדלות כמה צחוקים זולים. ההומור כאן לא מתיימר לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, אבל הוא גם לא מתנשא. הכתיבה המיומנת של ג'יי ולין מתייחסת לקהל ברצינות ובכבוד ובונה על שורה של להטוטים לשוניים ונימוס בריטי עוקצני שלאזניים שלא כרויות דיין לדקויות של משחקי המילים והשפה, נשמעים בעלי רצינות תהומית, אבל הקהל הבריטי שבקיא ברזיה מבין שהם מפוצצים את הבלון המנופח של הפוליטיקאים הבריטים בוגרי אוקספורד וקיימבריג'. בנחישות וברגישות.

הרעיון הסתובב בראשו של ג'יי כמה שנים לפני שהוא חבר ללין והשניים החליטו בסופו של דבר לבדוק את העניין ולחקור קצת. הם יצרו קשר עם שני אנשי ממשל בכירים שהסכימו לדבר שלא לציטוט, על הדרכים שבהן הפוליטיקה עובדת מאחורי הקלעים. גם במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, המציאות עלתה על כל דימיון, והסיפורים של השניים היוו את הבסיס שעליו בנו ג'יי ולין את הדמויות של השר ג'ים האקר, העוזר שלו ברנרד וולי, ואיש הבירוקרטיה, סר המפרי אפלבי. "כן, אדוני השר" הייתה הפעם הראשונה שבה הציבור הבריטי התוודע אל תוככי מסדרונות הכוח של ווסמינסטר ועד כמה הדברים מטופשים לפעמים והזויים בפעמים אחרות. כמו למשל, הסיפור של "חדר התקשורת" שהמשלחת הבריטית הייתה חייבת כאשר נציגיה נסעו לבקר בפקיסטן, חדר תקשורת שבו החביאו אלכוהול שהיה אסור במדינה ואליו הלכו כדי לשתות תוך כדי קבלת הפנים הרשמית.

כשהציגו את הרעיון בפני ה-BBC, יוצרי הסדרה התעקשו על הקלטה מול קהל חי באולפן, והם התעקשו על כך משתי סיבות חשובות ועיקריות. האחת היא שבניגוד לסיטקומים רבים, הבדיחות אינן נפוצות ויומיומיות והקהל החי איפשר להם לראות מה עובד ולוודא שמה שמצחיק אותם מצחיק גם אחרים. "צחוק", אומר לין בראיון לתכנית "הסיטקום הטוב בבריטניה" (2004) "הוא דבר חברתי. ולכן צחוק עם הקהל באולפן חשוב לנו", הוא יוצר אחווה קהילתית חוצת מפלגות ודעות פוליטיות. הסיבה השנייה היא שהקהל באולפן היה ביטוח. בקומדיה פוליטית תמיד יש סיכון שמישהו בשלטון לא יאהב את העובדה שחבורה של חכמולוגים עושה צחוק מהדמוקרטיה הבריטית הדגולה, וידבר עם מישהו ב-BBC שיחליט להוריד את הסדרה משידור. הקהל באולפן, שישב וצחק ואהב את מה שראה על הבמה איפשר הן ליוצרים והן ל-BBC לומר "אתם רואים? הקהל אוהב את זה."

הסדרה זכתה להצלחה אדירה בקרב הקהל בבריטניה ובמקומות אחרים בהם שודרה.  הסדרה זכתה במספר רב של פרסי באפט"א וכך גם שחקניה. כשהשחקן פול אדינגטון ששיחק את השר נסע לטיול באוסטרליה, הוא אפילו התקבל כאילו היה נציג של הפרלמנט. אבל הייתה לסדרה עוד מעריצה לא צפויה: ראש ממשלת בריטניה בתקופה ההיא, מרגרט ת'אצ'ר. היא הכירה את אחד הכותבים היטב: ג'יי כתב לא מעט מהתוכן הפוליטי של השמרנים בתקופה ההיא. בניסיון לרכב על גלי ההצלחה ולהצטרף אליה, ת'אצ'ר ניסתה את ידה בכתיבת תסריט והזמינה את השחקנים לבצע אותו יחד איתה. מיותר לציין שזאת הצעה שאי אפשר לסרב לה.

משום שהביקורת של הקומדיה היא לא אישית ולא מכוונת אישית כנגד אף אחד מאנשי הממשל הבריטי בשנות ה-80, אלא כנגד ההתנהלות של הפוליטיקה הבריטית (ואולי של כל פוליטיקה באשר היא), הרבה מהדברים שעולים בה רלוונטיים ומצחיקים גם היום: הדיון על מקומה של בריטניה ביחס לאירופה קיבל פרק בסדרה ועדיין מצחיק לאור שלושת השנים של דיוני הברקזיט, הדיון על הקהל של העיתונים השונים מזכיר שכל אחד אוהב לקרוא עיתון שמבטא את דעותיו ותו לא (וכמה זה רלוונטי בעולם של פייק ניוז ו"תיבות תהודה" למיניהן), ומצב החינוך והאם החינוך מכין את התלמידים לחיים האמיתיים. העובדה שהסדרה מלפני 40 שנה ועדיין רלוונטית מוכיחה, שכמו כל קומדיה טובה, היא הצליחה לתפוס משהו בסיסי ואנושי באופן שבו הפוליטיקה הבריטית עובדת, משהו שלא השתנה מאז ואולי לא ישתנה לעולם. "כן, אדוני השר" הייתה יוצאת דופן בנושא שלה ובגיבוריה ובכל זאת עלתה לגדולה ולימדה את הציבור הבריטי על האופן האמיתי שבו מתנהלת ווסטמינסטר. בכך הוכיחה שלפעמים, קומדיה מבוססת על מחקר וכתובה היטב יכולה להיות כלי לימודי טוב יותר מכל ספר אזרחות.

 

המסך הקטן: גירי/האג'י – סקירה

אבן נזרקת למים בלונדון והאדוות מגיעות לטוקיו. צעיר יפני בן דודו של מאפיונר ידוע, נרצח עם חרב יפנית בבניין בלונדון. החרב היפנית הספציפית שתקועה בגבו לא נראתה מאז שאחיו של הבלש קנזו מורי נעלם לפני שנה. אבל הנה, האח שנחשב כמת חוזר פתאום מהמתים. מורי נשלח ללונדון כדי למצוא אותו ולהביא אותו לדין ביפן ובאותה הזדמנות למנוע מלחמת כנופיות שכן האח עבד עבור מאפיונר אחר וכולם יודעים שחיסול של מקורב לכנופית יאקוזה אחת תמיד גורר אחריו חיסול של מקורב לכנופיה אחרת אלא אם הנושא נפתר בצורה מכובדת… מורי מגיע ללונדון לחפש את אחיו ומוצא את הגורל שלו הולך ונשזר בגורלות של אנשים נוספים כמו רשת קורי עכביש שאיש אינו יודע אם יצאו ממנה וכיצד.

גירי/האג'י (Giri/Haji) היא הפקה משותפת של ה-BBC ונטפליקס.  שם הסדרה מהדהד דילמה שאיפיינה את התרבות של תקופת טוקוגאווה ביפן (1603-1868) ואולי במידה מסויימת עדיין מאפיינת את התרבות היפנית המודרנית. תוצרים תרבותיים רבים, בעיקר מחזות שונים, עסקו בדילמה שבין גירי (חובה) לבין נינג'ו (רגש). המעמדות החברתיים שהוכתבו מלמעלה עם  החובות והזכויות של כל מעמד בנפרד יצרו נוקשות שהובילה לא אחת להתנגשות בין החובות של המעמד לבין הרגש, בעיקר אהבה לבני מעמד שונה. גירי/האג'י מציג קונפליקט אחר – לא בין חובה לאהבה רומנטית אלא בין חובה לבושה או פגיעה בכבוד, ואם מחפשים נקודה מעניינת לניתוח, הרי ששם הסדרה מספק אחת שכזו. מה זה אומר על החברה שלנו שהדילמה שלנו איננה בין החובה שלנו, התפקיד שלנו, לבין אהבה, אלא בין החובה שלנו לבין הפגיעה בכבוד שלנו, בין חובה לבושה. האם בושה יכולה להיות מניע חזק כמו אהבה? וזה לא שאין אהבה בסדרה. יש. סוגים שונים שלה, רמות שונות. אהבה למשפחה, אהבה לבני זוג, אהבה שהפסידה לחובה, אהבה שהייתה והתקררה. אבל הדילמה העיקרית היא לא שם.

מימין לשמאל: וויל שארפ (רודני), קלי מקדולנד (שרה) וטקהירו הירה (קנזו).

גירי/האג'י היא סדרה מיוחדת, אבל הייחוד שלה לא נובע מה"מה" שלה, מהנושא שלה. בסופו של דבר זוהי סדרת מתח והעלילה די מוכרת. מתים שקמים לתחייה, חטאים ישנים שחוזרים לדרוש את עונשם, ויחסים שהולכים ונפרמים. אבל יש משהו ב"איך" שהיא בנויה שהוא עוצר נשימה. דבר ראשון, היא לא ממהרת. כמו מדיטציית זן היא לוקחת את הזמן, אבל לא גורמת לך להירדם. בכל רגע שרק נדמה שאולי עוד קצת ויעצמו העיניים נוחת מקל העץ של המאסטר ומזכיר לצופים לשמור על עירנות. יש בה מינון נכון של כל המרכיבים שהופך אותה למטעם לחיך והיא יוצאת דופן בשימוש שלה באמצעי הקולנוע. וכן, אמצעים קולנועיים זה המונח הכי מדוייק שאפשר למצוא לאופן שבו היוצרים משתמשים בכלים הויזואליים שהמדיום מאפשר. האסטטיקה שלה יפייפה, לעין וללב, ויש כמה סצינות שהן יצירתיות ואמיצות באופן יוצא מן הכלל, בייחוד כשמדובר בטלוויזיה. אחת כזו מגיעה לקראת הסוף. אבל עד כאן. אני לא מגלה לכם יותר.

גירי/האג'י היא לא סדרה פוליטית. אין בה ביקורת חברתית נוקבת על מצב החברה ביפן או באנגליה, על הכוח או היעדרו של רשויות החוק או ההשפעה של המאפיה היפנית על המשטרה. אין בה איזו התבוננות לתוך החברה הבריטית או הצגה של האקזוטיקה היפנית. באופן אולי יוצא דופן מהסדרות שעושות כותרות בשנים האחרונות אין בה הרגשה של ייאוש מתמשך מהעולם ומבני האדם שמאכלסים אותו ובסופה אנחנו לא נשארים עם פקעת הדוקה שיושבת לנו כמו אבן על הלב. יש בה, for a lack of a better word, אנושיות מורכבת, אבל בו בזמן גם פשוטה. יש בה דמויות קיצון ודמויות שבהרכב אחר של הגורל יכולנו להיות אנחנו. יש בה אוסף של אנשים שנפגשו במקרה ומצאו את עצמם הופכים לקבוצה, לאלומה מאוחדת כלשהי, אלומה שכמו שניפגשה במקרה, כך גם תתפזר. אבל בין לבין, יש בה משהו שנכנס ללב ונשאר שם. משהו שבאופן קסום, תופס משהו מאוד אנושי, חוצה יבשות ותרבויות, ואולי אפילו זמן.

אחרי 20 שנה – הארי פוטר: הספרים

גילוי נאות: הפעם הקודמת שקראתי את סדרת ספרי הארי פוטר הייתה כשהם יצאו אי שם בסוף שנות ה-90 ותחילת ה-2000, אבל יחד עם ההתלהבות שאחזה בי כמו בכל הקוראים של התקופה, ולמרות ההנאה שבקריאתם, הם לא הפכו אותי לחובבת הז'אנר או לפוטרהאד. מבחינתי הם היו פשוט עוד ספרים כיפיים ברשימת הקריאה הגדולה שהייתה לי כמו אז גם היום. הייתי מה שנקרא "תולעת ספרים" והם פשוט היו בתפריט. וקראתי. אהבתי את הספרים הראשונים (ולפני שאתם שואלים, אז את השלישי במיוחד), אבל מהספר הרביעי הם נהיו כבדים (תרתי משמע). ענני המלחמה מול זה-שאין-לנקוב-בשמו שהחלו להתאסף מעל עולם הקוסמים העיקו על הנפש הטינייג'רית שלי שגם אם לא חיבבה במיוחד ספרי נוער קלילים ומטופשים, בכל זאת העדיפה ספרות שלא נשמעה לה כאילו נלקחה משיעורי ההיסטוריה על עליית הנאצים לשלטון ותיאוריות הגזע. זאת הייתה התקופה שבה גמעתי בשקיקה את הקלאסיקות. אז עוד לא ידעתי שהארי פוטר תהיה אחת מהן.

קלאסיקה, לפי ההגדרה של אחת המרצות לתרגום ספרות ילדים באוניברסיטה, היא ספרות שחוצה מיקום וזמן, וסדרת הספרים של הארי פוטר בהחלט הצליחה להפוך לקלאסיקה. היא הפכה לכזו לא משום שהם חוגגים כריסמס ואיסטר ומדברים אנגלית בריטית שהתרגלנו שהיא השפה של הקלאסיקות. גם לא בגלל שהיא לוכדת את הדימיון ונותנת לו כנפיים, חלומות על המכתב מהוגוורטס, ינשופים שמביאים דואר ויודעים למצוא אותך בכל מקום ושרביטים שבוחרים אותך. היא הפכה לכזו משום שבין כל הדברים הקסומים האלה היא מעגנת בתוכה עקרונות אנושיים שחוצים תרבויות ושפות. וזה, האנושיות שבספרים, מה שהופך את הסדרה לקלאסיקה שמהדהדת סביב העולם.

שולחן עם ספרי הארי פוטר בשפות שונות

נקודות זכות כמובן יש לתת לסופרת, ג'יי קיי רולינג. היכולת שלה לכתוב סיפור בשפה שהיא בו בזמן יומיומית ועם זאת מתובלת במילים חצי מומצאות ששורשיהן בלטינית או יוונית הופכת את השפה למרובדת ולכזו שתמיד יש מה לגלות בה. היכולת שלה להפוך לשלה מסורת ארוכת שנים של חקר בלשנות, בוטניקה, אסטרולוגיה, אסטרונומיה, זואולוגיה, היסטוריה ומסורת ארוכת שנים של הקסום, ולשלב אותם באופן שאינו מרגיש מאולץ או דידקטי מדי הופכת את הספרים לנוחים וזורמים לקריאה. אבל על כך באחד הפוסטים הבאים…

העולם של רולינג אינו מורכב ויש שיגידו אפילו פשטני. קל יחסית לדעת מה טוב ומה רע. זה לא אומר שלעשות את הדבר הנכון הוא דבר קל ובהחלט לא אומר שכולם עושים את מה שנכון. להפך, הדמויות הכה אנושיות של רולינג טועות לא פעם בין אם מתוך תפיסת עולם מוטעית, כעס רגעי או נקמנות גרידא. הדמויות המורכבות, אלה שאי אפשר לסכם ולקטלג במילה אחת, הן שהופכות את הספרים האלה למרתקים. הדמויות העיקריות לעולם אינן "רעות" או "טובות" בלבד. סנייפ, סיריוס, דמבלדור, כמובן, אבל גם הארי, רון והרמיוני, השילוש הקדוש של הסדרה, אינם חפים מחסרונות. הטינייג'ריות המיוסרת של הארי-"אף-אחד-לא-מבין-אותי" יכולה לשגע פילים, הרמיוני עולה על העצבים בתור know-all  וחוסר הביטחון העצמי של רון גורם לנו לעיתים לרצות להעיף לו סטירה מצלצלת ולהגיד pull yourself together, young man. אבל זה בדיוק מה שהופך אותם לדמויות שניתן להזדהות איתן.

בסופו של דבר, הארי פוטר הוא ספר התבגרות, coming of age. ילד יתום שמגלה בגיל 11 שיש עולם שלם שונה מזה שהוא מכיר ושהוא שייך אליו, שלאט לאט מגלה את המקום שלו ותפקידו בעולם הזה ויותר מזה, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד. אנחנו גדלים יחד עם הארי מספר לספר, מתבגרים יחד איתו, מגלים יחד איתו רבדים נוספים של העולם ומתוודעים יחד איתו למורכבות שלו. השנאה שלנו לסנייפ ומעלליו מקבלת תפנית עם התגלית בספר השביעי וגם אם לא גורמת לנו לסלוח לו על שישה ספרים של התאכזרות להארי לפחות מביאה אותנו להבנה מורכבת של דמותו. ההערכה שלנו לדמבלדור הולכת ונסדקת כמו האמונה של הארי, יחד עם הארי, בדומה אולי להתפכחות של ילדים מההאדרה של הוריהם. היכולת להבדיל בין עיקר לטפל, היכולת לעשות את הדבר הנכון גם אם המחיר עליו גבוה, האומץ לעשות את הדבר הנכון והיכולת לפתוח את הלב ולסמוך, כולם דברים שלומדים, בתקווה, תוך כדי התבגרות.

רולינג מצליחה לתאר בפירוט שובה לב את העולם הפנימי של הילדים הטינייג'רים על כל מגוון הרגשות האנושי. אהבה לסוגיה, כמובן, אבל גם שנאה, קנאה, כעס, חוסר אונים, הכרת תודה, תחושת חשיבות עצמית, אשמה, עלבון, רחמים, נדיבות, סליחה, הערצה, סלידה, חוסר בטחון…. אנחנו חווים עם הארי את כל הקשת ולכולם יש מקום. בימים שבהם אנחנו מתקשרים באימוג'י ועסוקים בליצור מצג של "הכל דבש" שיכנס לאורך של סטטוס קריא בפייסבוק, כמה חשוב לתת מקום גם לרגשות השליליים ולאפשרויות השונות להתמודדות איתם. יש לא מעט דוגמאות של דמויות שמתמודדות עם כעס, קנאה או עלבון בדרכים לא אפקטיביות החל מבריחה מאחריות וכלה בנטירת טינה ארוכת שנים שפוגעות לא רק בפוגע אלא גם בנוטר הטינה. זה בסדר לכעוס, להתעצבן, לעיתים אפילו לומר דברים לא במקום, או להפך לומר דברים במקום אבל שהאחרים מעדיפים לא לשמוע. אבל חשוב לדעת לסלוח. לדעת להביט קצת מעבר לעצמך ולראות ולהבין את האחר. לדעת להניח את העניינים האישיים בצד ולהביט בתמונה הגדולה. ההבנה הזאת היא אחד הסימנים של התבגרות. לקיחת האחריות על עצמך מחד והיכולת לא להיות קטנוני מאידך. זה מה שהארי לומד ובתקווה אולי, גם אנחנו איתו.

על אף שהספרים נתפסים כספרות נוער, הדיונים הרבים בקבוצות הפייסבוק השונות וההרצאות הרבות בכנסים השונים מעידים על כך שגם כעבור 20 שנה תמיד יש משהו לגלות. יש בה מגוון שלם של דמויות עם אופי שונה ותפיסות שונות על החיים, מרבית הדמויות בה מורכבות וניתנות לפירוש מכל מיני בחינות מה שהופך את הדיונים למרתקים ופורים. המבוגרים אולי יעריכו גם את הביקורת החברתית והביקורת על משרדי הממשלה והתקשורת שרולינג מציגה דרך הדמויות בספרים (שרי הקסמים וריטה סקיטר), בדרך הכל כך מוכרת מהספרות לדורותיה של העברת ביקורת דרך הרחקה של מושא הביקורת מהמוכר אל המרוחק. "משהו רקוב בממלכת דנמרק" (חלילה לא בבריטניה).

ספרות טובה היא ספרות מרובדת וככזו היא יכולה להתאים לכל גיל. יש דברים שנאהב ונבין בגיל הנעורים ויש דברים שיהדהדו בנו כשנקרא כמבוגרים. בקריאה הראשונה אהבתי את הספר השלישי מכל הסדרה וככל שהספרים הפכו לכבדים יותר בנושא ובמשקל כך חיבבתי אותם פחות ואת השביעי כמעט שסיימתי מתוך כורח בלבד. בקריאה השנייה, עכשיו, כשעברו אי אלו שנים מאז וגם אני התבגרתי, אני מוצאת דווקא את הספרים האחרונים, את הפינאלה, מרתקים יותר משם ששם דברים מתחילים להתבהר מחד אבל גם להוכיח את מורכבותם מאידך. בכך כוחה של סדרת הספרים ובשל כך היא קלאסיקה, שגם אם בעיני אחדים עדיין איננה עומדת באותו מדף כמו טווין, או אוסטן או טולקין, רק תנו לה קצת זמן והיא תעמוד שם.

מקור: גוגל.

 

התשובה היא להיות

וודי אלן אמר פעם על ואגנר שהמוסיקה שלו טובה יותר מאיך שהיא נשמעת. בפרפראזה על המשפט הזה, המחזות של שייקספיר טובים יותר מאיך שהם כתובים. כמה מחשבות על קהל חדש והחיבה הבלתי מוסברת לשייקספיר, גם מאות שנים לאחר מותו.

אוליבר ויילס, המנהל האומנותי של פסטיבל ניו ברבג' לתיאטרון, מוצא את מותו בתאונת דרכים בערב הפתיחה של הפסטיבל. כדי למלא את מקומו נקרא לדגל ג'פרי טננט, שחקן שהיה פעם חלק מהפסטיבל אבל סבל מהתמוטטות עצבים במהלך הפקה של "המלט" ומאז חי על הקצה שבין "אמנות לשם האמנות" והתמוטטות עצבים שנייה. לקלחת הרותחת מצטרפת שחקנית דיווה שמאבדת את זה לפני כל הצגה (אבל מתנצלת), מנכ"ל חסר עמוד שדרה ששונא שייקספיר ואמריקאית עם עמוד שדרה חזק מדי שחושבים רק ביזנס ושחקן קולנוע אמריקאי פופולארי בתפקיד הראשי. או בקיצור, לא התנאים האידיאליים לבימוי מחזה בסדר גודל של "המלט".

כך מתחילה הסדרה הקנדית "Slings and Arrows" שעוקבת אחרי מאחורי הקלעים של פסטיבל ניו ברבג' על כל התככים והשטויות שנלוות לשחקנים, לתיאטרון ולמלחמה הבלתי נמנעת בין אנשי השיווק והמכירות לאנשי האמנות. שלושת העונות שלה, כל אחת בת שישה פרקים, עוסקות בהפקה של שלושה מחזות שייקספיריים: המלט, מקבת' והמלך ליר. אם אתם תוהים איך הטרגדיות השייקספיריות הגדולות עוברות מסך, אז לא רע בכלל.

התיאטרון בכלל והמחזות של ויליאם שייקספיר בפרט נתפסים כאמנות איכותית אבל לא כזו שאנשים הולכים לראות. המדיום של התיאטרון איבד את מקומו המרכזי מאז כניסת הקולנוע ועל אף שרבים רואים בו "איכות" ושחקני קולנוע שמחים לשחק בהפקות תיאטרון כדי לקבל חותמת של "איכות" הוא איננו מדיום פופולארי. הוא דורש מהקהל לעבוד קשה יותר על השעיית אי האמון מאשר קולנוע או טלוויזיה. התפאורה מוגבלת, מרומזת, מעידה על עולם גדול ורחב אבל לא מגלה ממנו הרבה ואין CGI שישלים את הפער. בעולם שמעמיס על הויזואליות יותר ויותר ומצמצם יותר ויותר את הצורך בדימיון, למדיום כמו התיאטרון קשה לשרוד.

למחזותיו של שייקספיר יש מקום של כבוד בעולם ההולך ונעלם של התיאטרון. הם נחשבים בעיני רבים פסגת היצירה המערבית, קלאסיקה, אבל מעטים בוחרים לנבור ולצלול אל מעמקי הטקסטים שלו. השפה מסובכת וישנה, הסיפורים נראים במבט ראשון ארכאיים ולא רלוונטיים והמעמד שלו כ"קלאסיקה" מדיף ריח נפטלין עבור הדורות הצעירים ומרחיק אותם. הוא לא "מגניב" כמו אמנים עכשוויים שמדברים על ההווי של המאה ה-21. אבל סוד הקסם של שייקספיר, ואחת הסיבות למה שרד 400 שנה הוא ביכולת שלו לתפוס משהו ברוח אדם, משהו אינהרנטי חוצה תרבויות ותקופות. אבל כדי להוכיח את זה ולשכנע את הצעירים, תחילה יש למצוא דרכים להביא אותם אליו. איך עושים את זה?

ישנן שתי דרכים להנגיש משהו מסובך לקהל הרחב. האחת היא פישוט, לעיתים עד כדי רידוד, של הטקסט והתכנים כדי לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר. גרסאות פשוטות יותר של המלט, שינוי מדיום (כל סרטי המלט לדורותיהם), הפיכת השפה והמיקום למודרניים (או אפילו לסרט מצוייר, ע"ע הטענות על "מלך האריות"). פישוט שכזה לעיתים קרובות מעוות את המקור ואף מטשטש אותו. אבל יש גם דרך אחרת. ניתן לנסות ולהסביר את הטקסט המקורי והרעיון מאחוריו בלי לפשט אותו ולרדד אותו. וזה בדיוק מה שהסדרה עושה.

במסווה של סדרה על מאחורי הקלעים של התיאטרון יש לא מעט קטעים שבהם ג'פרי מביים את השחקנים ומסביר להם את התפקיד שלהם, את הסצינה, את האווירה והרעיון שמאחורי הדמות. השחקנית של אופליה מתלוננת שהטקסט לא ברור ושקשה לעבוד איתו ובכך היא מביעה מה שרבים מרגישים כלפי הטקסטים של שייקספיר והשפה שבה הם כתובים. ג'פרי מסביר לה בסבלנות את הדמות של אופליה, את העובדה שהיא בעצם נערה צעירה מאוד ואת הקושי שלה להתמודד עם החיים לאחר שאחיה, והמלט ואביה אינם. גם המונולוג המפורסם של המלט מקבל טיפול שנותן לו עומק ונפח עמוקים יותר מהמשפט הראשון המפורסם שלו כאשר השחקן נאלץ להחליט האם המונולוג נאמר על ידי המלט בנו לבין עצמו או שהוא מודע להימצאותם של פולוניוס וקלודיוס בחדר. תסכימו איתי שהעובדה שמישהו שומע את הדברים משפיעה על דרך אמירתם…. הן המלט והן אופליה הופכים בזכות ההסברים של הבמאי להיות אנשים שקל להתחבר אליהם. ההתלבטות שעומדת בבסיס דמותו של המלט והייאוש והשגעון של אופליה שנותרה פתאום לבד בעולם צצים ועולים מבעד לשפה הארכאית ומקבלים מימדים אנושיים שניתן בקלות להבין משום שהם אינם ייחודיים לתקופתו של שייקספיר אלא מאפיינים את האדם באשר הוא אדם. האם לפעול עכשיו או לחכות? היא שאלה אוניברסלית ורלוונטית לתחומי חיים רבים, לא רק לנקמות על רצח אב בידי הדוד…

הסדרה מצליחה לחזיר את העניין בשייקספיר, להפוך אותו לברור יותר או לפחות למשהו שאפשר לומר עליו "זה נשמע מעניין, בואו נלך לבדוק את זה" (ואפילו המנכ"ל הסקפטי משתכנע בסוף). ועם כל זאת הסדרה עצמה איננה שייקספיר. שייקספיר במיטבו כשהוא מוצג על הבמה. בכך יש אמת ברעיון של מרשל מקלוהן על כך ש"המדיום הוא המסר". המדיום של התיאטרון הוא האידיאלי לשייקספיר משום שהקשר המיידי בין השחקנים לקהל, האנרגיה שעוברת בהופעה החיה על הבמה יוצרת את חלק מהקסם השייקספירי, קסם שנעדר מהקריאה היבשה של הטקסטים שלו כפי שעושים הצעירים במסגרת שיעורי הספרות. אבל הסדרה עושה את הצעד הראשון לקראת החזרה של הקהל הצעיר יותר לתיאטרון ולמחזות האלמותיים של מי שנחשב לגדול המחזאים, ויליאם שייקספיר.

דוקטור, אני רק שאלה

חבר טוב אמר לי פעם שאני גיקית של דברים לא גיקיים. כמובן, ההגדרה של "גיק" רחבה מאוד ולמעשה יכולה לכלול אינסוף תחומי עניין, אבל בהכללה גסה גיקים הם חובבי פנטזיה, מדע בדיוני, קומיקס ומשחקי מחשב. אף אחד מהם לא כוס התה שלי. והנה יום אחד מצאתי את עצמי צופה בלא אחרת מאשר סדרת ההארד-קור מדע בדיוני "ד"ר הו". כן, כן. נסיעה בזמן, פלנטות וגלקסיות אחרות, יצורים לא אנושיים, אדון זמן, טרדיס, ו-sonic screw driver. יושבת וצופה. פרק אחר פרק. עונה אחרי עונה. אפילו אני הופתעתי. ומשום שהתאהבתי בסדרה (ולא רק בדיוויד טננט) ניסיתי להבין מה סוד הקסם. מה יש בסדרה שמושך גם אנשים כמוני, אנשים שהם ומד"ב… איך לומר… לא חברים קרובים. בכל זאת, סדרה מ-1963 ועד היום עם איזה הפסקונת קטנה באמצע…
אז הנה כמה מחשבות.

הז'אנר של מדע בדיוני הוא עצום במגוון האפשרויות שלו. הוא אולי הז'אנר המושלם לבחון בו תשובות אפשריות לשאלה "ומה אם…?" עזבו רעיונות בנאליים כמו "ומה אם יש חיים בפלנטות אחרות?" או "ומה אם החייזרים מתקדמים מאיתנו טכנולוגית?" השאלות המרתקות באמת הן השאלות על החברה האנושית. "ומה אם האנושות תהפוך לאנשי פלדה נטולי רגשות? האם זה שדרוג?" או "ומה אם נהפוך את כל המכוניות לאוטומטיות?" או "ומה אם כל החדשות שאנחנו שומעים יגיעו ממקור אחד והוא יכול להיכנס ישר לראש שלנו ולדעת כל מה שאנחנו יודעים?" ויש גם שאלות על האופי האנושי ומניעיו. "ומה אם יש יצורים שמונעים משנאה לכל מי שהוא לא הם?" (Dalek) "או "ומה אם יש יצורים שבנויים רק למלחמה?" (Santaren) העובדה שזהו מד"ב ולא פנטזיה שומרת על קשר כלשהו עם המציאות ובכך לא מאפשרת לפטור את התשובות כבדיה ותו לא. היכולת של המד"ב להאיר סכנות אפשריות בחברה האנושית הוא אחת מנקודות החזקה של הז'אנר.

המגוון העצום של המדע הבדיוני מאפשר לו להיות מפתיע. יכול להיות שהתפניות בעלילה עדיין מפתיעות אותי משום שלא צפיתי במספיק תוצרים מהז'אנר, ובכל זאת יש בו משהו מרענן. קומדיה רומנטית, מתח, אקשן הכל מתחיל להיות צפוי בשלב מסויים. טרם הגעתי לשלב הזה עם המדע הבדיוני. קצת כמו המלוות של הדוקטור, הסיפורים עדיין מפתיעים אותי. יש רצון להמשיך לפרק הבא ולגלות עוד עולם. מצד שני, הדגש בסדרה הוא לא המדע הבדיוני. הדוקטור לרוב משתמש במונחים סמי-מדעיים אבל לא הקומפניון ולא הצופים מצליחים לעקוב אחריו. הסיפור האנושי, אם אפשר להגיד ככה כשמדובר ביצורים לא אנושיים, הוא העיקר ולסיפור אנושי כל אחד יכול להתחבר.

דמותו האניגמאטית ועם זאת המוכרת של הדוקטור היא עוד נקודה לזכות הסדרה. לכל אחד יש את השחקן החביב עליו, זה שלדעתם גילם את הדוקטור בצורה מושלמת, אבל אם נשאיר את סוגיית השחקן לרגע בצד, יש משהו בדמות של הדוקטור שקוסם לצופה. הוא קשיש חכם ועם זאת ילד. נושא על כתפיו את היקום כולו, אבל חסר אחריות לעיתים. ראה פלנטות וחוות מלחמות, אבל מתלהב מהמין האנושי ולא הופך לציני ומריר. קל מאוד לחבב אותו ולהמשיך אחריו להרפתקאות. מצד שני, יש בו משהו שבור ובודד מאוד. האחרון לאדוני הזמן שנגזר עליו להסתובב ביקום, כשכל חבריו הם בני אדם שקמלים ונמוגים ומתים והוא ממשיך לחיות אחרי כל אחד מהם. מכל הפלנטות והגלקסיות אין אפילו מקום אחד שהוא יכול לקרוא לו "בית" והידיעה שבמו ידיו הרס את הזן שלו כדי למנוע גהנום מקננת בשני הלבבות שלו ללא הרף, גם אם זה היה הדבר הנכון לעשות. יש בדמותו משהו שמעורר הערצה וחמלה בו זמנית.

ואולי הנקודה הטובה ביותר לזכות הסדרה היא שהיא לא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. הדוקטור, גם אם לרוב מוטלת עליו האחריות להציל את עולם, לא רואה בעצמו גיבור נוסח הגיבורים הפטריוטיים של מארוול, למשל. ברוב המקרים הוא חושב תוך כדי תנועה, אין לו תכנית מראש, וגם בכך קל מאוד לחבב אותו. למי מאיתנו התכניות עובדות כמו שתכננו? השנינות הבריטית הופכת את הסדרה לסדרה כיפית, לא מלודרמה, לא משהו הופך קרביים, אלא תכנית לכל המשפחה שאפשר לצפות בה יחד. העולם עומד להיחרב בערב חג המולד והדוקטור עסוק בלברר אם הגוף החדש שלו מוצא חן בעיני רוז. או בפרק הראשון של העונות החדשות שבו הדוקטור פוגש את רוז ובאמצע הכאוס של בובות הראווה אומר לה: "נעים מאוד, רוז טיילור, נוסי על נפשך." העולם מתפרק והבריטים מוצאים זמן לנימוסים והליכות ולשתיית תה.

"ד"ר הו" מצא את הנוסחא שבין רצינות לשטוטניקיות, בין מחשבות פילוסופיות לקלילות וכיף. אלה הנקודות שלי. מה הסיבות שלכם?

סערה בכוס תה

איך אתם שותים את התה שלכם? ובבקשה, אל תגידו שאתם "אנשים של קפה"… תה. איך אתם מעדיפים את התה שלכם? ירוק? שחור? שחור עם חלב? עם סוכר? בלי סוכר? ואולי בכלל חליטת צמחים? בשבילנו לרוב תה הוא העדפה, מצב רוח או אפילו מצב בריאותי (מי אמר קמומיל לכאב בטן ולא קיבל?) אבל יש מדינות שבהן תה זה עניין לאומי כבד-משקל, כזה שאם לא תשתו נכון ידונו אתכם ברותחין…

יפן ידועה בעולם בין היתר בזכות טקס התה שלה (Cha no yuu). על אף שטקס התה היה נהוג ביפן במשך מאות שנים, הגרסה המוכרת ביותר שלו משויכת לאדם בשם סן נו ריקיו (Sen no Rikyuu) שחי במאה ה-16. את טקס התה למד מגיל צעיר וכבר בגיל 19 פגש מורים דגולים של הטקס, ואף הוזמן לשרת את אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן והסמוראי החזק ביותר בתקופתו. לאחר מותו של נובונגה, שירת סן נו ריקיו את המאחד השני, טויוטומי הידיושי, אבל חילוקי דעות ביניהם הביאו לפרידת דרכיהם (בלשון המעטה).

סן נו ריקיו

עד לתקופתו של סן נו ריקיו, היה טקס התה בעיקר נחלתו של המעמד העליון. כלי האירוח היו בדרך כלל חרסינה סינית יקרה מה שהפך את הטקס למרהיב אבל גם מרוחק מרוב העם. סן נו ריקיו הפך את טקס הזה לטקס זן, חיבר אותו עם המסורת הבודהיסטית שבמידה מה בזה להנאות העולם הגשמי והחולף בו אנו חיים ובכך ייתר את הצורך בראוותנות שהתלוותה אליו.

עם השנים הפך טקס התה לטקס של ממש, מרובה כללי עשה ואל תעשה. סן נו ריקיו עצמו כתב חיבור בן 100 נקודות בהן פירט את כללי טקס התה. כלי התה צריכים להיות פשוטים, "מה שיש בבית, אבל אם יש כלים יפים לתה אין להחביא אותם ולנהוג כאילו אינם". המים צריכים להיות רתוחים והתה הירוק, שמגיע בצורת אבקה, צריך להיות בלי גושים. את תנועת המזיגה של התה יש לעשות מהמרפק ולא מהמותן, יש לקחת מים מתחתית הקומקום, אין למלא מדי את כף המזיגה המיוחדת ואין להרים אותה גבוה מדי (כמה למלא בדיוק וכמה זה גבוה מדי? לא כתוב). טקס התה הוא הצגה של ממש ולכל תנועה בו יש תזמון נכון. אם המבצע יהיה מהיר מדי או איטי מדי או "חזק" מדי או "חלש" מדי יאמרו עליו שיש לו מקצב "מקצב תה רע".

טקס התה נערך בדרך כלל בביתן שמיועד ובכל ביתן ישנו Tokonoma, שקע ומובלעת בקיר שבה מציגים סידור פרחים (איקבנה) ו/או קליגרפיה. גם סידור הפרחים וגם הקליגרפיה חייבים להתאים לעונות השנה או לאירוע שמציינים. אם ב Tokonoma יש שיר אין להציג שירים נוספים בחדר. אם חזרתם זה עתה מצפייה בפריחת הדובדבן (Hanami) אין להציג ב-Tokonoma  ציורי פרחים או ציפורים. ואם וכאשר אתם מתבוננים ובוחנים את המוצג ב-Tokonoma עליכם לשבת במרחק של כמטר ממנו.

ואם כל הכללים הללו הוציאו לכם את כל החשק לתה, אל דאגה! בסוף הטקסט (סעיף 97) כותב סן נו ריקיו שטקס התה כולל סך הכל הרתחה של המים, הכנת התה ושתייתו. זה הכל. ריבוי הכללי בטקס הם כמו תרגילי סולמות לפסנתרן. עליו לתרגל ולהקפיד כדי שבבוא היום יוכל לתת לאצבעות לרוץ על המקלדת כאוות נפשו. כך גם טקס התה – עלינו ללמוד את הכללים כדי שנוכל בבוא היום להקדיש מחשבה לדברים החשובים באמת.

טקס תה

אם חשבתם שתה ירוק כולל טקס מעיק וטעם מר ואתם תסתפקו בתה שחור בריטי, דעו שגם לו יש כללים. ג'ורג' אורוול (כן, אותו אחד שכתב את 1984) פרסם ב-1946 מאמר קטן ב-Evening Standard תחת הכותרת "A Nice Cup of Tea", שבו הוא מונה 11 נקודות שהופכות תה בריטי לתה טוב. ברוך השם לא 100…

ג'ורג' אורוול

הכלים של התה הבריטי, לפי אורוול, דווקא צריכים להיות חרסינה ולכלול כוס גבוהה (שבה התה שומר על חום ביתר קלות), צלוחית, קומקום וקנקן תה. גם לטקס של אורוול יש כללים. על התה להיות מסוג תה הודי או צאלון. תה סיני (ירוק) הוא חסכוני משום שאינו דורש חלב, אבל אין לו את יתרונותיו של התה השחור. "הוא לא גורם לשותה לחוש עצמו רם יותר, אמיץ יותר או אופטימי יותר לאחר שתייתו".

יש להכין אותו בכמויות קטנות כדי שיהיה חזק (וישיג את כל אותם היתרונות שמנה מעלה) ובשום אופן אין להוסיף לו סוכר. מבחינת החלב, אורוול מכיר בשתי אסכולות נפוצות. האחת היא גישת ה"חלב תחילה" שבה מוזגים תחילה את החלב ולאחר מכן מוסיפים את התה והאחרת "תה תחילה" שבה מוזגים תחילה את התה ורק אחר כך את החלב. אורוול עצמו תומך נלהב של אסכולת ה"תה תחילה" וטוען שזאת משום שאז ניתן לוסת את כמות החלב שאנו מוזגים בתה. עם זאת, אין ויכוח על כך שהתה הבריטי הוא תה עם חלב.

אז בפעם הבאה שאתם מכינים תה, חישבו עליו היטב והקפידו על הכללים: הרתחת מים, הכנת תה ושתייתו.

לרוויה!

"יום המודעות לרווקוּת" AKA וולנטיינס דיי

מכר ישן נהג לקרוא לוולנטיינס דיי "יום המודעות לרווקות" (Single Awareness Day). "יום שכמו תיבת נוח, משווק לזוגות או לחיפוש זוגיות ומביא עם כל הלבבות האדומים והמתנות העטופות גם מעט עצבות ובעיקר חוסר נחת לאלה שעדיין מחפשים או שכבר התייאשו. אבל מבחינתינו, לא משנה אם אתם מבלים אותו לבד או ביחד, הנה המלצה לשני סרטים שאולי עוד יחזירו לכם את האמונה במין האנושי ובאהבה.

לפני שניפרד (Before We Go, ארה"ב, 2014)

ניו יורק. 1:30 בלילה, תחנת הגרנד סנטרל. בחור צעיר מנגן בחצוצרה. על פניו חולפת בריצה בחורה צעירה. הטלפון שלה נופל ומתרסק על הרצפה. "היי, הטלפון שלך…" הוא צועק אחריה. היא איחרה את הרכבת. התיק שלה נגנב ויחד איתו גם הכסף והמסמכים. היא תקועה בניו יורק אובדת עצות. הגורל הפגיש את ברוק וניק ואת השעות של הלילה הם מבלים בהליכה ברחובות ניו יורק, בחיפוש אחר התיק של ברוק, ובשיחה. שיחה מהסוג שפותח את הלב כמו שרק שיחה עם זרים יכולה להיות.  מה יחליטו לעשות כשיעלה האור?

"לפני שניפרד" הוא פרויקט הבימוי הראשון של כריס אוונס (AKA קפטן אמריקה). אוונס תיאר את הבחירה שלו בסרט הזה בתור פרויקט ראשון כניסיון למצוא סרט שהוא לא "יותר מדי מסובך, משהו שאני יכול להתמודד איתו" והפרויקט באמת לא שאפתני מדי. שתי דמויות ראשיות שמסתובבות ברחובות ניו יורק וחושפות לאט לאט את חייהן ואת מה שהביא אותן לניו יורק וללילה הזה.

הצילום של הסרט לא חף מבעיות. המצלמה הקופצת יוצרת תחושה כאילו יש עוד דמות ברקע, זו שמחזיקה מצלמה ופולשת לתוך הפרטיות של שתי הדמויות. אבל דמות כזו לא קיימת ועל כן חוסר היציבות של התמונה המצולמת פוגמת מעט באווירה של הסרט. אוונס עצמו אמר שהבימוי היה מאתגר לא רק משום שזוהי הפעם הראשונה שבה הוא מתנסה בבימוי אלא גם משום שהוא עצמו שחק בתפקיד הראשי ועל כן השליטה שלו מכיסא הבמאי הייתה מוגבלת. אבל מכל חוויה לומדים, ולפרויקט הבא שלו הוא אמר שהוא ישאף לשחק פחות ולביים יותר.

שעיית אי האמון ההתרחשויות בסרט מותחות מעט את הרעיון של ה (suspension of disbelief). נדמה שמי שכתב את התסריט השתעשע עם כל מיני מצבים שניו יורק מאפשרת. לפגוש אדם זר ולבלות איתו לילה בהסתובבות בעיר. לקבל כתובת לא נכונה מחבר, להגיע לאירוע סופר רשמי ופשוט לנגן ולשיר שם בהחלטה של רגע. לנסות ולהשיג את התיק הגנוב חזרה מחבורה מפוקפקת של אנשים ולחטוף מהם אגרוף. לדבר על החיים עם פסיכולוג שלא הצליח לישון. הסרט ריאליסטי ולא ריאליסטי בו זמנית. משהו מהקסם של העיר דבק בו. אבל הקסם הזה הוא מה שמעלה את המחשבה, מה אני הייתי עושה לו אני במקום ברוק או במקום ניק?

"לפני שניפרד" הוא סרט רומנטי מתוק, תמים, וקיטשי כמו שהוליווד כבר מזמן לא מפיקה. הסיפור של הדמויות מתגלה לאט לאט, וככל שהדמויות לומדות יותר זו על זו גם הצופה לומד על הדמויות יותר ויותר עם כל סצינה. במידה מסויימת, הדמויות והצופה נמצאים יחד בתחילה של ההרפתקה ומגלים בהדרגה את סיפורן. במובן הזה, המצלמה הקופצת משרתת את המטרה ויוצרת תחושה כאילו הצופה, הוא הוא שמחזיק בה ועוקב אחר ברוק וניק בשיטוטיהם הליליים. גם אם אין זאת יצירת מופת, זהו סרט נעים מאוד, אנושי בצורה הכי יפה של המילה, ודרך נפלאה להעביר ערב לבד או ביחד, איך שתבחרו.

כלה בהסוואה (The Decoy Bride, בריטניה, 2011)

לורה טיילור היא שחקנית מפורסמת ומוצלחת שרק מבקשת להתחתן בשקט עם הסופר האהוב עליה ג'יימס ארבר. התקשורת מצידה מתה לסקופ שהיא מנסה להשיג בכל הדרכים האפשריות והבלתי אפשריות. בניסיון נואש להימלט מהמצלמות, מבקשת לורה את מארגני החתונה לארגן אותה באי האג בסקוטלנד, מקום התרחשותו של הרומן המוצלח של בעלה לעתיד. אבל לצערם הרב, התקשורת מגלה את המיקום ומגיעה כמו ארבה כדי לתפוס תמונה טובה של הזוג.

מארגני החתונה מבינים שמה שצריך זה הסחת דעת טובה. הם בוחרים את קייטי, נערה לא יפה במיוחד מהאי, שזה עתה חזרה הביתה לאחר אירוסין שעלו על שרטון, לגלם את הכלה בחתונה "בכאילו" כדי לרצות את הכתבים, אבל אז מסתבר שהטקס נערך כמתוכנן והיא וג'יימס… נשואים.

במאמצים למצוא את לורה שברחה מהכתבים ומסתתרת באי ולהתגרש בזמן כדי להתחתן עם האישה הנכונה, מבלים ג'יימס וקייטי יום מלא תהפוכות ותגליות של האי ואחד של השני ושל עצמם את עצמם.

The Decoy Bride הוא קומדיה רומנטית, מתוקה וחיננית, מהסוג הקיטשי שפעם, בשנות ה-90 גרם לנו לצאת עם טישיו בסופה וכיום כולנו ציניים מדי ואירוניים מדי מכדי ללכת לראות בקולנוע. פרט לנוף הקסום של האי בסקוטלנד והמבטא הסקוטי בשילוב חמת החלילים והחצאית כמובן, הסרט לא שונה בהרבה מקומדיות רומנטיות קלאסיות (לחלק היא אולי תזכיר את "נוטינג היל". בכל זאת, ספרים ושחקניות). אבל בתוך כל הציניות של המאה ה-21, קצת תזכורת של קיטש תמיד יכולה להועיל. זאת לא תמימות, זאת האמונה בטוב.

 

ברואדצ'רץ' – לא רק חוק וסדר

התלבטתי מה לכתוב על ברואדצ'רץ' (Broadchurch). השנים באקדמיה לימדו אותי לחפש את "המסר", "המטרה", "כוונת המשורר", "המניע" ו"המשמעות" בכל תוצר תרבותי שאנחנו נתקלים בו. אם זה לא מוציא לכם את החשק "להיתקל" ב"תוצרים תרבותיים", אני לא יודעת מה כן. אבל דיוויד טננט, השחקן הראשי, שאמר באחד מהראיונות שהיופי במשחק הוא היכולת לספר סיפור, הזכיר לי שלא כל סיפור חייב להיות משל.

רצח של נער בן 11 מזעזע את אמות הסיפים של העיירה השקטה ברואדצ'רץ. הוא היה נער שכולם הכירו. חבר טוב של הבן של השוטרת הטובה ביותר בעיירה, חילק עיתונים בבוקר, היה שותף בצופי ים. ואם לא הכירו אותו הרי הכירו את המשפחה, עיירה קטנה, בכל זאת.

אלק הארדי (טננט) מגיע לעיירה לאייש את תפקיד החוקר הראשי, תפקיד שנשמר, או כך הובטח, לשוטרת מספר אחת של העיירה, אלי מילר (אוליביה קולמן). הארדי מגיע כבר עם מטען, בעברו הקרוב תיק רצח לא פתור שלא נותן לו מנוח והוא מגיע לעיירה הקטנה עם כל הציניות והסקפטיזם של חוקר גדול. "אל תאמיני לאף אחד" הוא אומר למילר שמחליטה להצטרף לחקירה למרות הכל. אבל מילר מוצאת את ההנחיה הזו קשה במיוחד. כולם מכירים את כולם בעיירה הקטנה, וקשה להעלות על הדעת שאחד מהם הוא הרוצח.

הרצח הוא נקודת הפתיחה של הסדרה שבעודה עוקבת אחר התפתחות החקירה, שמה דגש גם על ההשפעה של האירוע על כל העיירה כולה וההתמודדות השונה של האנשים עם אבל ואובדן. היא גם מציפה דילמות גדולות. העיתון המקומי וכתביו מוצאים את עצמם נקרעים בין הרצון לפרסם סיפור טוב לבין שמירה על פרטיות המשפחה בזמן כה רגיש. בני הזוג, ההורים, שהסדקים בנישואים שלהם הולכים וגדלים ככל שמתבררים עוד פרטים על הרצח. האחות, שקיבלה את התווית "האחות של הילד שנרצח" ומצאה את עצמה בן רגע מופרדת מחבריה שלא ידעו איך להתנהג בסביבתה. סוחר העיתונים שהחשדות כנגדו מעלות סוד מעברו ומביאות להרבה דעות קדומות לצוף על פני השטח. הכומר של העיירה שמחפש את מקומה של הכנסייה בעיירה שמחפשת תשובות להרבה מדי שאלות, חלקן מופנות גם כלפי אלוהים. וכמובן השוטרים שרוצים להביא למציאת הרוצח בידיעה שהיותו אחד מאנשי העיירה תביא מזור חלקי בלבד לכל תושביה.

שתי העונות של הסדרה הן כמו "חוק וסדר". העונה הראשונה עוקבת אחרי החקירה והתגליות שלה ואילו העונה השנייה עוקבת אחרי המשפט הבלתי נמנע ותוצאותיו. אבל בניגוד לסדרות בסגנון "חוק וסדר" שבהן המוקד הוא החקירה וברור מאוד מי הטובים ומי הרעים, ברואדצ'רץ' עוסקת בהשפעת הרצח על הקהילה כולה. כל אחת מהדמויות מורכבת, סובלת, מתוסבכת, והצילום הקולנועי כמעט מאפשר הצצה לעולמן הפנימי דרך קלוז-אפים, מונטז'ים וטשטוש.

למי שמחפש סיפור מתח טוב, שאולי לא הכי קליל, אבל בהחלט נכנס ללב, ברואדצ'רץ' היא אופציה מצויינת.

 

סקירת ספרות – "המרגלים של וורשה"

יש משהו מיוחד בלקרוא ספר כשאתה יודע את הסוף מראש. לא, אני לא מדברת על ספויילרים, אני מדברת על היסטוריה.

"המרגלים של וורשה" (Spies of Warsaw) מאת אלן פירסט (Alan Furst) מתרחש בוורשה בדיוק לפני מלחמת העולם השנייה. וורשה של השנים האלה מנהלת חיים כפולים. חיי החברה הגבוהה של הדיפלומטיה הזרה, מסיבות קוקטייל ודיונים על הא ועל דא, ומתחת לפני השטח כולם מרגלים אחרי כולם .רוסים, בולשביקים ולא, פולנים, צרפתים, גרמנים, איטלקים. קשה לדעת על מי לסמוך והכלל הוא אל תסמוך על אף אחד

גיבור הסיפור הוא ז'אן פרנסואה מרסייה, הנספח הצבאי של צרפת לפולין שבמסגרת עיסוקו הרגיל של מילוי דוחות ונוכחות באירועי חברה נחשבים מנהל גם קשר עם מהנדס גרמני מאחד ממפעלי הטנקים של גרמניה הנאצית, שמעדכן אותו מדי כמה זמן בהתקדמות הגרמנית. לאחר שהגסטפו עולה על עקבותיו של המהנדס ומרסייה מאבד את איש הקשר שלו, הוא נאלץ לנסוע לגרמניה ולרגל בעצמו אחר תרגיל התמרון של הטנקים הגרמנים כדי להשיב את כבודו האבוד במשרד ההגנה הצרפתי. נדמה שהחיים יזמנו לו עוד הזדמנויות כאלה.

מרסייה איננו מרגל רגיל. הוא מחזיק בתפקיד דיפלומטי רשמי מטעם הצבא ונדמה שיותר ממה שהוא רוצה הוא נגרר בעל כורחו אל עולמם של המרגלים, תחילה עם המהנדס, לאחר מכן הוא נחלץ לעזרתם של המרגלים הרוסים שנסים על נפשם מפני הרדיפות של סטאלין ולבסוף מסתכן במשימה כדי ליצור קשר עם גרמני מתנגד המשטר בתוך הצבא הנאצי. הוא מצליח בכל משימותיו, וגם חייו האישיים מתארגנים היטב כשהוא מנהל מערכת יחסים עם אנה סקרבק, עורכת דין בחבר הלאומים, אבל למרות הכל אין בספר תחושה של התעלות.

"המרגלים של וורשה" יוצא דופן בקרב רומני הריגול הרגילים. בעוד שרומן ריגול רגיל שם דגש על השפעתו של המרגל וחשיבותו בשקלול הגדול של האירועים כמו גם השפעתו לטובה על המתרחש, "במרגלים של וורשה" שולטת הרגשת אין אונים כללית. לא משנה כמה מצליח מרסייה, כמה תריז יצליחו הצרפתים לתקוע בגלגלי הטנקים הגרמנים, כמה מתנגדיו של היטלר ינסו לטרפד את תכניותיו, הכל מועד לכישלון. לא רק הקוראים שמכירים את ההיסטוריה של אירופה יודעים שהמאמץ של הדמויות לשווא, גם הדמויות עצמן מרגישות שהמלחמה בוא תבוא ושגלגלי ההיסטוריה ינועו כדרכן מבלי להתחשב באנשים שבדרך. נדמה שכל פעם שמרסייה מתבונן סביבו וחושב "מה יקרה לאנשים האלה אם תפרוץ מלחמה?" הוא יודע עמוק בפנים שמלחמה אכן תפרוץ. וכשבערב השנה החדשה הוא מאחל "ש-1938 תהיה שנה טובה יותר" גם הוא וגם הקוראים יודעים שהיא לא תהיה כזו. יותר משהספר הוא על ההיסטוריה של אירופה, הוא על האנשים שלמרות כל מאמציהם, ההיסטוריה צחקה עליהם.

עטיפת הספר עם השחקנים דיוויד טננט וג'נט מונטגומרי כמרסייה ואנה בעיבוד של הספר ב-BBC.

חיים ומוות ביד ההגה

"בתאונת דרכים בעמק חפר, אדם אחד נהרג ושניים נפצעו".

"הולך רגל נהרג מפגיעת מכונית ברח' ז'בוטינסקי בפתח תקווה".

"ארבעה אנשים נפצעו, שניים מהם קשה, בהתנגשות בין משאית לרכב פרטי בכביש הערבה".

חדשות. דיווח לאקוני. משפט או שניים. לא אישי, רק עובדות. 327 הרוגים מתחילת השנה. עוד כמה לסטטיסטיקה. אבל זאת לא רק סטטיסטיקה.

בעולם משופע תאונות דרכים, כשחיים נגדעים ברגע, האבל קשה והשאלות רבות. "למה?" ובעיקר "איך ממשיכים מכאן?" רגשות רבים עולים בתקופה של אבל. כעס, עצב עמוק, אולי חרטה על דברים שנאמרו ונעשו או על דברים שלא נאמרו ולא נעשו וגם חוסר אונים. כי פתאום, בגלל רגע אחד, העולם לעולם לא יחזור להיות מה שהיה.

בת זוגו של דייב טיילור, ריטה, מוצאת את מותה בתאונת דרכים כשמכונית משטרה פוגעת בה בעודה רוכבת על אופניים לבחינה חשובה. ארבעת הפרקים של המיני-סדרה "אב חד-הורי" (Single Father) עוקבת אחר ההתמודדות של דייב ושל ארבעת הילדים שהותירה ריטה מאחוריה עם מותה.

כשהאבל מכה, במיוחד אם הוא פתאומי, נדמה שהחיים נשברו לאלפי רסיסים שלעולם לא יתאחו. אבל אם אתה אב לארבעה, אתה נאלץ להדביק רסיס-רסיס וליצור מצג שווא עקום של חיים מתפקדים כביכול, להגיד בקול רם שיהיה בסדר גם אם עמוק בפנים אתה חושב שלא, ודייב מנסה בכל כוחו להגיד שיהיה בסדר ולהחזיק את הבית מתפקד. אבל הדברים מתחילים להתפרק.

ריטה הייתה ה"דבק" של המשפחה. לא רק בעובדת היותה אמא אלא גם בכך שהיא הייתה הקשר של לוסי, הבת הבכורה, בתה ממערכת יחסים קודמת, לדייב ולשאר הילדים. מותה של ריטה הותיר את לוסי לבד, לא שייכת, רק "חצי" משפחה והיא החליטה לחפש לה מקום אחר – את אביה הביולוגי. למורת רוחו של דייב הוא עוזר לה למצוא את אביה ומגלה בדרך פרטים על ריטה שלא היה מודע אליהם. פתאום הוא מגלה שהוא לא באמת הכיר את ריטה, האישה שאהב ואיתה חלק את חייו מזה כ-10 שנים, והעולם מאיים להתמוטט בשנית.

בין העבודה של דייב כצלם, לניהול משפחה עם ארבעה ילדים שמתגעגעים לאמא ומתמודדים עם האבל על מותה לבין מערכת יחסים חדשה שהולכת ונרקמת בינו לבין חברתה של ריטה, דייב מנסה להחזיק מעמד ותוהה האם החיים יחזרו מתישהו למסלול שאפשר לחיות איתו.

 

 

אבל מוות הוא לא התוצאה היחידה האפשרית לתאונות דרכים.

אלן המילטון הוא בעל אוהב לטרישיה ואב אוהב לשני בנים, דין וג'ואל. הוא מנהל מוצלח בחברה בנייה גדולה והיא קוסמטיקאית והחיים שלהם אוהבים ורגילים מאוד. ערב אחד כשאלן יוצא מפאב עם חבר לעבודה פוגעת בו משאית והוא נכנס לתרדמת. השמחה שמתלווה להתעוררות שלו מהתרדמת מתחלפת מהר מאוד בשגרה מתישה. האדם שמתעורר מהתרדמת נראה כמו אלן אבל איננו אלן. הוא סובל מפגיעת ראש, הזיכרון לטווח ארוך אבד לו והוא נע בין להיות מבוגר לא מתפקד וכעסן לילד מפונק וקפריזי. פעולות יומיומיות כמו מקלחת הופכות לאתגר, והכנת טוסט עם חמאה לאסון. משחק ילדים פשוט מוציא ממנו את ה-bad loser שבו והוא מתפרץ על אשתו ועל ילדיו.

טרישיה מגלה שברגע אחד היא איבדה את בעלה ואבי ילדיה, שגם אם הוא חזר הביתה, הוא מתנהג יותר כמו ילד נוסף ופחות כמו בן זוג והבן הבכור, דין, מגלה לפתע שהוא הפך להיות המבוגר האחראי, גם על שני הוריו.

האם אלן יצליח לבנות מחדש חיים שכדאי לחיות אותם?

הסרט "התאוששות" (Recovery) עוקב אחר ההתמודדות של טרישיה, אלן ושני הילדים עם הפציעה של אלן והעובדה שהוא ככל הנראה לא יחזור להיות האלן שלפני התאונה, עם התהפוכות, והמבטים של אנשים והרגשות שעולים של אבדן מסויים וההתבגרות הבלתי נמנעת של הבנים.

אלן וטרישיה (דיוויד טננט ושרה פריש)

המיני סדרה "אב חד הורי" והסרט "התאוששות" עוסקים שניהם בחיים שלאחר תאונת הדרכים עבור אלה שנותרו מאחור. הם לא מדריך התמודדות. דייב הוא לא הדמות המושלמת שמדגימה איך להתמודד עם האבל וטרישיה היא לא האישה המושלמת שמתמודדת עם בעל שאינו לגמרי בעל. אבל שניהם סיפורים, סיפורים שונים, שהופכים את הסטטיסטיקה לאנושית, נותנים פנים למספרים, לידיעות הלאקוניות בחדשות. ויותר משהם מדריך, הם אזהרה. ביום שני, ה-21 בנובמבר מציינים זאת השנה התשיעית את יום הזיכרון להרוגי תאונות הדרכים. בואו נזכור, על הכביש ולא רק עליו, לנהוג בזהירות במכונית ובחייהם של אנשים.