הזכות להיות אנונימי – "האויב האחרון"

כמה שנים לפני ההצלחה העולמית של "שרלוק" שהפכה את בנדיקט קמברבאץ' לכוכב בינלאומי, הוא שיחק את סטיבן אזרד במיני סדרה בשם "האויב האחרון" (The Last Enemy). סטיבן הוא מתמטיקאי שחזר משהות בת ארבע שנים בסין כדי לקבור את אחיו שנהרג בפיצוץ ג'יפ בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם התנדב. כשהוא חוזר לדירה של אחיו בלונדון הוא מגלה בה שתי נשים שישנו את חייו: אלמנתו של אחיו, ד"ר יסים אנואר, וצעירה ערבייה חולה מאוד. בניסיון להבין מה גרם למחלתה ולמותה של הצעירה, יסים נעלמת מהדירה ומנסה ליצור קשר עם חוקר מיקרוביליוגיה שיבדוק את דגימת הדם של הצעירה, אבל לפני שהוא מצליח לספר לה על התוצאות הוא נמצא מת במעבדה.

בניסיון נואש למצוא את יסים, סטיבן מסכים להצעה מפתה: הוא יעזור לחברה ותיקה ועכשיו שרה בממשלה לקדם פרויקט שאפתני בשם T.I.A (Total Information Awareness), מאגר מידע עצום על כל אזרח בריטי שעוקב אחרי כל תנועה ומעשה, מתוך כוונה לסייע לממשלה לאסוף מודיעין ולהילחם בטרור. בתמורה הוא יקבל מלגה נדיבה לשלוש שנים שתאפשר לו להמשיך במחקר שלו. מה שהתחיל כניצול הזדמנות אישי הפך במהרה למרדף ומאבק בניסיון לחשוף ניסוי אנושי נוראי וטיוח ממשלתי חסר תקדים.

 

 

יובל נוח הררי טוען במאמרו "התיאטרון של הטרור" בגארדיאן כי כוחו של הטרור הוא תיאטרלי יותר מממשי משום שהוא זורע פחד יותר מאשר גורם נזק לכוחה של המדינה. העולם זוכר את נפילתם של מגדלי התאומים בניו יורק כסמל של פיגועי ה-11 בספטמבר, על אף שבאותה מתקפה נפגע גם הפנטגון, פגיעה אסטרטגית הרבה יותר. הטרור הוא כוחו של החלש, הוא כותב, אשר מבקש לגרור את המדינה לתגובה עוצמתית מדי. תגובה עוצמתית מדי היא תגובה שיוצרת בלגן ובתוך הכאוס קורות טעויות, דעת הקהל משתנה, נשאלות שאלות והמאזן הפוליטי זז.

"כדי להילחם בטרור בצורה יעילה, עלינו להבין שהטרור לא יכול להביס אותנו. אנחנו היחידים שיכולים להרוס את עצמינו בתגובה חסרת פרופורציה", כותב הררי. הצדק עימו, אבל במובן מעט שונה מזה שהתכוון אליו במאמרו. הררי טוען כי פחד איננו איום ממשי, הוא נובע מתפיסה של משהו כאיום ממשי. מדינות מודרניות ברחבי העולם רואות בטרור איום על קיומן משום שהן בונות את הלגיטימציה שלהן על היכולת להגן על האזרחים והתושבים מפני מעשי אלימות של טרור. הציבור מצפה מהמדינה למנוע מעשי טרור, ובכל פעם שזה לא עולה בידו, הממשל מאבד מהלגיטימציה שלו. אבל פחד הוא כוח ממשי מאוד והשפעתו רבה יותר מהנראה לעין.

תגובתן של מדינות למעשי טרור מתחלקת לשניים – כלפי חוץ וכלפי פנים. כלפי חוץ המדינה מבקשת "לסגור חשבון" עם האחראים על המעשים ולא חסרות דוגמאות של מבצעים צבאיים רחבי היקף כמו תקיפותיה של ארה"ב בעיראק ואפגניסטן או דוגמאות קצת שונות מהאזור שלנו. חלק מהמבצעים הללו אכן גורמים לנזקים עצומים בתדמית וביחסי ציבור, בצבא ובכלכלה. כלפי פנים מבקשות המדינות לנסות ולמצוא דרכים למנוע מבעוד מועד אפשרות של מעשי טרור על ידי איסוף מודיעין רב וארגונו כך שיוכלו לצפות אילו אוכלוסיות או אילו פרטים בחברה עלולים להוות איום. מתקפות טרור מביאות מדינות לתחושה של "מצב חירום", ובמצב חירום עושים דברים שבשגרה לא יעלו על הדעת.

הסדרה "האויב האחרון" (2008) מתרחשת בלונדון העתידית אך לא רחוקה, אחרי הפיגועים שהרעידו אותה ביולי 2005. ב-7 ביולי 2005, ארבעה מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם בשלוש תחנות רכבת תחתית ואוטובוס במרכז לונדון והביאו למותם של 52 איש ופציעתם של מאות. לראשונה הכה טרור איסלאמי בממלכה הבריטית ויתרה מזאת חלק מהמחבלים היו בריטים ממוצא פקיסטני. שר הפנים דאז, צ'ארלס קלארק, אמר לאחר הפיגועים כי "זרים שמעוניינים לייצר פחד, חוסר אמון ופירוד לא יהיו רצויים כאן עוד" וממשלת בריטניה קבעה כי כל מי שעודד, הצדיק או האדיר טרור יגורש מהמדינה. אבל לפי מה קובעים מיהו האויב?

אחיו של סטיבן אזרד, מייקל, התנדב במחנות פליטים בגבול אפגניסטן-פקיסטן שם גם פגש את אשתו. בין יתר העזרה הרפואית שהגישו, הם נתנו חיסונים נגד צהבת B. חלק מהאנשים שקיבלו את החיסון חלו ומתו, חלק יותר מדי גדול כדי להיות סטייה סטטיסטית מתקבלת על הדעת. חוקר מיקרוביולוגיה שניסה לעזור לד"ר יסים לגלות מה היה בחיסון מצא את מותו בדרכים יצירתיות ("חוקר אחד התאבד. ירה לעצמו בראש. פעמיים" כמו שאומרת אחת הדמויות). גם גופותיהם של אלה שמתו בעקבות החיסון נשרפו ועקבותיהם נעלמו. מייקל ניסה להסב את תשומת הלב של הממונים עליו לסטייה הסטטיסטית הגדולה ומצא את מותו בפיצוץ ג'יפ. יסים וסטיבן מבקשים למצוא את האמת אך מסתכנים בחייהם משום שזו אמת שהממשלה הבריטית לא רוצה לחשוף. האם גם הם הפכו לאויב?

תחת הכותרת של מדינה סובלנית ודמוקרטית שמבקשת להגן על עצמה ועל אזרחיה, ממשלת בריטניה של הסדרה חוצה קווים אדומים לרוב. זכויות אדם כגון חופש התנועה, הזכות לפרטיות וחופש הביטוי נרמסים בשם הרצון לביטחון ושליטה בנעשה בתחומי הממלכה. מערכת ה-T.I.A. מאפשרת מעקב רציף אחרי כל אדם בזמן אמת דרך מצלמות אבטחה, הבגדים שהוא לובש ובסופו של דבר ה-DNA שלו, תעודת הזהות המושלמת. הרעיון הראשוני היה לעקוב אחר גורמים בממלכה שעלולים להוות איום לאזרחיה, אבל מהו הגבול? עד כמה אפשר לעקם ולהגמיש את הכללים של המוסר בשם ביטחון? האם במצב שבו כל אדם ולא משנה אם הוא אזרח או לא נמצא תחת מעקב מתמיד, המדינה עדיין יכולה להיחשב דמוקרטית? האם זכויות האדם לא כוללות גם את הזכות להיות אנונימי?

המיני-סדרה, חמישה פרקים בלבד, בוחנת את ההשלכות של הטרור והפחד שהוא זורע על מדיניות הפנים. היא מהווה מעין "1984" בגרסה המודרנית ומבקשת להציב מראה מול כל אלה שמבקשים לכופף את המוסר וזכויות האדם לטובת ביטחון של אוסף האוכלוסייה שנקראת אזרחים, "אוסף" משום שזאת קבוצה חסרת פנים, "האדם הוא ברקוד ודאטה" לאנשי השלטון כמו שסטיבן אומר לחברה השרה שלו. כי זהו כוחו של הטרור, הוא זורע פחד ומביא אנשים למצוא קריטריונים לחלק את העולם ל"הם" ו"אנחנו". אבל הקריטריונים האלה נזילים עד מאוד וגמישים עוד יותר מכללי המוסר שהוגמשו כדי לנסח אותם.

הררי טוען כי כוחו של הטרור אינו ממשי אלא תיאטרלי משום שכוחו רק בפחד. אבל הפחד הוא מניע רב עוצמה.

 

(בסדרה אחרת במקרה אחר, סמל גרג פרקר אומר כמה מילות חכמה על כוחו של הטרור והפחד והאדם שנקלע ביניהם)

להיות או לא להיות שרלוק הולמס

תחשבו לרגע על סרטי ג'יימס בונד. שון קונרי היה "ג'יימס בונד 007" הראשון ועבור רבים הוא עדיין נחשב לטוב ביותר. אחריו הגיעו רבים וטובים: רוג'ר מור, טימותי דלטון, פירס ברוסנן ודניאל קרייג. כל מי שנכנס לנעליו של שון קונרי בתור ג'יימס בונד, נאלץ להתמודד עם הביקורות שעיקרן השוואה בין קודמיו בתפקיד לבינו. כל אחד מהשחקנים היה ג'יימס בונד קצת שונה, היה לו ג'יימס בונד משלו, אבל גם כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם העובדה שהוא לא קודמיו. ניסיון להיות "כמו הקודם" היה נגמר בכישלון גמור ואכזבה קשה לכל העוסקים במלאכה.

עוד דוגמא? בואו נלך קצת יותר רחוק ומעונב ונדבר על המלט. מרבית השחקנים היו מתים לשחק את התפקיד (אבל גם מתים מפחד לשחק אותו) משום שכשהם עומדים על הבמה ואומרים את המילים המפורסמות "להיות או לא להיות", הקהל שומע את כל השחקנים הגדולים ששיחקו את התפקיד הזה: לורנס אוליביה, ג'ון גילגוד ואולי גם גרסאות מודרניות שלו כמו מל גיבסון או ג'וד לאו. וזה בלי להזכיר את הלחץ שאיתו מתמודדים שחקנים זרים שמשחקים את המלט של שייקספיר שפותח דיון של מקור (בריטי) ותרגום או חיקוי. השחקן הקנדי פול גרוס, ששיחק את המלט בהפקה של פסטיבל סטנפורד בשנת  2000, מדבר על החוויה הייחודית של לשחק את המלט ולהיות ממשיך של השושלת של שחקנים ששיחקו את הדמות הזו בעת המודרנית וגם על הקושי והאתגר.

כשבאים לראות הפקה של המלט יש האומרים שלא באים לראות את המלט, באים לראות את המלט של השחקן שמשחק. השאלה שתמיד תעלה בהפקות שכאלה היא "מהו ההמלט שלך?" כלומר, מהו הפירוש של השחקן התורן והבמאי התורן לדמות המפורסמת. איזה מין אדם הוא לדעתם? לכל אחד שקורא את הספר או המחזה יש בראש דמות מסוימת מאוד של הגיבור והסברים שונים למעשיו ורגשותיו. החלק המעניין בכל עיבוד מחודש הוא הפרשנות של המפיקים והשחקנים לדמות. בדומה לג'יימס בונד והמלט יש עוד דמות אייקונית בריטית שזכתה לא מזמן לעיבוד מחודש. כן, הכוונה היא לדמות הבלש שרלוק הולמס.

אז השאלה הגדולה היא: להיות או לא להיות שרלוק הולמס?

ההחלטה של ה-BBC להפיק את שרלוק הולמס היא החלטה אמיצה. היא אמיצה לא רק משום שהיא בוחרת לעשות עיבוד לדמות כל כך מוכרת אלא משום שהיא לוקחת את הדמות ומחזירה אותה לשורשים: שרלוק של לונדון, של בייקר סטריט 221, עם גב' האדסון והתה בחלב והביסקוויטים. היוצרים של הסדרה סטיבן מופט ומרק גאטיס אמרו שהם רצו להחזיר את שרלוק הולמס לעת המודרנית, בדיוק כמו שכתביו של קונן דויל היו לקוראיו באותה תקופה.

אז איזה הולמס ניבט מעיניו של בנדיקט קמברבאץ'? פרט לצווחות שבהן מתקבל השחקן בכל ראיון עם קהל שמוכיח שהקהל (ובמיוחד החלק הנשי שבו) מרוצה משרלוק הולמס הנוכחי, הדמות של הולמס בעיבוד המודרני שלה מורכבת. הוא עדיין בעל מוח מבריק הרבה מעל הממוצע ועדיין מנגן בכינור, אך את הקוקאין המסורתי (והחוקי דאז) החליפו הסיגריות (המזיקות אך החוקיות דהיום). הוא פחות מסתגר בחדרו ולעיתים קרובות אנחנו רואים אותו יוצא מדלת אמותיו כדי לחקור את הפשעים, אבל הוא עדיין איש האינטלקט והמדע כמו יצירתו המקורית של קונן דויל. ולמרות הכל, נדמה שדמותו אנושית יותר, פגיעה יותר מכפי שהיא מצטיירת מדמות הבלש הקר והאנליטי של קונן דויל.

שרלוק מגדיר את עצמו כ"סוציופט בעל יכולות אינטליגנטיות גבוהות", על אף שפסיכולוגים מציינים שאין הבדל בין "פסיכופט" ל"סוציופט" וששרלוק הוא ככל הנראה על הסקאלה האוטיסטית, אולי אספרגר, אבל לא סוציופט (כך גם מנחש ווטסון בפרק השני של העונה השנייה). מריה קוניקובה (Maria Konnikova), פסיכולוגית במקצועה, מפרטת במאמר "תפסיקו לקרוא לשרלוק 'פסיכופט', בתודה, פסיכולוג" את הסיבות מדוע שרלוק לא נופל לקטגוריה של פסיכופטים למרות מראית עין של קור רוח מוגזם ומחסור חמור ברגשות ועל אף שהוא מעיד על עצמו שהוא לא יודע או מבין דבר וחצי דבר על הטבע האנושי. המסקנה היא שלשרלוק יש רגשות כמו לכולם, רק שבניגוד לרוב האדם הוא מצליח להיות מודע אליהן ולשלוט בהן בצורה טובה יותר.

שרלוק ורגשות? בעונה השלישית בפרק האחרון הנבל המרושע מגנסון אומר ש"נקודת החולשה של מייקרופט הולמס היא אחיו הצעיר שרלוק. נקודת החולשה של שרלוק היא ג'ון ווטסון…" היוצרים של הגרסה המודרנית של ה-BBC, אומרים שמה שעניין אותם הוא לבחון את מערכת היחסים של שרלוק הולמס עם ג'ון ווטסון, יותר מהמקרים המרתקים אותם הם נקראים לפענח. וכאן העניין. בעת כתיבת הספרים של קונן דויל איש לא היה מעלה על דעתו שיש בין שרלוק הולמס לג'ון ווטסון משהו מעבר לחברות אמיצה. כיום, המחשבה שאין ביניהם משהו מעבר לחברות אמיצה גרידא היא מחשבה שמשעשעת את הצופים, והכותבים של הסדרה צחקו עליה בלי סוף כשווטסון אומר שוב ושוב "אני לא הומו" (ובכל זאת גב' האדסון מופתעת כשהוא מודיע לה שהוא מתחתן עם אישה).

בעוד אהבה ומערכות יחסים עשויים להיות רגעיים וחולפים, חברות טובה שנשענת על אמון והבנה עשויה להמשיך שנים רבות. בימינו נדמה כי ערך החברות, ולא משנה אם היא בין גבר לאישה או בין זוג גברים נעלם לטובת שיחת היום של "מי יוצא עם מי" והאייטם הרכילותי החם הבא. כאילו קשה להעלות על הדעת שזוג אנשים, ולא משנה מה מינם, יכול לפתח חברות אמיצה שלא תגלוש לפסים רומנטיים.

חוקרים שבים ומציינים כי החברות, אולי אפילו יותר מאהבה רומנטית, היא מרכיב הכרחי לחיים טובים. יתרה מזאת, חברות בין בני זוג היא ערובה למערכת יחסים רומנטית מוצלחת וארוכה. מחקרים מראים שלחברות במקום עבודה יש השפעה אפילו על התפוקה של העובדים. אבל בחברות צריך להשקיע. היא לא תיווצר מעצמה, אין אפשרות להזמין אותה באינטרנט, או לקנות אותה בחנות האפליקציות הקרובה לביתך. בעולם של סיפוקים מיידיים כמו היום, פחות ופחות אנשים מוצאים את הזמן להשקיע בבנייה של חברות.

יש משהו בדמותו של "שרלוק" בסדרה הזו, שמהדהד בכל אחד מאיתנו. לא, הכוונה היא לא ליכולות המנטאליות שלו, בהן הוא עדיין עולה על רוב האנושות, אלא בחוסר יכולתו להבין את בני האדם שסביבו ואולי יותר מזה, חוסר היכולת שלו להבין את הדרך הרגילה שבה אנשים מתנהגים (מה שאנשים קוראים לו "טאקט"). כי בעולם שבו התקשורת הבין אישית היא גם בין-מכשירית, נדמה שכולנו הפכנו לקצת קהי רגשות. אבל אם כולנו קצת "שרלוק", כל מה שצריך זה איזשהו "ווטסון" כדי להוציא אותנו מהקליפה. כי חברות אמת לעיתים נדירה לא פחות מאהבת אמת.

קצרצרים – סקירה קולנועית

חיית לילה

ג'ייק ג'ילנהול מגלם את לואיס (לו) בלום, צעיר שמחפש עבודה ובינתיים גונב מתכות למחייתו. ערב אחד הוא עד לתאונת דרכים בכביש מהיר. הוא רואה צוות צילום שמגיע לזירה ואחרי דין ודברים קצר הוא מחליט שזאת הקריירה שהוא רוצה לפתח. הוא קונה מצלמת וידאו פשוטה וקולט תדרים משטרתי, לומד את הקודים של משטרת לוס אנג'לס ויוצא בלילות לחפש סצנות עקובות מדם לצלם. כי "עקוב מדם" מוכר, כך אמרה המנהלת החדשות בערוץ חדשות מקומי כשהביא לה את הצילום הראשון שלו. לאט לאט הוא בונה לעצמו שם שהולך לפניו וקריירה של צלם שמביא את החומרים שמושכים את העין ומביאים רייטינג.

שם הסרט "חיית לילה" (Nightcrawler) מרמז לא מעט על דמותו של בלום. דמותו של בלום היא אמנם יוצאת דופן במובנים רבים, ואפשר רק לקוות שאינה מאפיינת את צלמי החדשות בעולם, אך היא מציבה מראה מפחידה לעולם המודרני עמוס המידע ובעל סף הגירוי הנמוך. פרט לעובדה שהוא עובד בעיקר בלילות, הוא חוצה בדרכו קווים אדומים רבים והולך ומתרחק מההגדרה שהיינו שמחים לתת למילה "אדם". הוא לא בוחל באמצעים להשיג את רצונו גם אם לשם כך הוא מעקם את החוקים, פוגע בחברים למקצוע ואף מהמר (בכוונה או שלא) על חייו של שותפו, שהופך עבורו לכלי משחק ולא יותר. לפי החלום האמריקאי, דמותו של בלום הייתה אמורה לזכות בהערכה. אבל הדרך, אוי הדרך…

הסרט עוסק בסוגיות רבות שקשורות לתקשורת ובייחוד לחדשות, אותו שידור שנועד לספר לאנשים מה קורה אצלם ובעולם. מהי האג'נדה של ערוצי החדשות ואיך היא משפיעה על החדשות? תמונה אחת שווה 1000 מילים, אבל המילים המצורפות אליה הן שמפרשות את התמונה, ומה שימשוך יותר קהל, ישודר. האם ההחלטה מה לשדר תלויה באיזשהו תכתיב מוסרי מתוך כבוד האדם או שהעניין הוא רק במה מותר לפי החוק? אם החדשות הם ה"ריאליטי" האמיתי של הטלוויזיה, האם באמת מה שמשודר ונאמר בהם הוא "אמיתי" (Real)?

הסרט מציב מראה מול חברות החדשות והדברים שהן בוחרות לעסוק בהם. אבל בתוך תחושת הסלידה שמתפתחת מדמותו של בלום, ממעשיו, ומעורכת החדשות איתה הוא מנהל את עסקיו, נדחקת הצידה המחשבה שהרייטינג, אותו רייטינג שהם כולם רודפים אחריו בכזאת אדיקות, הוא אנחנו, הצופים. ואולי, רק אולי, אם האנושיות הייתה עולה על יצר המציצנות שכה נפוץ בימינו, אולי הרייטינג, ובעקבותיו גם התכנים בטלוויזיה ובחדשות, היו שונים.

משחק החיקוי

סרטי המלחמה האמריקאים של השנים האחרונות (ואולי בכלל) נוטים להיות מהז'אנר של "יורים ובוכים" או "God Bless America". "משחק החיקוי" (The Imitation Game) הוא דוגמא לסרט מלחמה מסוג אחר. סרט על קרב המוחות שבין מכונת ההצפנה הנאצית "אניגמה" לבין חמשת הבריטים שנשכרו כדי לפצח אותה. הוא מגולל את סיפורו של אלן טיורינג, אותו מגלם בכישרון רב בנדיקט קמברבראץ' (שגם מועמד על התפקיד לפרס האוסקר), מתמטיקאי גאון ולא חברותי שיוצא לבנות את המכונה שתנצח את המכונה, שתפצח את הקודים של הנאצים ותעזור לבנות הברית לנצח במלחמה. הסרט עוקב אחרי המאמצים של הקבוצה, היחסים ביניהם, החזון והתסכול שהיו מנת חלקם עד לפריצת הדרך המיוחלת, שתוצאותיה נכתבו בדפי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה.

אבל הסרט איננו רק סרט מלחמה. הוא גם סרט על אלן טיורינג והאדם שהיה. הוא לא היה הילד הפופולארי ביותר בבית הספר, והוא היה הומוסקסואל, בתקופה שבה להיות הומוסקסואל היה פשע שעליו יכול אדם להיכלא. אבל בתקופת המלחמה, כשמוח מבריק הוא מה שחשוב לאחד הפרויקטים הסודיים ביותר בצבא, שאלות של מגדר וזהות מינית נזרקים הצידה לטובת המאמץ המלחמתי. וכך, בקבוצה של חמישה מתמטיקאים גאונים יש שלושה גברים, אישה והומוסקסואל. וכשהוא יושב מול השוטר ומספר את הסיפור שלו, את התרומה שלו למלחמה ושואל: "אז מה אני? פושע? או גיבור מלחמה?" השוטר מחריש. איזו דרך עדינה וחכמה להיכנס לשיח המגדרי של ימינו.